מדוע למדו חנניה מישאל ועזריה מסירת נפש מהצפרדעים ולא ?למדו מאברהם אבינו

טכנית, לא דיוק בלשון פסוק, אלא תמיהה שנוגעת בעצם הבנת מסירת נפש, בעצם האופן שבו נולדת הנהגה של קידוש השם בעולם. חז״ל מציבים אותנו מול תמונה מפתיעה. שלושה צעירים עומדים מול כבשן אש בוער, נדרשים להכרעה שאין ממנה חזרה, והמקור שממנו

יש רגעים שבהם שאלה אחת פותחת שער לעומק שאין לו תחתית. לא מחלוקת הלכתית טכנית, לא דיוק בלשון פסוק, אלא תמיהה שנוגעת בעצם הבנת מסירת נפש, בעצם האופן שבו נולדת הנהגה של קידוש השם בעולם. חז״ל מציבים אותנו מול תמונה מפתיעה. שלושה צעירים עומדים מול כבשן אש בוער, נדרשים להכרעה שאין ממנה חזרה, והמקור שממנו .הם שואבים את עוז רוחם איננו אברהם אבינו, ראש המאמינים, אלא הצפרדעים שבמצרים שאלה זו איננה רק היסטורית או אגדית, אלא בירור יסודי כיצד התורה עצמה מבקשת .שנלמד את מושג מסירת הנפש , מעמידה את הדברים בלשון חדה. דרש תודוס איש רומי)(דף נ״ג ע״ב הגמרא במסכת פסחים מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש. נשאו קל וחומר בעצמן מן הצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת השם, כתיב בהו בפרשת אראו תשרפ השבוע "ובאו ועלו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך", מתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם. אנו שמצווים על קדושת השם על אחת כמה וכמה. חז״ל מדגישים .במכוון, לא צדיקים קדמונים, לא נביאים, אלא בעלי חיים שנכנסו לתנור בלא בחירה ,וכאן מתחדדת השאלה בכל חריפותה. מה ראו חנניה מישאל ועזריה ללמוד מן הצפרדעים ולא מראש צורים, מאברהם אבינו, שנכנס לכבשן האש מרצונו, בלא ציווי מפורש, ואף על פי כן מסר נפשו על אמונתו. הרי אברהם אבינו עומד כדמות המובהקת ביותר של מסירות נפש, והרי הוא עצמו יכול היה להימלט, כמו שכתבו רבים מן המפרשים, ואף על פי כן בחר .לעמוד בניסיון. ואם כן, מדוע לא הוא המקור והדגם, אלא דווקא מכת צפרדע יתרה מזו, הצפרדעים פעלו מתוך טבע שנגזר עליהן, ללא דעת וללא בחירה. אין כאן ,החלטה מוסרית, אין כאן עמידה מודעת מול סכנה. ואילו אברהם אבינו עמד בדעת צלולה מתוך הכרה באלוקיו, מתוך בחירה חופשית גמורה. מדוע איפוא נזקקו חנניה מישאל ועזריה .לקל וחומר מבריאה שאין לה ציווי ואין לה דעת, ולא למהלך אנושי נשגב של אב המון גויים והשאלה מתחדדת עוד יותר לאור דברי הראשונים שעמדו על מעשה אור כשדים. יש מן המפרשים שכתבו שמעשה זה לא נתפרש בתורה משום שאין ממנו לימוד לדורות, שאין לאדם למסור נפשו במקום שיכול להימלט, וכפי שנרמז בדברי הרמב״ן בסוף פרשת נח. ואם כן, האם משום כך לא יכלו חנניה מישאל ועזריה ללמוד מאברהם. או שמא יש כאן הבדל עקרוני בין מסירות נפש של אדם בודד בראשית ההיסטוריה, לבין מסירות נפש של יחידים .בתוך מערכת של ציווי, עם וקדושה כל השאלה הזו עומדת במלוא עוזה. מדוע חז״ל מכוונים אותנו דווקא לצפרדעים. מדוע בעלי חיים חסרי בחירה נעשים מקור לקל וחומר במסירות נפש. ומה מקומו של אברהם אבינו בתוך מערך זה. הדברים אינם מתבקשים לפתרון מיידי, אלא לבירור עמוק שיפרוש .את היריעה כולה הפסוק שממנו נולדת הדרשה של חז״ל, ושעל גביו עומדת כל השאלה, נטוע בפרשת השבוע .