?האם יש לברך על מצוות "קידוש השם" – ברכת שהחיינו

משמעות החיים. מצות קידוש השם איננה עוד מצוה במנין המצוות, אלא נקודת התכלית של הבריאה כולה, המקום שבו האדם נדרש להעמיד את נאמנותו לבוראו מעל כל קיום אישי, מעל הגוף, מעל הממון, ולעיתים אף מעל החיים עצמם. וכאשר מצוה זו באה לידי

יש מצוות שהתורה תלתה בהן את חיי האדם, ויש מצוה אחת שהתורה תלתה בה את עצם משמעות החיים. מצות קידוש השם איננה עוד מצוה במנין המצוות, אלא נקודת התכלית של הבריאה כולה, המקום שבו האדם נדרש להעמיד את נאמנותו לבוראו מעל כל קיום אישי, מעל הגוף, מעל הממון, ולעיתים אף מעל החיים עצמם. וכאשר מצוה זו באה לידי מימוש, אין היא באה מתוך שגרה של עשיה, אלא מתוך סערה של הכרעה, מתוך רגע שאין .דומה לו בשום מצוה אחרת ,פרשת השבוע מציבה את שאלת קידוש השם כבר בראשית יציאת מצרים, במכת צפרדע באותם ברואים שאין מצווים ועשו מה שלא נצטוו בו בני אדם. חזל ראו במעשה הצפרדעים אב טיפוס למסירות נפש, עד כדי כך שחנניה מישאל ועזריה למדו מהם קל וחומר למסור אראו תשרפ את נפשם בכבשן האש. מכאן נפתחת שאלה רחבה ויסודית, מה טיבה של מצוה זו מבחינה .הלכתית, ומה יחס הברכות אליה .בדרך כלל מצוה שבאה מזמן לזמן טעונה ברכת שהחיינו, מפני השמחה שבזכיה לקיימה אולם כאן יש לעיין, האם קידוש השם הוא מצוה הבאה מזמן לזמן, או שמא מצוה העומדת בכל יום ובכל שעה, שהרי בכל קריאת שמע מכוון האדם למסור נפשו על קדושת השם. ואם ,כן, האם כאשר באה המצוה לידי מימוש בפועל יש לראות בה קיום חדש המחייב ברכת זמן .או שמא אין כאן חידוש אלא המשך של מחויבות תמידית שאינה פוסקת עוד יש לעיין במהות השמחה שבמצוה זו. האם קידוש השם הוא מצוה שיש בה שמחה הלכתית המחייבת ברכה, או שמא עצם העובדה שהמצוה כרוכה באבדן החיים מפקיעה ממנה את גדרי ברכות השמחה. והאם יש לחלק בין קידוש השם שיש בו נס והצלה, לבין .קידוש השם שהשלימות שלו היא דוקא במיתה, כפי שנראה מדברי חזל על הרוגי מלכות נוספת לכך נקודת העיון בדברי הראשונים והאחרונים, האם הנס הנעשה למקדש השם הוא חלק מהמצוה או תוספת מן השמים, והאם עצם האפשרות לנס משנה את גדרי הברכה. וכן ,יש לעיין האם מצוה זו דומה למצוות אחרות שאין מברכים עליהן מפני שאינן ביד האדם .או מפני שאין להן קצבה וזמן קבוע מכאן נפתחת חקירה עמוקה ויסודית. האם יש מקום לברכת שהחיינו על מצות קידוש השם, או שמא מצוה זו עומדת מחוץ למסגרת הברכות הרגילה, בהיותה שורש כל הקדושה .ואבן היסוד של אמונת ישראל .)(שמות ח ט ""ויעש ה' כדבר משה וימתו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות פסוק זה נאמר לאחר תפילת משה להסרת מכת צפרדע, והוא מתאר מיתת הצפרדעים בכל מקום מושבם של המצרים. אולם דקדוק לשון הכתוב מעורר עיון, שכן הכתוב מונה את הבתים, החצרות והשדות, ואינו מזכיר כלל את התנורים והמשארות, אותם מקומות שבהם .נכנסו הצפרדעים לתוך האש ממש כתבו בלשון ברורה: דלא מתו אותן שהיו)(שמות ח ט בדעת זקנים לבעלי התוספות על אתר בתנורים, לפי שבטחו בהקדוש ברוך הוא ונכנסו לתנור חם בצווי השם. מדבריהם עולה הנחה יסודית, שיש הבדל מהותי בין הצפרדעים שמתו בדרך הטבע של המכה, לבין אותן צפרדעים .שמסרו עצמן לאש מתוך קיום רצון הבורא, ואלו זכו להינצל ולא להיכלל במיתת המכה , שם העמידו את מעשה)(דף נג ע"ב עיון זה משתלב עם דרשת חזל בגמרא במסכת פסחים הצפרדעים כיסוד הלימוד למסירות נפש על קידוש השם. חזל מדגישים שכניסת הצפרדעים לתנורים נעשתה בשעה שהתנור חם, ומכאן ראו חנניה מישאל ועזריה שמסירת נפש אינה רק קבלת גזירה פסיבית, אלא פעולה אקטיבית של כניסה למקום סכנה מתוך נאמנות .