האם אדם לעצמו יכול להכניס עין הרע בו עצמו? הוכח מפרשת השבוע!

!השבוע .במעמקי הלב, במקום שבו הברכה פוגשת את החרדה, ניצב האדם אל מול עוצמתו שלו הוא מביט אל מפעלי חייו, אל הבית הבנוי לתלפיות, אל האוצרות שצבר ואל הטוב שנשפך

האם אדם לעצמו יכול להכניס עין הרע בו עצמו? הוכח מפרשת !השבוע .במעמקי הלב, במקום שבו הברכה פוגשת את החרדה, ניצב האדם אל מול עוצמתו שלו הוא מביט אל מפעלי חייו, אל הבית הבנוי לתלפיות, אל האוצרות שצבר ואל הטוב שנשפך .עליו כנהר, וברגע אחד של התפעלות עצמית הוא עומד כמי שמשתקף במראה קסומה אך במראה הזו, לצד היופי וההצלחה, אורבת סכנה שקטה, חרישית ומצמררת – האפשרות .שדווקא המבט האישי, המבט הקרוב ביותר, הוא זה שיכניס את עין הרע אל תוככי הווייתו האם אכן האדם הוא האויב הגדול ביותר של עצמו, וכל ברכה שמתגלה לעיניו היא בבחינת הזמנה לפורענות? האם היכולת להתפעל מן הטוב היא כוח המזמין את העין הרעה לשלוט בנפש, והאם צניעות אינה רק הנהגה מול הבריות, אלא תהליך פנימי של שמירה על הברכה מפני העין הפרטית של האדם עצמו? האדמה רועדת תחת השאלה הזו, הריחות של השדות המשתקפים במבט הופכים למעיקים, ודבש ההצלחה נמהל בטיפה של מרירות, כאשר האדם ?ניצב מול עצמו ומבקש להבין: האם המבט הפנימי הוא גואל, או שמא הוא כוח משחית כאשר אנו ניגשים לבירור שורש העניין בתורה, עלינו להישיר מבט אל פרשת בלק, שבה מובא כוחה של העין בשיא עוצמתו, ומשם להמשיך אל הנהגת יעקב אבינו המלמדת אותנו .על דרכי הצניעות וההסתרה בפרשת בלק נאמר: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ויהי עליו רוח .)(במדבר כד, ב "אלוקים

קלב תשרפ 579 579 , שראה אוהליהם מכוונים זה לזה- ביאר: "וירא את ישראל שוכן לשבטיו)(שם רש"י שלא יהא פתח פתוח לפתח חברו, שלא יסתכלו זה בתוך זה. ועל זה אמר 'מה טובו אוהליך שהיו נראים שהם בני ענווה וצניעות". מבואר כי עצם סדר השבטים נועד למנוע- 'יעקב ,את המבט האנושי הישיר, שכן המבט הוא כוח מזיק, וגם כאשר הוא נעשה מתוך סקרנות .הוא חושף את האדם לעין הרע ביאר: "כי בלעם ביקש לראות אם ימצא פגם כדי להטיל עין, וכשראה את)(שם רמב"ן הסדר המופתי של ישראל, הבין כי אין להם ממה לחשוש". הרי שעין הרע צריכה נקודת .אחיזה, וכשהאדם מצניע את עצמו ואת רכושו, אין לעין מה לתפוס בהיותם מסודרים בשבטיהם, באופן שלא יראה- כתב: "וירא את ישראל)(שם הספורנו האחד בביתו של חברו". הנה מפורש כי ההסתכלות עצמה היא מקור הנזק, ולכן סדר העם היה התיקון למניעת אותה השפעה הרסנית של מבט מזיק, הן מצד אחרים והן מצד המבט .של האדם על רכושו שלו, אם אינו שומר על גדר הצניעות לאחר דברים אלו, אנו פונים אל פרשת ויגש, שם למדנו את הנהגת יעקב: “ויאמר יעקב .)(בראשית מב, א "לבניו למה תתראו , למה תראו עצמכם כשבעים בפני בני ישמעאל ובני עשו- ביאר: "למה תתראו)(שם רש"י כדי שלא יתקנאו בכם". הנה מבואר כי הראוותנות, גם כאשר אין בה כוונה להרע, יוצרת במציאות הזמנה לעין הרע, ועל כן הצניעות היא הגנה הכרחית לא רק מפני האחר, אלא .