האם- בין קידוש השם לקידוש החיים אדם שמת על קידוש השם !מותר לאשתו להינשא לאחר? הוכח מפרשת השבוע

אדם שמיתתו איננה רק סיום אלא הכרזה, הכרזה על אמונה שאין לה גבול, על מסירות שאין אחריה חזרה. כאשר אדם מוסר נפשו על קידוש השם, אין הוא נעלם מן העולם, אלא נחקק .בו. ומכאן עולה שאלה חדה, קשה, נוקבת, שאינה עוסקת במת אלא בחיים שנותרו אחריו

יש מיתות שמסיימות חיים ויש מיתות שפותחות שערי נצח. יש אדם שמת ככל האדם ויש אדם שמיתתו איננה רק סיום אלא הכרזה, הכרזה על אמונה שאין לה גבול, על מסירות שאין אחריה חזרה. כאשר אדם מוסר נפשו על קידוש השם, אין הוא נעלם מן העולם, אלא נחקק .בו. ומכאן עולה שאלה חדה, קשה, נוקבת, שאינה עוסקת במת אלא בחיים שנותרו אחריו .לא בשבח הקדוש אלא בגורל אשתו פרשת השבוע מעמידה מול עינינו שוב את הצפרדעים, בריות שאין בהן דעת ואין בהן ציווי, ובכל זאת נכנסות לתוך תנורים לוהטים. חז"ל ראו במעשה זה יסוד למסירות נפש של חנניה מישאל ועזריה, והעמידו את מכת צפרדע כגילוי של הנהגה אלוקית מוחלטת, עד שגם חיי משפחה, מיטה וחדר משכב, אינם מחוץ לתחום. "ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו .)(שמות ז כ"ח "בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך .הפסוק חודר עד המיטה, עד המקום האינטימי ביותר, ומרמז שקדושת השם חודרת גם לשם חז"ל במסכת פסחים העמידו את הצפרדעים כיסוד למסירות נפש, ומהן נבנה קל וחומר ,לאדם. אך כאן מתעוררת שאלה חדשה, עמוקה לא פחות. אדם שמת על קידוש השם אראו תשרפ שמיתתו עצמה הפכה לקידוש שמו של הקב"ה בעולם, האם מיתתו היא ככל מיתה לעניין .דיני אישות, או שמא יש בה מעמד מיוחד, המשליך גם על חיי אשתו שנותרה בעולם מקורות קדומים מתקופת גזירות קשות העלו חידוש מצמרר, שלפיו אשת מי שנהרג על קידוש השם לא תנשא עולמית, לא מפני איסור אשת איש, אלא מפני כבוד שמים וכבוד ,הקדוש. דבר זה מעורר שאלה כבדה. האם ניתן לעגן הנהגה כזו בדין, או שמא מדובר בתקנה בהנהגת שעה, בחיזוק רוחני לדור של גזירות. והאם אשה יכולה להיות כבולה כל חייה לזכר .הקדושה של בעלה, גם לאחר שנפקעה זיקת האישות מן הדין השאלה נוגעת בשורשי ההלכה והאמונה גם יחד. מהו משקלה של מסירות נפש בדיני החיים. האם קידוש השם יוצר מציאות הלכתית חדשה, או שמא הוא נשגב מן הדין אך אינו .משנה אותו. והיכן עובר הקו שבין כבוד הקדוש לבין זכות האלמנה לבנות את חייה מחדש הפסוק שממנו נפרשת היריעה איננו מדבר במפורש על אלמנות, על נישואין או על דיני אישות, ואף על פי כן חז״ל ראו בו מפתח להבנת חדירת קידוש השם אל תוך מרחבי החיים .כולם, עד המקומות האינטימיים ביותר "ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך ובבית עבדיך ובעמך .)