?מדוע רק לאחר המבול אמר הקב''ה ששוב לא יביא כי יצר לב האדם רע וזה לא הגן שלא יבא בכלל המבול

?רע וזה לא הגן שלא יבא בכלל המבול העולם רעד. המים הגבוהים, ששטפו את פסגות ההרים ומחקו כל זכר לחיים, נסוגו אט אט אל תהומות הארץ, מותירים אחריהם עולם דומם, שטוף בוץ ושקט מחריד. נח יוצא מן

מדוע רק לאחר המבול אמר הקב''ה ששוב לא יביא כי יצר לב האדם ?רע וזה לא הגן שלא יבא בכלל המבול העולם רעד. המים הגבוהים, ששטפו את פסגות ההרים ומחקו כל זכר לחיים, נסוגו אט אט אל תהומות הארץ, מותירים אחריהם עולם דומם, שטוף בוץ ושקט מחריד. נח יוצא מן התיבה, ואוויר העולם החדש – אוויר של ברית טרייה – ממלא את ריאותיו. ריח הניחוח של הקורבנות עולה השמיימה, וברגע הזה נשבע הבורא: לא עוד. לא עוד השמדה כוללת, לא עוד מחיקה של כל חי. אך דווקא במילים הללו מסתתרת תעלומה מצמררת: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". המילים הללו, שהיוו את כתב האישום הנורא שקדם למבול, הפכו עתה לכתב ההגנה. כיצד ייתכן שהסיבה שבגללה נמחה העולם, היא היא הסיבה שבגללה העולם יזכה לחסד נצחי? האם הרשעה הפכה לזכות? האם השחיתות הפכה למגן? בלב המבול ובסערת החורבן נשאלת השאלה הגדולה: מה השתנה בטבעו של האדם, ומהו אותו סוד מופלא הטמון ב"נעורים", שהפך את השבר הגדול למקור של תקווה עולמית? נצא לברר כיצד רע מנעוריו .הופך להיות המנוע של החיים ואיך הקב"ה דן את העולם לכף זכות מתוך עומק השפל בעודנו מתבוננים בברית הנצחית הנכרתת לאחר סערת המבול, אנו מזהים את הפסוקים המגדירים את המפנה הגדול בהנהגת הבורא, המניחים את היסוד להבנת טבעו של האדם .המשתנה תחת השגחת השם "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. כל ימי הארץ זרע .)כב-(בראשית ח, כא "וקציר וקר וחם וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו פסוקים אלו מהווים את החותמת הסופית על תקופת הכליה, ומכוננים עולם שבו הבחירה החופשית והמורכבות האנושית מקבלים מקום של חסד, מתוך הכרה במגבלותיו הפנימיות .של האדם משעה שהוא ננער לצאת ממעי- ביאר: כי יצר לב האדם רע מנעריו)(בראשית ח, כא רש"י אמו נתן בו יצר הרע. הטבע האנושי נושא בתוכו את המשיכה אל הרע מראשית ימיו, ודווקא מתוך הכרה זו נובעת הבטחת השם שלא להביא מבול נוסף, שכן עונש כזה אינו הולם את .היצירה האנושית המורכבת ביאר: כי הנימוק 'כי יצר לב האדם רע' אינו פוטר את האדם)(שם רבי אברהם אבן עזרא מאחריות, אלא מעיד על כך שהיצר הוא חלק אינהרנטי במבנה הנפשי שעיצב הבורא, ולכן .מציאות של כיליון מוחלט אינה דרך עקבית בהנהגת העולם ביאר: כי הבורא ידע שחולשת האדם בטבעו מביאה אותו לידי חטאים, אך)(שם הרמב"ן המבול היה אמצעי שנועד לתקן את הדור ההוא, ולא כלי קבוע להתנהלות מול אנושות .שנושאת בתוכה יצר רע מנעוריה

