תלמיד חכם ששכח תלמודו – האם כבודו במקומו מונח?

מהו גורלו של חכם ששקע שמשו וזכרונו אבד? בשיעור זה נצא למסע מרטיט אל תוך ארון הברית ,ונגלה מדוע כפלה התורה את הציווי על הנחת העדות .מתוך דברי אור החיים והגמרא במסכת ברכות ,נלמד כי בלב הקודש שוכנים הלוחות והשברים בחיבור בל ינתק.

תלמיד חכם ששכח תלמודו – האם כבודו במקומו מונח? מהו גורלו של חכם ששקע שמשו וזכרונו אבד? בשיעור זה נצא למסע מרטיט אל תוך ארון הברית ,ונגלה מדוע כפלה התורה את הציווי על הנחת העדות .מתוך דברי אור החיים והגמרא במסכת ברכות ,נלמד כי בלב הקודש שוכנים הלוחות והשברים בחיבור בל ינתק. נחקור בעקבות הגאון רבי מאיר אריק את דמותו המופלאה של רב יוסף ,ונעמוד על התביעה המוסרית לכבד את ה"זקן ששכח תלמודו" כאילו תורתו מונחת לפניו .זהו שיעור על ערכו של עמל מול תוצאה ,ועל ההבנה המזככת כי תלמיד חכם אינו מאגר מידע אלא כלי שרת מקודש ,שגם שבריו הם קודש קודשים. מתוך בירור סוד בדי הארון הנושאים את הקודש לכל מקום ,אנו באים אל אחד הנושאים המרטיטים והעמוקים ביותר בפרשתנו – שאלת כבודו של תלמיד חכם ששקע שמשו, וזכרונו בגד בו מחמת חולי או זקנה .האם המבנה הרוחני שבנה בנפשו מתבטל עם אובדן הידיעה ,או שמא קדושתו היא קדושת עולם? אנו מתבוננים בתלמיד חכם ,איש אשר כל חייו היו קודש לתורה ,ולפתע ,בעקבות אירוע מוחי או תלאות הזקנה ,השתכח ממנו תלמודו .המילים שהיו שגורות על לשונו נעלמו, והסוגיות שהיו נהירות לו כשמלה הפכו לערפל .השאלה העומדת לפתחנו היא נוקבת :האם חובת הכבוד שאנו חבים לו נגזרת רק מרמת הידיעה העכשווית שלו ,או שמא ישנה איכות פנימית שאינה תלויה בזיכרון? האם אנו מכבדים את ה"ספרייה" או את ה"גברא" שהפך בעצמו לספר תורה חי? התשובה לשאלה זו אינה נמצאת רק בסברא ,אלא היא חקוקה בתוך מבנהו של ארון הברית בפרשתנו ,המלמד אותנו שיעור נצחי בערכו של מה שנשבר. מתוך השאלה הנוקבת על דמותו של החכם שזכרונו בגד בו ,אנו פונים אל פסוקי הפרשה ומגלים בהם כפילות פלאית ,המניחה את התשתית להבנת מעמדו של כל מי שתורתו נשברה בקרבו. "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (שמות כה ,טז) .והנה ,רק חמישה פסוקים לאחר מכן ,חוזרת התורה ומצווה בשנית" :ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" (שמות כה ,כא). חכמינו ופרשנינו עמדו על כפילות זו ותהו – מדוע נכפל הציווי להניח את העדות בארון? הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בדרשותיו ,וכן רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים (שמות כה ,כא) כתב וביאר את העניין על פי מה דאמרינן בגמרא במסכת ברכות (דף ח ע"ב) וכן בגמרא במסכת מנחות (דף צט ע"ב) שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון .הוא פירש שהתורה כפלה את הציווי כדי לרמוז על שני סוגי הלוחות :הפעם הראשונה כנגד הלוחות השלמים ,והפעם השנייה כנגד הלוחות השבורים – אלו שנשתברו בידיו של משה רבנו. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כה ,כא) כתב וביאר בדרכו שהכפילות באה ללמד שבעוד הארון ריק ,יש לתת בו את העדות ,ורק אחר כך להניח את הכפורת .אך רבי משה בן נחמן, הרמב"ן (שמות כה ,כא) כתב וביאר שהחזרה באה להדגיש שהעדות היא עיקרו של הארון, ובלעדיה אין לו קיום.

