?האם בזמן מלחמה יש לגזור איסור תשמיש

צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. המילים הללו, שנאמרו לנח רגע לפני צאתו ,אל עולם חדש, נושאות עמן הד עמוק של חורבן ושל התחלה. בחושך הגדול של המלחמה .כשהאדמה רועדת והשמים מורידים אש, צפים ועולים בנפש האדם סדקים של חרדה ודאגה

האם בזמן מלחמה יש לגזור איסור תשמיש צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. המילים הללו, שנאמרו לנח רגע לפני צאתו ,אל עולם חדש, נושאות עמן הד עמוק של חורבן ושל התחלה. בחושך הגדול של המלחמה .כשהאדמה רועדת והשמים מורידים אש, צפים ועולים בנפש האדם סדקים של חרדה ודאגה בתוך הרעש הגדול, בלב הכאב של העם השרוי בצרה, שואל האדם את עצמו שאלות של קודש ושל חול: האם בתוך המציאות הזו, שבה העולם כולו עוסק בחיים ובמוות, רשאי הוא לבוא אל אשתו? האם האיסור לשמש בזמן רעבון, המלווה אותנו מן הגמרא, משתרע גם על ימי המלחמה הנוראים האלו? הלב מבקש תשובה שתאזן בין החובה להשתתף בצער הכלל, לבין החובה לבנות את הבית הפרטי, והשאלה נוקשת על דלת הנפש – האם השעה הזו, שבה חצי מהעם נדד מביתו והעורף כולו נתון בסכנה, היא שעה שבה עלינו להטיל צער על עצמנו ולהימנע מקרבה, או שמא ?דווקא כעת עלינו לאחוז בחיים כאשר אנו ניגשים לבחון את המקורות בפרשת השבוע, עלינו להקדים ולהבין כיצד התורה מתייחסת ליחסים שבין האדם לבין המציאות הסובבת אותו בשעת משבר, וכיצד היא מתירה את החיים מחדש. על כך נאמר בפסוק בפרשתנו: צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך . פסוק זה מהווה את נקודת המפגש בין הימים הארוכים בתוך התיבה, שבהם)(בראשית ח, טז אתך המציאות נדמתה כעצורה ומושבתת, לבין הציווי האלוקי לשוב ולפעול בעולם. החזרה אל החיים, אל הזוגיות ואל הבנייה, היא זו שמאפשרת לאנושות להיבנות מחדש מתוך החורבן, וזהו .הבסיס שעליו נשענים הפוסקים בבואם להכריע בשאלת התשמיש בזמני צרה ביאר: את הדיבור צא מן התיבה, ואת הציווי להתאחד עם האישה, כחלק מההוראה)(שם רש"י לשוב ולעסוק ביישובו של עולם. יציאת נח מן התיבה מסמלת את החובה לעבור ממצב של התבודדות וצער המלווה את החורבן, אל מצב של בנייה וקיום מצוות פרו ורבו, גם כאשר זיכרון .החורבן עדיין טרי בליבו של נח ביאר: כי לאחר המבול, העולם הותר שוב בפריה ורביה, וזה היה)(שם רבי אברהם אבן עזרא התנאי המרכזי להמשך קיומו של המין האנושי. הציווי צא מן התיבה הוא היתר גורף לשוב לחיי המשפחה התקינים, מה שמלמד כי הציפייה האלוקית היא לאדם לשוב ולבנות את עולמו הפרטי .דווקא לאחר שעבר את חוויית האובדן הנוראה ביאר: כי הכניסה לתיבה הייתה מעין פרישה מן העולם, והיציאה ממנה היא)(שם הרמב"ן חזרה אל הטבע האנושי. נח, שהיה צדיק תמים, נדרש לשוב ולהנהיג את האנושות מתוך בחירה בחיים, והדבר מחייב אותו לשוב ולחיות חיי אישות עם אשתו כחלק בלתי נפרד מחידוש פני .העולם שנחרב ביאר: כי התיבה הייתה מקום שבו היה אסור לשמש משום הצער של העולם)(שם הכלי יקר שחרב, ועם היציאה הותר האיסור. האיסור לשמש בזמן צרה הוא מוגבל לזמן שבו העולם נמצא במצב של פורענות מוחלטת, אך ברגע שהקב"ה מאפשר את היציאה לחיים חדשים, אין עוד .מקום למנוע את הקרבה בין איש לאשתו, שכן המטרה היא להמשיך בחיים ולא לשקוע בעבר