בתוך מכת צפרדע, לכאורה פרשה רחוקה לחלוטין מסוגיות של קידוש השם ומסירת נפש ""ובאו ועלו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך .)(שמות ז כח עמד על כך שאין הכתוב מסתפק באמירה כללית)(שמות ז כח רש"י בפרושו על התורה שהצפרדעים עלו, אלא מונה בפירוט מקומות, עד תנור ומשארות. וכתב שדרך זו באה להדגיש את עומק המכה ואת חוצפתה, שאין מקום פנוי מהם. אולם לשון הפסוק, ובעיקר הצירוף "בתנוריך ובמשארותיך", היא שעמדה ביסוד דרשת חז״ל, שכן המשארות אינן מצויות .אצל תנור אלא בשעה שהתנור חם, ומכאן למדו שהצפרדעים נכנסו לאש ממש , הרחיב שמכת צפרדע איננה רק ריבוי בעלי חיים)(שמות ז כח הרמב"ן בפרושו על התורה אלא גילוי של הנהגה אלוקית הפוכה מן הטבע, שבריות שמקור חיותן במים נכנסות למקום גם לנשמה מגיע אוכל המכלה אותן. לשיטתו, עיקר החידוש הוא שבעלי החיים עצמם נעשו כלי לגילוי רצון ה', לא .רק בעצם הופעתם אלא גם באופני תנועתם, כנגד כל הגיון טבעי הדגיש שהצפרדעים עלו מרצונן לכאורה לכל)(שמות ז כח החזקוני בפרושו על התורה .מקום, ואף למקומות מסוכנים, ואין זה מובן אלא אם כן נאמר שכך נגזר עליהן מן השמים .דבריו מבליטים את הנקודה שהמעשה איננו תוצאה של בחירה אלא של הנהגה מוכרחת כתב שמכת צפרדע באה ללמד שהקב"ה מושל)(שמות ז כח רבנו בחיי בפרושו על התורה .גם בתנועות הקטנות והדקות של הבריאה, עד כדי כך שיצור שנברא למים נשלח אל האש .והוא הוסיף שהדבר רומז לכך שגם מה שנראה כהשחתה עצמית איננו אלא קיום רצון הבורא ציין שהפסוק מאריך בפרטים)(שמות ז כח רבי אברהם אבן עזרא בפרושו הארוך על התורה כדי שלא יחשוב אדם שהדבר היה מקרה או תופעה חלקית, אלא הנהגה כוללת ששללה מן הצפרדעים כל דרך הימלטות. לשיטתו, עיקר הכתוב הוא ההדגשה שאין כאן חריגה בודדת .אלא תנועה כוללת של הבריאה כולה מתוך דברי מפרשי התורה מתברר שהפסוק עצמו איננו מדבר כלל על קידוש השם, אלא על שליחות אלוקית החלה על בעלי חיים. ואף על פי כן, חז״ל בחרו דווקא בפסוק זה כיסוד לקל וחומר של חנניה מישאל ועזריה. לא מעשה גבורה אנושי, לא בחירה מודעת, אלא תיאור .מקראי של בריאה הנכנסת לאש משום שכך נגזר עליה הפער הזה בין פשוטו של מקרא לבין הדרשה שנבנתה עליו הוא לב השאלה. כיצד נעשה פסוק העוסק במכת מצרים מקור לדגם של מסירת נפש. מדוע מפרשי התורה, המדגישים את ההנהגה הכפויה והטבעית, הם הרקע שממנו חז״ל יוצרים לימוד מוסרי אמוני עמוק כל כך. וכיצד בתוך כל זה נעדר כמעט לחלוטין אזכורו של אברהם אבינו, שעמד בכבשן מתוך .בחירה ומסירות הונחה הסוגיה במפורש, ושם מתגלה לראשונה הבחירה)(דף נ״ג ע״ב בגמרא במסכת פסחים המודעת של חז״ל להציב את הצפרדעים כיסוד הלימוד. דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש. נשאו קל וחומר בעצמן מן הצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת השם, כתיב בהו "ובאו ועלו בביתך .ובתנוריך ובמשארותיך", מתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם אנו שמצווים על קדושת השם על אחת כמה וכמה. לשון הגמרא מדויקת מאד. לא נאמר שלמדו מן הצפרדעים בדרך דרש בלבד, אלא נשאו קל וחומר בעצמן, כלומר הפכו זאת .