גם לנשמה מגיע אוכל 534 534 ביאר: כי השינוי בטבע העולם והקיצור בימי האדם הם אלו שמעניקים לאדם)(שם הרד"ק .את האיזון הנדרש כדי להתמודד עם יצרו, מה שמונע צורך במבול נוסף ביאר: שמעתה והלאה, יפעל הקב"ה בדרכים של הנהגה מתונה יותר, שכן)(שם הרלב"ג האדם שנוצר עם יצר רע בטבעו, זקוק להזדמנויות חוזרות ונשנות לתשובה ולא לביטול .גמור של קיומו ביאר: כי המילה 'כי' משמשת כאן כציון לעובדה שמכאן ואילך אין טעם)(שם החזקוני .להעניש במבול, כי חולשת האדם ידועה מראש ביאר: כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול, לא)(שם הספורנו יאיר בהם הכוח השכלי מנעוריהם כבראשונה, באופן שיתקומם למתאווה המתגבר עליו .מנעוריו, ובכך נשמר האיזון הפנימי ביאר: כי בדור המבול היצר היה הולך וגרע מיום ליום, מה שלא יחזור)(שם הכלי יקר להתרחש לאחר שנטהר חומר הארץ מהשחתה, שכן האדם מעתה יוכל להתגבר על יצרו .הממוקד בנעוריו תרגם: ארי יצר לבא דאנשא תקיף מן טליותיה. התרגום מדגיש את עוצמת)(שם אונקלוס .הנטייה שבאדם, המהווה מציאות קבועה המצריכה הנהגה מיוחדת מצד הבורא מתוך המקראות שראינו, אנו צוללים אל דברי חז"ל בתלמוד, המבקשים לפענח את סוד .המאבק בין הרצון האלוהי בנצחיות הבריאה לבין המציאות האנושית המורכבת , מובא: אמר רב חסדא, בשעה שהיו נכנסים לתיבה)(דף קח עמוד א בגמרא במסכת סנהדרין ,היו נכנסים לזמן, שכן הקדוש ברוך הוא העמידם בתיבה זמן רב כדי שיתקנו את מעשיהם וכל מי שלא שב – נספה. זמן השהות בתיבה לא היה רק מקום מפלט מהמים, אלא כור היתוך של תיקון היצר, מה שמעיד על כך שהבורא תמיד מבקש להוביל את האדם לתיקון .ולא לכליה מובא: תנו רבנן, יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני)(דף נב עמוד א בגמרא במסכת סוכה מפתחי הלב. יצר הרע הוא חלק אינטגרלי מהמבנה הפנימי של האדם, והדיון על ה'יצר רע מנעוריו' הוא זיהוי של כוח חיים פנימי שחייב לקבל הכוונה, ולא משהו שנועד להוביל את .האדם להרס עצמי בלתי נמנע מובא: רבנן דקיסרין אמרי, יצר לב)(פרק ט הלכה ה בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות האדם רע מנעוריו – מנעוריו ועד זקנותו. הניסוח 'מנעוריו' אינו מגביל את הרע רק לתקופת הנעורים, אלא מצביע על כך שהנטייה קיימת משחר הילדות, מה שמסביר מדוע הניסיון המוסרי הוא מנת חלקו של האדם לאורך כל ימי חייו, ועל כן אין זה ראוי למחות את האנושות .כולה בשל כך שאין לו כובד, וקל להיכנס ולהיטפל. הפגיעות- ביאר: דומה לזבוב)(סוכה נב, א רש"י

