!האם אדם שהרג מי שנוצר על ידי ספר יצירה נקרא רוצח? הוכח מפרשת השבוע

!מפרשת השבוע באותם רגעים נעלים, שעה שהשמש מתחילה לנטות לעבר המערב וצבעי הארגמן נמהלים בכיסופים של בין השמשות, מתגנבת לבית המדרש דממה דקה. הרוח המנשבת בין ספרי

האם אדם שהרג מי שנוצר על ידי ספר יצירה נקרא רוצח? הוכח !מפרשת השבוע באותם רגעים נעלים, שעה שהשמש מתחילה לנטות לעבר המערב וצבעי הארגמן נמהלים בכיסופים של בין השמשות, מתגנבת לבית המדרש דממה דקה. הרוח המנשבת בין ספרי הספרייה הישנים נושאת עמה הדים של אותיות מרחפות, כעין רשרוש של קלף עתיק שנפתח בחרדת קודש. בחדר הקטן, מואר רק באור הנר המהבהב, יושב לו בן עליה, מרוכז כולו בצירופי האותיות, מרגיש כיצד המציאות מתגמשת תחת אצבעותיו. המרחב סביבו הופך למרקם חי, חיוני, שבו השקט אינו היעדר צליל, אלא צליל עמוק של יצירה המתהווה מתוך האין. בעפר שעל הרצפה ניכרים עקבות של כיסופים, והאוויר סמיך מריח של טהרה ויראת שמים, כשלפתע, מתוך שפתיו של היוצר, בוקעת מילה שאין לה שם, והנה, מול עיניו ,הנדהמות, גוף אדם קם לתחייה. היצור הזה, שנוצר מחכמת האותיות ומסוד השם, ניצב כאן גשמי ומוחשי, אך שאלת קיומו מנקרת בלב בחדות של להב: האם בנשימתו הראשונה הוא

גם לנשמה מגיע אוכל 690 690 הפך לחלק מהבריאה הנצחית של בורא עולם, או שמא הוא אינו אלא צל של מציאות, יצירה כבולה בחוקי המעשה, שאין בה קדושת חיים? בלב השקט הזה, כשנדמה שהזמן עוצר מלכת, אנו ניצבים מול מחזה מרהיב ומצמרר, מחפשים את התשובה בנבכי ההלכה, בשאלה .האם כף ידו של אדם יכולה לעצור פעימה של יצור כזה, מבלי שדמו יזעק מן האדמה נפנה עתה אל פסוקי התורה, אל המעיין הנובע ממנו יונקים כל המפרשים את גדרי קדושת החיים והאיסור הנורא של נטילתם. הפסוק בפרשתנו מציב את היסוד העמוק לכל הדיון: שפך ,. המילים הללו)(בראשית ט, ו דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם .שנאמרו לאחר שהעולם נטהר ממי המבול, מהוות את המצפן המוסרי של האנושות כולה מבאר: אדם באדם, כשהוא הורג את האדם, אם נהרג על ידי)(שם ד"ה שפך דם האדם רש"י אדם אחר, שפך דם האדם דמו יישפך. הציור כאן הוא של מעגל סגור; הפגיעה בצלם האלוהי מבאר באופן)(שם מחייבת תגובה שמשקפת את ערכו של הנפגע. רבי אברהם אבן עזרא .נוקב: שפך דם האדם, זה הפועל, באדם, זה הנרצח, דמו יישפך, מצוות עשה למיתת הרוצח הוא מדגיש כי האיסור אינו רק עונש, אלא ביטוי לכך שהאדם הוא יציר כפיו של הבורא, וכל מחדש ומרחיב: דמו של)(שם פגיעה בו היא ניסיון להשחית את הצלם שבו נברא. הרמב"ן אדם באדם, שיהיה דמו של הרוצח קרוב לדמו של הנהרג, וזהו עניין שפיכות הדמים שהיא חטא נגד המקום ונגד הבריות. הוא מבאר כי האיסור נעוץ בכך שהאדם הוא בעל תבונה .