?מדוע לא תיקנו חז"ל ברכה לאדם שרואה את תיבת נח

הרוח המנשבת על פסגות הרי אררט אינה דומה לשום רוח אחרת על פני האדמה. היא נושאת עמה הד עתיק, קולות של עולם שנמחה ושל חיים שצמחו מתוך ההריסות. שם, בין – הערפילים, ניצבת עדות אילמת לסיפור הבריאה השנייה, גוף עץ ענק השרוי במסתורין

מדוע לא תיקנו חז"ל ברכה לאדם שרואה את תיבת נח הרוח המנשבת על פסגות הרי אררט אינה דומה לשום רוח אחרת על פני האדמה. היא נושאת עמה הד עתיק, קולות של עולם שנמחה ושל חיים שצמחו מתוך ההריסות. שם, בין – הערפילים, ניצבת עדות אילמת לסיפור הבריאה השנייה, גוף עץ ענק השרוי במסתורין

גם לנשמה מגיע אוכל 510 510 תיבת נח. האדמה שם קדושה בזיכרון של הצלה פלאית, של אמונה שנשמרה בתוך סערה גועשת. דורות חלפו, וזיכרון התיבה נשמר כעוגן, כנציב של פלא בלב עולם משתנה. אדם העומד למרגלות ההרים הללו, נשימתו נעתקת. הוא מביט בעץ, בלוחות העתיקים, ומרגיש ,את עוצמת ההשגחה שנגעה כאן בעולם. דווקא שם, ברגע שבו המבט פוגש את העבר מתעוררת בלב תהייה נוקבת: הרי אנו מברכים על זיכרון, אנו מברכים על נס, אנו מברכים על עדות חיה לנפלאות הבורא – מדוע השתיקו חז"ל את פינו בראותנו את התיבה? למה לא קבעו ברכה שתפאר את זכר הצדיק ששרד את המבול, כפי שעשו ללוט? האם מדובר בשכחה מכוונת? האם התיבה, שנבנתה כדי להציל חיים, הפכה במרוצת הדורות למקור של סכנה רוחנית שאין לברך עליה? השקט של ההר עוטף את השאלה, מותיר אותנו בציפייה .לחשוף את הסוד שטמון עמוק בתוך קורות העץ הללו בעודנו מתבוננים אל עבר פסגות ההרים, אנו מוצאים את המקום המקראי המציין את נקודת המנוחה של התיבה, המעמיד אותנו מול עדות פיזית שנותרה בלב ליבו של עולם .)(בראשית ח, ד "משתנה: "ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט פסוק זה הוא נקודת העוגן של הסוגייה. הוא מגדיר את מקומה של התיבה במרחב הגיאוגרפי וההיסטורי, והוא שמעורר בנו את התמיהה על אודות המעמד המיוחד שזכתה לו התיבה .לעומת אתרים אחרים שזכרם נקבע בברכה ביאר: הרי אררט, הרים גבוהים הם. המפרש מסמן לנו את מיקומה הפיזי)(בראשית ח, ד רש"י של התיבה, ומדגיש כי הנחתה על פסגות גבוהות לא הייתה מקרית, אלא נועדה להבליט את חסד השם שהציל את נח וזרעו מן התהום אל מול עיני העולם כולו, כשהעדות הזו נותרה .נראית לעין כל כדי להזכיר את גדולת המעשה האלוהי ביאר: כי אלו הרים מפורסמים בארץ ההיא. המפרש מחדד כי)(שם רבי אברהם אבן עזרא התיבה לא הונחה במקום נסתר, אלא במקום ידוע ומפורסם, מה שמחזק את הטענה שהיה אמור להיות לזיכרון זה ביטוי רשמי וקבוע בתודעה האנושית ובברכה המיוחדת על הרואה .את המקום, שכן פרסומו של ההר מבטיח את המשכיות העדות ביאר: שביקש הקדוש ברוך הוא שיהיו הרי אררט מקום מנוחה שיוכלו בני)(שם החזקוני האדם לראות וללמוד מוסר השכל, שאין כוח המבול חזק מול רצון הבורא. המפרש רואה בהנחת התיבה כלי חינוכי לדורות, דבר המקשה עוד יותר על השאלה מדוע נמנעה הברכה .