חנ תשרפ 535 535 של האדם ליצר הרע אינה מעידה על רשעות מוחלטת, אלא על חולשה טבעית שניתן להתגבר עליה, ובשל כך אמר הקב"ה שלא יביא מבול נוסף, כי אנושיות כזו ראויה להדרכה .ולא להשמדה שמתגבר בנעוריו ואינו נותן לאדם מנוח, אך- ביאר: יצר הרע דומה לזבוב)(שם תוספות האדם יכול לגרשו על ידי תורה ומעשים טובים. הידיעה שיש לאדם תבלין ליצרו משנה את .הדיון כולו – כבר אין צורך במבול כשהאדם מצויד בכלים להתמודדות לאחר שראינו את שורשי הדברים בתלמוד, נביא את דברי הראשונים המנתחים את העומק הפילוסופי והמשפטי בהבטחת הבורא לאחר המבול, ואת ההבחנה בין הדין הקודם למבול .לבין החסד שלאחריו ביאר: כי השגחת הבורא אינה מופנית להשמדת המין)(מורה נבוכים, חלק ג פרק כג הרמב"ם האנושי ככלל, אלא לתיקונו. הידיעה שהאדם נוטה לרע מנעוריו היא הנימוק לכך שהעולם אינו יכול להתקיים תחת משטר של ענישה טוטאלית, שהרי השמדה חוזרת ונשנית תמנע .את מטרת הבריאה – היכולת להגיע לדרגות של חכמה ושלמות ביאר: כי לאחר המבול, שקל הקב"ה בחכמתו)(בפירושו על התורה, בראשית ח, כא האברבנאל ,את העתיד לבוא. הגיוון האנושי שנוצר לאחר המבול, מהמשפחות שנסתעפו משם, חם ויפת יוצר עולם שבו לא ייתכן עוד קונצנזוס מוסרי של רשע כפי שהיה בדור המבול, שכן השונות בין בני האדם מונעת מהם להסכים על פעולת השחתה כוללת, ומכאן שהמבול היה אירוע .פעמי שנועד לנקות את העולם משחיתות ראשונית-חד ביאר: כי בביטוי 'יצר לב האדם רע מנעוריו' אין)(בפירושו על התורה, בראשית ח, כא רבינו בחיי כוונה שהאדם נולד פגום, אלא שהבורא נתן באדם את כוחות החומר שמושכים אותו אל ,הארציות, והעובדה שהאדם מודע לכך ובוחר להתעלות היא היא העבודה הנדרשת ממנו .ואין לדונו על כך במידת הדין של כליה ביאר: כי הדיון על 'רע מנעוריו' הוא התנצלות)(בפירושו על התורה, שם רבי יעקב בעל הטורים אלוקית על עצם הטבע האנושי, מה שמלמדנו שכל עוד האדם מנסה לשוב לדרכו, הוא תחת חסד ואינו תחת זעם. הבטחת השם אינה רק הבטחה טכנית, אלא הצהרה על שינוי עמוק .בהתייחסות למעשי האדם, שכן הכרה בחולשת הנעורים היא מפתח לחמלה בבואנו ללמוד את דברי האחרונים, אנו פוגשים את ההעמקה הנדרשת כדי להבין מדוע .דוקא ההכרה בחולשת האדם הפכה לבסיס לאמון המחודש של הבורא בעולם ביאר: כי לאחר המבול ידע הקב"ה שאי אפשר)(בראשית ח, כא הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר לאדם לעמוד בקו ישר של עבודת ה' מבלי שייכשל, ולכן קבע הנהגה חדשה. הידיעה שיצר הלב הוא רע מנעוריו מחייבת את הבורא לפעול במידת החסד, שהרי לא ייתכן לברוא יצירה כזו ולדרוש ממנה שלימות ללא שגיאות, ולכן המבול נותר כאירוע מכונן אך לא כמודל .להנהגה מתמדת

גם לנשמה מגיע אוכל 536 536 ביאר: כי הנעורים הם גיל שבו השכל טרם הגיע לבשלותו)(בפירושו על התורה, שם הכתב סופר המלאה, ולכן הרגל שנרכש בהם הופך לטבע. נראה לבאר כי המפרש מוצא כאן זכות גדולה לאנושות: הטעויות שנעשות מתוך חוסר הבנה ושכל שטרם התחדד, אינן משקפות רשעות מוחלטת כמו בדור המבול שהיה בעל שכל חזק ביותר, ולכן הדין עליהם אינו יכול להיות .