וצלם, המבדיל אותו מכל יציר אחר מתרגם: דשפיך דם אנשא באנשא, דמיה מתשדך. הוא מדגיש את)(שם תרגום אונקלוס העיקרון שדם אנושי נדרש בחזרה ממי שנטל אותו, מה שמורה על חומרת הדבר. הספורנו מבאר: שפך דם האדם, שהיה ראוי שיהיה בו בחינת אדם, באדם, שהוא כמותו, דמו)(שם יישפך. הוא מחדש שהאיסור מתמקד במי שיש בו בחינת אדם, שיש בו שכל ודעת המבדילים , מבאר: לפי שנאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש)(שם אותו משאר הבריאה. החזקוני חזר ופירש איזה דם, שכל מי שהוא באדם בצלם אלוהים, אין היתר לנגוע בו. כל המפרשים הללו מסכימים כי הערך המוגן הוא ה'אדם' – היצור הנושא בקרבו את צלם הבורא, ואת .השאלה האם היצור שנברא בספר יצירה עונה להגדרה הזו, נצטרך להוסיף ולבחון בבירור נבוא עתה אל היכלי חז"ל, אל המקום בו גבולות הטבע נפרצים וגדולי האמוראים עוסקים מובא)(דף ס"ה ע"ב בבריאה ממשית, כפי שמובא בסוגיות התלמוד. בגמרא במסכת סנהדרין המעשה המפליא: רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא. הווה קא משתעי ר' זירא בהדיה )(שם ד"ה רבא ברא גברא ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מן חבריא את, הדר לעפרך. רש"י מבאר: על ידי ספר יצירה, שהיה עוסק בהלכות יצירה, ועל ידי צירוף אותיות של שם הווי"ה היה בורא אדם. הביאור המרכזי כאן הוא שאין מדובר בבריאה יש מאין, אלא בשימוש בכוחן ,של האותיות הקדושות ליצור גוף אנושי חסר נשמה אלוהית, חסר דעת וחסר יכולת דיבור .ובשל כך הוא מוגדר כמי שאין בו את החיות של צלם האלוקים מובא מעשה דומה ומאיר עיניים: רב חנינא)(מסכת סנהדרין פרק ז הלכה יג בתלמוד ירושלמי ורב אושעיא הוו יתבין כל ערב שבתא ועסקין בספר יצירה, ומיברי לון עיגל תלתא ואכלין

חנ תשרפ 691 691 ליה. הדיון בירושלמי שם עוסק בתוקף הפעולה ובמעמדה של היצירה, כאשר המפרשים שם מבארים כי כוח היצירה הנתון לצדיקים הוא כעין חיקוי של יצירת הבורא, אך הוא מוגבל .לחיות טבעית בלבד ואינו נושק לקדושת הנשמה הנצחית נראה ליישב ולבאר כי חז"ל ביקשו ללמדנו את ההבחנה הדקה שבין היצירה הטכנית לבין הבריאה האלוהית. כאשר רבא ברא את האדם ושלחו לרבי זירא, לא הייתה זו הטעיה, אלא בחינה של המהות. היצור עמד שם, בעל תבנית אדם, אך ברגע שרבי זירא בחן אותו ולא קיבל מענה – לא מפאת דומייה מקרית אלא מפאת היעדר דעת – הבין כי לפניו יצירה של צדיק, אך יצירה שאינה אדם. השבת היצור לעפרו נעשתה מתוך הבנה שאדם כזה אינו חלק מן המניין, אינו בעל דעת, ואין בהריגתו, אם חלילה היה נהרג, את איסור שפיכות דמים של .אדם שנברא בצלם נתבונן בדברי הראשונים, המבקשים לפלס נתיב בסוגיה מורכבת זו ולגבש את ההגדרה .המדויקת של יציר כפיו של האדם, מול היצירה האלוהית השלמה ביאר: כי אותם הצדיקים שהיו עוסקים)(בית הבחירה, סנהדרין סה ע"ב רבנו מנחם המאירי בספר יצירה, היו משיגים בזה כוח ליצור תבנית אדם, אבל לא היה בו נשמה כלל, ורק כוח חיים גופני היה בו. הוא חידש שאין בזה משום מעשה כשפים, אלא זהו כוח פלאי שהושג על ידי קדושת האותיות, אך הוא מגביל זאת לכך שאין זה נחשב לאדם כלל ועיקר, וכל מהותו .