הראויה למקום כזה שנועד להטביע חותם של יראת שמיים בלב כל רואה ביאר: שהתיבה נחה במקום גבוה כדי שיראוה בני האדם לאחר מכן, וכמו)(שם הספורנו שכתב המדרש, שזכר עשה לנפלאותיו. כל מטרת הנחת התיבה הייתה להוות עדות חיה ,וגלויה לכל דור, עדות שהייתה אמורה, לפי הפשט, להוביל את האדם להכיר בנפלאות הבורא מה שמחזק את התהייה מדוע חסרה כאן הברכה המקבילה לזו שתוקנה על נציב המלח של .אשת לוט הדיון סביב תיבת נח וההנהגה הראויה כלפי עדות זו מקבל תפנית דרמטית בבואנו לעיין .במקורות התלמודיים, שם מתגלה האופן שבו זיכרון פיזי עלול להפוך למקור לטעות אמונית

חנ תשרפ 511 511 מובא: אזל אשכח דפא מתיבותא דנח, אמר היינו)(דף צו עמוד א בגמרא במסכת סנהדרין אלהה רבא דשיזביה לנח מטופנא, היינו דכתיב ויהי הוא משתחווה בית נסרך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב. הגמרא מתארת את סנחריב מוצא קרש מתיבת נח, וטועה לחשוב כי הקרש הזה הוא האל שהציל את נח מהמבול, ובשל כך הוא משתחווה לו. מפרשים שם כי עצם המציאות של שרידי התיבה, במקום שיהוו עדות לטובת הבורא, שימשו כלי שדרכו .האדם הפנה עורף לאמונה הצרופה ועבד עבודה זרה הוא אלוה גדול. הטעות של סנחריב נבעה מכך- קרש. אלהה רבא- ביאר: דפא)(שם רש"י שהוא תלה את ההצלה בחפץ עצמו, בתיבה, ולא במי שציווה על בנייתה. רש"י מדגיש את חומרת הטעות, שכן גם כאשר האדם פוגש עדות היסטורית לנס, הוא עלול להחליף את .המושא ולהפוך את העדות עצמה לאל ואותו קרש היה מן התיבה. המפרש עומד על כך- ביאר: מתיבותא דנח)(שם בתוספות .ששרידי התיבה היו קיימים והיו בעלי השפעה, ומתוך כך הוא מחדד את הסכנה שבדבר תוספות מבהיר כי השימוש בתיבה או בשרידיה כסמל מקודש לכשעצמו הוא שהוביל .לשגיאה חמורה כל כך, עד כדי עבודה זרה ממש לאחר שראינו בגמרא את גודל הסכנה הטמונה בשימוש בתיבה, אנו פונים אל דברי .הראשונים המנתחים את המניע ההלכתי של חז"ל להימנע מקביעת ברכה ביאר: כי שרידי התיבה והמקומות שבהם נעשו נסים גלויים נועדו)(בראשית ז, יא הרמב"ן להזכיר את גדולת השם, אך ישנו גבול דק בין זיכרון לבין פולחן. החשש משימוש מוטעה בחפצים ששרדו מהעבר הוא זה שמנחה את חז"ל להגביל את המקומות שבהם אנו מצווים לברך, שכן הברכה הופכת את המקום לקדוש בפני עצמו, דבר שעלול להוביל לטעויות .באמונה אצל מי שאינו מדייק בכוונת הברכה ביאר: שסיבת הנחת התיבה בהרי אררט נועדה להראות לדורות)(בראשית ח, ד הכלי יקר את הנס, אך יחד עם זאת, הסתרה או היעדר קביעת ברכה מפורשת עליה נועדו למנוע את הפיכתה למקום עלייה לרגל שיגרור אחריו פולחן אישי לתיבה. חכמים נתנו את דעתם על כך שהטבע האנושי נוטה להיקשר לחפצים מוחשיים, ולכן העדיפו להותיר את זיכרון התיבה .כזיכרון רחוק ולא כנוכחות שיש לברך עליה ביומיום ביאר: כי הידיעה על הימצאות התיבה משרתת את האמת ההיסטורית)(בראשית ח, ד הרלב"ג .