שאלת השאלות :לאן מביטים המלאכים כשבלב היהודי מתחוללת סערה?

סערה? במרכז קודש הקודשים ניצבת תעלומה המקפלת בתוכה את מערכת היחסים המופלאה שבין ישראל לאביהם שבשמיים .הכרובים ,דמויות זהב בפרצוף תינוקות ,משמשים

שאלת השאלות :לאן מביטים המלאכים כשבלב היהודי מתחוללת סערה? במרכז קודש הקודשים ניצבת תעלומה המקפלת בתוכה את מערכת היחסים המופלאה שבין ישראל לאביהם שבשמיים .הכרובים ,דמויות זהב בפרצוף תינוקות ,משמשים כ"ברומטר" רוחני המשנה את מבטו בהתאם למעשינו – פעם "איש אל אחיו" בחיבה ופעם "לבית" בריחוק של צער .בירור המקורות חושף כי הסתירה בין כרובי משה לכרובי שלמה אינה אלא השתקפות של הדינמיות בקשר האלוקי ,המלמדת כי גם בשעת הסתר פנים, הקשר הפנימי של "תינוק" עם אביו נותר יצוק בזהב טהור ובלתי ניתן לניתוק .מתוך עומק הסוגיה עולה קריאה לחיים של אחדות ,עין טובה והבנה שהנהגתנו למטה היא המעוררת את חיוך השכינה למעלה. מתוך היראה האופפת את הכניסה לפני ולפנים ,אנו ניצבים מול הפלא הגדול המתרחש מעל הכפורת .דמיינו את קודש הקודשים ,מקום שבו השכינה מצטמצמת בין שני בדי הארון, ושם ניצבים הכרובים – יציקת זהב אחת ,טהורה ונוצצת .אך השקט של המקום מטעה ,שכן הכרובים הללו הם הלב הפועם של האומה כולה .כאן מתחוללת דרמה רוחנית שאין לה אח ורע :הכרובים ,חפצים דוממים לכאורה ,משנים את כיוון מבטם בהתאם למעשינו .פעם הם מביטים זה בזה בחיבה גלויה ,פנים מול פנים ,ופעם הם מסובבים את פניהם בפתאומיות אל עבר קירות ההיכל.