כדין דור המבול ביאר: כי המילה "כי" מלמדת שהרע מנעורים הוא למעשה)(בראשית, פרשת נח השפת אמת מקום העבודה של האדם. כל עוד האדם מנער מעליו את יצרו, הוא מתעלה, והידיעה שהיצר נוכח מנעורים היא הנותנת לאדם את הכוח להילחם ולנצח, וזו הדרך שבה הבורא מעדיף .שהעולם יתנהל – מתוך מאבק פנימי ולא מתוך השמדה חיצונית ביאר: כי לאחר המבול הטבע השתנה, לא רק בחיצוניותו)(בראשית ח, כא המשך חכמה אלא גם בחיבור של האדם אל חומריות העולם. ההבנה שחומריות העולם מושכת אל הרע מחייבת את האדם למאמץ יתר, והבורא מבטיח שלא להביא מבול כי המאבק הזה, גם כשהוא .נכשל, הוא לב העבודה האנושית המבוקשת ביאר: כי 'מנעוריו' מורה על כך שגם מתוך הנעורים, מתוך תנועה של)(מגור האמרי אמת התנערות וחיפוש, ניתן להוציא את הטוב. הבטחת הקב"ה שלא להביא מבול נובעת מכך שהוא רואה בתוך ה'רע' שביצר את הפוטנציאל ל'התעוררות' לטוב, וכל עוד הפוטנציאל .קיים, הרי העולם ראוי להמשך קיומו ,לאחר שצללנו אל תורתם של הראשונים והאחרונים, אנו פונים אל גדולי הדורות האחרונים המבארים את ההנהגה האלוקית המופלאה ואת הזכות הגדולה שגילה הקב"ה כלפי האנושות .לאחר המבול ,הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בדרשותיו ביאר: כי הקב"ה בחסדו אינו מחפש להעניש אלא להאיר. נראה לבאר כי המפרש מדגיש שהידיעה כי 'יצר לב האדם רע מנעוריו' אינה ,קטרוג, אלא הבנה עמוקה של מגבלות הנפש. הבורא, שיצר את האדם, יודע את תורף יצירתו ולכן הוא בחר בהנהגה של רחמים, המאפשרת לאדם לתקן את דרכיו מבלי לחשוש מכליה .מוחלטת, שכן החיים ניתנו כדי להצמיח מתוכם טוב, לא כדי להימחק ביאר: כי ההבדל בין דור המבול לדורות)(בראשית מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר הבאים נעוץ בעסק התורה. המפרש מבאר שבעולם ללא תורה, 'יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום', ללא הפסקה וללא מנוח, ולכן היה הכרח במבול. אך ברגע שנח הביא לעולם את 'תבלין' התורה, הרי שגם אם היצר קיים בנעורים, הוא כבר אינו שולט בכל היום. התורה היא המגן המונע את השחיתות המוחלטת, והיא המאפשרת לאדם להישאר קשור לבוראו .גם בתוך עולם של ניסיונות ביאר: כי הטבע האנושי אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא)(אמונה וביטחון החזון איש בשיחותיו תמיד מלווה בהשגחה. נראה לבאר כי המפרש סובר שהשינוי שחל בטבע לאחר המבול – ימי ,האדם התקצרו והארץ החלה להצמיח בקושי – הוא לא עונש, אלא אמצעי חינוכי. האדם