חנ תשרפ 609 609 כשאנו מבקשים לצלול אל עומק הסוגייה התלמודית, עלינו להקשיב לקולות העולים מבית המדרש של חז"ל, אשר עיצבו את גדרי הצניעות וההנהגה הראויה בעתות משבר. הגמרות והמדרשים הם המקור שבו נבחנת ההתנהגות האנושית מול השמיים, ומתוכם אנו למדים כיצד .נתפס האיסור לשמש בזמן צרה מבואר: תנו רבנן, כל העם שרויין בצער, אל יאמר אדם)(דף יא ע"א בגמרא במסכת תענית אלך לביתי ואוכל ואשתה ואומר שלום עלייך נפשי, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר 'והנה שש ,ושמחה הרג בקר ושחט צאן'. בגמרא שם מבואר עוד: אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון (שם שנאמר 'וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב'. המפרשים במקום, ובראשם רש"י , מבארים כי האיסור אינו נובע רק מהלכה יבשה, אלא מן החובה המוסרית של האדם)ד"ה אסור לנהוג צער בעצמו כאשר הציבור נמצא במצב של פורענות, כדי שלא ייראה כמנתק את עצמו .מהצער הכללי של עמו מבואר: רבנן דקיסרין אמרי, שלא יהא הקדוש)(מסכת תענית פרק א הלכה ו בתלמוד ירושלמי ברוך הוא עוסק בחורבנו של עולם והוא עוסק בבניינו. הביאור הישיבתי ללשון זו הוא כי קיימת תביעה רוחנית מהאדם להזדהות עם המהלך האלוקי המתרחש בעולם, וכאשר העולם עובר .תהליכי של חורבן וצמצום, אין זה מתאים שהאדם יפעל במידת הדין של בנייה ופריה ורביה , מבואר: אמר רב הונא, כל המבטל פריה ורביה דם שופך)(דף סג ע"ב בגמרא במסכת עירובין שנאמר 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. הגמרא שם דנה בעניינם של חיילי דוד המלך ויהושע מבארים שם את הספקות שעלו בבית)(שם ד"ה כל בן נון, וכיצד נהגו בזמן המלחמה. התוספות המדרש לגבי היציאה למלחמה, ומציינים כי במקרים שבהם הארון היה עמם במערכה, היו גדרים שונים של פרישה, אך מתוך הדיונים עולה כי עצם המציאות של מלחמה אינה מבטלת כשלעצמה את חובת העונה, אלא אם כן נלווים אליה נסיבות המפקיעות את קדושת הבית או .את היכולת לחיות חיי משפחה כאשר אנו מעמיקים בדברי הראשונים, אנו מגלים את רוחב היריעה ואת הדיוק שבו הם מבקשים לגדר את גדרי המותר והאסור בעתות צרה. בתוך עולם התורה, הראשונים הם המניחים .את היסודות לכללי ההלכה, ודבריהם מהווים את הבסיס להכרעות הפוסקים לאורך הדורות ביאר: את הטעם לכך שהיו ששימשו בבית יעקב)(דף יא ע"א הריטב"א על מסכת תענית בעת הרעב, בכך שרעב שאינו פוגע בכלל ישראל באופן מוחלט, או צער שאינו נוגע למציאות הקיומית של האדם, אינו מחייב פרישה. האיסור לשמש מיטתו בזמן צרה הוא איסור התלוי במידת השתתפותו של האדם בצער הציבור, ומי שאינו חש בצער זה, או שהצער אינו צרה .המכלה את הכלל, אינו מחויב בפרישה ממידת חסידות ביאר: כי אדם המנצל את העדר יכולת האכיפה או את)(דף יא ע"א המאירי על מסכת תענית העדר החוק כדי לנהוג כרצונו בשעה שהעולם עומד בצרה, נוהג בדרך שאינה הגונה. חכמים תיקנו איסור זה לא כגדר טכני בלבד, אלא כתיקון נפשי שנועד להטמיע באדם את ההכרה כי עליו להיות חלק בלתי נפרד מהסדר המוסרי של העולם, ולא לחיות בבועה פרטית של הנאות .בשעה שהציבור שרוי במצוקה