612 המורת תשרפ

מכאן אנו למדים יסוד נורא :הארון ,המקום המקודש ביותר עלי אדמות ,אינו מכיל רק את השלמות של הלוחות השניים ,אלא הוא נותן מקום של כבוד ,באותה דרגת קדושה ממש, גם ללוחות הראשונים שנשברו לרסיסים .השברים אינם מושלכים לחוץ; הם נשמרים בלב הארון כחלק בלתי נפרד מן העדות. חזינן מדברי הפרשנים ,שהמבנה הפיזי של הארון הופך למודל חינוכי .אם התורה מצווה להניח את השברים בתוך הקודש ,הרי שיש ערך קדוש גם למה שאינו שלם עוד ,ובלבד שמקורו בקדושה. מתוך יסודות המקרא המניחים את השברים לצד השלם בלב הארון ,אנו פוסעים אל היכלי התלמוד כדי לעמוד על הקשר הישיר שבין שברי האבנים לבין שברי זיכרונו של האדם. בגמרא במסכת ברכות (דף ח ע"ב) וכן בגמרא במסכת מנחות (דף צט ע"ב) כתבו ודרשו רבותינו" :היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו ,דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" .חז"ל מקישים כאן היקש מוחלט – כשם ששברי הלוחות לא איבדו מקדושתם למרות שנשתברו ,כך תלמיד חכם שחלו בו שינויי הזמן והגוף ותורתו נשתברה בקרבו ,קדושתו נותרת בעינה. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (ברכות ח ע"ב) כתב וביאר שחובת הזהירות והכבוד חלה כאשר השכחה באה מחמת אונס ,כגון "שחלה ,או שנטרד בדוחק מזונות" .הוא פירש שהזהירות הנדרשת היא "לכבדו" ,כלומר לנהוג בו בכל גינוני הכבוד שהיו נוהגים בו בימי תפארתו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו חפץ חיים (הלכות תלמוד תורה) ,כתב וחידש כי איסור ביזיון תלמיד חכם ששכח תלמודו הוא חמור ביותר .הוא פירש שהתורה נחקקה בנפשו של החכם והפכה לחלק ממהותו ,וגם אם הזיכרון המעשי נמחק ,הרי שהכלי – האדם עצמו – נותר מקודש כקדושת הארון. רבי ישעיה הלוי הורוביץ ,השל"ה הקדוש (הגהות לפרק תורה אור) כתב וחידש דבר נפלא בטעם הדבר .הוא פירש שעל פי הגמרא בעירובין (דף נד ע"א) ,אילו לא נשתברו הלוחות הראשונים לא הייתה שכחה בעולם .ממילא ,השכחה היא תוצאה ישירה של שבירת הלוחות .לכן, אומר השל"ה ,אין להאשים את הזקן בשכחתו ,שהרי "שברי לוחות מונחים אצל הלוחות" – השכחה עצמה מונחת בארון כעדות לכך שהיא חלק מטבע העולם מאז השבירה ,ואינה גורעת במאומה ממעמדו של החכם. חזינן מדברי חז"ל והמפרשים ,שהכבוד שאנו רוחשים לחכם אינו "תשלום" על המידע שהוא מספק לנו ,אלא הכרה במהות הרוחנית שנוצרה בקרבו .השברים אינם פסולת; הם עדות למאמץ ,לעמל ולברית שנכרתה בין האדם לבוראו. מתוך יסודות חז"ל המשווים את החכם לארון הברית ,אנו באים לחקור את שיעור הכבוד הנדרש מאיתנו :האם לפנינו "מצבת זיכרון" לתורה שהייתה ,או שמא חובה עלינו לראות בו תלמיד חכם במלוא קומתו גם עתה? רבי יעקב ישראל קנייבסקי בספרו אמרות משה (סימן מב) כתב וביאר כי לא נתבאר בפירוש