לצווי השם נמצא שפרשת השבוע עצמה מציבה לפנינו דגם של קידוש השם שאינו מסתיים בהכרח גם לנשמה מגיע אוכל במיתה, אלא במסירות מוחלטת לרצון הבורא, אשר לעיתים מולידה נס והצלה, ולעיתים אינה. עצם העובדה שהתורה מדגישה את מיתת הצפרדעים מצד אחד, ואת הישארותן של אחרות מחוץ למסגרת המיתה מצד שני, פותחת פתח רחב לבירור מהות קידוש השם, האם .שלימותו במעשה, בכוונה, או בתוצאה נאמר: דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל)(דף נג ע"ב בגמרא במסכת פסחים ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה ,צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו ועלו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה. לשון הגמרא מבליטה שתי נקודות יסודיות. האחת, עצם העובדה שחז"ל רואים בכניסת הצפרדעים לתנורים מעשה מודע של קיום רצון השם, אף שאין בהן דעת ואין עליהן ציווי. השניה, שמעשה זה משמש מקור הלכתי ומחשבתי ללימוד מסירות .נפש של בני אדם מצווים עצם הלימוד מקל וחומר מעורר עיון. שהרי הצפרדעים, לכאורה, פעלו על פי טבען וגזירת הבורא, ולא מתוך בחירה מודעת. ואף על פי כן קובעת הגמרא שדווקא מהן למדו חנניה מישאל ועזריה את חובת מסירות הנפש. מכאן משמע שחז"ל אינם תולים את ערך קידוש השם רק בבחירה האנושית, אלא בעצם הופעת רצון השם בעולם, עד שגם בריה חסרת דעת .יכולה לשמש מראה ומקור השראה למסירות נפש עוד יש לשים לב, שהגמרא אינה מזכירה כאן כלל את תוצאת המסירות, אם מיתה אם הצלה, אלא את עצם הכניסה לתנור בשעה שהוא חם. הדגש הוא על המעשה עצמו, על הנכונות להיכנס אל תוך האש לשם קיום דבר השם. נקודה זו מתחברת לדקדוק הכתוב בפרשת השבוע, שלא נאמר שמתו הצפרדעים שבתנורים, וממילא מתעוררת שאלה האם שלימות קידוש השם תלויה במיתה בפועל, או שמא די בעצם המסירות והנכונות למסור .את הנפש נוסף לכך, יש להעיר מדברי הגמרא בהמשך הסוגיה שם, שרבי יוסי בר אבין אמר מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה, וקישר את הדרשה לשכר ולמעלה הרוחנית של המסייעים ללומדי תורה. חיבור זה מלמד שדרשת הצפרדעים אינה רק סיפור אגדי, אלא .בניין מושגי רחב של ערך מסירות נפש, שכר, וקידוש השם בעולם נמצא שדברי הגמרא מעמידים את מכת צפרדע כיסוד עיוני להבנת קידוש השם, הן מצד עצם המעשה, הן מצד היחס שבין ציווי, בחירה ותוצאה, והן מצד השאלה האם קידוש השם הוא מעשה שמברכים עליו כשאר מצוות, או שהוא מציאות כוללת ושורשית שאינה נתפסת .במסגרת של זמן וברכה בדעת זקנים לבעלי התוספות על הפסוק "ויעש ה' כדבר משה וימתו הצפרדעים מן הבתים דקדקו בלשונם, שלא הוזכר כלל שמתו אותן צפרדעים)(שמות ח ט "מן החצרות ומן השדות שהיו בתנורים, וכתבו בלשונם שדלא מתו לפי שבטחו בהקב"ה ונכנסו בתנור חם בצווי אראו תשרפ השם. עצם דיוק זה מעמיד יסוד גדול בהבנת מהות מסירות נפש. אין כאן רק תיאור של נס פרטי, אלא קביעה עקרונית, שמעשה של מסירות נפש לקיום דבר השם איננו נידון בהכרח לפי תוצאתו הגשמית, מיתה או הצלה, אלא לפי עצם העמידה בדבר השם והנכונות להיכנס .אל תוך האש )(ויקרא כב לב "בדברי רש"י על התורה בפרשת אמור על הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל הביא את תורת כהנים בלשון: מסור עצמך וקדש שמי. לשון זו מורה שעיקר המצווה היא עצם המסירה, ולא נאמר בה תנאי של מיתה בפועל. מסירה זו יכולה להתפרש כהעמדת .