אינה אלא כדמות שנעשתה באמנות קדושה כתב בקיצור נמרץ על דברי הגמרא: שרבא ברא גברא על ידי)(סנהדרין פרק ז סימן כה הרא"ש ספר יצירה, והוא היה כדמות אדם בלבד. הוא ביאר כי הכוח הזה אינו מגיע לדרגת אדם בעל בחירה, אלא הוא נשאר בגדר גוף ללא תבונה פנימית, מה שמוביל להבנה כי היחס אליו אינו .כיחס לאדם רגיל שהנשמה נתונה בו מאת הבורא ביאר: כי אדם זה היה משמש את רבא, ורק בגלל שלא היה לו כוח הדיבור)(שם רבינו חננאל ולא כוח הרישום של הדעת, ידע ר' זירא כי לא אדם הוא. הוא חידש כי חסרון הדיבור אינו מקרי, אלא נובע מהעובדה שהנשמה היתירה, שהיא חלק אלוה ממעל, לא הושמה בו, ולכן .הוא נשאר בגדר עובד כפיים בלבד, שמעמדו אינו כמעמד המצווה בלא תרצח הראשונים מבקשים להבדיל בין העשייה החיצונית המדויקת של דמות אדם, לבין המהות הפנימית המגדירה אדם. כל עוד לא ניתנה בו נשמה, גם אם תנועותיו דומות לאדם, הוא נשאר מחוץ לגדר 'אדם' שבפסוק בפרשתנו. החשיבות של דבריהם היא בכך שהם מנקים ,את המושג 'גולם' מכל הילה של קדושת החיים, ומציבים אותו במקום הנכון – כלי שנוצר .אך אינו יצור שנברא בצלם נפתח את דברי האחרונים, המבקשים להכריע בשאלה המזעזעת: האם אדם שנברא בכוח האותיות נושא בקרבו את קדושת החיים, או שמא הריגתו היא פעולה שאין עמה איסור .שפיכות דמים :, ביאר את הסוגיה בפסקנות מפתיעה)(סימן צג הגאון רבי צבי הירש אשכנזי, בשו"ת חכם צבי

גם לנשמה מגיע אוכל 692 692 כי אדם ההורג אדם כזה שנוצר על ידי שמות הקודש, אין בו משום שפיכות דמים. הוא פירש את הפסוק בפרשתנו, שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כדרשה שדווקא אדם הנוצר בתוך אדם, כלומר הנוצר במעי אמו בדרך הטבע, הוא זה שחייבים על הריגתו משום שפיכות דמים, אך לא באדם שנברא בדרך פלאית, על ידי צירוף שמות הקדושים. הוא חידש כי היעדר הלידה הטבעית מוציא את הנברא מכלל האדם שהתורה הגנה על דמו, והוא נותר .בגדר גוף מופלא אך ללא קדושת נפש ביאר והקשה על דברי החכם צבי: כיצד)(מסכת אהלות דף ד ע"ב לעומתו, בספר סדרי טהרות ניתן להתיר את דמו, והלא יש לו חיות ודמות תבנית אדם, ומנין לנו שאדם שכזה לא נקרא אדם, וכי שאין בו שפיכות דמים? הוא חידש בקושיא חריפה שלפי דרכו של החכם צבי, היה ניתן לטעון שגם על אדם הראשון לא היה איסור שפיכות דמים אם היו הורגים אותו, שהרי הוא לא נוצר בצורה שגרתית, אלא שהקב"ה יצר אותו בעצמו מעפר, ודבר זה הוא תמוה ובלתי נשמע בשום מדרש מחז"ל. הוא מבאר את דעתו בכך שאין מקור בהלכה המבחין בין אדם שנברא בדרך זו לבין אדם שנולד בדרך טבעית, וכל שיש בו צורת אדם וחיות, הרי .הוא ככל אדם , ביאר: שבוודאי שיצירת)(ח"ב סימן פב היעב"ץ, הגאון רבי יעקב עמדין בשו"ת שאילת יעבץ אדם זו אינה מצטרפת למניין ולכל דבר שבקדושה, כיון שאינו מדבר ואין לו דעת. הוא חידש בבירור שכל מהותו אינה אלא כחיות הבהמה, שכן אילו היה בו כוח השמיעה, היה ראוי גם לכוח הדיבור, ומאחר שאינו מדבר, הוא אינו אלא כבהמה בצורת אדם, ועל כן אין בהריגתו .