מפני האווירה של קנאה והתפעלות העלולה להזיק לברכת האדם, גם בעיניו שלו דברו על המראה, שיהיו בניכם נראים- כתב: "למה תתראו)(שם רבי אברהם אבן עזרא כראוותנים". הוא מדגיש כי עצם החשיפה וההופעה החיצונית הן הפתח שדרכו חודרת העין המזיקה, ומשמע כי העין הרע אינה צריכה מבט חיצוני רשע, אלא מספיקה הופעה של יתרון .הניכר לעין כדי להפעיל את כוח ההיזק מבאר: "יעקב אבינו ידע כי אפילו בניו, שהיו צדיקים גמורים, עלולים)(שם הכלי יקר להינזק מעצם ההתפארות או מהתבלטות היתר, ולכן הורה להם לנהוג בצנעה". הוא מלמדנו כי אף אדם אינו חסין מפני העין הרעה, וכי המבט העצמי על הטוב, כשהוא מלווה .בהתפעלות, הוא גורם מזיק בדומה למבט של אחרים לאחר שהנחנו את היסודות בפרשיות התורה, אנו צוללים אל דברי חז"ל המבארים כיצד המבט של האדם כלפי עצמו אינו רק חוויה פסיכולוגית, אלא כוח פעיל המשנה את .המציאות ומזמין את העין הרעה איתא: "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי". וכתב)(דף פג ע"א בגמרא במסכת בבא קמא : "פירוש האי עוללה מלשון עלילות דברים, והכי קאמר עיני העלולה)(שם התוספות רי"ד לעצמו בעין רעה יותר מכל בנות עירי, שאני בעצמי שמתי בי עין רעה מרוב טובה שהייתי רואה לעצמי, יותר ממה שהכניסו בי עין רעה כל בנות עירי, ועין רע שבי שלטה בי ולקיתי וחסרתי כל אותה הטובה". הרי שחז"ל מלמדים אותנו סוד נורא: האדם בעצמו, מתוך המבט .שהוא מפנה אל הטובה והברכה שזכה להן, עלול להפוך למזיק הגדול ביותר של עצמו

גם לנשמה מגיע אוכל 580 580 מבואר: "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, אמר להם)(פרשת מקץ סימן ח במדרש תנחומא יעקב בבקשה מכם היו מצניעים עצמיכם, שאין קשה מעין הרע". המדרש מוסיף ומביא כי גם הלוחות הראשונות נשברו מפני עין הרע ששלטה בהן מחמת גודל התגלותן, וכי אף חורבן ירושלים נבע מעין הרע. מכאן אנו למדים כי העין הרע היא כוח הפועל בפרהסיה ובמקום שיש בו התבלטות, ועל כן הצניעות היא הכלי היחיד שביד האדם לבלום את הכוח .הזה, גם כשהוא ניצב מול עצמו איתא: "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי)(מסכת שקלים פרק ה הלכה ד בתלמוד ירושלמי ,מן העין". וביארו שם המפרשים: "שאין הברכה מצויה לא במידה ולא במשקל ולא במניין אלא בדבר שאין העין שולטת בו". המקור מחדש כי עצם המדידה והספירה – שהן ביטוי למבט האדם על נכסיו – הן המבטלות את הברכה, שכן הן חושפות את הדבר לעינו של .האדם עצמו, שסופה להזיק אמר רב יוסף: "אנא מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שלטא)(דף כ ע"א בגמרא במסכת ברכות : "דעין הרע לא שלטא ביה משום שהיה צנוע". הרי שגם)(שם ביה עין הרע". ופירש רש"י ,למי שיש לו סגולה מיוחדת, הצניעות היא התנאי ההכרחי לשמירתה, ואם ינהג בראוותנות אפילו יוסף הצדיק עלול היה לאבד את הגנתו. מכאן אנו למדים שאין אדם פטור מחובת .