613

גם לנשמה מגיע אוכל

כמה יש לכבדו ,האם כמקודם ממש או שמא מדובר בכבוד בעלמא .הוא פירש את דברי רב יוסף בגמרא במסכת מנחות (דף צט ע"א) ,המלמד כי שברי לוחות מונחים בארון כדי להזהיר שאין נוהגים מנהג ביזיון בתלמיד חכם ששכח תלמודו .הוא חידש שברור שאין הכוונה רק לאיסור ביזיון ממש ,שהרי למה שיעלה על הדעת לבזותו ,אלא על כרחך באו לומר שיש לכבדו ,ושיעור הכיבוד הוא כבתחילה ,שכן אם אין מכבדים אותו כראוי לו קרי ליה מנהג ביזיון. בירושלמי במסכת מועד קטן (פרק ג הלכה א) כתבו וביארו כי זקן ששכח תלמודו נוהגים בו כקדושת ארון .רבי קרבן נתנאל בביאורו קרבן עדה (שם) כתב ופירש שנוהגים בו כבוד כקדושת הארון שעשה משה ,ששברי הלוחות היו מונחים בו .הוא חידש שהשוואה זו לארון מלמדת שאין הירידה בזיכרון מורידה מחשיבותו העצמית ,כפי שהארון לא איבד מקדושתו כשנוספו לו השברים. רבינו מנחם המאירי בחידושיו למסכת ברכות (דף ח ע"ב) כתב ופירש דברים מפורשים בשיעור זה .הוא כתב וביאר" :זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו מוזהרים אנו שלא לנהוג בו בזיון אלא שנכבדהו כאלו לא שכח" .הוא חידש שהמצווה היא לשמר את מעמדו הקודם באופן מוחלט ,ללא כל שינוי בגינוני הכבוד. חזינן מדברי רבותינו ,שהתורה שבנה האדם בקרבו אינה נמדדת ב"שליפה" מהירה של מקורות ,אלא בשינוי המהותי שנוצר באישיותו .כפי ששברי הלוחות נותרו בתוך הארון המצופה זהב ,כך השברים של ידיעותיו מונחים בכלי מקודש – נפשו של החכם – ועל כן חובתנו לכבדו כאילו כל תלמודו מונח לפניו בבהירות. מתוך בירור שיעור הכבוד הראוי לחכם ששכח ,אנו באים אל פירושו המפעים של אחד מגדולי האחרונים ,המשתמש ביסוד זה כדי להאיר באור חדש את דמותו של רב יוסף – ה"סיני" של התלמוד ששכח את תלמודו. הגאון רבי מאיר אריק בספרו שו"ת אמרי יושר (חלק ג ,הגהות לפסחים סח ע"ב) כתב וביאר קושיא חמורה בשמעתא דחג השבועות .בגמרא במסכת פסחים (דף סח ע"ב) מובא כי רב יוסף ביום חג השבועות ביקש שיכינו לו סעודה משובחת ("עגלא תילתא") ,ואמר" :אי לאו האי יומא דקא גרים ,כמה יוסף איכא בשוקא" .ופירש רש"י שם שהכוונה היא שאלמלא יום מתן תורה, הרי הוא ככל אדם מן השוק ,ורק התורה היא שרוממה אותו. הבאר היטב (או"ח סימן תצד) הקשה על כך קושיא חזקה :הרי רב יוסף היה עניו גדול ,וכפי שהעיד על עצמו בגמרא במסכת סוטה (דף מט ע"ב) "לא תתני ענוה דאיכא אנא" ,ואיך ייתכן שיתפאר כך במעלת תורתו וחשיבותו האישית? הגאון רבי מאיר אריק כתב וחידש ביאור נפלא על פי מה שמבואר בגמרא במסכת נדרים (דף מא ע"א) שרב יוסף חלה ושכח את תלמודו .הוא פירש שעל פי הסברא הפשוטה ,ברגע ששכח החכם את תורתו ,שוב אין חיוב לכבדו ,שהרי מה חשיבות יש למה שהיה בעבר אם עכשיו הוא אינו יודע? אלא שחז"ל למדו מהפסוק בפרשתנו ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" ,שיש להיזהר בכבודו של זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו.