החיים עצמם על מזבח קידוש השם, בין אם ייעשה נס ובין אם לאו )(פרק ה הלכה א והלכות ב ג לעומת זאת, בדברי הרמב"ם ביד החזקה בהלכות יסודי התורה מודגש הלשון: וכל מי שנאמר בו ייהרג ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם. לשון זו מורה שעיקר שלימות קידוש השם מתבטאת במי שנהרג בפועל ולא עבר, ולא הוזכר כלל ענין נס או הצלה. מדבריו משמע שקידוש השם הוא מעשה מוחלט, הקשור למסירת החיים עצמם .עד תומם, ולא לתוצאה ניסית שלאחר מכן עוד יש לעיין בדברי הרמב"ן בפרשת אמור על אותו פסוק, שכתב שמצוות קידוש השם היא מצוות עשה מיוחדת, החלה בשלוש עבירות החמורות ובשעת גזירת המלכות, ומלשונו משמע שעצם החיוב למסור את הנפש הוא גוף המצווה. אולם גם בדבריו לא נתבאר במפורש .האם עיקר הקיום הוא בעצם המסירה וההסכמה למות, או דווקא במיתה עצמה הנה מתוך דברי הראשונים עולה מתח מובנה. מצד אחד, דעת זקנים ורש"י מדגישים את .ערך המסירה והביטחון בקיום רצון השם, עד שגם הצלה בנס נכללת במהלך קידוש השם מצד שני, לשון הרמב"ם מורה שעיקר שלימות קידוש השם היא במי שנהרג בפועל. מתח זה משליך ישירות על שאלת הברכה. אם קידוש השם הוא מצווה שבאה לידי ביטוי בפועל רק .בשעה נדירה וחד פעמית, ויש לה קיום מוגדר, יש מקום לדון אם שייכת בה ברכת שהחיינו אך אם קידוש השם הוא יסוד תמידי, המוטל על האדם בכל רגע, ושיאו מתגלה במסירות .נפש, ייתכן שאין לו גדר של מצווה הבאה מזמן לזמן דברי הראשונים אם כן אינם פותרים את הספק, אלא מעמיקים אותו, ומעמידים את שאלת .מהות קידוש השם בין מסירה, מיתה, ונס, כשורש להבנת דינה של ברכה על מצווה זו העמיד את הספק בצורה חדה, האם כשבאה)(חלק ב סימן לח בספר באר חיים על הרמב"ם לידו מצוות קידוש השם בפועל שייך לברך עליה שהחיינו, ככל מצוות עשה הבאות מזמן לזמן. וכתב שם לחדש, שכיון שבכל יום ויום בקריאת שמע מצווה האדם לכוון למסור ,נפשו על קידוש השם, כדכתיב ובכל נפשך, הרי שבכל יום מתקיים אצלו שורש מצווה זו אלא שאינה יוצאת מן הכח אל הפועל. ואם כן, אין כאן מצווה הבאה מזמן לזמן, אלא יסוד קבוע ומתמיד בעבודת האדם, וממילא גם כאשר מתממשת מסירות הנפש בפועל, אין מקום .לברכת שהחיינו, שאינה אלא על חידוש זמן ומאורע גם לנשמה מגיע אוכל בדברים אלו ניכר שהלך בשיטת הרמב"ם, שעיקר קידוש השם הוא בעצם ההכרעה .והנכונות למסור את הנפש, ולא בעצם החידוש שבמאורע, ולכן אין כאן מקום לברכה של זמן ומנגד, מדברי רבותינו בעלי המוסר והקבלה נפתח כיוון נוסף. השל"ה הקדוש בשער הפליג במעלת מצוות קידוש השם, וכתב שהיא חביבה יותר מכל מצוות)(דף מד ע"א האותיות עשה שבעולם, עד שהיא שורש כל הקדושה שבברכות, שכל נוסח הברכה אשר קדשנו ,במצוותיו יונק ממנה. לשון זו מעוררת מקום עיון, האם מצווה שהיא שורש כל הקדושה ואינה פרטית אלא כללית ויסודית, שייכת בה ברכה פרטית של שהחיינו, או שמא היא עומדת .מעל גדרי ברכות המצוות הרגילות , שכתב שיש לברך)(דרוש ח דף נא ע"א עוד יש לעיין בדברי מדרש אליהו למחבר שבט מוסר על קידוש השם ברכה מיוחדת אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על קידוש השם, ויש אומרים לקדש שמו ברבים. דבריו מעוררים קושי גדול, שהרי ברכה זו אינה מובאת לא בגמרא ולא בפוסקים, ומכל מקום עצם העלאת האפשרות לברכה מלמדת שראה במצווה זו מעשה מוגדר ובר קיום, ולא רק יסוד מופשט. ואם כן, יש מקום לדון, שאם שייכת ברכה על עצם .