הצניעות, גם כלפי עצמו מובא על הפסוק "למה תתראו": "שהיה יעקב רואה)(בראשית רבה פרשה צא במדרש רבה שפעו ומתיירא שמא יבוא לידי עין הרע". המדרש מדגיש כי אפילו יעקב אבינו, צדיק יסוד עולם, היה צריך לנהוג בזהירות במבטו, וכי חובת הזהירות חלה על כל אדם המבקש לשמור .על שלמות רכושו וברכתו לאחר שסללנו את הדרך בדברי חז"ל, אנו ניגשים לבירור משנתם של הראשונים, המבקשים .להבין את המנגנון הנפשי והסגולי שבו מבטו של האדם על רכושו הופך למקור של נזק כתב: "שהקנאה והתאוה והכבוד)(מסכת אבות פרק ב משנה יא הרמב"ם בפירוש המשניות מוציאין את האדם מן העולם, ועין הרע באה מאלו". מבואר מדבריו כי עין הרע אינה תלויה רק במבטו של הזולת, אלא היא תוצאה של מידות רעות שבאות מתוך המבט הפנימי של האדם על מה שיש לו או לאחרים. אדם המביט על נכסיו מתוך גאווה, מפעיל את כוחות .הנפש המזיקים שבו על רכושו שלו מבאר את עניין בלעם: "וזהו סתום העין, שאין)(במדבר כב, ה הרמב"ן בפירושו לתורה כוחו בראייה בלבד, אלא בכישוף שיש במבטו". הוא מסביר כי ישנם בני אדם שיש להם כוח מזיק בעיניהם, והם יכולים להזיק לעצמם אם יביטו על נכסיהם בדרך של התפעלות יתרה. לשיטתו, המבט הוא פעולה אקטיבית המעבירה כוח רוחני אל החפץ, וכשהמבט אינו .מרוסן, הוא מזיק כתב: "למה תתראו, לפי שהעין הרעה שולטת)(בראשית מב, א רבנו בחיי בפירושו לתורה בדברים המפורסמים והגלויים, ועל כן אדם צריך להסתיר את טובתו כדי שלא תשלוט בה

קלב תשרפ 581 581 העין, ואפילו עינו שלו". הוא מחדש יסוד מרכזי, כי הברכה מתקיימת רק במקום שבו אין מבט בוחן ומפורסם, וברגע שהאדם הופך את רכושו למפורסם בעיני עצמו, הוא מפר את .תנאי קיום הברכה ביאר: "שהנזק מן העין תלוי בחשיפה". הוא)(פרק ב סימן יח הרא"ש במסכת בבא מציעא סובר כי אדם המביט ברכושו מתוך שמחה וראוותנות, הרי הוא כמי שמזמין את העין הרע לחדור אל תוך קניינו. לדבריו, הצניעות אינה רק הנהגה מול בני אדם, אלא פעולה המגנה .על הברכה מפני כוח המבט של האדם עצמו כתב: "ויש בני אדם מזיקים בהבטת עיניהם כאפעה)(פרשת בלק דרשות ר"י אבן שועיב שממית בהבטת עיניו". הוא מוסיף כי כוח המבט הוא כוח מפורסם ומנוסה, והחכם הוא זה המבין כי גם מבטו האישי על קדירה או על בית יכול להשפיע לרעה. לשיטתו, עין הרע היא כוח טבעי הקיים בעין, והאדם המביט על נכסיו בדרך של הפרזה, מפעיל את הכוח .הזה כלפי רכושו שלו ,לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים, אנו ניגשים אל משנתם של גדולי האחרונים אשר דנו בפרטי הדינים של סכנת המבט העצמי וביקשו להכריע האם המבט של האדם .כלפי רכושו שלו טומן בחובו סכנה ממשית, וכיצד ניתן להישמר ממנה כתב: "צריך האדם להיזהר שלא להביט)(נר מצווה, דרך חיים השל"ה הקדוש במסכת תמיד ,בנכסיו ובקנייניו בדרך של התפעלות יתרה, כי העין הרע אינה תלויה רק במבטם של אחרים אלא גם במבטו של בעל הנכסים עצמו". הוא מבאר כי כוח ההתפעלות של האדם מפעיל .