שום עבירה של שפיכות דמים המחלוקת נעוצה בשאלה האם צלם האדם הוא תלוי בדרך יצירתו, או שהוא תלוי בצורה ובחיות. החכם צבי והיעב"ץ רואים את הדרך הטבעית כביטוי להשראת הנשמה, בעוד הסדרי טהרות מבקש להחמיר ולראות בכל מה שדומה לאדם כיצור בעל זכות חיים, מחשש שמא נטשטש את גדרי האדם. התמונה המצטיירת מתוך דבריהם מחדדת את ההבנה שכל עוד מדובר ביצירה שחסרה את דעת האדם, גם אם דמותה מרשימה, אין היא עומדת במעמד .המקודש של שופך דם האדם נפנה עתה אל משנתם של גדולי הדורות, הבוחנים את היצור המסתורי במבחן ההלכה .המעשי, ובפרט בשאלה האם הוא מצטרף למניין עשרה לדברים שבקדושה דן בספקו של החכם צבי, האם אדם שנוצר)(סימן נה ס"ק ד המשנה ברורה בביאור הלכה על ידי שמות הקודש בידי קדושי עליון מצטרף למניין עשרה לקדיש ולקדושה. הוא הציג את הצדדים: מצד אחד, ייתכן שיצירה זו אינה חלק מעם ישראל, ולכן אינה בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל. מצד שני, ייתכן שמעשה ידיהם של צדיקים הם תולדותיהם, וממילא הוא ,יצירה ההוא לשוב לעפרו-כבן ישראל לכל דבר. הוא מוכיח מכך שרבי זירא אמר לאדם בהכרח שלא הייתה בו שום תועלת, ואף לא הצטרפות למניין, שאילו הייתה בו תועלת, לא .היה רבי זירא מחזירו לעפר דן אף הוא בשאלה זו, ומביא ראיה מכתב שראה בשם)(סימן נה ס"ק ד החיד"א בברכי יוסף

חנ תשרפ 693 693 הרב מהר"י ליב כ"ץ, בן הרב שער אפרים: מסופר בגמרא שרבי אליעזר שחרר את עבדו כדי לצרף אותו למניין, ואם היה אפשר לברוא אדם בספר יצירה שיצטרף למניין, מדוע הוצרך רבי אליעזר לשחרר את עבדו? הוא מוכיח מכך שיצירה פלאית כזו אינה מצטרפת למניין כלל. החיד"א דוחה ראיה זו וטוען שאולי צריך הכנה גדולה וזמן ממושך כדי ליצור יצירה .כזו, ולרבי אליעזר, שהיה צריך מניין לעת ההיא, לא היה מספיק זמן ליצור אדם שכזה רבי צדוק הכהן בדברי חלומות מבאר שאדם שנוצר מהשמות הקדושים אינו נחשב ממש כבהמה בדמות אדם, שהרי הוא נוצר בספר יצירה כדרך יצירת האדם ולא על דרך יצירת הבהמה. הנשמה המיוחדת, וייפח באפיו, שהיא הרוח המדברת, ושהיא חלק אלוה ממעל, היא הדבר היחיד שנבצר מהיוצר להעניק ליצירתו, אך עם זאת, הוא אינו גרוע יותר מגוי, שגם .אין לו חלק אלוה ממעל, ואף על פי שיכול לדבר – אין זה קרוי דיבור של אדם אלא לחישה גדולי הדורות מחדשים שגם אם היצור ניחן בתבונה או בחיצוניות אנושית, חסרונו המהותי הוא היעדר היכולת להיות חלק מהקהל הקדוש. המניין הוא ביטוי של עם ישראל, והיצור שנברא בספר יצירה נותר בודד בבריאתו, מנותק מהשורש הרוחני המאחד את הנשמות במניין עשרה. זוהי הבחנה המלמדת אותנו כי האדם אינו רק גוף או תפקוד, אלא שייכות .נשמתית לכלל ישראל כאשר אנחנו יורדים מן הדיונים העיוניים אל שולחן הפסיקה המעשי, מתגלות השלכות ,מרחיקות לכת לבירור מעמדו של הגולם, והן נוגעות לשאלות של קניין, אחריות ורפואה .