גם לנשמה מגיע אוכל 610 610 ביאר: כי גם במלחמה שבה הארון יוצא עמהם והמחנה)(סימן רמ היעב"ץ בספרו מור וקציעה נחשב למקום בעל קדושה מיוחדת, הרי שהאיסור לפרוש ממיטת אישות אינו מוחלט לכל ישראל, אלא מוגבל לאנשי המלחמה שנמצאים בשדה הקרב. הציבור הנמצא בבתי העורף אינו נכנס לאותה קטגוריה של צער מלחמתי המחייב פרישה, שכן הקדושה של מחנה המלחמה .נובעת מהימצאות הארון במקום שאינו מקומו הקבוע, ודין זה אינו משליך על כלל הציבור בבואנו ללמוד את פסיקותיהם של האחרונים, אנו ניצבים בפני מורכבות ההלכה המנסה לגשר בין הדין היבש לבין המציאות המשתנה של ימינו. האחרונים הם אלו שחיים את השאלה .המעשית, והם פורשים בפנינו את הדרך שבה יש להכריע בשעה שהצרה מקיפה את הציבור כולו ביאר: כי האיסור לשמש בזמן רעב אינו)(סימן רמ סעיף קטן כ המשנה ברורה באורח חיים רק מידת חסידות, אלא חובה לכל אדם לנהוג צער בעצמו, כפי שפסק רש"י בתענית. כל זמן שהציבור נתון בתוך מצוקה כללית, אין לאדם להפריד את עצמו מהצער, והנהגה זו אינה משום .רשות בלבד, אלא כביטוי להזדהות העמוקה הנדרשת מהיהודי כלפי עמו ביאר: כי האיסור הוא בעיקר למי שאינו מרגיש)(פרק מא פסוק נ התורה תמימה בבראשית בצער הציבור, כעשירים המנותקים מהמחסור, אך לאדם הסובל מהמצב אין סברה להוסיף על עצמו צער נוסף מעבר למה שנגזר עליו. המטרה אינה לגרום לאדם עינוי מופרז, אלא ליצור השתתפות רגשית, ובמקום שבו האדם ממילא חי בתוך הלחץ והדאגה של המלחמה, החומרה .הזו אינה בהכרח דרושה ביאר: כי בעתות צרה שאינן דומות לרעבון)(סימן רמ האשל אברהם מבוטשאטש באורח חיים ממש, שבהן הרוב אינם מעורבים באופן ישיר בצרה, אין לגזור איסור תשמיש על הכלל. התקנה של חכמים היא מוגבלת, ואין להרחיב אותה לכל סוג של קושי, שכן קיום מצוות עונה הוא מצווה .דאורייתא, ואין לבטלה אלא כאשר הדבר ברור ומחויב על פי גדרי חז"ל ביאר: על פי דבריו של האשל אברהם, כי במלחמות עולם שבהן)(סימן רד הלבושי מרדכי ,המציאות הופכת להיות דרך חיים ארוכה, אין מקום להורות על ביטול תשמיש. במצב כזה שבו המציאות של מלחמה מלווה את העם לאורך זמן, הפסיקה להקל מתבקשת כדי שלא להוביל לביטול מצוות עונה ולמכשולים, ובמיוחד כאשר לא מדובר בצרה שהוזכרה במפורש .בגמרא כרעבון כאשר אנו מגיעים אל פתחם של גדולי הדורות האחרונים, אנו פוגשים את הניסיון העצום ליישב את פסיקות ההלכה עם המציאות הסוערת של זמננו. גדולי ישראל אלו נשאו על כתפיהם את כובד האחריות הציבורית, תוך שהם משלבים את רוחב דעתם בתורה עם הבנת נפש האדם .והצרכים של בני דורנו ביאר: כי במציאות של צרות)(חלק ז חו"מ סימן ז הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ומלחמות, יש לסמוך על הפוסקים הסוברים שהאיסור אינו אלא מידת חסידות, ובוודאי שאין להורות כן להלכה למעשה בפרהסיה. היות והדבר לא הוזכר בתלמוד בבלי כאיסור מוחלט ,לשאר צרות, יש מקום להקל, במיוחד כאשר מדובר בביטול מצוות עונה שהיא מצווה גדולה .ואין להחמיר בזה באופן גורף