534 המורת תשרפ

הלב שואל בתמיהה :כיצד ייתכן שחפץ גשמי דומם ,יציקת זהב טהור ,מגיב בזמן אמת ומשנה את צורתו הפיזית בהתאם למעשינו? ועוד יותר מכך – אם התורה מצווה בפרשתנו "ופניהם איש אל אחיו" ,כיצד נביא אחר מתאר מציאות הפוכה של "ופניהם לבית"? האם חל שינוי בתוכנית האדריכלית של הקדוש ברוך הוא? ומעל הכל מרחפת השאלה הנוגעת לוריד החיים שלנו היום :מה קורה ברגעים שבהם "אין אנו עושים רצונו של מקום"? האם אז הקשר ניתק לחלוטין ,או שמא דווקא במבט המופנה "לבית" מסתתר סוד של תקווה שלא הכרנו? אנו יוצאים לברר את תעלומת המבט המשתנה של הכרובים ,ומגלים שגם כשהפנים מוסבות ,הלב של מעלה אינו מפסיק לפעום עבורנו. ולא נשכח את השאלה המטלטלת :מדוע בחר הקדוש ברוך הוא להציב מעל לוחות העדות דווקא דמויות של תינוקות? מדוע לא דמויות של זקנים מלאי חכמה ,או מלאכים נוראי הוד בעלי שש כנפיים? מה מסתתר באותם פני נער ,ואיך הם מצליחים לשמור על הקשר ביננו לבין אבינו שבשמיים גם ברגעים שבהם אנו מסבים את פנינו ממנו? אנו יוצאים לברר את סוד המבט המשתנה של תינוקות הזהב ,ומגלים כיצד דווקא שם ,במקום המוסתר מכל עין, נטמנה הבטחת האהבה הנצחית של "חביבין ישראל". מתוך הסערה המחשבתית האופפת את המבט המשתנה בקודש הקודשים ,אנו ניגשים לברר את דברי התורה הקדושה המעמידים אותנו על גדר מצווה זו ועל פשר דמותם של הכרובים. "והיו הכרובים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרובים" (שמות כה ,כ) .כאן מצווה התורה על מבט של חיבור ואחווה ,פנים אל פנים .אך מנגד ,בתיאור בית המקדש שבנה שלמה המלך נאמר" :וכרובים שנים מעשה צעצעים ...ופניהם לבית" (דברי הימים ב' ג ,י-יג) .הנה לפנינו הסתירה המפורשת במקראות בין מבט של "איש אל אחיו" למבט המופנה אל פנים הבית. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כה ,יח) כתב ופירש "דמות פרצוף תינוק להם" .רש"י מעמיד אותנו על המציאות המופלאה שדווקא דמות של עולל ויונק היא שנבחרה לעמוד מעל ארון העדות .עוד פירש רש"י (בבא בתרא צט ע"א) ביישוב הסתירה ,כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו ,ובזמן שאין עושים רצונו של מקום פניהם לבית. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,יח) כתב וביאר "ומלת כרובים ,יש אומרים שהכ"ף כדמות, ורובים כמו נערים בלשון ארמית" .הוא מחדש כי עצם השם "כרוב" טומן בחובו את סוד הנערות והילדות ,ומכאן המקור למבנה הפנים של אותם מלאכי זהב. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כה ,כא) כתב וחידש כי הכרובים הם בבחינת "מעשה מרכבה" ,והם רומזים למלאכים העליונים .הוא פירש כי המבט של "איש אל אחיו" מבטא את הייחוד והדבקות שבין הקדוש ברוך הוא לישראל ,וכאשר הפנים מופנות אל הכפורת ואל הבית ,יש בזה סוד של הנהגה המשתנה לפי מעשי התחתונים. רבי עובדיה ספורנו (שמות כה ,כ) כתב וביאר "ופניהם איש אל אחיו – להורות על אחוות