המציבות את דמות האדם הנברא מול מושגי היסוד של המשפט וההלכה דן בשאלה למי שייכת מציאה)(סנהדרין סה ע"ב מו"ר הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד ,שמצא ה'גולם' הזה – לעצמו או ליוצרו. הוא מביא את הכלל שכל המוליד דבר הוא שלו והוא קנוי לו. הוא מקשה, אם כך מדוע בן אינו קנוי לאביו ולאמו? ומשיב שזוהי גזירת הכתוב ,המיוחדת בבני אדם רגילים, אך באדם הנוצר על ידי ספר יצירה, שאין עליו גילוי פסוק כזה הרי הוא קנוי לאדם היוצרו. מכאן הוא מסיק שדינו של יצור זה הוא כדין עבד כנעני, שקנוי גופו לישראל, ולכן אם מצא מציאה, הרי היא שייכת ליוצרו, כשם שמציאת עבד כנעני היא .של רבו , דן במקרה שבו הגולם הזיק)(שם באשר לאחריות המשפטית, מו"ר הגר"י זילברשטיין והעלה את השאלה האם היוצר חייב לשלם עבור נזקיו. הוא משליך זאת על שאלות רפואיות נועזות: האם מותר ליצור אדם בספר יצירה במטרה להוציא את כלייתו ולהשתילה בגוף אדם הזקוק לה? הוא מציין שמותר לאב גוי להוציא איברים מבניו הקטנים כדי להשתילם בגופו, לפי שקנויים הם לו, ועל פי דבריו שאדם הנוצר מספר היצירה קנוי לאדון, הרי שמותר .להוציא ממנו את כלייתו כדי להציל את האדון , שם נשאל האם האדם)(חלק ד סימן שפח הרחבה נוספת עלתה בספר אפרקסתא דעניא הנברא חייב במצוות, והתשובה המסתמנת היא שמאחר שאינו כלול בברית התורה, הוא פטור מכל מצוות התורה כגוי, ואולי אף פחות מכך, כיוון שאין בו דעת. במקביל, בספר

גם לנשמה מגיע אוכל 694 694 , עלתה השאלה האם הוא מטמא באוהל לאחר מיתתו)(מסכת אהלות דף ד ע"ב סדרי טהרות והפוסקים נדרשו גם לשאלה האם לאישה מותר להתייחד עמו. המציאות הזו, המעמידה ,יצור דמוי אדם מול חוקי התורה, מלמדת אותנו כי כל מה שאינו מוגדר כאדם של התורה נותר מחוץ למעגל המצוות והזכויות, והופך למעין כלי או עבד שבכוחו להציל חיים, אך אין .לו את מעמדו של בן ברית כשאנו מבקשים להתבונן בעומק המושג 'אדם', אנו ניצבים מול הפער הבלתי ניתן לגישור בין הפעולה האנושית לבין היצירה האלוהית. יצירה המבוססת על ספר יצירה, מופלאה ככל שתהיה, היא תמיד מוגבלת למסגרת הצירופים והאותיות, בעוד שהאדם נברא בצלם אלוהים מתוך רצון עליון שאין לו תכלית. בנקודה זו מתבהר כי לא הצורה החיצונית היא המגדירה את האדם, אלא אותה נקודה פנימית, נשמת חיים שנפחה בנחיריו מפי הגבורה, שהיא המקנה .לו את היכולת לבחור, לדבר ולהיות בעל דעת רבי צדוק הכהן בדברי חלומות מבאר כי יצירה הנעשית בדרך זו אינה נושאת בתוכה את נשמת החיים, אותה רוח מדברת שהיא חלק אלוה ממעל. היעדרות זו היא המפרידה בין מה שניתן ליצירה על ידי האדם לבין מה שמוענק אך ורק על ידי הבורא. יצירה אנושית, גם אם היא נראית כשיא השלמות הביולוגית, תישאר תמיד כלי ריק ממהות, חסרה את אותה ניצוץ אלוקי שמאפשר לאדם להפוך לשותף בבריאה. הבדל זה מדגיש שגם כשהאדם מגיע אל מפתן היצירה, הוא לעולם נשאר עומד לפני המחסום העליון שבין עשייתו לבין הוויית .החיים המוחלטת עומק הרעיון נעוץ בכך שהתורה הגדירה את האדם דרך הצלם שבו, ולא דרך החומר שממנו הוא מורכב. כאשר אנו בוחנים את היצור שנברא על ידי שמות הקדושים, אנו .