על המבול, אך הברכה על התיבה עלולה להטעות את ההמון לחשוב שיש לתיבה כוח עצמאי המפרש עומד על כך שכל עניינה של הברכה הוא לרומם את שם השם, אך כאשר המקום או החפץ נושאים בתוכם היסטוריה מורכבת של טעויות אליליות, הרי שהברכה עליהם עלולה .להשיג את התוצאה ההפוכה ולהחליש את טוהר האמונה בבואנו ללמוד את דברי האחרונים, אנו פוגשים את העמקה הנדרשת כדי להבין מדוע דווקא .כאן בחרו חז"ל להישמר מברכה, מתוך ניתוח מורכב של הסכנה הרוחנית המקופלת בתיבה ביאר: כי הנס הגדול של התיבה היה נס ששינה)(בראשית ח, ד המהר"ל מפראג בגור אריה

גם לנשמה מגיע אוכל 512 512 את הטבע, ולכן הוא שייך לעולם שמעל הטבע. דווקא משום כך, כאשר התיבה נותרת כחפץ ,פיזי בתוך עולם הטבע, היא יוצרת עיוות אמוני אצל מי שאינו מבין שהכוח לא היה בעץ אלא ברצון הבורא שהפעיל אותו. חכמים חששו שאם יתקנו ברכה, יחשבו הרואים שהתיבה .עצמה נתקדשה בקדושת הנס, ומכאן הדרך לעבודה זרה קצרה ביאר: כי אשת לוט הפכה לנציב מלח כעונש מיידי)(בראשית ח, ד החיד"א בספרו פני דוד ומוחשי על חטאיה, ולכן ברכה עליה היא עדות לצדק האלוהי ולאמת הדין, ולכך אין שייכות לעבודה זרה. לעומת זאת, התיבה הייתה כלי של הצלה, וכאשר כלי כזה נשאר לפליטה, הוא עומד בסכנה מתמדת להפוך למעשה ידי אדם שסוגדים לו. החילוק ההלכתי נעוץ במהות .המקום: אשת לוט היא גזר דין, ואילו התיבה היא כלי שעלול להיתפס כבעל כוח עצמאי ביאר: כי הברכות שתיקנו חז"ל על מקומות מסוימים מותנות)(סימן ריח, ס"ק י המשנה ברורה בכך שאין בהם סכנה אמונית או חשש לטעות. גם במקומות שבהם נעשה נס, חכמים בדקו ,בכל דור האם הברכה מחזקת את האמונה או שמא היא מעוררת שאלות. בעניין התיבה החשש מהתדרדרות לאמונות כזב, כפי שראינו אצל סנחריב, היה כבד כל כך עד שחז"ל .הכריעו שמוטב לא לברך כלל מאשר להעמיד את האדם בניסיון רוחני כה קשה לאחר שסקרנו את דברי הראשונים והאחרונים, הגיעה העת להקשיב לקולותיהם של גדולי הדורות האחרונים, המבארים את ההנהגה המופלאה הזו מתוך עומק התבוננותם בפרשת .השבוע ובסכנות הרוחניות הטמונות בעדות מוחשית ביאר: כי אדם הרואה דבר)(חלק ט, או"ח סימן קח הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ביביע אומר המזכיר את הנס צריך לדעת לאבחן בין הנס לבין החפץ. נראה לבאר כי רבנו עובדיה מדגיש את הצורך בדעת תורה בכל עניין של ברכות על מקומות, שכן הברכה נועדה להרמת קרן האמונה ולא למתן תוקף לחפצים. ככל שהחפץ עלול להטעות, כך הברכה הופכת למכשלה במקום למצווה, וזהו היסוד להבנה מדוע לא תקנו חכמים ברכה על עדות כזו שסופה .