חנ תשרפ 537 537 .בהבינו שחייו קצרים ושפרנסתו אינה מוכנה בנקל, לומד ענווה, ולומד להעריך את מעשיו .השפלות הזו היא המונעת ממנו להגיע לאותה גאווה הרסנית שאפיינה את דור המבול ביאר: את מושג ה'נעורים' כזמן של)(מאמרי נח הגאון רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק התנערות וחיפוש. דווקא ה'נעוריות' הזו, שמביאה לידי עצמאות ולעיתים לפריקת עול, היא גם המקור ליכולת להשתנות ולהתחיל מחדש. הבטחת השם שלא להביא מבול נשענת על היכולת הזו של האדם להשתחרר מהעבר שלו. אם אדם מסוגל להתנער מחטאיו כפי שהוא .מתנער מהרגלי נעוריו, הרי שהוא לעולם אינו אבוד, והעולם לעולם אינו ראוי לכליה ביאר: כי קשיות העורף והיצר המולד אינם סתירה)(בשיחותיו הגאון רבי אברהם שפירא ,לעבודת ה', אלא החומר הגולמי שממנו צומחת הנאמנות. הבורא יודע שהאדם יתקשה – שילחם, ושיתבלבל, אך הוא בוטח ביכולתו של האדם – דווקא בגלל היותו נלחם ביצרו .להגיע לדרגות של דבקות שלא היו מושגות ללא המאבק הזה כשאנו מבקשים לתרגם את השאלה המופשטת על סוד המבול אל תוך עולמנו, אנו מגלים כי ההבנה ש'יצר לב האדם רע מנעוריו' היא אינה משפט גזר דין, אלא תוכנית עבודה. הנפקא מינה המעשית לחיים היא בראש ובראשונה ההשלמה עם תהליך הבנייה העצמית. אדם שמרגיש נפילות ומאבקים בנפשו, שחש כי היצר מלווה אותו בנעוריו ובתהליכי גדילתו, עלול ,לשקוע בייאוש ולחשוב שמא הוא 'מושחת'. הסוגייה מלמדת אותנו שדווקא המאבק הזה .הכרה בקיומו של היצר מראשית הדרך, הוא הוכחה לכך שאנחנו נמצאים במסלול הנכון הנפקא מינה היא בחינוך: האם אנו רואים בנפילות של צעירים כישלון מחלט, או כשלב ?התנערות טבעי בדרך לבניית אישיות איתנה נפקא מינה נוספת עולה במישור של הנהגת החסד בינינו לבין הזולת. אם הקב"ה בחר שלא להעניש את האדם בכלים של כליה משום שהוא מבין את טבעו המורכב, הרי שזו חובה מוסרית המוטלת גם עלינו. אנו נדרשים לאמץ את מבטו של הבורא, המבקש למצוא ,'את נקודת האור גם בתוך אדם שחטא. בעת שאנו נתקלים במישהו ש'יצרו מתגבר עליו אל לנו למהר ולשפוט אותו כמי שראוי ל'מבול' של ביקורת חריפה או נידוי, אלא לראות בו אדם שזקוק ל'תבלין' של תורה, להדרכה, ולסבלנות. החינוך והסובלנות הופכים כאן לכלי .ההישרדות של האנושות לבסוף, הנפקא מינה נוגעת ליחס שלנו לשפע ולזמן. העולם שלאחר המבול הוא עולם של קיצור ימים ושל קשיים גשמיים, מה שמחייב אותנו לערנות ולענווה. אנו למדים שדווקא הקשיים והצורך בעבודה קשה לפרנסה הם הדרך של הקב"ה לשמור עלינו מפני הגאווה יום: להעריך את הזמן הקצר, לנצל אותו-שמובילה להרס. אנו נדרשים לתרגם זאת לחיי היום ללימוד תורה ולבנייה רוחנית, ולא לתת לעיסוק בחומריות להפוך למטרה המקדשת את כל .האמצעים, שכן ראינו לאן מובילה הנהגה כזו כשאנו צוללים אל עומק הרעיון הטמון במפנה הדרמטי של פרשת המבול, אנו פוגשים את התובנה המרתקת של רבי שמשון רפאל הירש, המאירה את המילים הללו באור חדש