535

גם לנשמה מגיע אוכל

ישראל זה עם זה ,כשיהיו פונים אל הכפורת ללמוד תורה" .הוא פירש כי המבט בין הכרובים תלוי בזה ששניהם פונים אל המקור המשותף – התורה המונחת בארון. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שמות כה ,כ) כתב וביאר את הסתירה באופן נפלא, ופירש כי גם כשהיו פונים "איש אל אחיו" ,היו פניהם מוטים מעט כלפי מטה אל הכפורת, "כמו תלמיד הנפטר מרבו שצידוד פניו אל רבו" ,ללמדנו שגם בשיא הדבקות יש לשמור על מורא ומלכות. מתוך בירור המקראות והמבט היסודי של רבותינו מפרשי התורה ,אנו מעפילים אל היכלי הלימוד של חז"ל ,שם נחשף הנס הגלוי שהתרחש בתוך קודש הקודשים והחשבון המדויק של דמותם. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף צט ע"א) הובאה הסתירה שבין הכתובים וביארו שם" :הא כיצד? כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ,כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום .וממאי דפניהם לבית? דמצדדין צדודי" .הגמרא מבארת כי הנס לא היה רק בשינוי המבט ,אלא שגם כשפנו לבית ,לא הפנו עורף גמור אלא עמדו בצידוד ,כמי שמסב פניו בבושה או בצער אך עדיין קשור לרעהו. עוד בגמרא במסכת בבא בתרא (דף צט ע"א) כתבו ושאלו" :וכרובים דעבד שלמה היכא הוו קיימי? רבי יוחנן ורבי אלעזר ,חד אמר זה כנגד זה קיימי ,וחד אמר פניהם לבית קיימי". הגמרא מבררת את מיקום הכרובים הענקיים שבנה שלמה המלך ,שעמדו על הרצפה ולא על הכפורת ,וקובעת כי גם הם היוו שיקוף למצב הרוחני של האומה. בגמרא במסכת סוכה (דף ה ע"ב) חידשו וביארו את שורש המילה" :מאי כרוב? אמר רבי אבהו כרביא ,שכן בבבל קורין לינוקא רביא" .הגמרא מעגנת את המסורת כי פני הכרובים היו כפני תינוקות ,ומלמדת שגובהם של הכרובים שעשה משה היה עשרה טפחים .רש"י (שם) פירש כי השם "כרוב" הוא הרכבה של כ' הדמיון והמילה "רביא" ,לומר שפרצופם היה כפרצוף תינוק ממש. בגמרא במסכת יומא (דף נד ע"א) חידשו ופירשו דבר מרטיט" :בשעה שהיו ישראל עולין לרגל ,מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורבים זה בזה ,ואומרים להם :ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" .הגמרא מגלה כי ברגעי השיא של המפגש בין הבורא לעמו ,הנס היה בשיאו – הכרובים היו דבוקים זה בזה כעדות לאהבה האינסופית, ודווקא דרך דמות התינוקות הללו הועבר המסר של החיבה העצומה. מתוך ים התלמוד והמדרשים ,אנו עולים אל פסגות מחשבתם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר העמיקו חקר בסוד שינוי המצב של הכרובים ובמהות העמוקה של אותה תנועה פלאית בקודש הקודשים. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם ,בספרו מורה נבוכים (חלק ג פרק מ"ה) כתב וביאר כי עניין הכרובים נועד לקבוע בלב האדם את האמונה במציאות המלאכים והשגחת השם .הוא חידש כי העובדה שהיו שני כרובים באה להוציא מלבם של טועים כאילו הם דמות אלוהות ,אלא הם