מנגנון רוחני של קיטרוג על עצם קיום הטובה, ובכך הוא הופך את הברכה לנתונה בסכנה כתב: "אדם המשתבח ברכושו בפני)(מסכת בבא קמא פרק ג סימן ה המהרש"ל בים של שלמה עצמו, הרי הוא כשור המזיק". הוא מסביר כי הנזק אינו נובע בהכרח מחפץ חיצוני, אלא מהכוח הנפשי שהאדם מטיל על רכושו במבטו. מכאן שאם אדם מביט על נכסיו בדרך של .אהבה מופרזת או גאווה, הוא עלול ליצור נזק סגולי בדומה לאדם המזיק את חברו כתב: "כל המרבה להסתכל ברכושו ובטובתו הרי הוא מזמין על)(ערך עין הרע הפלא יועץ עצמו עין הרע, ולא רק עין הבריות אלא אף את עינו שלו". הוא מחדש כי עין הרע היא כוח המופעל על ידי התפעלות, ועל כן ככל שהאדם מסתכל יותר בטובתו, כך הוא פוגע בה. הוא .מציע כפתרון את הנהגת ההסתרה והצניעות כדרך חיים קבועה דן בהרחבה בהיזק ראייה, ואף על פי שאין הוא עוסק)(סימן קנ"ד החפץ חיים בביאור הלכה ישירות בעין הרע, הרי שדבריו מורים כי המבט הוא כוח משנה מציאות. נראה להסביר לשיטתו, כי הגבולות שקבעה התורה בין רכוש לרכוש נועדו בראש ובראשונה למנוע את .החשיפה וההתפעלות, המהווים את שורש הנזק, גם כאשר מדובר באדם לעצמו כתב: "יש להימנע)(הלכות עין הרע, פרק א הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף מלהתפאר בנכסים ובכלי כסף לפני הבריות, כדי שלא להביא על עצמו את עין הרע". הוא מדגיש כי ההגנה אינה תלויה רק במחיצה חיצונית, אלא בראש ובראשונה בהתנהגותו של

גם לנשמה מגיע אוכל 582 582 ,האדם ובצמצום המבט שלו על רכושו, שכן אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין .ובכלל זה סמוי גם מעינו שלו ההתמודדות עם העובדה שאדם עלול להזיק לעצמו באמצעות מבטו, העסיקה רבות את גדולי הדורות האחרונים, אשר חידשו כי גבולות המבט אינם רק בין אדם לחברו, אלא גם .בתוך עולמו הפנימי של האדם פנימה ביאר את עומק הסכנה במבט)(חושן משפט, ליקוטים סימן כ"א עמוד רנ"ה הגאון מרן החזון איש העצמי: "כי כאשר האדם מתפעל ממציאותו וממה שיש לו, הוא עלול להוציא את עצמו מהשגחת ה' הישירה ולהעמיד את רכושו במבחן של טבע ופורענות". לדבריו, כשהאדם מסתכל על הטוב שלו כאילו הוא עצמאי ומוחלט, הוא מאבד את ההגנה האלוקית המלווה .את הדבר הצנוע, ובכך הוא הופך את רכושו לחשוף לכל פגעי הזמן והקנאה דן באדם המנהל את נכסיו)(חלק ה סימן קמ"ח מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי בראווה, וכתב כי החומרה הגדולה ביותר היא כאשר האדם מתלהב משלו: "וזהו שורש ."עין הרע, שהאדם אינו מסתפק בטובה שניתנה לו, אלא מבקש להעצים אותה בראייתו הוא מבאר כי אין ההיתר תלוי במחיצה בלבד, אלא בצניעותו של האדם, וכי גם בתוך ביתו .פנימה, אל לו לאדם להחצין את טובתו לעיניו שלו באופן שמעורר בו התפעלות יתרה מבאר את)(חלק ב סימן קל"ד הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו שיעורי תורה לרופאים הסכנה שבמבט העצמי כנזק ממשי: "אדם המסתכל בנכסיו בדרך של הפרזה, עושה מעשה שמזמין עליו את הדין, שהרי הוא פועל כנגד הטבע שקבע הבורא בעולם". הוא מציין כי המבט הוא כוח מניע, וכשהאדם משתמש בכוח זה כדי להביט על חפציו בעין של .