ליסוד מחייב בהחלטתם , פירש כפשוטו, שהצפרדעים נכנסו לתנורים חמים ממש)(פסחים נ״ג ע״ב רש"י בגמרא שם ,והדגיש שאין זו דרך משל. מדבריו עולה שהקל וחומר בנוי על מציאות עובדתית ברורה ולא על רעיון סמלי בלבד. הצפרדעים עשו מעשה שמבחינת תוצאתו הוא כליון ודאי, ואף .'על פי כן נעשה רצון ה אראו תשרפ הקשו קושיה עקרונית, שלפי כמה דרכים אין מעשה)(פסחים נ״ג ע״ב ד״ה מה ראו בתוספות שם חנניה מישאל ועזריה בכלל חיוב מסירות נפש מן הדין, מפני שלא הייתה זו עבודה זרה גמורה, או משום שיכלו לפרש את הציווי באופן שאינו מחייב השתחוויה ממש. ולפי זה כתבו כמה אופנים, שעיקר מסירת נפשם לא נבע מחיוב הלכתי גמור, אלא מכוח אותו קל וחומר מן ,הצפרדעים. מדברי התוספות עולה חידוש עמוק. אין כאן רק חיזוק למעשה שנדרש ממילא .אלא יצירת חיוב חדש מתוך לימוד מוסרי־אמוני, ולא פסיקה הלכתית פורמלית עמד על כך שחז״ל לא אמרו שלמדו)(שם המהרש"א בחידושי אגדות למסכת פסחים ,מן האבות, אלא מן הצפרדעים, משום שהצפרדעים פעלו שלא מתוך חשבון שכר ועונש אלא מתוך הנהגה מוחלטת של רצון הבורא. ומכאן נבנה הקל וחומר, שאם בריה שאין לה דעת ואין לה ציווי נכנסת לאש, קל וחומר שישראל המצווים על קדושת השם אינם .רשאים להימנע הר"ן בדרשותיו, כאשר הוא נוגע במושג מסירות נפש, מדגיש שיש מדרגות במסירות, ויש .הבדל בין מסירות הבאה מציווי מפורש לבין מסירות הבאה מהכרה פנימית באמת האלוקית אף שאין הוא דן ישירות בסוגיה זו, דבריו מאירים את הבחירה של חז״ל להציב דגם שאינו .אנושי, כדי ללמד על מסירות שאינה תלויה בחישוב אנושי ומנגד, הרמב"ן בסוף פרשת נח, כאשר הוא דן במעשה אור כשדים, כתב שיש מן המעשים של האבות שאינם בהכרח הוראה לדורות, ויש אף מקום לומר שלא היה ראוי לאדם למסור נפשו במקום שיכול להימלט. דברי הרמב"ן הללו מרחפים מעל הסוגיה כצל כבד. אם מעשה אברהם עצמו אינו בהכרח דגם מחייב, מובן מדוע חז״ל נמנעו מלהעמידו כיסוד לקל וחומר .מחייב עבור חנניה מישאל ועזריה נמצא, שדברי הגמרא והראשונים אינם מיישבים את השאלה, אלא מחדדים אותה. מצד ,אחד, הצפרדעים משמשות מקור ללימוד מחייב, אף שאין בהן דעת ואין בהן ציווי. מצד שני מעשה אברהם אבינו, הגדול שבמאמינים, נותר מחוץ למהלך הלימוד, ואף יש מן הראשונים שמצמצמים את כוחו ההלכתי לדורות. הפער הזה יוצר מתח עיוני עמוק. מדוע מעשה כפוי של בריה חסרת דעת נעשה מקור להכרעה, ואילו מעשה בחירי של אדם גדול נעשה לכל .היותר סיפור אמוני שאין למדים ממנו בדברי האחרונים נתבררה הסוגיה באור חדש, ובמרכזם עומדים דברי החתם סופר, שעמד .במפורש על השאלה מדוע לא למדו חנניה מישאל ועזריה מסירת נפש מאברהם אבינו כתב)(יו"ד סימן שנ"ו, ובדרושיו על התורה, וכן הובאו דבריו בכמה מספרי תלמידיו החתם סופר בשו"ת יסוד גדול. אין ללמוד מסירות נפש מאברהם אבינו מצד עצם המעשה, משום שיש מקום לדון אם אברהם אכן נהג כשורה לפי כללי ההלכה. שהרי אברהם אבינו עדיין לא נצטווה ,על קידוש השם, והיה יכול להימלט, וכבר כתבו ראשונים, ובראשם הרמב"ן בסוף פרשת נח שאין ראוי לאדם למסור נפשו במקום שיכול להינצל. ואם כן, כל זמן שאין לנו ראיה ברורה גם לנשמה מגיע אוכל שמעשהו של אברהם היה הנהגה רצויה ומאושרת משמים לדורות, אין בכוחו לשמש מקור .