536

המורת תשרפ

כשני רעים המעידים על הקשר שבין הבורא לעולמו ,ועל כן צורתם כצורת נערים להורות על התחדשות התורה והאמונה בכל עת. רבינו יצחק אברבנאל (שמות כה ,יח) כתב ופירש את עניין המבט המשתנה ,וביאר כי הנס של הכרובים היה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש .הוא חידש כי למרות שהיו מעשה ידי אדם מצורפים לארון ,הרי שברגע שהונחו במקומם חלה עליהם רוח ממרום ,והיו נעים בנס כדי להורות לעם אם שכינה שרויה ביניהם אם לאו ,כדי שידעו לשוב בתשובה שלמה. רבינו בחיי בן אשר (שמות כה ,כ) כתב וביאר את סוד התינוקות ,ופירש כי פני התינוק רומזים לנפש המשכלת של האדם לפני שנטמאה בחטאי העולם .הוא חידש כי הכרובים הם דמות השכל האנושי השואף למעלה ,ועל כן "פניהם איש אל אחיו" מרמז על התאחדות החכמה עם הבינה ,ודווקא בתוך הבית פנימה מתרחש הייחוד הנעלה הזה שבין הנשמות למקורן. רבינו לוי בן גרשום ,הרלב"ג (בביאורו לספר מלכים א' ו ,כג) כתב וביאר את ההבדל שבין כרובי משה לכרובי שלמה .הוא פירש כי כרובי משה היו קטנים ועל הכפורת לרמז על דבקות הנבואה ,ולכן פניהם איש אל אחיו כדבר איש אל רעהו .ואילו כרובי שלמה היו גדולים ופניהם לבית כדי להורות על התפשטות החכמה לכל חלקי העם ,שהרי הבית כולו היה מלא אורה. רבינו מנחם ריקנאטי (שמות כה ,יח) כתב וחידש על פי סודות הקבלה ,כי הכרובים הם כנגד שתי מידות עליונות .הוא פירש כי "פניהם לבית" בזמן שאין עושים רצונו של מקום ,פירושו שהשפע האלוקי חוזר למקורו ואינו משתפע החוצה אל העם בבחינת פנים אל פנים ,וזהו עומק הדין המסתתר בצער של הסבת הפנים. רבינו המהר"ל מפראג בספרו גור אריה (שמות כה ,כ) כתב וביאר את המציאות הניסית של "פניהם לבית" .הוא חידש כי אין הכוונה שהיו מפנים עורף זה לזה כפשוטו ,שכן אין זה כבוד המקדש שיהיו כרובים מראים עורף ,אלא שהיו מצדדים פניהם מעט ,ובזה נשמר הקשר למרות הריחוק .הוא פירש כי "פניהם לבית" פירושו שהם מביטים אל כלי המקדש האחרים, להראות שהשכינה עדיין בבית גם אם החיבה הגלויה הסתתרה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בספרו ענף עץ אבות על פרקי אבות) כתב וביאר את עניין הכרובים כדגם ליחסי אנוש .הוא פירש כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום ,הם זוכים למבט של "איש אל אחיו" – שהקדוש ברוך הוא מביט בהם פנים אל פנים .הוא חידש כי מכאן נלמד שעיקר עבודת השם היא האהבה והאחווה ,שכן רק דרך הפנים אל פנים של בני האדם למטה ,נפתח הפתח לפנים אל פנים של מעלה. רבי יעקב צבי מקלנבורג בספרו הכתב והקבלה (שמות כה ,יח) כתב ופירש את המילה "כרוב" מלשון "קרוב" .הוא חידש כי דמות התינוקות נבחרה כדי לסמל את הקירוב המוחלט והתמידי .הוא ביאר שתינוק תמיד קרוב לאביו ,גם כשהוא פונה לצד אחר לשחק ,לב האב תמיד עליו ,וכך הכרובים מסמלים את הקרבה הנצחית של "בנים אתם לה' אלוהיכם". רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (שמות כה ,יח) כתב וחידש יסוד עצום בגדרי האיסור של עשיית פסל ותמונה .הוא ביאר כי הכרובים הם היתר מיוחד של התורה ("גזירת