קידוש השם, אולי שייכת גם ברכת שהחיינו על הזכות להגיע לקיומה בפועל (פרשת ויקרא אור ליום שבת יא בדברי בעל מגיד מישרים למלאך המגיד של מרן הבית יוסף מבואר שמי שנשרף על קדושת השם דומה לקרבן עולה שכולו כליל לה', ועולה)לאדר שני עשנו וגופו למקום קדוש. דימוי זה לקרבן מחזק את ההבנה שקידוש השם איננו רק מעשה מצווה, אלא הקרבה כוללת של האדם כולו. ומכאן יש לעיין, כשם שאין מברכים שהחיינו על עצם הקרבן מצד שמחת הזמן, אלא על מועדים וקביעויות, כך ייתכן שאין לברך שהחיינו .על מסירות נפש, שהיא הקרבה מוחלטת ולא חידוש של שמחה ולצד זה, כבוד ידיד היקר מזכה הרבים הרב שניאור אשכנזי הראה לי את מה שכתב כ"ק מתבאר חילוק יסודי בין)(חלק כז עמוד קסז אמור ב האדמו"ר מליבוביץ' זצ"ל בליקוטי שיחות שיטת רש"י לשיטת הרמב"ם. רש"י, שהביא את תורת כהנים שכל המוסר עצמו שלא על מנת שיעשה לו נס עושין לו נס, סובר שהנס הוא חלק מהמהלך של קידוש השם, ומתוך כך מתקדש שמו יתברך ברבים. לעומת זאת, הרמב"ם שלא הביא דין זה כלל, סובר שהנס אינו חלק מהציווי, ושלימות קידוש השם היא דווקא כאשר האדם נהרג בפועל. חילוק זה משליך ישירות על שאלת הברכה. אם הקידוש מושלם בנס ובהצלה, ייתכן שיש מקום לראות בו מאורע של חיים וזכות, הראוי לשבח של שהחיינו. אך אם שלימותו דווקא במיתה, אין כאן .מקום לברכת חיים וזמן, אלא להכרה ביראה וברעדה נמצא שדברי האחרונים אינם מכריעים לכאן או לכאן, אלא פורסים לפנינו שתי תפיסות ,עומק במצוות קידוש השם. האם היא מצווה תמידית, השוכנת בלב האדם בכל יום ולכן אין בה חידוש זמן לברכה, או מצווה המתממשת בשעת מבחן נדירה, שיש בה מימד של זכות ומאורע יוצא דופן. שאלה זו תלווה את הדיון גם בהשלכות המעשיות .והעיוניות שבהמשך אראו תשרפ לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו נפקא מינה למעשה, מי שנזדמנה לו מציאות של קידוש השם בפועל וניצל בדרך נס, האם עיקר ההודאה יעמוד על ברכת הגומל בלבד, או שמא יתחייב גם בברכת שעשה לי נס במקום שנעשה לו הנס, כפי דיני ברכות הנסים, וממילא תתמעט שאלת שהחיינו כי יש לה מסגרת (מרן בשלחן ערוך אחרת של שבח והודאה, והעיון בזה נסב על גדרי ברכת הגומל וברכת הנס .)אורח חיים סימן ריט, מרן בשלחן ערוך אורח חיים סימן ריח נפקא מינה למעשה, אם לפי הצד שקידוש השם מושלם דוקא כשנהרג, כדמשתמע מן ,ההדגשה בלשון הרמב"ם שכל מי שנאמר בו יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם אזי כל עיסוק בברכת שהחיינו נעשה זר מעיקרו, שהרי ברכת שהחיינו עניינה הודאה על קיום והגעה לזמן שמחה של מצוה, וכאן אין מציאות של קיום החיים אלא מסירתם, וממילא (הרמב"ם יד החזקה העיון ייטה להרחיק ברכה זו ולחפש את מקומה בגדרי קידוש השם בלבד .)הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ד נפקא מינה למעשה, אם לפי הצד ששורש המצוה מתקיים בכל יום בקריאת שמע בכוונת בכל נפשך, אזי גם אם אירע לאדם מקרה של אונס להמיר דתו ונכנס לגדרי מסירות נפש וניצל, יאמר שאין כאן מצוה הבאה מזמן לזמן כלל, ולכן לא יברך שהחיינו, והמעשה יתפרש כהשלמת מה שכבר חי בלבו יום יום, ועיקר ההודאה תהיה בדרך אחרת ולא בברכת זמן .)(ספר באר חיים על הרמב"ם חלק ב סימן לח, מרן בשלחן ערוך אורח חיים סימן סא נפקא מינה למעשה, מי שקיים מצות קידוש השם בפרהסיא ולא נהרג אלא נחלץ מן ,הסכנה, האם יאמר על עצם העמידה בנסיון ברכת שהחיינו מצד שמחה של מצוה נדירה או שיחשוש לברכה לבטלה ויאמר לכל היותר הודאה ושבח בלא שם ומלכות, שהרי ברכת שהחיינו אינה נזכרת בפוסקים על מצוה זו, וכל ספק ברכות להקל, והצדדים בזה תלויים אם רואים את המאורע כזמן שמחה של מצוה או כמציאות של יראה ורעדה שאין בה נוסח .)