התפעלות, הוא יוצר מעין 'כישוף עצמי' הפועל לרעתו כתב: "גם בתוך ביתו)(הלכות עין הרע, פרק א הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף של אדם, עליו לנהוג בצניעות ולא למנות את רכושו או להתבונן בו באריכות, כדי שלא יביא על עצמו נזק". הוא מדגיש כי הנהגת ההסתרה מהעין אינה רק כלפי חוץ, אלא היא דרך חיים .המבטאת הכרה בכך שהברכה אינה מיועדת למבט ישיר, אלא לחיים שקטים ומלאי אמונה ביאר: "שהנזק של עין הרע אינו מחייב)(על סוגיות המזיקין הגאון רבי אשר וייס בשיעוריו שתהיה עין של אדם אחר, אלא כל מקום שיש בו הפרה של סדרי הצניעות, יש בו פתח לנזק". הוא מלמד כי עצם החריגה מן הצניעות – גם אם היא פנימית – יוצרת חסרון בהגנה .האלוקית על הרכוש, ועל כן העיקרון של "הצנע לכת" מחייב את האדם בכל מרחבי חייו לאחר שהעמקנו בשיטות הפוסקים והבנו כיצד המבט הפנימי של האדם על רכושו עלול ,להוות מקור לנזק, אנו נדרשים לבחון את היישום המעשי של הלכות אלו בתוך סדר יומנו .בבתים פנימה, ובאופן שבו אנו מנהלים את רכושנו הנפקא מינה הראשונה נוגעת לסדר וארגון הבית וסידור החפצים בו. מתוך דברי הספורנו והכלים יקרא בפרשת בלק, אנו למדים כי סידור הבית, באופן שבו אין פתח פתוח לפתח חברו, נועד למנוע את המבט. הנפקא מינה למעשה היא, כי גם בתוך הבית פנימה, ראוי

קלב תשרפ 583 583 לאדם לסדר את חדריו ורכושו כך שלא ייווצר מצב של תצוגה מופגנת המזמינה מבט מתפעל. למעשה, אין לאדם להציב ויטרינות או מקומות אחסון המבליטים את עושרו במקומות שבהם הוא עצמו שוהה ומביט בהם תדיר, שכן ההתפעלות העצמית הנגרמת .מכך היא פתח לנזק נפקא מינה נוספת עולה מן השאלה על עריכת חשבון וספירת נכסים. מתוך הירושלמי ,ומדברי האחרונים, אנו למדים כי ספירה ומנייה של רכוש מזמינות את העין הרע. למעשה על האדם להישמר מלהרבות בבדיקה ומנייה של כספו, תכשיטיו או שאר קנייניו, אלא אם כן הדבר נדרש לצורך ניהול עסקיו. המנהג הראוי הוא להסתפק בידיעה כללית שיש בידו .ברכה מהבורא, ולא לשקוע בהתבוננות מפורטת המזמינה את היצר של התפעלות עצמית עוד נפקא מינה היא הדיון על התלהבות ושבח עצמי. מתוך דברי המהרש"ל והשל"ה, אנו למדים כי התפעלות מדיבור או מחשבה מופרזת על הישגינו היא מזיקה. הנפקא מינה היא, כי כאשר האדם מסיים פרויקט או זוכה בברכה כלשהי, עליו לנהוג בשב ואל תעשה של הערכה שקטה, ולהודות לה' בלי לשקוע בהרהורים של כמה הוא מיוחד או מוצלח. הדיבור על הברכה .והמחשבה המרובה עליה הם בבחינת הזמנת עין הרע ששלטה בי, כדברי התוספות רי"ד ,נפקא מינה רביעית עולה מההנהגה בחינוך הילדים. מתוך דברי יעקב אבינו ליוסף ובניו אנו למדים כי הנהגת הצניעות היא נחלת כל המשפחה. למעשה, על ההורים לחנך את ,ילדיהם שלא להתפאר בצעצועים, בבגדים חדשים או בהישגים לימודיים בפני חבריהם וכן להדריך אותם שלא להרבות במבטים מתפעלים על חפציהם האישיים. הנהגה זו של צניעות בתוך המשפחה מגנה על הברכה השרויה בבית ומונעת את השפעת העין הרע .