גם לנשמה מגיע אוכל 538 538 לחלוטין. נראה לבאר כי הנימוק 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' מקביל בדיוק מופלא לנימוק שהציג משה רבנו לאחר חטא העגל: 'ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא'. לכאורה, הן במבול והן בחטא העגל, התכונה השלילית – היצר הרע מחד וקשיות העורף מאידך – היא זו שגרמה לחטא ולריחוק. אך עומק הרעיון מלמדנו שתכונות אלו עצמן, כשהן מתועלות .למקום הנכון, הופכות להיות כלי הקיבול הגדול ביותר לנאמנות ולקדושה .נראה לבאר כי המילה 'נער' נושאת בתוכה משמעות כפולה של התנערות, חידוש ועצמאות הנער בטבעו מבקש לפרוק עול, לנער מעליו את המוסכמות ולמצוא את דרכו שלו, ובתחילה תכונה זו מתגלה כרצון חומרי פרוע. אולם, כאשר האדם מגיע לכלל הכרה רוחנית, אותה אנרגיה של נעורים – אותו כוח פנימי שאינו מוכן להיכנע להרגלים קיימים – מאפשרת לו להתנער בקלות ובמהירות מהרגליו הרעים ולהתמסר באותה סערה והתלהבות אל האידיאל של התורה. הקב"ה הבין שאין טעם למחות את האדם, משום שהפוטנציאל של הרע הוא גם .הפוטנציאל של הטוב; הכוח המניע את החטא הוא אותו כוח שיניע את התשובה וההתחדשות עוד נראה לבאר כי פעמיים בהיסטוריה שינה הבורא את הטבע לטובתו של האדם, מתוך הבנה שהשפע עלול להוות מכשול. לאחר חטא אדם הראשון נקנסה מיתה על העולם והאדמה קוללה, ולאחר המבול השתנה העולם מאביב תמידי ושפע אגדי למציאות של ארבע עונות השנה, קור וחום, וקיצור משמעותי של שנות החיים. האנושות שלפני המבול לא הצליחה להתמודד עם הבריאות האיתנה, אריכות הימים הבלתי נתפסת והשפע שבו זרעו פעם אחת .בארבעים שנה, וכל אלו הובילו לגאווה קשה, לחמס ולכאוס מוסרי הרעיון העמוק הוא שקיצור חיי האדם והפיכת הטבע למאתגר יותר, עידנו את האנושות והכניסו בה מידת ענווה ושפלות. האדם, המרגיש כעת את זמנו הקצוב ואת תלותו המוחלטת בחסדי שמיים לצורך פרנסתו, אינו יכול עוד לשקוע באותה גאווה הרסנית. שינוי טבע העולם, יחד עם היכולת האנושית המופלאה להתנער מן העבר ולהתחיל מחדש, הם אלו שמבטיחים כי האנושות לעולם לא תגיע שוב לשפל הכולל של דור המבול, וממילא מייתרים .את הצורך בחורבן נוסף כשאנו מחברים את סוד המבול והבטחת הנצח אל נבכי הנפש, אנו מגלים שכל אדם נושא בקרבו 'מבול' פרטי ו'תיבה' פרטית. הנפש האנושית, בהיחשפה אל העולם הזה, חווה את מלחמת היצרים כמבול המאיים להטביע כל חלקה טובה. ההבנה האלוקית כי יצר לב האדם רע מנעוריו היא קריאת הרגעה לנשמה המיוסרת, שכן היא מבהירה שהבורא אינו .מצפה מאיתנו לשלמות מלאכותית של מלאכים, אלא לאותה עבודה של 'התנערות' מתמדת החיבור לאמונה עובר דרך ההכרה שהנפילה אינה סוף הדרך, אלא חלק מהדינמיקה האנושית .שזכתה להבטחת חסד נצחית נראה לבאר כי נפש האדם מוצאת שלווה דווקא כשהיא מבינה שהיא אינה נשפטת לפי תוצאותיה הסופיות בלבד, אלא לפי הכיוון של התנועה שלה. כאשר אנו משלימים עם העובדה שנעורינו, על כל הסערות שבהם, הם כר הניסוי והצמיחה, אנו משחררים את הלחץ הפנימי להגיע למושלמות מידית. האמונה בבורא, שנטע בנו את היצר אך גם העניק לנו את התורה