(כלל ספק ברכות להקל, מרן בשלחן ערוך אורח חיים סימן רטו שמחה ,נפקא מינה למעשה, אם ימצא מקור קדום המדבר על ברכה מיוחדת על קידוש השם אזי יש להקדים ולדון האם ברכה זו עצמה דוחה את מקום שהחיינו, כי פעמים שהברכה המיוחדת היא עיקר המסגרת שתיקנו על המצוה ואין מוסיפים עליה ברכת זמן, וכל זה טעון בירור גדול לפי כללי ברכות המצוות ובפרט במצוות שאינן תדירות ואינן מסודרות בפי כל .)(מדרש אליהו למחבר שבט מוסר דרוש ח דף נא ע"א, השל"ה הקדוש שער האותיות דף מד ע"א נפקא מינה למעשה, בדין מי ששמע שמועה על צדיק שנהרג על קידוש השם, האם יש מקום לשבח והודאה בברכת שהחיינו על עצם התגלות קידוש השם בעולם, או שמא אדרבה שייך בזה ברכת דיין האמת מצד אבילות ושברון, והרי מאורע אחד כולל שני פנים, קידוש השם מצד אחד ואבידת נפש מישראל מצד שני, וממילא אין כאן מקום לברכת זמן של (מרן בשלחן שמחה, אלא דנים כל ענין לפי גדריו בהלכות ברכות על שמועות טובות ורעות .)ערוך אורח חיים סימן רכב גם לנשמה מגיע אוכל נפקא מינה למעשה, אם אדם עומד לפני קיום מצוה של מסירות נפש, האם עצם המחשבה לברך שהחיינו תיחשב כחיסרון בכוונה, שהרי תורת כהנים מדברת על המוסר עצמו שלא ,על מנת שיעשה לו נס, ואם הוא מכניס עצמו למהלך של ברכות הודאה על הצלה וחיים אפשר שיתעורר חשש דק מן הדק של על מנת, ולפחות יש לדון אם מן הראוי שלא להכניס בלבו תחשיבי ברכה ושכר, אלא למסור עצמו בתמימות, והבירור בזה תלוי בהבנת דברי (תורת כהנים על ויקרא כב, ליקוטי שיחות חלק כז תורת כהנים כפי מה שנתבארו בליקוטי שיחות .)עמוד קסז אמור ב נפקא מינה למעשה, כל מקום שיש חשש חילול השם אם יברך ברכת זמן במקום שאין לה יסוד ברור, כגון בפני רבים או בפני מי שאינו מבין ויראה בזה חידוש זר, יש מקום להחמיר ,שלא לברך כלל, שהרי קדושת השם עצמה מחייבת שההלכה תיאמר בצלילות ובמסורה ולא מתוך התלהבות שאינה מיוסדת בפוסקים, וכאן מתברר שמלבד הדין יש גם הנהגת כבוד .)(מרן בשלחן ערוך אורח חיים סימן קנו, כללי קדוש השם שמים כאשר נשאלת שאלה של ברכת שהחיינו על מצות קידוש השם, מתברר מיד שאין זה ,בירור טכני של נוסח ברכה בלבד, אלא עיון בשאלה מהו רגע של חיים, ומהו רגע של נצח ומהי שמחה של מצוה כשהלב עומד על סף יראה ורעדה, כי יש מצוות שהן אור של בנין ,ויש מצוות שהן אש של עקידה, והאדם נדרש להבין האם האש עצמה נקראת זמן שמחה .או שמא דוקא ההכנעה שבה היא שלמות העבודה ואין לה שפה של שהחיינו כתב: ונקדשתי בתוך)(ויקרא כב לב רבנו משה בן נחמן בספרו חידושי הרמב"ן על התורה בני ישראל, זו מצות קדוש השם, וממילא נתברר שקידוש השם אינו פרק צדדי בתורה אלא חותם פנימי על כל המצוות, שהרי התורה מצוה על החיים וחי בהם, ובתוך החיים עצמם ,היא שותלת רגע שבו החיים נסוגים מפני האמת, ואז מתברר כי החיים אינם מטרה אלא כלי והאמת היא התכלית, וכשזה מתברר בלב, השאלה על שהחיינו נעשית שאלה על היחס אל .החיים עצמם כתב: וכל מי שנאמר בו)(הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ד רבנו משה בן מימון ביד החזקה יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה קדש את השם, ומתוך לשונו ניכרת נקודת עומק, שיש קידוש השם שמאיר בעולם לא מפני שהאדם חי אלא מפני שהאדם העמיד את היקר מכל על מזבח ,האמונה, ולפי זה אפשר להבין מדוע עצם מושג ברכת זמן, שנוסדה על הגעה לחיים ולשמחה .