537

גם לנשמה מגיע אוכל

הכתוב") ,ודווקא משום שהם היו משנים את מצבם בנס ,ידעו כולם שאין בהם כוח עצמי אלא הם כלי שרת ביד הבורא .הוא פירש כי הנס של שינוי המבט הוא זה ששמר על ישראל מעבודה זרה ,כי ראו שהחומר נכנע לרוח. רבי שמשון רפאל הירש (שמות כה ,כ) כתב וביאר כי הכנפיים הפרושות למעלה יחד עם הפנים המביטות מטה אל הכפורת ,יוצרות את המבנה המושלם של היהודי .הוא פירש כי המבט "איש אל אחיו" מותנה בכך ששניהם מביטים אל ה"עדות" שבארון .הוא חידש שרק כאשר שני יהודים שואבים את חייהם מאותו מקור תורני ,הם יכולים באמת להביט זה בזה באהבה שאינה תלויה בדבר. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה ,פרשת תרומה) כתב וביאר כי הכרובים הם בבחינת "מראה" המשקפת את הנהגת האדם למטה .הוא חידש כי כאשר אנו נוהגים במידת החסד והרחמים איש עם רעהו ,ומביטים "איש אל אחיו" בעין טובה, אנו פועלים כביכול במערכות העליונות שהכרובים יחייכו זה לזה .הוא פירש שגם כאשר הם במצב של "פניהם לבית" ,אין זה ניתוק גמור אלא רמז לכך שהשכינה "מצטמצמת" בתוך הבית פנימה ומחכה שהאדם יפתח את הפתח לחזור אל המבט הגלוי. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (על התורה) כתב וביאר את העומק שבבחירת דמות התינוקות דווקא .הוא פירש כי תינוק מסמל את הטהרה המוחלטת ,את ה"חטא שלא טעם טעם חטא" .הוא חידש כי הקדוש ברוך הוא הציב תינוקות מעל הארון לומר לישראל :גם אם זקנתם בחטאים ,בנקודה הפנימית שלכם אתם עדיין כתינוקות לפניי .הוא ביאר כי הכרובים מלמדים על כוחה של התחדשות ,שכל יהודי בכל רגע יכול להחזיר לעצמו את פני התינוק הטהורות על ידי דבקות בתורה המונחת תחת רגלי הכרובים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בספרו עין יצחק) כתב וביאר את דברי הגמרא ביומא שהיו מראים לעולי הרגלים את הכרובים מעורבים זה בזה .הוא פירש כי דווקא ברגעים שהיו נראים כריחוק ,הקדוש ברוך הוא הראה להם את שיא החיבה .הוא חידש כי המבט של הכרובים הוא הוכחה שאהבת ה' לישראל היא אהבה עצמית שאינה תלויה בדבר ,וכשם שתינוק אהוב על אביו ללא קשר למעשיו ,כך ישראל חביבים לפני המקום תמיד. רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (שבועות ,מאמר ד') כתב וביאר כי הכרובים הם ה"דופק" של האומה .הוא פירש כי השינוי בין "איש אל אחיו" ל"פניהם לבית" הוא המבדיל בין עולם המעשה לעולם המחשבה .הוא חידש כי בזמן של הסתר פנים ,העבודה של יהודי היא להתכנס פנימה "לבית" ,אל תוך הנקודה הפנימית של הלב ,ושם למצוא את החיבור שלא נפגם מעולם. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על התורה ,פרשת תרומה) כתב וחידש יסוד מרטיט בהבנת המבט "לבית" .הוא פירש כי גם כשישראל "אין עושין רצונו של מקום" ,המבט אינו פונה החוצה מן הקודש אלא פנימה אל הבית .הוא ביאר כי בזה טמון עומק הקשר בין הבורא לעמו – שגם בשעת כעס וריחוק ,הפנים מוסבות אל תוך הבית ,לומר שהשכינה לעולם אינה עוזבת את ישראל .הוא חידש כי המבט לבית מבטא את ה"ציפייה" – הכרובים מביטים אל