חנ תשרפ 539 539 כ'תבלין', מאפשרת לנו להביט אל עבר הטעויות שלנו כאל מקומות שבהם השתמשנו בכוח החיים באופן שגוי, אך כזה שניתן לנתבו מחדש. זוהי ההתמסרות של הנפש לרצון ה' – לא .מתוך פחד מהמבול, אלא מתוך אהבה ותקווה לבנייה יומיומית עוד נראה לבאר כי הסוגייה מלמדת אותנו על הדרך שבה אנו צריכים להתייחס אל הזולת בנפילותיו. אם הקב"ה בחר לא להביא עוד מבול, משמע שמידת הרחמים מחייבת אותנו לראות בכל אדם את הפוטנציאל לשינוי ולתיקון. אין לנו להזדרז ולגזור כליה רוחנית על ,איש, גם אם מעשיו נראים כרגע רחוקים מדרך התורה. עלינו לזכור שגם אנחנו, בדרכנו ,נדרשים להתנער מהרגלי העבר ומהשפעות הסביבה, ושהקדושה אינה נמדדת בסטטיות .אלא ביכולת להמשיך לנוע ולצמוח למרות הקשיים זוהי ההזמנה לחיות את החיים מתוך ידיעה שהמפתחות ללב ולנפש נמצאים בידי מי שמעבר לטבע, אך דורש מאיתנו עבודה בתוך הטבע. כשאנו משלימים עם העובדה שהיצר הוא מציאות קבועה, אנו משחררים את הניסיון למסגר את הקדושה בתוך גדרים אנושיים בלבד. אנו לומדים להתבונן בחיים לא כסדרה של משימות שיש לעמוד בהן, אלא כהזדמנות בלתי פוסקת לפגוש את הבורא מעל ומעבר לכל מדידה של הצלחה או כישלון. זוהי ההנהגה המאפשרת לאדם למצוא את המנוחה הפנימית שלו, מתוך הבנה שהנשמה היהודית אינה זקוקה ל'הוכחות' של .חסינות, אלא היא קיימת כשלעצמה, נושאת בתוכה את הבטחת הנצח שנתן השם לנח כשאנו מבקשים לזקק את המצפן המוסרי מתוך סוגיית המבול, אנו מגלים כי הידיעה שיצר .לב האדם רע מנעוריו אינה מהווה היתר לרפיון, אלא דווקא מנוף לאחריות אישית עמוקה המצפן המוסרי מלמד אותנו כי אדם שמודע לנטיותיו, לאופי הסוער של נעוריו ולכוחם של הרגליו, נדרש לפתח כלים של איפוק ושיקול דעת. המוסר האמיתי אינו נמדד בחיים ללא יצר, אלא ביכולת להכיר ביצר ולהנהיג אותו. הבנת חולשת הטבע שנוצרה לאחר המבול מציבה לפנינו אתגר של ענווה; אנו מבינים שההצלחה המוסרית אינה מובנת מאליה, וכי היא .דורשת מאיתנו מאמץ מתמיד וערנות בלתי פוסקת נראה לבאר כי המצפן המוסרי מנחה אותנו לנהוג ביושרה פנימית גם במקומות שבהם הלחץ החברתי או הפיתוי החומרי גדולים. הידיעה שהבורא בחר להמשיך את העולם למרות היצר, מטילה עלינו את האחריות להיות השותפים שלו בתיקון עולם זה. המצפן הפנימי קורא לנו להפסיק להסתתר מאחורי התירוץ של 'טבע האדם', ולהתחיל לקחת בעלות על הבחירות שלנו. כשאדם מבין שהוא שייך לעולם שבו השם נתן לו את 'תבלין התורה' כדי לנצח את היצר, הוא אינו יכול עוד להצטדק בחולשותיו, אלא הוא מחויב להוציא אל הפועל .את הפוטנציאל הגלום בנשמתו עוד נראה לבאר כי המוסר של האמונה טמון ביכולת להפנים שגם במצבים של קושי, ישנו ,מקום של בחירה חופשית. המצפן המוסרי תובע מאיתנו לא להתייאש מהמבנה הטבעי שלנו אלא לראות בו את המרחב שבו אנו בונים את הבית השכינה. אין כאן התעלמות מהמורכבות של הנפש, אלא קבלה של הצורך להתאמץ כדי להשיג את הטוב, תוך שמירה על לב פתוח