המצויה במידה רבה במקום של תחרות והשוואה העומק הטמון בסוגיית העין הרעה שהאדם מביא על עצמו, מגלה לנו כי המציאות אינה מורכבת רק ממה שאנו רואים, אלא בעיקר ממה שאנו משדרים מתוך נבכי נפשנו. נראה ,לבאר כי המבט האנושי הוא כלי של השפעה; כאשר אדם מביט בנכסיו מתוך התפעלות הוא אינו רק צופה ביופי חיצוני, אלא הוא יוצר קשר אנרגטי שבו הוא מעמיד את חפציו ,למבחן המציאות. הברכה הטבעית המצויה בתוך הדברים, כזו שניתנה להם מאת הבורא זקוקה לכיסוי כדי להתקיים. כאשר אנו חשופים, כשאנו בוחנים ושוקלים, אנו מוציאים את ,הברכה מהמרחב המוגן של הסתר הפנים האלוקי אל המרחב החשוף של העין האנושית .שאין בכוחה להכיל את הברכה לאורך זמן נראה להוסיף כי המתח שבין ההתפעלות לבין הצניעות הוא ביטוי למתח היסודי שבין ,האדם לבין עולם החומר. האדם שמתפעל מנכסיו מבקש למעשה לקבע את הצלחתו להפוך אותה למשהו שניתן למדוד, לראות ולהתפאר בו. אולם, ברגע שאנו הופכים את הברכה למושא של התפעלות, אנו מערערים על יציבותה. הזכוכית או הקירות אינם הגורם המגן, אלא תודעתו של האדם. היכולת לומר לעצמך: "הטוב הזה אינו שייך לי במובן של ראווה, אלא הוא פיקדון שהופקד בי", היא המחסום האמיתי. ברגע שבו האדם מתבונן על

גם לנשמה מגיע אוכל 584 584 טובתו מתוך ענווה, המבט שלו משתנה – הוא כבר אינו מבט של קנאה או של כיבוש, אלא .מבט של הכרת הטוב, ומבט כזה אינו מזמין עין הרע, אלא מושך חסד .וחשבתי להעמיק ולומר, כי שורש הנזק שבאדם לעצמו נובע מהאשליה של השליטה ,כאשר אנו מביטים ברכושנו ומתפעלים, אנו חווים אשליה של בעלות מוחלטת: "זה שלי זה יפה, זה מוצלח". השליה זו היא הנתק מן השגחת הבורא. אדם שחי מתוך הכרה כי הכל תלוי בה' יתברך, לא יחווה את הצורך להתפעל משלו, שכן הוא מבין כי היופי והברכה הם רק השתקפות של רצון עליון. לכן, התיקון לסכנת העין הרעה אינו טכני, אלא קיומי. זוהי הזמנה ,לאדם להשתחרר מהצורך להנכיח את הישגיו מול עצמו, ולהניח לברכה לצמוח בתוך השקט .במקום שבו המבט האנושי אינו מחפש בעלות, אלא מחפש את נוכחות הבורא בכל דבר הסוגייה הזו מלמדת אותנו כי האדם המבקש לשמור על אוצרו, נדרש לפתח אינטואיציה פנימית של צניעות. ההסתרה היא דרך להכיר בערכו של הדבר; כשם שדבר יקר שומרים בכספת, כך את הברכה שומרים בהסתרה. המבט המופנה אל הטוב מתוך הכרה במוגבלות האדם, הוא המפתח לחיים מאוזנים, שבהם הברכה אינה הופכת למקור של פורענות, אלא .למקור של צמיחה מתמדת בחיבור הסוגייה אל מרחבי הנפש, נראה ליישב כי ההימנעות מעין הרע העצמית היא הדרכה מופלאה לעבודה פנימית של שחרור מהאגו. האדם המביט בנכסיו ובטובתו וחש .