חנ תשרפ 611 611 ביאר: כי באופן עקרוני)(פרק כג סעיף יח מו"ר הראשל"צ הגר"מ אליהו בספרו דרכי טהרה השלם אין לאדם לשמש מיטתו בזמן שהציבור שרוי בצער של מלחמה, כביטוי להזדהות. המפרש מבאר בהערה שם, כי הדברים אמורים כאשר מדובר בצער שאינו מקיף את כלל העם, אך במקרה של מתקפת טילים כללית, שבה הצרה אינה ממוקדת אלא מקיפה את כל העם, אין .איסור תשמיש, שכן זו המציאות שבה העם חי ואין בזה ניתוק מהצער ביאר: כי בזמן הזה)(דף פא ע"ב מו"ר הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת נדרים אין לגזור איסור תשמיש באופן גורף, שכן אין מדובר בצרה שהיא צרת הכלל באופן מוגדר כפי שהוגדר ברעבון, אלא במציאות מתמשכת של חוסר ביטחון. התורה לא חילקה ולא אסרה על פי הערכות מצב משתנות, ומשכך יש להמשיך בחיים הסדירים ובקיום מצוות עונה כסדרן, תוך .הכרה בכך שהצער המשותף אינו צריך להוביל להשבתת התא המשפחתי כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגייה המורכבת הזו למציאות חיינו, אנו עומדים מול ההכרעה המעשית הנדרשת מכל בית בישראל בעתות של חוסר ודאות וסכנה. הנפקא מינות למעשה אינן תיאורטיות בלבד, אלא הן משפיעות על הנהגת הבית ועל החוסן המשפחתי, שכן השאלה היא .כיצד לשמור על קדושת הבית ועל קיום המצוות מתוך ערבות הדדית ודאגה לכלל נפקא מינה ראשונה למעשה עולה לאלו שעדיין לא זכו לקיים מצוות פריה ורביה, דהיינו שאין להם בן ובת. בנקודה זו ברור לכל הפוסקים כי אין מקום להחמיר כלל, שכן מצוות פריה ורביה דוחה מידות חסידות של פרישה, והצורך בבניית הדורות הבאים קודם לכל צער חיצוני, ועל כן .אין שום היתר או הוראה להימנע מתשמיש במצב זה נפקא מינה נוספת נוגעת לליל טבילה, שבו קיום מצוות העונה הוא חובה הלכתית ברורה ומדויקת המוגדרת כעונה שאין לדחותה. מנהג ישראל תורה הוא שלא להפסיד עונה זו בשל מצבים של צער הציבור, כיוון שמצוות עונה היא חיוב גמור של איש כלפי אשתו, ואין בכוחה של .הנהגה של חסידות להפקיע את זכותה של האישה לחיבור במועד שנקבע לה כחוק נפקא מינה שלישית היא עבור מי שמרגיש באופן אישי כי פרישה ממיטת אישות עלולה להובילו למכשול של הרהורי עבירה או להשחתת זרע, חלילה. במצב כזה, ההלכה ברורה כי אין להתיירא ממידת חסידות שעשויה לגרום למכשול גדול יותר, שכן השמירה על הקדושה והמניעה מאיסורים חמורים של הזרע חשובה לאין ערוך מכל הנהגה של צער הציבור, ועל כן .במקום שיש חשש למכשול, יש להקל ולנהוג כרגיל כשאנו מעמיקים אל שורש הרעיון העולה מן הסוגייה, אנו מוצאים עצמנו דנים בנקודת המפגש שבין הפרט לכלל, ובין הכאב האישי לערבות ההדדית. ההבנה העמוקה של האיסור לשמש בזמן רעבון אינה עוסקת בטכניקה הלכתית בלבד, אלא בתביעה נפשית עמוקה שהתורה תובעת מהאדם: לצאת מעצמו אל עבר סבלו של הזולת. הרעיון שעומד ביסוד העניין הוא שהבית היהודי אינו מנותק מהמציאות הכללית, אלא הוא חלק מרקמת חיים אחת, שבה הלב .של כל אחד מאיתנו פועם בתיאום עם הדופק של האומה כולה ונראה לבאר, כי הצער שחז"ל תבעו מן האדם לחוש בעת צרה, נועד למנוע ניתוק רגשי