538

המורת תשרפ

הקודש ומחכים לרגע שבו יוכלו שוב להביט איש אל אחיו ,ללמדנו שהריחוק הוא רק חיצוני אך הפנים תמיד שייכות לבית ה'. מתוך הבירור המעמיק בדברי גדולי הדורות על מהותם של הכרובים כשיקוף של מצבנו הרוחני ,אנו באים לגדור את הדברים בנפקא מינות למעשה ,המתרגמות את סוד הזהב שבקודש הקודשים לשפת המעשה של כל יהודי ויהודי. הנפקא מינא הראשונה נוגעת להבנת ערכו של כל יהודי גם בשעת שפל .מתוך דברי הגמרא והמפרשים על כך שגם בזמן שאין עושים רצונו של מקום הכרובים נשארים בדמות תינוקות ופניהם "לבית" ,אנו למדים להלכה ולמעשה את האיסור להתייאש מן הקשר עם הבורא או להתייאש מיהודי אחר .העובדה שהקשר המהותי אינו ניתק לעולם ,מחייבת אותנו להביט על כל אחד (ועל עצמנו) במבט של "תינוק ששגה" ,מה שמשנה לחלוטין את הגישה לקירוב רחוקים ולתשובה מאהבה. נפקא מינא נוספת עולה לעניין סדר העדיפויות בעבודת השם .אם הכרובים מביטים איש אל אחיו רק כאשר הם פונים אל הכפורת ,הרי שנקבע כאן יסוד מעשי :אחדות אמת בין בני אדם יכולה להתקיים רק כאשר יש להם "נקודת ארכימדס" משותפת של קדושה .למעשה, כשבאים ליישב מחלוקות או לבנות קהילה ,הדרך להשיג "פניהם איש אל אחיו" היא לא בוויתור על עקרונות התורה ,אלא דווקא בהתלכדות סביב ה"עדות" שבתוך הארון. עוד נפקא מינא חשובה עוסקת בתודעת ה"שכינה בבית" .הידיעה שהכרובים פונים לבית גם בשעת ריחוק ,מלמדת אותנו שדווקא כשאדם מרגיש רחוק ומוסתר פנים ,עליו להשקיע את כל כוחותיו ב"בפנים" ,כלומר בלימוד תורה ובעבודת הלב האישית .המעשה הנדרש הוא התכנסות פנימה כדי להכין את הכלים לחזרת המבט הגלוי. הנפקא מינא האחרונה נוגעת למצוות אהבת ישראל .כפי שביאר הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,אם המבט של מעלה תלוי במבט של מטה ,הרי שהנהגתנו בין אדם לחברו היא "מעשה בניין" של ממש בקודש הקודשים .למעשה ,בכל פעם שיהודי מסביר פנים לחברו ("איש אל אחיו") ,הוא פועל באופן ישיר על הנהגת השכינה בעולם ,וזו הדרך המהירה ביותר להביא להשראת שכינה גלויה. מתוך בירור ההשלכות המעשיות של מבט הכרובים על חיינו ,אנו עולים לקומה הרעיונית המבארת את הכרובים לא רק כסימן ,אלא כמרכז העצבים שבו שמיים וארץ מתאחדים בנשיקה אחת ארוכה. הכרובים אינם רק "קישוט" מעל הארון ,אלא הם מהווים את נקודת המגע שבין האינסוף לבין המציאות המוגבלת .הרעיון המרכזי העולה מכך שהם "מקשה אחת" עם הכפורת ,מלמד כי הקשר של הקדוש ברוך הוא עם ישראל אינו "תוספת" חיצונית לעולם ,אלא הוא חלק בלתי נפרד מעצם היסוד של הבריאה .כשם שהזהב של הכרובים והכפורת נוצקו יחד ,כך הנשמה הישראלית ואביה שבשמיים הם מהות אחת שאינה ניתנת להפרדה. עומק הרעיון של "פניהם איש אל אחיו" טמון בכך שהמשכן נועד להיות מקום של דיאלוג.