גם לנשמה מגיע אוכל 540 540 לשינוי ולחסד. האדם המוסרי שומר על כנות עם עצמו, ויודע מתי הוא מתקדם מתוך בחירה .חופשית ומתי הוא נגרר אחרי נוחות, והוא בוחר להמשיך בדרך הקודש למרות הקשיים הבנייה המוסרית של מצפן פנימי זה מולידה אדם יציב, שאינו נסחף אחר סערות היצר כאילו הן כוח טבע שאין לעמוד בפניו, אך גם אינו הופך לקשה לב עם הזולת. זהו אדם המבין שהברית שכרת הבורא עם נח היא הבסיס לכל בניין אישיותנו, ושהקדושה הייחודית של ישראל אינה באה למחוק את הטבע, אלא לרומם אותו. המצפן שלנו הוא להמשיך לגדול בנאמנות, לפעול באחריות, ולהפקיד את ההחלטה על אופי הקשר שלנו עם המצוות בידי הנהגת התורה, מתוך הבנה שכל פעולה של התגברות על היצר היא חלק מתוכנית גדולה .של אמונה טהורה בסיכומם של דברים, אנו יוצאים עם הבנה חדשה על המבט שלנו אל טבע האדם והנהגת הבורא בעולם. בכל פעם שאנו בוחנים את פשר המבול והבטחת הנצח שלאחריו, אנו פוגשים את המתח המרתק שבין היצר המולד לבין כוח הבחירה המרומם. השיעור שלפנינו מלמד אותנו שההכרה בחולשת האדם ובנטייתו הטבעית אינה מהווה קטרוג, אלא דווקא היא יום היא ללמוד-המפתח לחסד האלוקי ולהבטחה שהעולם לא יחרב עוד. התובנה לחיי היום להתבונן על מאבקי הנפש שלנו לא כעל כישלון, אלא כעל מרחב של עבודה ובנייה. עלינו לאמץ את הכוח ה'נערי' שבאדם – את יכולת ההתנערות מהעבר וההתחלה מחדש – ולתעל ,אותו לעסק התורה, שהוא התבלין המרפא לכל פגעי הלב. הקדושה אינה מחיקה של הטבע אלא תיעול מופלא שלו אל מול פני הבורא, מתוך ידיעה שכל צעד של התגברות הוא ניצחון .על המבול הפרטי שלנו :עיקר העניין:עיקר העניין השאלה מדוע נחשבה סיבת המבול – יצר לב האדם רע – לזכות שבעבורה הובטח שלא יהיה מבול נוסף, מתבהרת בהבנת השינוי המהותי שחל במבנה העולם והאדם לאחר החורבן. בעוד שדור המבול היה בעל שכל מפותח וגופניות איתנה שהובילו לגאווה ושחיתות שאין להן תקנה, הרי שלאחר המבול, בטבע אנושי מעודן יותר ובמציאות של קושי גשמי, יצר לב האדם מוגדר כחלק בלתי נפרד מנעוריו, דבר 'המהווה פתח לתשובה ולהתחדשות ולאו דווקא להשחתה מוחלטת. כניסת 'תבלין התורה לחיי האנושות העניקה לאדם את הכלים להתגבר על יצרו, והפיכת המאבק הפנימי למרכז חייו של האדם הפכה את המציאות האנושית ממקור של כליה למקור של עבודה ודבקות. ההבטחה הנצחית אינה נובעת מהיעדר רע, אלא מהידיעה .שהאדם מסוגל להתנער, לבחור בטוב, ולהתקדש בתוך עולם הטבע והניסיונות האדם אינו נשפט על עצם קיום היצר בקרבו, אלא על נכונותו להשתמש בכוח החיים שבו כדי להתנער מן הרע ולדבוק באמת. היכולת להכיר בחולשת הנעורים ולמצוא בה נקודת זינוק להתחדשות, היא הסוד המאפשר לנו לקיים עולם של .אמונה גם בתוך הסערות הגדולות של החיים

חנ תשרפ 541 541