גם לנשמה מגיע אוכל 612 612 שעלול להוביל לאדישות. כאשר העולם עומד בחרבן, התביעה היא שהאדם לא יתכנס בתוך הנאותיו האישיות מבלי להכיר בכך שחלק מעולמו נמצא במצב של משבר. עם זאת, כאשר אנו מעתיקים את העיקרון הזה לימינו, אנו מוצאים שהחיים עצמם הם התשובה הטובה ביותר לחורבן. הבנייה, הקשר הזוגי, וההמשכיות של החיים הם הכוח המנוגד לכל כוח של הרס. ככל שהעולם סביבנו עוסק בחורבן, כך הבית הפרטי נדרש לשמש כמבצר של חיים, של אהבה ושל .בנייה, ובכך הוא מהווה את התיקון הגדול ביותר לכל צער שבעולם עוד נראה ליישב, כי ההבחנה בין רעבון לבין מצבי מלחמה מורכבים נובעת מתוך ההבנה שבעולם של ימינו, שבו צרות הציבור אינן פוסקות, אדישות למציאות זו תגרום לכך שהחיים ייעצרו לחלוטין. לכן, התורה לא ביקשה מאיתנו לעצור את החיים, אלא לחיות אותם מתוך מודעות ותפילה. כשהאדם משמש מיטתו מתוך הכרה בכך שהוא בונה את בית ישראל בתוך מציאות מאתגרת, הוא אינו מתנתק מהצער, אלא הוא מקדש את החיים ומעניק להם עומק .חדש, המאפשר לאומה כולה להמשיך להתקיים גם מול איומים וסכנות ,בנימי הנפש העמוקים ביותר, האדם מוצא את עצמו מתמודד לא רק עם השאלה ההלכתית אלא עם התהייה כיצד להמשיך להאמין ולצמוח בתוך מציאות של שבר. החיבור לנפש בעת הזו מלמד אותנו כי האמונה אינה מנותקת מהקיום האנושי, אלא היא הכוח המניע אותנו להוסיף חיים גם כשהרוחות סוערות בחוץ. כאשר אנו מתבוננים על האיסור לשמש בזמן צרה דרך משקפי הנפש, אנו מגלים שהתביעה לצער אינה נועדה לייאוש, אלא לחידוד הרגישות, ושההיתר לשמש בזמן מלחמה אינו נובע מהתעלמות מהצער, אלא מהכרה בכך שהאמונה והחיים הם .התגובה המוחלטת לכל ניסיון להמיט חורבן אישי הם המקום שבו האדם פוגש את-ונראה להסביר כי השמחה הזוגית והחיבור הבין ,האלוקות בצורה המוחשית ביותר. בתוך הבית פנימה, האדם בונה את המקלט הפרטי שלו לא כמקום מפלט מהמציאות, אלא כמעוז של אמונה שבו הוא מצהיר כי החיים חזקים מכל אויב. הידיעה כי ישנו אדם הממתין לי, השותפות העמוקה בבניין הבית, והתקווה להמשיך את .הדורות – כל אלו הם ביטויים של אמונה פשוטה שאינה נשברת גם כשהמציאות סביב מטלטלת .ההנהגה הנכונה בזמנים כאלו היא לחיות את החיים בעוצמה, אך מתוך תודעה של תפילה ,כאשר האדם משמש מיטתו, הוא יכול לכוון את ליבו לכך שפעולה זו אינה פעולה של חול בלבד אלא היא פעולה של בניין רוחני שמוסיף אור לעולם. הנהגה של אמונה אינה דורשת מהאדם להפסיק לחיות, אלא להפסיק לחיות באדישות. בתוך השגרה המבורכת של הבית, האדם מוצא את הכוח לשאת את דאגות הכלל, להתפלל לשלום אחיו, ולהמשיך ולבנות את עולמו, מתוך .ביטחון גמור בכך שהקב"ה עמו גם בעתות משבר, ושהחיים הם הניצחון הגדול ביותר על הרוע כשאנו מבקשים לזקק את המצפן הפנימי מתוך הדברים, אנו מגלים כי המוסר היהודי אינו דורש מאיתנו להפוך למלאכים המנותקים מן החיים, אלא להיות בני אדם החיים את המציאות ,מתוך אחריות גדולה. המוסר הזה אינו מטיף לפרישות מתוך פחד, אלא למעורבות מתוך בחירה והוא מלמד אותנו כיצד לשמור על קדושת הבית גם כאשר הסערה משתוללת בחוץ. אין כאן