דחף להשתאות, פוגש למעשה את נקודת התורפה של נפשו – הצורך בתוקף חיצוני להישגיו כאשר הוא מחליט להסיט את המבט, הוא עובר תהליך של טיהור שבו הוא משתחרר מהתלות בהערכה עצמית המבוססת על מראית עין. עבודת הנפש כאן היא היכולת לשמוח בשפע שזכה לו מבלי להפוך את השפע למרכז הווייתו, ובכך להשיב את הברכה למקור .חיותה האלוקי, הרחק מאבק העיניים וההשתקפויות המדומות נראה להוסיף כי החיבור לאמונה הוא המבצר המגן על האדם מפני התפרקות תחת עומס המבט. מי שחי מתוך הכרה כי כל נכס הוא פיקדון שהופקד בידו לזמן קצוב, אינו רואה בעצמו בעלים מוחלטים שאפשר לקנא בהם או להזיק להם במבט. האמונה הופכת את הנכס הגשמי לכלי קיבול לברכה, וכשהאדם פועל כשליח ולא כבעלים, הוא מוגן. זהו חיבור עמוק לאמת המקראית: הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי שם, בסתר, שורה נוכחותו של הקב"ה שאינה כפופה לחוקי העין והקנאה. האמונה מנטרלת את החרדה, שכן .האדם יודע כי המגן האמיתי אינו נעול בתוך כספת, אלא נמצא בתוך ליבו המחובר לבורא וחשבתי להעמיק ולומר, כי ההנהגה הנכונה נבחנת דווקא ביכולת להוביל חיים של עוצמה ,ושפע מבלי להותיר עקבות של ראוותנות. מנהיג אמת הוא זה שיכול להחזיק באוצרות בכישרון ובברכה, אך להלך בעולם כאילו אינם קיימים בראש מעייניו. זוהי הנהגה של עין טובה, שבה האדם לא רק שאינו מביט על חברו בקנאה, אלא גם אינו נותן לעצמו ליפול למלכודת של התפעלות עצמית. ההנהגה המובחרת היא זו שבה האדם בוחר להעביר את הטובה שקיבל אל ערוצים של עשיית חסד בסתר, ובכך הוא הופך את רכושו ממקור של .סכנה למקור של קדושה

קלב תשרפ 585 585 ההנהגה העולה מכאן היא הנהגה של הסתרה מרצון, שהיא הביטוי הגבוה ביותר של ענווה. כאשר אדם בוחר שלא למנות, לא למדוד ולא להביט בנכסיו מתוך הפרזה, הוא מפנה מקום בנפשו לברכה חדשה. הוא מבין כי כל מה שגלוי ומוחצן הוא בר חלוף, אך מה שנסתר וצנוע הוא בעל קיום נצחי. זוהי הנהגה של חסידות, שבה האדם מגן על עולמו לא על ידי מחיצות חיצוניות, אלא על ידי דיוק פנימי שמבטיח כי האור הפנימי שלו לעולם .לא יכבה על ידי מבט חולף כשאנו מבקשים לשרטט את קווי המצפן הפנימי העולים מן הסוגייה המורכבת של עין הרע שבאדם כלפי עצמו, אנו מגלים כי המוסר אינו רק מערכת של איסורים, אלא אמנות של ריסון המבט. המצפן שלנו אינו מורה לנו כיצד להסתיר את רכושנו מתוך פחד, אלא כיצד לפתח הכרה עמוקה בכך שכל טובת הנאה היא הופעה של חסד, ולא כלי למדידת ערך עצמי. אדם ישר דרך מבין כי כאשר הוא מביט בטובתו, עליו לשאול לא רק האם הוא נהנה, אלא האם ההנאה הזו מותירה אותו צנוע וקשור לבורא, או שהיא מסיטה אותו אל עבר התפעלות המרוקנת את הברכה מתוכנה. המצפן הזה מכוון אותנו להבין כי המבט שלנו על .העולם ועל מה ששייך לנו, הוא הכוח המכונן את יציבות הברכה בחיינו נראה לבאר כי המצפן המוסרי הזה מחייב אותנו לפתח רגישות לכל רגע של התפעלות ,יתרה. כאשר אדם זוכה להצלחה, המצפן המוסרי מורה לו להשפיל מבט, לא מתוך פחד .