להשכיח את הנס עצמו ביאר: כי החשש משימוש בעדות פיזית)(בראשית מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר להאדרה עצמית של החפץ הוא חשש קיים בכל דור ודור. נראה לבאר כי התיבה, בדומה למקומות אחרים ששימשו לעבודה זרה, הפכה מסמל של הצלה לסמל של כוח עצמאי בעיני סנחריב. הגר"א וייס מחדד כי הברכה, שתפקידה לקשור את הלב להשם, תהיה בלתי אפשרית כאשר המקום עצמו מזוהה בתודעה ההיסטורית עם עבודה זרה, שכן הברכה חייבת .להיות כולה טהרה ביאר: שכל מה שתיקנו)(סימן ריח הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה חז"ל לברך הוא דווקא על מקום או דבר שאין בו שמץ של טעות אמונית. נראה לבאר כי הכוהן הגדול מאחיו מחדד את התנאי היסודי לברכה: הברכה דורשת זכות מוחלטת בכוונת המברך. ברגע שיש חשש ולו קל שבקלים שהרואה יטעה בכוונת הברכה, חכמים הסתלקו מלתקן אותה, שכן עדיף להשאיר את המקום כעדות אילמת מאשר להפוך אותו למוקד של .מנהג דתי שאינו עולה בקנה אחד עם האמונה הצרופה

חנ תשרפ 513 513 כשאנו מבקשים לתרגם את השתיקה של חז"ל אל חיינו, אנו למדים שיעור עצום בזהירות הנדרשת בעיצוב עולמנו הרוחני. המעבר משלב הלימוד אל שלב הנפקא מינה למעשה מחייב אותנו לשאול: היכן בחיים שלנו אנו עלולים ליפול לאותה מלכודת שבה נפל סנחריב – חיפוש האלוהות בתוך החפץ במקום בבורא עצמו, וכיצד אנו בונים גדרות כדי להישאר .נאמנים לאמת נראה לבאר כי הנפקא מינה המרכזית היא במידת האבחנה בין הכלי לבין התוכן. אדם עשוי ,להעריך חפץ יקר ערך, תמונה משפחתית, או אפילו מבנה שבו התרחש אירוע משמעותי ולחוש כלפיו יראת כבוד. הנפקא מינה מתיבת נח היא שבכל רגע שבו הרגש כלפי החפץ גובר על ההכרה בבורא, עלינו לדעת לעצור. אנו מחויבים לזהירות יתרה שלא להפוך את האמצעים שסייעו לנו לצמוח – תהא זו ספרייה, תהא זו הנהגה מסוימת – למוקד שאליו אנו .משתחווים, במקום להשתמש בהם ככלי עזר בלבד להתקרבות להשם נוסף על כך, עולה נפקא מינה נוגעת ללב בענייני החינוך וההדרכה. אנו משקיעים רבות בבניית סביבה חינוכית עבור ילדינו, בבניית בתי מדרש ומוסדות. הלקח כאן הוא שעלינו תמיד לוודא שהסביבה המוחשית שייצרנו לא תתפוס את מקום העיקר. אם אנו מבחינים ,שסביב מוסד מסוים נוצרת תרבות של הערצה שאינה מכוונת ישירות לאהבת השם וליראתו עלינו לדעת להוציא את העוקץ ולמקד את המבט מחדש, בדיוק כפי שחז"ל העדיפו לוותר .על ברכה מאשר לאפשר פתח לטעות מעבר לכך, למדנו את הערך של העדר הפולחן המיותר. לעיתים אנו מחפשים אישורים .חיצוניים בדמות ברכות או טקסים על כל דבר שזז, מתוך רצון להרגיש קדושה במציאות הסוגייה מלמדת אותנו שיש דרגות של ענווה ושפלות שבהן השתיקה היא הביטוי הגבוה ביותר ליראה. ישנם מקומות שבהם הקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו פשוט להתבונן, להפנים .את הנס בלב, ולא לנסות לעטוף אותו במסגרת הלכתית שעלולה להוביל לפיחות בערכו ההנהגה היומיומית מחייבת אותנו לדעת מה ראוי להערצה פומבית ומבורכת, ומה ראוי .