מתקשה להיכנס במקום שהאדם תופס שהחיים עצמם אינם אלא שליחים לעבודת האמת כתב: יש ענין קדוש השם וחלול השם שהם)(שער ג אות קלט רבנו יונה בספרו שערי תשובה מעיקרי התורה, ומתוך דבריו עולה שקידוש השם אינו רק שעה של מסירות נפש, אלא דרך חיים שבה כל פעולה נמדדת אם היא מוסיפה אור כבוד שמים או גורעת חלילה, ואם כך הרי עצם הדיון בברכה צריך להתיישב עם השאלה האם הברכה תוסיף כבוד שמים ותעמיד את האמת במקומה, או שתיצור תחושת טקס במקום רעד של קדושה, והנהגה זו עצמה היא .חלק מקידוש השם אראו תשרפ כתב בענין חסידות שהאדם מחפש תמיד מה נחת רוח)(פרק יט הרמח"ל בספרו מסילת ישרים לפניו יתברך, ומתוך זה מתברר שהשאלה אינה מה ראוי לי להרגיש אלא מה ראוי שהמעשה יוליד בעולם, ואם ברכת שהחיינו במקום שאינה מיוסדת תעורר תמיהה ותבלבל את שורת ההלכה, נמצא שמידת חסידות תהיה להחמיר בשתיקה של יראה, ולהרבות בהודאה בדרך .המוסכמת, כי גם השתיקה יכולה להיות קידוש השם כשנובעת מיראת הוראה כתב בענין קדושת ישראל ששם)(שער ב פרק יא רבנו חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים שמים מתקדש על ידם בעולם, ומתוך זה ניכר שהמסירות אינה פרט של יחיד אלא גילוי של נשמה כללית, וכל פעולה של הודאה או ברכה צריכה להישקל האם היא מציבה את ,המעשה כחוויה פרטית של מתקדש, או כגילוי של כלל ישראל שהוא נושא דגל הקדושה ומכאן עומק ההסתפקות אם לומר שהחיינו שמעמיד את האדם במרכז שמחתו, או להסתפק .בהודאה שאינה הופכת את קידוש השם לחגיגה של פרט כתב במעלות קידוש השם)(פתיחה עשה ז רבנו ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים והזהירות מחלול השם, ומתוך דבריו מתחדד שקידוש השם דורש צלילות ומידה כנגד מידה, שכל הנהגה של יראת שמים צריכה להיות גם מאירה לבריות, ואם הברכה עלולה להתפרש כחידוש שאינו מדוקדק או כהוספה שאינה במקומה, יש בזה חשש דק של חלישות המסורה, וזה עצמו נקרא חסרון בקידוש השם, כי קידוש השם כולל גם קידוש התורה שהיא .אמת ודרך כתב שהבטחון אינו הבטחה לתוצאה אלא)(פרק ב מרן החזון איש בספרו אמונה ובטחון מנוחת הנפש מפני שהכל בידו יתברך, ומכאן נפתח שער להבין את דברי תורת כהנים על המוסר עצמו שלא על מנת שיעשה לו נס, כי מקום העקידה הוא המקום שבו האדם אינו ,מבקש תוצאה אלא אמת, ואם כך ברכת שהחיינו שנאמרת בדרך כלל על שמחה של תוצאה צריכה עיון אם היא מתאימה למקום שבו העבודה היא עצם המסירה ולא ההצלה, והאם אין .בה עירוב של שמחת התוצאה לתוך טהרת המסירות ,לאחר שנתבארו יסודות ההלכה ומקומה של מצות קידוש השם בתוך כלל בנין התורה נפתח הפתח לעיון מחשבתי עמוק יותר, שבו מתברר שהשאלה על ברכת שהחיינו אינה שאלה הלכתית נקודתית בלבד, אלא נוגעת לשורש ההבחנה בין עבודת ה' הנעשית מתוך המשך החיים, לבין עבודת ה' הנעשית מתוך ויתור על עצם החיים, ומהי שפת הנפש הראויה .לכל אחת מהן ברכת שהחיינו יסודה בהודאה על חידוש, על הגעה אל זמן, על המשכיות, על קיום ,והארכה, והיא נאמרת תמיד במקום שבו האדם עומד בתוך זרם החיים ומברך על כך שהגיע שזכה, שנשמר והוחיה, ומכאן נולדה התחושה העמוקה שיש פער פנימי בין לשון הברכה הזו לבין מצוה שעצם מהותה היא מוכנות לקטיעת הרצף, לא כהתאבדות חלילה אלא כהעמדת .האמת מעל עצם הקיום, עד שהחיים עצמם נעשים משניים לאמונה ומכאן נולדת נקודת מחשבה עדינה, האם קידוש השם במסירות נפש הוא מעשה של גם לנשמה מגיע אוכל שמחה גלויה, או מעשה של שלמות פנימית שדומייתו יפה לו יותר מדיבורו, כי יש שמחה שמבטאה הוא קול וברכה, ויש שמחה שמבטאה הוא שקט עמוק של ביטול הרצון, והשתיים .'