מבינים שאין בו את אותה שייכות נצחית אל הקדושה שקיימת באדם שנולד בדרך הטבע המציאות הזו מזמינה אותנו לחשוב על מהות החיים לא כעל תפקוד או מבנה, אלא כעל מתנה אלוהית שאינה ניתנת לשחזור. היכולת להבדיל בין היצירה לבין הבריאה היא המפתח להבנת החומרה המוסרית של שפיכות דמים, שכן האיסור נובע לא רק מתוך היותנו יצורים .חיים, אלא מתוך היותנו נושאי הצלם האלוהי שרק הבורא יכול להעניק ,ההתבוננות בבריאה המופלאה והמצמררת הזו מציבה את האדם מול מראה פנימית עמוקה המאלצת אותו לבחון מחדש את שורשי אמונתו ואת הדרך שבה הוא מנהיג את נפשו. כאשר האדם מנסה להידמות ליוצרו ולהפיח חיים באותיות, הוא נחשף למגבלותיו האישיות; דווקא שם, מול היצור חסר הנשמה, הוא מבין כי האמת אינה מצויה בכוחו הביצועי, אלא במידת הכניעה וההתבטלות שלו לפני בורא עולם. היצירה של גולם אינה מעצימה את היוצר, אלא דווקא מחדדת אצלו את ההכרה כי הבריאה האמיתית דורשת משהו מעבר למיומנות – היא .דורשת דבקות ברוח הנצחית נפש האדם, כפי שהיא מתגלה בהקשר זה, אינה רק מנגנון הפועל ומגיב, אלא מרחב פנימי הקשור לשורש אלוקי ממעל. הידיעה כי ישנו קו גבול ברור שאינו ניתן למעבר, גם עבור הצדיקים הגדולים ביותר, מחזקת בלב את האמונה כי החיים הם מתנה השמורה ליוצר כל

חנ תשרפ 695 695 היצורים. התובנה המחשבתית הזו מקרינה על הנהגת האדם: במקום לחפש שליטה חיצונית ,טבעיים, מוטל על האדם לטפח את עולמו הפנימי-על המציאות או לנסות להשיג כוחות על להשקיע בתיקון מידותיו ולעסוק בחיבור לאלוקות דרך התורה והמצוות. האמונה אינה מבוססת על היכולת לשנות את הטבע, אלא על היכולת לקבל את גבולותיו של האדם .ולפעול בתוכם מתוך ענווה ויראת שמים ההנהגה הנכונה מתוך הסוגיה הזו מוליכה את האדם לשמור על קדושת החיים מתוך הכרה עמוקה בערכם האלוהי. ברגע שהאדם מבין שגם אם יצליח ליצור צלם כדמותו, אין ביכולתו להעניק לו את הנשמה, הוא מתמלא ביראה כלפי נשמתו הוא. התחושה הזו הופכת למצפן פנימי, המנחה אותו להתייחס לכל יהודי, לכל חי, כאל יצירה יחידה במינה שנוצרה בצלם אלוהים ושאין לה שום תחליף או חיקוי. החיים אינם מוצר הניתן לשכפול או לניצול, אלא .מהות יקרה שמוטלת על האדם לשמור עליה ולרומם אותה בכל רגע ובכל מחשבה הדיון המרתק על אודות הגולם והיכולת ליצור חיים מציב את האדם מול מצפן מוסרי עדין ודק, המבקש להגדיר את ערכו של האדם לא על בסיס הישגים או כוחות פלאיים, אלא ,על יסוד המהות הפנימית והקשר לבורא. כאשר אנו מתבוננים על גבולות היכולת האנושית עולה השאלה המוסרית הנוקבת: מהו האדם בעיני עצמו, ומהי האחריות המוטלת עליו בצל הידיעה שהוא יציר כפיו של האל. המוסר הפנימי הנבנה כאן אינו מבוסס על חוקים יבשים, אלא על תחושת הכבוד העמוקה שיש לרכוש לכל מה שנברא בצלם. היראה מפני נטילת חיים, גם כאשר מדובר ביצור תמוה כגולם, נובעת מן ההבנה שהחיים הם ערך שאין לו שיעור, והרגישות לכל נשימה אנושית היא המבחינה בין אדם שהפך את המוסר לחלק .