להישמר כזיכרון שקט, נקי מפניות ומסכנות של עבודה זרה כשאנו מבקשים לצלול אל שורש הרעיון הטמון בהימנעות מברכה על התיבה, אנו פוגשים את המתח הנצחי שבין חומר לרוח. התיבה אינה עוד חפץ היסטורי; היא מייצגת את נקודת המפגש שבה האדם מצליח לשרוד את המבול בזכות המצוות, אך במקביל, היא מציבה את הסכנה הגדולה ביותר – הפיכת העדות לנס למעין אלילות. נראה לבאר כי המחשבה ,האנושית נוטה לחפש כתובת גשמית לאמונה, וזהו שורש הסכנה: אנו רוצים למשש את הנס להפוך אותו למשהו מוחשי שניתן לראות ולגעת בו, ובכך אנו עלולים לאבד את המופשטות .המוחלטת של הבורא שאינו בעל גוף ואינו בעל תמונה נראה לבאר כי הסגירה הפנימית של חז"ל מפני הברכה על התיבה היא ביטוי ליראת שמיים מזוקקת. הברכה היא אקט של קידוש, וכאשר אנו מברכים, אנו מחילים את קדושת השם על המציאות. אם המקום או החפץ טעונים בהיסטוריה של טעות או בנטייה טבעית לעבודה זרה, הברכה לא רק שאינה מוסיפה קדושה, אלא היא עלולה להעניק לגיטימציה

גם לנשמה מגיע אוכל 514 514 למקום שאינו ראוי לה. זהו הרגע שבו היראה מורה לנו לסגת לאחור, להכיר בכך שחלקים מסוימים במציאות צריכים להישאר נסתרים מעינינו הבוחנות, ומנוטרלים מכל אקט של .פולחן חיצוני, כדי לשמור על האמונה צלולה עוד נראה לבאר כי השתיקה ההלכתית סביב התיבה מלמדת אותנו על הדינמיות של האמת. ייתכן שבזמנו של נח, התיבה הייתה עדות חיה שקירבה את בני דורו לאמת, אך עם השנים, כשהזיכרון התעמעם והלבבות נטו אל השקר, השתנתה מהותה של התיבה בתודעה האנושית. זהו לקח מחשבתי עמוק: הקדושה אינה בהכרח תכונה אינהרנטית של חפץ, אלא ,היא פועל יוצא של האופן שבו האדם מתייחס אליו. כאשר אדם מתייחס לתיבה כאל אלוה היא הופכת לעבודה זרה; כאשר הוא מתייחס אליה כאל עדות, היא הופכת למזכרת. ההימנעות .מברכה באה להגן עלינו מפני עצמנו, מפני המדרון החלקלק שבו ההערצה הופכת להאלהה השתיקה היא אפוא הדרך שבה אנו מכבדים את הנס, מבלי לאפשר לעצמנו להפוך אותו ,לחלק מהטבע. בתוך מרחב זה, אנו לומדים שהבורא הוא שמעל לכל חפץ, שמעל לכל עדות ושמנוחת הנפש האמיתית נמצאת לא בשימור פיזי של העבר, אלא בהתמסרות מתמדת להווה של האמונה. כשאנו מניחים לתיבה לעמוד שם בדממה, מבלי להוסיף לה את תואר הברכה, אנו מעידים בעצם שתיקתנו: התיבה עשתה את שלה, היא העבירה את הלקח, אך .השם הוא היחיד שראוי לשבח, ללא תיווך של קרשים וקורות כשאנו מחברים את סוגיית תיבת נח אל נפש האדם, אנו מגלים כי היא משקפת את המאבק התמידי בין הצורך בביטחון גשמי לבין השאיפה לאמונה טהורה. האדם נוטה באופן טבעי להיצמד לעוגנים מוחשיים – הצלחות העבר, רכוש שצבר, או זיכרונות מאירועים שבהם הרגיש את יד ההשגחה – ומתוך כך הוא עלול להפוך אותם למקור המבטח שלו, במקום להישען על הבורא יתברך. התובנה העולה כאן היא שדווקא השתיקה ההלכתית סביב התיבה קוראת לאדם לשחרר את האחיזה בדברים חיצוניים, ולמצוא את המנוחה הפנימית במקום .