אינן סותרות אלא פועלות במישורים שונים של עבודת ה בקריאת שמע של שחרית וערבית, שבה האדם מקבל עליו עול מלכות שמים ומכוון למסור נפשו על קדושת השם, אין זו הכנה רגשית למעשה קיצוני, אלא בירור יומיומי שהחיים כולם מונחים על מזבח האמת, ומתוך כך מתברר שהמסירות בפועל, כאשר היא באה, אינה חידוש מוחלט אלא גילוי של מה שהיה טמון בנפש תמיד, ואם כך מבחינה מחשבתית אפשר להבין את הסברא שאין כאן זמן חדש הבא מזמן לזמן, אלא גילוי חד של אמת קבועה, וממילא .שפת ההודאה הרגילה של שהחיינו אינה בהכרח השפה המדויקת למעמד זה עוד יש להעמיק, שהמושג זמן בהלכה אינו רק מדידה כרונולוגית אלא חוויה רוחנית, ויש מצוות שתלויות בזמן משום שהזמן עצמו מתקדש בהן, ויש מצוות שהן מעל הזמן, שהן עומדות בשער שבין עולם הזה לעולם הנצח, וקידוש השם במסירות נפש שייך בבירור למדרגה זו, שבה האדם אינו חוגג זמן אלא מבטל זמן, אינו מברך על הגעה אלא מוסר את עצמו למקור כל ההגעה, ומתוך כך מתחדדת השאלה האם שפת הברכה הרגילה אינה .מצמצמת את המעמד במקום לרוממו ומצד שני, יש מקום להרהר האם עצם הזכיה לעמוד בנסיון כזה אינה חיות עליונה, לא חיות גופנית אלא חיות נשמתית, ואם כן אולי יש כאן חיים מסוג אחר, חיים שראויים לברכה, אלא ששפתם אינה שפת שמחה פשוטה אלא שפת יראה ואהבה משולבת, והאם ברכת שהחיינו מסוגלת להכיל מורכבות זו או שמא נצרכת שפה אחרת של הודאה, שתישאר בתוך גבולות .המסורה ולא תיצור בלבול בין חיי שעה לחיי עולם ומכאן מתברר שעצם ההסתפקות אינה חולשה אלא עומק, כי מצוה שעניינה מסירות הנפש אינה מתיישבת בקלות בתוך מסגרות לשון קבועות, וההלכה בזהירותה בוחרת לעמוד על הסף, לא למהר לברך ולא למהר לשלול, אלא להעמיד את האדם ביראה גדולה מול .השאלה, ומתוך יראה זו עצמה נבנה קידוש השם ומתוך העיון המחשבתי נפתחת גם נקודת העומק המוסרית, שבה מתברר כי קידוש השם ,איננו רק מעשה של גבורה בשעת קצה, אלא תביעה מתמדת מהאדם לברר מהו מרכז חייו .ומהו הדבר שלמענו הוא חי, ומהו הדבר שלמענו הוא מוכן לוותר המוסר של קידוש השם מלמד שהאדם אינו נמדד רק במה שהוא עושה כאשר החיים זורמים בנחת, אלא במה שהוא מוכן להעמיד במבחן כאשר נשלפת ממנו האפשרות לשלוט בתוצאה, כי יש מוסר של הצלחה ויש מוסר של נאמנות, וקידוש השם שייך למוסר של .נאמנות, נאמנות לאמת גם כאשר אין בה רווח נראה לעין, ואף לא הבטחה של הצלה ,ומתוך כך מתחדד ההבדל בין שמחה הנובעת מהישג לבין שמחה הנובעת משלמות פנימית כי יש אדם השמח כאשר קיבל דבר, ויש אדם השמח כאשר ויתר על דבר לשם אמת גדולה אראו תשרפ ממנו, והשמחה השניה אינה מתפרצת כלפי חוץ, אלא שוכנת עמוק בלב, כידיעה שקטה .שהוא עמד במקום שבו היה עליו לעמוד, גם אם לא זכה לראות פירות והנה ברכת שהחיינו במהותה נועדה להלביש שמחה בלשון, להוציא את תחושת ההודאה מן הלב אל הפה, אך קידוש השם במסירות נפש מעמיד את האדם במקום שבו המוסר דורש צניעות פנימית, שלא להפוך את מסירת הנפש לאירוע של ביטוי עצמי, אלא להשאיר אותה .כמסירת אמת, שבה האדם אינו תובע לעצמו קול אלא נותן מקום לשם שמים שיתקדש ומכאן נולדת אחריות מוסרית דקה, שלא להשתמש בשפת ברכות במקום שבו נדרשת ,שפת יראה, ולא להכניס תבניות של שמחה רגילה אל מקום שבו השמחה היא אחרת לגמרי .