חנ תשרפ 613 613 סיסמאות על דבקות, אלא מבט ישיר אל האמת, שבה האדם לוקח אחריות על נשמתו ועל ביתו .מתוך הבנה שכל פעולה קטנה היא חלק ממערכה גדולה על דמותו של העולם המוסר האמיתי נבחן ביכולת לשמור על עמוד שדרה פנימי של חיים, גם כשסביבנו הכל קורס. אדם שמוותר על החיים הפרטיים שלו מתוך שבר או חרדה מופרזת, עלול לאבד את הכוח להעניק לאחרים, ואילו מי ששומר על גחלת הבית בוערת, הופך בעצמו למקור של עוצמה ושפיות. החובה המוסרית שלנו כלפי הכלל באה לידי ביטוי לא בביטול של הבית, אלא בהפיכת הבית למקום שבו נשמרת האמונה בטוב ובחיים, מתוך הכרה שכל זוג הבונה את ביתו הוא עוד .נדבך של ניצחון מול כוחות ההרס המצפן הפנימי הנבנה מתוך הדברים הוא ההבנה שאין צער המצדיק את הפקעת השמחה מן הקיום, כל עוד השמחה אינה הופכת להוללות. הרגישות לכלל היא מצווה, אך היא לעולם ,לא תבוא על חשבון החובה של איש לאשתו. אדם המבקש להיות ישר עם עצמו ועם בוראו ינהג מתוך איזון עדין: לא יתעלם מהכאב הלאומי, אך גם לא ייתן לו לכרסם בשורשי החיים הפרטיים שלו. המוסר הזה דורש בגרות נפשית, המאפשרת לנו לשאת את הכאב מבלי לשקוע .בו, ולהמשיך לבנות את הבית כמעוז של אמת, אמונה ותקווה לעתיד טוב יותר מתוך הסוגייה שלפנינו, עלינו לאסוף תובנות מעשיות המאירות את הנהגת הבית בימים ,אלו. ראשית, עלינו להבין כי מצב של מלחמה אינו הופך את הבית היהודי למקום של אבל אלא למקום של כוח. הבית משמש כמצפה שממנו נשקפת התקווה, ובו אנו מגדלים את הדור הבא מתוך ביטחון בה' ובנצח ישראל. שנית, עלינו ללמוד להפריד בין השתתפות רגשית בצער הציבור, שהיא חובה שבלב, לבין ביטול החיים, שאינו דרכה של תורה. כאשר אדם מנהל את ביתו מתוך יציבות, הוא משדר לעולם שרוחנו לא נשברה, וכי כל קושי רק מעמיק את שורשינו בארץ הזו. שלישית, נזכור כי בכל רגע של חיבור בין איש לאשתו, אנו מוסיפים אור בעולם. אין .מדובר בהנאה פרטית בלבד, אלא בבנייה אקטיבית של המציאות כנגד כוחות המחשיכים אותה :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא שהמלחמה היא המבחן הגדול של החיים, אך היא אינה פוטרת אותנו מן החובה לחיותם במלוא העוצמה. הפוסקים הראו לנו כי ככל שהמציאות מורכבת יותר ומתמשכת יותר, כן גוברת ההבנה שהחיים הם התגובה היהודית ,הנכונה לכל איום. אנחנו לא משיבים לאויבינו בפרישה, אלא בבנייה עקשנית בנאמנות לבית ובדבקות בחיים שניתנו לנו כמתנה מאת הבורא. הבית היהודי הוא מבצר רוחני שבו אנו מנצחים את החורבן בכל יום מחדש, בבחירה האמיצה .להמשיך, לאהוב ולהעמיד דורות של אמונה ההזדהות עם כאב הכלל אינה נמדדת בוויתור על האושר הפרטי, אלא ביכולת להפוך את הבית למקור של עוצמה שמוסיף חוסן לאומה כולה. כאשר אנחנו בוחרים לחיות ולבנות באמונה בתוך מציאות מאתגרת, אנחנו הופכים כל רגע .בביתנו למעשה של קידוש החיים ולעדות חיה לנצחיות ישראל

גם לנשמה מגיע אוכל 614 614 !