שבו אין חפץ שיכול להחליף את הקשר הישיר עם השם נראה לבאר כי הנפש מוצאת מנוחה רק כאשר היא משלימה עם העובדה ששום עדות חיצונית, מפוארת ככל שתהיה, אינה יכולה להיות התחליף לאמונה חיה. האדם המנסה לקדש את זיכרונותיו, להפוך אותם למעין קמעות או מקומות של עלייה לרגל, מבטא בכך חרדה ,פנימית שמא אם יאבד את המגע עם החפץ, יאבד גם את הקשר עם הנס שהתרחש בו. אולם כאשר האדם מגיע לשלב שבו הוא משחרר את החפץ, הוא משחרר יחד איתו את התלות .בעבר, ומגלה שגם ללא אותה עדות פיזית – האמונה בבורא נותרה חזקה, יציבה וקיימת עוד נראה לבאר כי הסגירה ההלכתית מפני ברכה על התיבה היא הזמנה להפנמה של הנס. חז"ל מלמדים אותנו שקדושה אמיתית אינה זקוקה לחיזוק חיצוני כדי להתקיים, וכי האמונה שנבנית בתוך הלב היא העדות הנצחית ביותר. בחיים שלנו, עלינו ללמוד להבדיל בין העבר לבין ההווה: עלינו להוקיר את הנסים שחווינו, אך להימנע מלהפוך אותם למרכז ,שסביבו אנו בונים את עולמנו הרוחני. האמונה אינה הופכת אותנו לאספני עתיקות של ניסים

חנ תשרפ 515 515 אלא לאנשים שחיים מתוך ידיעה שהבורא, שעשה את הנס בעבר, חי וקיים גם היום בתוך .הלב שלנו זהו הרגע שבו הלב מוותר על הניסיון לאחוז במשהו מוחשי, ומקבל את העובדה שהשם יתברך הוא העוגן היחיד. כשאנו משלימים עם כך שאין ברכה על התיבה, אנו לומדים לא לחפש את השם בתוך הקורות והעץ, אלא בתוך החיים עצמם, בתוך ההתמודדויות, ובתוך השקט שאחרי הסערה. זוהי ההנהגה שדרכה אנו לומדים לא רק איך לשמר את זיכרון ההצלה, אלא איך לחיות את ההצלה בכל יום מחדש, מתוך הבנה שהמפתחות ללב ולנפש .נמצאים אך ורק בידיים של מי שאמר והיה העולם, ואין שום חפץ שיוכל להחליף את קרבתו כשאנו מבקשים לזקק את המצפן המוסרי מתוך הסוגייה, אנו מוצאים את עצמנו עומדים ,מול שאלת האבחנה הדקה בין הכרת הטוב לבין האדרת החומר. התיבה, במקור תוכניתה נועדה להיות כלי הצלה והתחדשות, אך מוסר ההשכל המרכזי מן השתיקה ההלכתית סביב הראייה שלה, הוא שהאדם המוסרי נדרש להציב גבולות ברורים לנפשו. המצפן המוסרי מלמד אותנו כי גם עדות חיובית לנס עלולה להפוך למקור של גאווה או אלילות, וכי היכולת לומר לא לברכה על חפץ מסוים, היא גילוי של ענווה גדולה יותר מכל ברכה. אנו נדרשים להכיר בכך שחלק גדול מהצמיחה המוסרית שלנו טמון בביטול הרצון האישי להנציח .ולחפצן את הקדושה, ולבחור בדרך של אמונה פנימית שאינה נזקקת לאישורים גשמיים נראה לבאר כי המצפן המוסרי כאן מנחה אותנו לפתח רגישות לזולת ולעצמנו בתוך עולם של מראות. המוסר של חז"ל לא עצר בתיאור העובדתי, אלא ביקש לחנך את הדורות להבדיל בין העיקר לטפל. אנו למדים כי גם כשאדם בונה לעצמו אוצר של זיכרונות או סמלים רוחניים – הוא נדרש לבדוק בכל עת האם הם מקרבים אותו לבורא או מרחיקים ,אותו מתוך תלות בהם. המצפן הפנימי קורא לנו להישאר קשובים לקול האמת הפנימית ולהבין שהשתיקה במקומות שבהם אנו עלולים להחליק לאמונות כזב היא ביטוי ליושרה .