539

גם לנשמה מגיע אוכל

הקדוש ברוך הוא אומר" :ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים". המבט של הכרובים זה אל זה יוצר את ה"חלל" שבו יכול הדיבור האלוקי להישמע .הרעיון הוא שהשכינה אינה שורה על אדם בודד כשהוא לעצמו ,אלא היא שורה בתוך ה"בינו לבינו", בתוך הקשר והזיקה שבין שניים .המקדש מלמדנו שהאלוקות מתגלה במרחב שנוצר בין שני פנים המביטים זה בזה בביטול ובאהבה. יתרה מכך ,הרעיון של שינוי המבט בנס מלמד על הדינמיות של הקדושה .התורה אינה מוצג מוזיאוני קפוא; היא מערכת יחסים חיה ונושמת .הכרובים הם הוכחה רעיונית לכך שהמעשים שלנו ב"ארץ" משנים את פני המציאות ב"שמיים" .אין כאן דטרמיניזם או גזירת גורל סגורה ,אלא מערכת של תגובה הדדית .כביכול ,הבורא מצמצם את הנהגתו ומסב את פניו כדי לעורר בנו את הגעגוע ,ומחזיר את פניו אלינו ברגע שאנו פונים אליו .זהו רעיון של "הדדיות" מוחלטת בתוך הבית המקודש. הרעיון האחרון נעוץ בכך שהם "סוככים בכנפיהם" .הכרובים אינם רק מביטים ,הם גם מגוננים .הם מסמלים את השמירה העליונה על ה"עדות" – על התורה .הרעיון הוא שכל קיומו של העולם ,כל מבט וכל אהבה ,נועדו בסופו של דבר כדי לגונן על האמת הנצחית המונחת בארון .המבט "איש אל אחיו" הוא המטרה ,אך הכנפיים הפרושות למעלה מזכירות שהמקור לכל המבט הזה הוא שמימי ונעלה מעל השגתנו. מתוך הבנת המבנה הרעיוני של המשכן כמרכז דיאלוגי ,אנו יורדים אל נבכי הנפש פנימה, אל המקום שבו כל אדם הוא "משכן מעט" והכרובים שבלבו מבקשים את תיקונם. ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו נוגעת בנקודה הרגישה ביותר באמונה :תחושת הריחוק. לכל אדם יש רגעים בחיים שבהם הוא מרגיש ש"פני הכרובים לבית" ,שהשכינה הסבה פניה ממנו ,שהתפילות אינן נענות והלב מרגיש חתום וסגור .המחשבה היהודית מלמדת אותנו דרך הכרובים שגם כשפניהם לבית ,הם עדיין שם .הם לא עזבו את הכפורת ,הם לא נעלמו. הריחוק הוא רק תנועה של צמצום ,לא של ניתוק .האמונה בנצחיות הקשר ,גם כשאינו גלוי ואינו מחייך ,היא היסוד שעליו עומד עולמו של היהודי ברגעי משבר. כאן נכנס סוד התינוק אל תוך עבודת הנפש .המחשבה על הכרובים כתינוקות באה לרפא את הנפש הפצועה מהחטא או מהכישלון .אדם נוטה לשפוט את עצמו בחומרה של "זקן" – שקול ,אחראי ומודע לכל השלכות מעשיו .אך התורה מציבה מולו מראה של "תינוק". המחשבה היא שגם כשטעינו ,הנקודה הפנימית שלנו נותרה תמימה וטהורה .היכולת של אדם להביט בעצמו ולומר "אני עדיין בנו של מלך ,אני עדיין תינוק האהוב על אביו" ,היא המפתח היחיד שמאפשר לקום מתוך החושך ולחזור אל המבט של "איש אל אחיו". יתרה מכך ,המחשבה על "פניהם לבית" מלמדת אותנו שיעור עמוק בהנהגה עצמית. לעיתים ,כדי לחזור לקשר של פנים אל פנים עם הזולת או עם הבורא ,אדם צריך תקופה של "פנים לבית" – התכנסות פנימה ,בירור עצמי ,עבודה שקטה בתוך כותלי הלב .הריחוק אינו בהכרח עונש ,אלא לעיתים הוא הזמנה להעמקת הקשר הפנימי ,כדי שכאשר נחזור להביט זה בזה ,המבט יהיה מזוקק ואמיתי יותר.