614

המורת תשרפ

הוא חידש שדווקא רב יוסף ,שחווה את השכחה על בשרו ,העריך את יום מתן תורה יותר מכולם .הוא פירש שרב יוסף אמר" :אי לאו האי יומא" – אלמלא יום מתן תורה שבו ניתנו הלוחות ,לא היינו למדים שגם השברים (החכם ששכח) מקודשים .ללא חידושה של תורה בפרשתנו ,הייתי אני ,ששכחתי את לימודי ,ככל "יוסף בשוק" ללא שום חשיבות .רק מכוחו של יום זה ומכוח הציווי להניח את השברים בארון ,אני זוכה לחשיבות ולקדושה גם בשעת שברי ושיכחוני. חזינן מדבריו כי יום מתן תורה לא רק העניק לנו את הידע ,אלא יצר מהות חדשה של קדושה באדם ,כזו שאינה מתפוגגת גם כשהזיכרון נמחק .החכם הוא ארון ברית מהלך ,וגם אם הלוחות שבקרבו נשברו – קדושת הארון עליו. מתוך ביאורו המאיר של הגאון רבי מאיר אריק על דמותו של רב יוסף ,אנו מתעלים אל ההרחבה המוסרית המבקשת להבין :מה יש בהם בשברים ,שהתורה בחרה לשמרם בלב המקדש לנצח? המוסר הגדול העולה מן הלוחות השבורים בתוך הארון הוא המהפכה בתפיסת ה"עמל" מול ה"תוצאה" .בעולם החומרי ,לכלי שבור אין חפץ; ברגע שהמוצר חדל מלספק את התועלת עבורה נוצר ,הוא מושלך אל אשפתות ההיסטוריה .אך בתורה ,המדד הוא אחר לגמרי. השברים הם העדות המרטיטה ביותר לעמל של שנים ,לישיבה בתוך אהלה של תורה ולבניין הנפש שנעשה מתוך מסירות .השכחה שבאה מחמת אונס אינה מוחקת את השעות ,הימים והלילות שבהם נחקקה התורה על לוח ליבו של החכם. עלינו להבין כי כאשר אנו מכבדים את החכם ששכח ,אנו מצהירים כי הערך העליון הוא לא רק הידע שנמצא ב"ראשו" ,אלא הקדושה שדבקה ב"אישיותו" .תלמיד חכם אינו דיסק קשיח לאחסון נתונים ,אלא הוא ארון ברית .כשם שהזהב המצפה את הארון אינו מאבד מערכו גם כשהארון ריק ,כך גופו ונפשו של החכם נותרים מזוקקים ומקודשים מחמת התורה שעברה דרכם .השברים מונחים בארון כדי ללמדנו שהקב"ה אינו סופר רק את הדפים שזכרנו ,אלא את הדמעות והעמל שהשקענו כדי להבין אותם. מכאן עולה תביעה מוסרית חריפה כלפינו :הזהירות בכבודו של הזקן היא המבחן האמיתי לכבוד התורה שלנו .אם אנו מכבדים רק את מי שיכול להשיב לנו על שאלותינו ,הרי שאנו מכבדים את התועלת האישית שלנו .אך אם אנו מכבדים את מי ששכח – אנו מכבדים את עצם הקדושה האלוהית ששכנה בו .זוהי קריאה להתבוננות עמוקה בכל יהודי ,ובמיוחד באלו שתשו כוחם :לראות את ה"לוחות" המסתתרים מאחורי ה"שברים" ,ולדעת שבלב הארון של עם ישראל ,לכל מאמץ רוחני יש מקום של כבוד נצחי. מתוך בירור המהות המוסרית של הלוחות השבורים ,אנו באים לחתום את הסוגיה בנפקא מינות למעשה ,ההופכות את פסוקי הפרשה למורה דרך בעולם מלא שינויים ותמורות. הנפקא מינה הראשונה נוגעת ליחס המעשי וההלכתי לזקנים שתשו כוחם או לחולים שזכרונם נפגע .מתוך דברי המאירי והקהילות יעקב ,עולה כי חובת הכבוד אינה "מחווה של