אלא מתוך הכרה בענווה שכל הישג הוא מתנה שניתן לשמור עליה רק במרחב של הסתרה המצפן מנחה אותנו לבחור בענווה כדרך חיים, להבין שכל גילוי של רכוש או של מעמד הוא פריצה של גבולות הברכה. המוסר היהודי תובע מאיתנו לפתח מצפן פנימי שאינו תלוי בלחצים חברתיים, אלא בהבנה פנימית שהברכה היא דבר עדין ודק, הדורש סביבה של .שקט וצניעות כדי להמשיך ולהתקיים לאורך זמן וחשבתי להעמיק ולומר, כי המצפן הפנימי הזה דורש מאיתנו מודעות מתמדת לטעם ולמידה. גדלותו של האדם אינה נמדדת בכיבוש העולם על ידי מבטים מנכסים, אלא ביכולת להחזיק בטובה בלי לתת לה להחזיק בו. אדם המפתח מצפן כזה אינו זקוק להגדרות טכניות .של מה מותר ומה אסור, שכן האינטואיציה שלו מכוונת באופן טבעי אל הטוב המצניע לכת הוא מבין כי כל רגע שבו הוא בוחר שלא להתפעל מעצמו ומנכסיו, הוא רגע שבו הוא מגן על עולמו ומעמיק את קשרו עם הבורא, שהרי רק מה שסמוי מן המבט המתפעל נשאר .ברשותו של האדם לאורך ימים ושנים בסופו של דבר, המצפן שלנו מלמד כי העין הטובה והטהורה היא זו שאינה חומדת את העולם, לא של חברו ולא של עצמו, אלא יודעת להסתפק בברכה שניתנה לה בלי לנסות למדוד אותה או להראות אותה לראווה. ככל שהאדם מבין שערכו נגזר מהקשר שלו לבורא ולא ממה שיש לו להציג, כך הוא נעשה חופשי מהצורך בתצוגות חיצוניות, והוא מוצא את הדרך המאוזנת ליהנות מרכושו מבלי להפוך אותו למקור של סכנה פנימית, הן במישור .הרוחני והן במישור האנושי מתוך הסוגייה המופלאה והעמוקה שדנו בה, עולים כלים מעשיים וחדים לעבודת הנפש

גם לנשמה מגיע אוכל 586 586 בכל יום. התובנה הראשונה היא שהצניעות אינה מצטמצמת רק למרחב הציבורי, אלא היא עבודה עדינה שמתחילה בחדרי הלב, ביחסו של האדם אל מה שהוא קורא לו שלו. עלינו להטמיע את ההכרה כי התבוננות ממושכת, הערצה עצמית או מנייה של נכסים, אינן .מעשים טכניים בלבד, אלא הם פותחים פתח להסרת ההגנה האלוקית המלווה את הברכה התובנה השנייה היא כי כוחו של המבט הוא כוח יוצר מציאות; כאשר אנו בוחרים להסיט את המבט מהישגינו ומנכסינו, אנו מקדשים את הברכה ומותירים אותה במקומה הטבעי .והמוגן – בסתר, שם שורה הברכה האמיתית שאינה כפופה לתנודות העולם :עיקר העניין:עיקר העניין שורש הדברים נעוץ בהבנה כי האדם אינו ניצב לבדו מול רכושו, אלא הוא משמש .כפיקדון ביד הבורא, המצופה לנהוג בדרכי ענווה וצניעות כדי לשמר את השפע הקו הדק שבין הכרת הטוב והודאה להשם, לבין התפעלות עצמית מסוכנת, עובר דרך המבט. כאשר אדם זוכה לראות ברכה בביתו, בנכסיו או בהישגיו, המבחן האמיתי של יראת שמיים הוא היכולת להפנות את המבט אל העשייה, אל החסד ואל העבודה, ולהשאיר את הברכה כשהיא חבויה מעינינו אנו. היכולת להימנע מן ההסתכלות המהללת, מן המנייה והשקילה של הנכסים, היא הדרך שבה אנו מכריזים כי הבעלות האמיתית היא של השם יתברך. דווקא מתוך השתיקה הזו ומתוך צמצום המבט העצמי, זוכה האדם שהברכה תתקיים בו, תפרח ותגדל, שכן .אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין – גם מעין בעליו