540

המורת תשרפ

לבסוף ,האמונה בכרובים מלמדת אותנו על האחריות המחשבתית שלנו .אם המחשבה והמעשה שלי מזיזים את כנפי הזהב שבקודש הקודשים ,הרי שכל תנועה בנפשי היא בעלת משמעות קוסמית .היהודי חי בתודעה שחייו אינם פרטיים בלבד; הוא ה"מפעיל" של הברומטר האלוקי בעולם .המחשבה הזו מעניקה לאדם כבוד עצמי ומשמעות ,מתוך ידיעה שחיוך שלו לחברו למטה ,גורם לחיוך של המלאכים למעלה. מתוך הצלילה אל נבכי הנפש והאמונה ,אנו מגבשים כעת את המצפן המוסרי העולה מבין בדי הארון ,מצפן המורה לנו את הדרך הנכונה בהנהגת המידות ובתביעה העצמית של כל אדם מישראל. ההרחבה המוסרית הנלמדת מן הכרובים מציבה בפנינו תביעה נוקבת :האחריות על "פני השכינה" מוטלת על כתפינו .המוסר היהודי אינו מסתפק בקיום טכני של מצוות ,אלא תובע מאיתנו להבין שכל הסבת פנים מחברנו ,כל התעלמות מכאבו של האחר ,היא למעשה הסבת פנים של הכרובים בקודש הקודשים .המצפן הפנימי מורה לנו כי המדד האמיתי לצדקות אינו נמדד רק ב"בין אדם למקום" ,אלא בשיקוף המדויק שלו ב"בין אדם לחברו" .אם אין אנו מסוגלים להביט "איש אל אחיו" למטה ,אנו גורמים במו ידינו לריחוק ולהסתר פנים למעלה. מוסר נוסף נלמד מסוד ה"צידוד" .חז"ל לימדונו שגם כשפנו לבית ,היו "מצדדין צדודי". המוסר הנלמד מכאן הוא שגם בשעת מחלוקת ,גם כשצריך להוכיח או להתרחק ממי שאינו עושה רצונו של מקום ,לעולם אין להפנות עורף גמור .המצפן המוסרי מחייב אותנו להשאיר תמיד פתח ,צידוד של מבט ,המביע צער על הפירוד וציפייה לחיבור המחודש .אסור למוסר היהודי להיות קפוא ואכזרי; עליו לשמור תמיד על הניצוץ של ה"תינוק" – על היכולת לסלוח ולהתחיל מחדש ללא משקעי עבר. יתרה מכך ,דמות התינוקות שבכרובים תובעת מאיתנו מוסר של ענווה והתחדשות .המצפן הפנימי מזכיר לאדם שגם אם הגיע לפסגות של חכמה ומנהיגות ,עליו לשמור על לב של "תינוק" – לב פתוח ,לומד ,שאינו מתנשא ואינו מחזיק טובה לעצמו .העובדה שמעל הארון המכיל את התורה הגדולה ביותר ניצבים דווקא תינוקות ,מלמדת כי המוסר העליון הוא מוסר של תמימות ופשטות ,וכי רק מי שיודע להיות קטן כתינוק ,ראוי לשאת את כתר התורה. לבסוף ,המצפן המוסרי מלמדנו על ערכו של ה"בית" .פני הכרובים לבית מלמדים אותנו שחובתנו המוסרית הראשונה היא פנימה – אל הבית היהודי ,אל המשפחה ,אל המרחב האישי המקודש .לפני שאדם מתקן את העולם בחוץ ,עליו לוודא שפניו מופנות לבית ,ששם שורה השכינה באמת ,וששם הוא מקיים את חובותיו המוסריות הבסיסיות ביותר ביושר ובחמימות. מתוך הבנייה המדורגת של עומק הסוגיה ,מעומק הפסוקים ועד לנבכי המוסר והנפש ,אנו אוספים כעת את פניני הזהב של הכרובים אל תוך סל החיים שלנו ,כדי שנוכל לצאת מצוידים בתובנות בהירות לחיי היום יום. מהלך הדברים לימדנו כי אין רגע בחייו של יהודי שהוא "סתמי" .כל מבט שלנו בחבר, כל חיוך של סבלנות בתוך הבית ,וכל התגברות על כעס ,מזיזים את כנפי הזהב שבמרומים.

541

גם לנשמה מגיע אוכל

התובנה הראשונה היא הפיכת חיינו לחיים של "פנים אל פנים" – ללמוד להביט בעיני הזולת ,לראות את הנשמה שבו ,ולהבין שבמקום שבו יש אהבה ואחדות ,שם ורק שם נפתחים השמיים. עוד ניקח עמנו את סוד התינוק .בתוך מרוץ החיים השוחק ,אנו נקראים לשמור על ה"רביא" שבנו – על היכולת להתלהב מפסוק ,להתרגש ממצווה ,ולדעת שגם אם טעינו ,אנחנו תמיד יכולים לחזור להיות הילדים האהובים של הקדוש ברוך הוא .התובנה הזו היא מנוע של תקווה שאינו כבה לעולם.

עיקר העניין: סוד הכרובים הוא סוד המראה של קודש הקודשים .הם מלמדים אותנו כי השכינה אינה שורה בחלל ריק ,אלא בתוך הקשר שבין ה"אני" ל"אתה" .כאשר אנו משכילים להפוך את פנינו "איש אל אחיו" ,אנו בונים מעין כפורת אנושית שמעליה יכול הדיבור האלוקי להישמע שוב .גם ברגעים של "פניהם לבית" ,ברגעי הסתר וצער ,עלינו לזכור כי המבט המוסת אינו אלא הזמנה לגעגוע ,קריאה פנימית של אב לבנו המצפה לשמוע את קולו .בסופו של יום ,הכרובים הם ההבטחה הנצחית שגם אם נדמה כי הפנים מוסבות ,הלב של הזהב הטהור לעולם אינו משתנה ,והוא פועם באהבה אינסופית הממתינה לרגע שבו נשוב ונביט זה בזה ,פנים אל פנים, בגאולה השלמה.