615

גם לנשמה מגיע אוכל

רצון טוב" ,אלא דין גמור של כבוד תורה .למעשה ,כאשר אנו פוגשים תלמיד חכם שחלה, עלינו להקפיד על קימה בפניו ,הקדמת שלום והימנעות מכל שמץ של ביזיון ,בדיוק כפי שהיינו נוהגים אילו היה עומד בשיא כוחו הלימודי .עלינו לראות בו "ארון ברית" מהלך ,שגם אם תכולתו נסתרה או נשברה ,קדושת המבנה נותרה על כנה. נפקא מינה נוספת עולה בעניין היחס לעמל התורה האישי של כל אדם .לעיתים אדם נחלש בדעתו כשהוא מרגיש ששכח את מה שלמד ,וחש כי עמלו היה לשווא .לימוד זה מלמדנו ששום דבר אינו הולך לאיבוד .כשם שהשברים מונחים בארון בקודש הקודשים, כך כל דף וכל סברה שאדם עמל עליהם נחקקים בנשמתו לנצח .למעשה ,עלינו לחזק את ידי הלומדים ולהסביר כי בניין האישיות הרוחנית הוא היעד ,והוא נותר קיים גם כשהידיעה הטכנית מתעמעמת. עוד נפקא מינה קיימת ביחסנו לספרי קודש ולוחות שבלו (שמות ה'גניזה') .מתוך העובדה שהשברים הונחו בארון לצד הלוחות השלמים ,אנו למדים על החובה לנהוג בקדושה יתרה בשיירי מצווה ובספרים שאינם ראויים עוד לשימוש .למעשה ,היחס לשברים מלמד אותנו שקדושה אינה "פוקעת" מחמת בלאי פיזי ,וכי יש לחלוק כבוד לכל מה ששימש פעם ככלי למען שכינתו של מקום. חזינן שהארון בפרשתנו אינו רק רהיט במקדש ,אלא הוא הצהרת הערך של האדם מישראל. הוא מלמד אותנו להביט מעבר לשברים ,ולמצוא את הזהב הטהור של הנשמה שנותר לנצח בתוך טבעות הקדושה.

עיקר העניין: סוד הלוחות ושברי הלוחות המונחים כאחד בארון הברית מגלה לנו את עומק מבטו של הבורא על האדם .התורה מלמדת אותנו כי הערך האמיתי אינו טמון רק ב"תוצר המוגמר" או בידע הבהיר ,אלא בעצם הברית והעמל .תלמיד חכם ששכח תלמודו אינו אדם שאיבד את ערכו ,אלא הוא "ארון" המכיל בתוכו את רסיסי האור של עמל חייו .חובתנו לכבדו כאילו לא שכח דבר היא ההכרה בכך שהתורה משנה את עצם מהות האדם ,וקדושה זו היא נצחית ואינה תלויה בביולוגיה של הזיכרון .עיקר העניין הוא שבלב המקדש יש מקום לשלם ולשבור כאחד ,ללמדנו שגם ברגעי השבר והשכחה ,השכינה שורה בתוכנו וקדושתנו אינה פוקעת לעולם.