מנשמתו לבין מי שרואה בעולם כלי למילוי רצונותיו האדם הנאמן לדרכו המוסרית מבין כי האמת אינה נמצאת בשליטה על הבריאה אלא בעמידה נכונה מולה. הידיעה שקיימות עוצמות שאינן ברשותו של בשר ודם, מלמדת אותו ,להעריך את מה שכן ניתן בידו – את הכוח להוסיף טוב בעולם, את החובה להגן על החלש ואת האחריות להוסיף קדושה במקום שבו הוא פועל. המצפן המוסרי הזה מוביל את האדם להבנה כי תפקידו בחיים אינו להוכיח את יכולותיו אלא לגלות את הטוב הטמון בו. הוא הופך להיות אדם השוקל את צעדיו מתוך רגישות לזולתו, מתוך הכרה בכך שכל אדם הוא עולם .מלא שנברא במחשבה עליונה, וכל פגיעה בו היא סדק במרקם האנושי כולו .ההתייחסות המוסרית הזו מתגלה גם בדרך שבה האדם בוחר להשתמש בכישוריו ובחכמתו במקום לנצל את הידע כדי להאפיל על הבריאה או כדי להשיג מטרות אישיות, הוא מנתב .את הכוחות שניתנו לו כדי להאיר את הסביבה ולהוסיף אנושיות במקום שבו היא חסרה מתוך בירור הסוגיה, נבנה פנימה מצפן המנחה את האדם להיות ערני לערך החיים, לשמור על עדינות נפש מול סודות הבריאה, ולדעת להרכין ראש בפני החכמה העליונה שמעבר להישג ידו. זהו מוסר שאינו כופה את עצמו, אלא נובע מהבנה של גודל האחריות המוטלת על האדם כנושא הצלם האלוהי בעולם, ומתוך הכרה שכל פעולה פנימית משפיעה על השלמות .של הבריאה כולה

גם לנשמה מגיע אוכל 696 696 אנחנו ניגשים אל רגע הסיכום, אל הנקודה שבה התובנות העיוניות פוגשות את השביל של יום. העיסוק הממושך במעשה הגולם והגדרותיו ההלכתיות אינו רק מסע היסטורי-חיי היום או מחשבתי, אלא הזמנה לראות את החיים בפרספקטיבה חדשה ומרעננת. כאשר אנו חוזרים אל המציאות הפשוטה, אנו פוגשים את האמת המזוקקת: האדם הוא יצירה שאינה ניתנת .לשחזור, וכל רגע של דעת ודיבור הוא מתנה אלוהית הדורשת את התייחסותנו המלאה ,יום מוליד הכרה שהערך של אדם אינו נמדד ביכולותיו או בעוצמתו-המעבר מהעיון אל היום .אלא בקשר הנצחי שבין נשמתו לבין בורא עולם :עיקר העניין:עיקר העניין ככל שאנו מתבוננים בנפלאות הבריאה ובגבולותיה, אנו למדים כי האדם הוא עולם ומלואו שנכתב באותיות של אש על ידי הבורא, וכל ניסיון לחקות את סוד החיים ,רק מחדד את התובנה שאין תמורה לנשמה. החיים אינם רצף של פעולות מכניות אלא יצירה חיה ופועמת הנשענת על בחירה חופשית ועל אחריות מוסרית כבדת יום, עלינו לזכור כי העוצמה האמיתית-משקל. כאשר אנו פוסעים במעגלי היום ,אינה נמדדת בחיצוניות, אלא ביכולת המופלאה שלנו לחבר את השמים אל הארץ להעניק משמעות לכל רגע, ולראות בכל אדם שעומד מולנו נזר הבריאה שבו שוכן ניצוץ אלוהי חי. היצירה האמיתית שלנו היא המעשים שאנו בוחרים לעשות והאהבה שאנו זורעים, ובכך אנו הופכים לשותפים נאמנים במעשה בראשית .המתחדש בכל בוקר התובנות שדלינו מהסוגיה הזו מלמדות אותנו שדווקא מתוך הבנת הגבולות והעמידה מול מה שאינו בידינו, אנו מוצאים את הכוח האמיתי להוסיף טוב ולהעריך את החיים כאוצר היקר ביותר שהופקד בידינו. כל אדם נושא בקרבו נשמה שאין לה תחליף, ומכאן שהתייחסותנו לזולת ולעצמנו צריכה להיות ביראת קודש, כמי .שמבינים כי כל פעולה שלנו מהדהדת לנצח במרחבי הבריאה כולה