לקל וחומר מחייב ,ועל כן, אומר החתם סופר, לא יכלו חנניה מישאל ועזריה לבסס את מעשיהם על אברהם כי שמא יאמר אדם, אברהם החמיר על עצמו, או שנהג לפנים משורת הדין, ואולי אף שלא כדין. אך הצפרדעים, בהיותן בריות שאין להן בחירה ואין להן דעת, מוכיחות בעל כרחך שהמעשה נעשה ברצון ה' הגמור. שהרי אם טבע הצפרדע ממים הוא, וכניסתה לאש היא היפך טבעה והפסדה המוחלט, ולא ניתן לייחס זאת לבחירה או לטעות, בהכרח שזהו רצון .ה' המוחלט ועל פי זה מחדש החתם סופר חידוש נפלא. מכת צפרדע איננה רק עונש למצרים, אלא רמז מכוון לפרעה. פרעה מבקש לעקור אומה שמסוגלת למסירות נפש על האש, שאביה הראשון הושלך לאש באור כשדים. לפיכך הראה לו הקב"ה, באמצעות הצפרדעים, שבריה שנבראה למים נכנסת לאש על פי ציוויו, לרמז שזרעו של אברהם, שאביהם נזרק לאש, עתידים למסור .נפשם על קידוש השם מתוך הנהגה אלוקית ולא מתוך קיצוניות אנושית וכשם שמצינו באתונו של בלעם, שסטתה שלש פעמים כדי לרמוז שבלעם מבקש לעקור אומה שמקיימת שלש רגלים, כך כאן הצפרדעים נכנסות לתנורים כדי לרמוז לפרעה שהוא מבקש להשמיד אומה שטבעה מסירות נפש על האש. ואם כן, אומר החתם סופר, מעצם מכת צפרדע מוכח למפרע שמעשה אברהם אבינו היה מעשה רצוי לפני המקום, ולא רק החמרה אישית. ומתוך כך נשלם המעגל. לא שלומדים מן הצפרדעים במקום אברהם, אלא .הצפרדעים עצמן באות להעיד על אברהם , שביאר שמסירות נפש שאינה)(פרק מ"ח 'על דרך זו הלך גם המהר"ל מפראג בגבורות ה .נובעת מהכרעה שכלית אלא מהתבטלות מוחלטת לרצון ה', היא מסירות נפש מוחלטת יותר ולפיכך לימוד מצפרדעים מגלה מדרגה גבוהה יותר של קידוש השם, מסירות שאינה תלויה .בחשבון אנושי, אלא בעצם ההליכה אחר רצון הבורא , שעמד על כך שהצפרדעים לא)(פסחים נ"ג ע"ב וכן עולה מדברי המהרש"א בחידושי אגדות בחרו להיכנס לאש, אלא נמשכו לשם על פי גזירת שמים, ובזה נעשו דגם למסירות שאינה .תלויה בשיקול, וממילא ראויה לשמש יסוד לקל וחומר מחייב נמצא שהמהלך שלם. לא מפני שאברהם אבינו פחות, אלא מפני שמעשיו של אברהם טעונים ביסוס הלכתי לדורות. והביסוס הזה בא דרך הצפרדעים. תחילה הצפרדעים משמשות מקור ללימוד של חנניה מישאל ועזריה, ומתוך כך מתברר למפרע שגם אברהם .אבינו פעל כהוגן וברצון ה', ולא ח"ו כהחמרה פרטית שאין למדים ממנה לאחר שנתברר המהלך בדברי חז״ל, הראשונים והחתם סופר, מתבררות מאליהן נפקא .מינות מהותיות נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם הגדרת מסירות נפש. האם מסירות נפש נמדדת בעצם אראו תשרפ הכניסה לסכנה, או במידת הוודאות שזו הנהגת רצון ה'. מן המהלך עולה שמעשה גדול ככל שיהיה, אם ניתן לפרשו כהחמרה פרטית או כהנהגה שאינה מוכרחת מן הדין, אין בכוחו לשמש יסוד מחייב לאחרים. לעומת זאת, מעשה שאין בו מקום לחשבון אנושי, מפני שהוא .מוכרח מגזירת שמים, הוא שיכול להפוך למקור לקל וחומר מחייב נפקא מינה שניה נוגעת להוראה לדורות. לא כל סיפור בתורה, ואף לא כל מעשה של אבות העולם, משמש תקדים הלכתי או הנהגתי. יש מעשים שהם גילוי מדרגה אישית נשגבה, ויש מעשים שהם תבנית מחייבת לדורות. ההבחנה בין השניים איננה תלויה בגודל האדם, אלא .