שמחה של ביטול הרצון, שמחה של נאמנות מוחלטת, שמחה שאין בה תביעה אלא מסירה ובד בבד, המוסר של קידוש השם מזהיר גם מפני הקטנה עצמית מזויפת, כי אין הכוונה לדכא את ערך החיים או לבזות את השמחה, אלא להעמיד את החיים עצמם ככלי לעבודת האמת, ומתוך כך כל חיי היום יום נעשים זירה של קידוש השם קטן, שבו האדם בוחר באמת גם במחיר ויתור, ביושר גם במחיר הפסד, ובנאמנות גם במחיר קושי, וכך נבנית בנפשו אותה .מדרגה שאם תידרש מסירות גדולה, לא תהיה זרה לו ומתוך המבט הזה, השאלה על ברכת שהחיינו אינה רק שאלה על נוסח ברכה בשעת ,קידוש השם, אלא מראה לאדם כיצד הוא מבין את היחס בין חיים, שמחה, אמת וקדושה האם השמחה היא תכלית, או שהאמת היא התכלית והשמחה נולדת ממנה בשקט, בלי .צורך להיאמר ומכאן יוצא לימוד מוסרי עמוק, שההלכה אינה ממהרת להלביש כל מעמד בלשון של ברכה, כי יש מצבים שבהם הגדלות ניכרת דווקא באיפוק, והקידוש הגדול הוא בכך שהאדם עומד לפני בוראו בענווה גמורה, בלי תביעה, בלי הכרזה, אלא בנאמנות שקטה, שהיא עצמה .קידוש השם שאין למעלה ממנו ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם נוטה לבקש סימני שמחה חיצוניים על כל הישג רוחני, אך יש עבודות שבהן גודל המעשה נמדד דוקא בשתיקה ובענווה, כאשר האדם .עושה את האמת מפני שהיא אמת ולא מפני התחושה שהיא מעניקה קידוש השם אינו שייך רק לשעות קצה של מסירות נפש, אלא מתגלה בכל ויתור קטן על נוחות אישית, בכל רגע שבו האדם בוחר ביושר גם כאשר אין רואים, ובנאמנות גם כאשר .אין מחיאות כפיים יש מצבים בחיים שבהם ראוי לומר ברכה בקול ולשתף את השמחה, ויש מצבים שבהם ,השמחה צריכה להישמר בלב, כדי שלא תתהפך לגאווה דקה או לתחושת הישג עצמי .וההבחנה בין אלו לאלו היא חלק מעבודת היראה כאשר אדם מתרגל לראות את חייו ככלי לעבודת השם ולא כתכלית לעצמה, הוא מגלה שהחיים עצמם מקבלים עומק ומשמעות, והשמחה נעשית שקטה, יציבה, ואינה תלויה .באירועים חיצוניים גם לנשמה מגיע אוכל קבלת עול מלכות שמים יום יום, גם בדברים הקטנים, מכשירה את הנפש לעמוד בשעות גדולות, ומי שחי כך אינו מחפש רגעי גבורה אלא נאמנות רצופה, ומתוך נאמנות זו נבנה .קידוש השם האמיתי :עיקר העניין:עיקר העניין מצות קידוש השם עומדת בשער שבין החיים לבין הנצח, בין שמחת הקיום לבין שלמות האמת, ולכן השאלה אם לברך עליה ברכת שהחיינו אינה שאלה טכנית של נוסח ברכה, אלא בירור עמוק על טבעה של מצוה זו ומהותה. שהחיינו נאמרת על הגעה, על המשכיות, על חיים המתחדשים בזמן, ואילו קידוש השם במסירות נפש מגלה שהחיים עצמם אינם אלא כלי לאמת, ושבשעה שהאדם מוכן להניח את קיומו .למען שמו יתברך, הוא אינו חוגג זמן אלא מבטל זמן מפני האמונה מתוך דברי הראשונים והאחרונים עולה שקידוש השם איננו רגע חד פעמי, אלא אמת המלווה את האדם בכל יום, בקריאת שמע, בקבלת עול מלכות שמים, ובהכרעה המתמדת לבחור באמת גם במחיר ויתור. משום כך יש מקום גדול להסתפק אם מעשה המסירות בפועל נחשב כבא מזמן לזמן, או שהוא רק גילוי של דבר הקיים תמיד בלב המאמין, ומכאן הזהירות מלהלביש את המעמד בלשון של ברכת זמן .ושמחה גלויה העומק הרעיוני והמוסרי מלמד שיש שמחה שעניינה קבלה והישג, ויש שמחה שעניינה מסירה וביטול, והשניה אינה מבקשת קול אלא עומדת בדומיה של יראה ואהבה. קידוש השם בשלמותו מתגלה לא בריבוי מילים אלא בנאמנות מוחלטת, לא בהכרזה אלא בעמידה שקטה לפני בורא עולם, מתוך ידיעה שזו שלמות החיים וזו תכליתם. ועל כן נשארת השאלה תלויה ועומדת ביראה, לא כקושי שלא נפתר אלא כעומק שאינו מבקש הכרעה קלה, כדי שהאדם העוסק בה יעמוד תמיד בין אהבת .החיים לבין אהבת האמת, ויבחר באמת לשמה, ומתוך כך יתקדש שם שמים בעולם