דתית עמוקה שאינה חוששת מביקורת חיצונית עוד נראה לבאר כי המוסר של האמונה טמון ביכולת להשלים עם שתיקת הנס מבלי לאבד את הקשר עמו. כשאנו רואים רוע או טעות אמונית שצמחו סביב עדות טובה, המצפן ,המוסרי תובע מאיתנו להתרחק, לסגת ולשמור על טוהר הלב. אין כאן התעלמות מהעבר אלא קבלה של הצורך להגן על עתיד האמונה מפני הסתאבות. האדם המוסרי שומר על ליבו פתוח לשינוי ולחסד, אך יודע להבחין מתי הזיכרון החומרי הופך למחסום, ומתי ההתנתקות .ממנו היא הדרך היחידה לשמר את הקדושה בטהרתה הבנייה המוסרית של מצפן פנימי זה מולידה אדם יציב, שאינו נסחף אחר רגשות גועשים כלפי חפצים, אך גם אינו הופך לאדיש לניסים. זהו אדם המבין שתיבת חייו היא מקום של קדושה שנועד לשמר את הקשר עם הבורא, אך מתוך מטרה להשתמש בכלים שנתנו לו כציון דרך בלבד ולא כמטרה סופית. המצפן שלנו הוא להמשיך לבנות בנאמנות, לפעול באחריות, ולהפקיד את ההחלטה על אופי הקשר שלנו עם העבר בידי התורה, מתוך הבנה .שכל פעולה של איפוק ושמירה היא חלק מתוכנית גדולה של אמונה טהורה

גם לנשמה מגיע אוכל 516 516 בסיכומם של דברים, אנו יוצאים עם הבנה חדשה על המבט שלנו אל העולם. בכל פעם שאנו חולפים על פני עדות לנס, או נזכרים באירוע משמעותי בחיינו, הנטייה הטבעית היא לחפש ברכה וביטוי חיצוני להערכה. אך הסוגייה שלפנינו מלמדת אותנו שיעור של איפוק קדוש. לעיתים, השתיקה היא הביטוי הנעלה ביותר לאמונה. כאשר אנו מכירים בכך שגם הדברים הקדושים ביותר עלולים להפוך למסך המסתיר את הבורא, אנו לומדים להניח להם -לעמוד במקומם, ולהפנות את תפילתנו ואת ברכתנו ישירות אל המקור. התובנה לחיי היום יום היא לדעת מתי להעריץ מרחוק, מתי להישמר מחיפזון של ניסים, ומתי להבין שהקדושה .האמיתית נמצאת במקום שבו הלב פוגש את הבורא ללא מתווכים גשמיים :עיקר העניין:עיקר העניין השאלה מדוע לא תיקנו חז"ל ברכה על תיבת נח, חושפת את היסוד העמוק ביותר ,בהנהגת האמונה. נח בנה תיבה כדי להציל חיים, אך התיבה עצמה נותרה כלי עדות פיזית שעלולה להפוך למכשול רוחני אם נתלה בה כוחות שלא לה. החשש של חז"ל משימוש בתיבה לצרכי עבודה זרה, כפי שקרה אצל סנחריב, מוביל אותנו .להבנה שקדושה אינה נמצאת בחומר, אלא בכוונת הלב ובקשר הישיר עם השם השתיקה ההלכתית היא גדר השומרת עלינו מלהפוך את העבר לאליל, ומלמדת אותנו להעדיף את טוהר האמונה על פני החצנה של זיכרון הנס. הבנת הסוגייה הזו מניחה את היסוד ליצירת קשר עם בורא עולם שאינו מותנה בחפצים, אלא נובע מנפש שמחפשת את השכינה בתוך שתיקה מכבדת ובתוך אמונה יציבה שאינה .צריכה הוכחות מוחשיות כדי להמשיך ולפעם כשהבורא רוצה שנזכור, הוא מטביע את הנס בנשמתנו, ולא רק בלוחות עץ שעלולים ,להישכח או להטעות. היכולת להביט על עדות לנס ולהימנע מלהפוך אותה למרכז .היא המבחן העליון של אדם המבקש אמונה טהורה ונקייה ,