באופי המעשה ובמידת הוודאות שהוא רצוי לפני המקום נפקא מינה שלישית נוגעת למעמד האגדה. כאן מתברר שדברי אגדה אינם רק דברי מוסר כלליים, אלא לעיתים הם נושאים כוח של הכרעה מעשית, עד כדי כך שחנניה מישאל ועזריה מבססים עליהם החלטה של מסירות נפש. אולם זאת דווקא כאשר האגדה מצביעה על רצון .ה' הברור, ולא כאשר היא מתארת הנהגה אנושית שניתן לפרשה בכמה פנים ומתוך נפקא מינות אלו נפתחת הרחבה רעיונית. יש שתי דרכים שבהן מתגלה קידוש השם בעולם. דרך אחת היא דרך האדם הבוחר, המתייסר, המכריע מתוך הכרה ואמונה. ודרך שניה היא דרך הבריאה עצמה, שבה הקב"ה חקק את רצונו בטבע, עד שגם דומם, צומח וחי נעשים שליחים לגילוי הנהגתו. מכת צפרדע שייכת לדרך השניה. היא איננה סיפור על גבורה, אלא על הנהגה אלוקית מוחלטת. ומתוך כך היא נעשית יסוד לדרך הראשונה, לדרך .בחירת האדם הרחבה מחשבתית מעמיקה עוד יותר. אברהם אבינו מייצג את שיא החירות האנושית בעבודת ה'. הוא בוחר, יוזם, פועל, לעיתים אף מקדים את הציווי. ואילו הצפרדעים מייצגות את שיא ההתבטלות. אין להן רצון, אין להן חשבון, אין להן שיקול. והנה מתברר שחנניה מישאל ועזריה, בשעה שנדרשו להכרעה, לא ביקשו להידמות רק לאברהם, אלא לחבר את שתי המדרגות יחד. הם בני אברהם, אך הם מבקשים לדעת שמעשיהם אינם רק גבורה אנושית, אלא המשך של הנהגה אלוקית החקוקה בבריאה. לכן נזקקו לצפרדעים, כדי לוודא .'שמסירות נפשם איננה רק אומץ, אלא רצון ה ומכאן נובעת הרחבה מוסרית עמוקה. יש מעשים גדולים שנראים כלפי חוץ כגבורה ,עילאית, אך בשורשם עלולים להיות תערובת דקה של רצון עצמי, של שאיפה לגדלות של עמידה דרמטית. התורה מבקשת מן האדם טוהר. מסירות נפש אמיתית היא כזו שבה האדם איננו עומד במרכז, אלא נעשה כלי. הצפרדעים אינן גיבורות, ולכן הן עדות חיה לכך שהמעשה נעשה לשם שמים בלבד. ומכאן לומדים שגם האדם, בשעת קידוש השם, נדרש .לבטל את עצמו, ולא לראות במסירות הנפש ביטוי לגדלותו, אלא לביטולו ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: לא כל מעשה גדול הוא בהכרח מעשה מחייב, ויש צורך לבחון אם הוא נובע מרצון ה' או מרצון האדם. לפני שאדם מוסר עצמו על דבר, עליו גם לנשמה מגיע אוכל לשאול אם הוא עושה זאת כשליח, או כגיבור. גדולתו של אברהם אבינו איננה נחלשת מכך שלא למדו ממנו קל וחומר, אלא להפך, היא מתבררת לעומק. לפעמים דווקא מעשה שאין בו בחירה מגלה ביתר בהירות את רצון ה'. קידוש השם איננו חיפוש של אש, אלא נאמנות .שקטה לרצון ה', גם כשהיא שורפת :עיקר העניין:עיקר העניין ,חנניה מישאל ועזריה לא למדו מסירות נפש מן הצפרדעים במקום אברהם אבינו אלא דרכם. מעשה אברהם אבינו, נשגב וקדוש ככל שיהיה, ניתן לפרש כהנהגה ,אישית שאין ממנה הוראה מחייבת לדורות, וכפי שכתבו ראשונים. הצפרדעים שאין בהן דעת ואין בהן בחירה, מוכיחות בעל כרחך שזהו רצון ה' הגמור, ולכן הן נעשות יסוד לקל וחומר מחייב. ומתוך כך מתברר למפרע שגם מסירות נפשו של אברהם אבינו הייתה רצויה ונכונה, לא כהחמרה פרטית אלא כהנהגה שזרעו עתיד לגלות אותה בפועל. מסירות נפש אמיתית איננה נמדדת בגודל האש, אלא במידת הביטול לרצון ה', עד שהאדם נעשה, כצפרדע שבתנור, כלי שקט לגילוי קדושת .שמו בעולם