(שמות ז כ"ח "ובתנוריך ובמשארותיך עמד על דיוק הלשון, שהתורה מונה מקומות פרטיים)(שמות ז כ"ח רש"י בפרושו על התורה וציבוריים כאחד, ואף מיטת האדם וחדר משכבו נזכרים במפורש. ביאורו מבליט שמכת צפרדע לא הייתה פגיעה חיצונית בלבד, אלא חדירה מוחלטת לכל תחומי החיים, עד שאין .לאדם פינה פרטית שאינה נוגעת במכה ובמשמעותה כתב שמכת צפרדע באה להראות שאין מציאות)(שמות ז כ"ח הרמב"ן בפרושו על התורה בעולם, גשמית או אישית, שאינה נתונה תחת הנהגת השם יתברך. וכאשר בעלי חיים נכנסים אל מקומות שאדם מייחד לעצמו, הדבר בא ללמד שהאדם איננו בעלים מוחלטים אף על .חיי ביתו ומשכבו, אלא הכל נתון לרצון העליון הדגיש שהזכרת המיטה והמשכב באה להעצים)(שמות ז כ"ח החזקוני בפרושו על התורה את הבושה והטלטול הנפשי, אך מתוך כך ניכר שמעשה הצפרדעים פוגע גם במערכת הזוגית .והמשפחתית, לא רק בגוף ולא רק ברכוש. אין כאן מכה על הנהר בלבד, אלא על עצם החיים הרחיב שהפסוק בא לרמוז שמכת צפרדע עניינה)(שמות ז כ"ח רבנו בחיי בפרושו על התורה .'קידוש השם בפרהסיה, שהרי אפילו המקומות הנסתרים ביותר נעשו שדה לגילוי רצון ה לשיטתו, אזכור המיטה מלמד שהאדם נדרש להכיר בריבונות השם גם במרחבים שבהם .הוא רגיל לראות עצמו לבדו כתב שהאריכות בפסוק איננה מיותרת, אלא)(שמות ז כ"ח האבן עזרא בפרושו על התורה גם לנשמה מגיע אוכל באה להדגיש שהמכה שברה את גבולות הפרטי והציבורי כאחד. כאשר התורה מזכירה את .המיטה, היא מורה שאין תחום נייטרלי שאין לו משמעות רוחנית מן הפסוק ומדברי מפרשיו עולה יסוד אחד ברור. קידוש השם איננו ענין תיאולוגי מופשט בלבד, אלא מציאות החודרת אל תוך חיי האדם, אל ביתו, אל קשרי המשפחה והאישות. אם כך במכת צפרדע, קל וחומר כאשר אדם מוסר את נפשו בפועל על קידוש השם, שמעשהו .נוגע לא רק אליו אלא לכל מרחב חייו בנקודה זו מתחיל להיווצר הקשר הישיר לשאלתנו על האלמנה. יש מקום לשאול האם מיתת קידוש השם משנה גם את מעמד הקשר הזוגי לאחר המוות, או שמא הפסוק בא רק .לגלות עיקרון רוחני בלא השלכה הלכתית ישירה הונח היסוד העקרוני להבנת מעמד קידוש השם כמעשה)(דף נ״ג ע״ב בגמרא במסכת פסחים החורג מגדרי הנהגה רגילים. דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מן הצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו "ובאו ועלו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה. לשון הגמרא מבליטה שקידוש השם איננו רק קיום מצוה נוספת, אלא .מדרגה מיוחדת שבה האדם נעשה כלי לגילוי כבוד שמים בעולם , פירש כפשוטו שהצפרדעים נכנסו לתנורים חמים ממש)(פסחים דף נ״ג ע״ב רש"י בגמרא שם ולא ראה בדברים משל בלבד. מתוך כך מתברר שקידוש השם הנלמד מכאן מבוסס על .'פעולה ממשית, של ויתור על חיי הגוף לשם גילוי רצון ה נתבאר חידוש גדול, שייתכן שמצד הדין לא)(פסחים דף נ״ג ע״ב ד״ה מה ראו בתוספות שם היו חנניה מישאל ועזריה מחויבים למסור נפשם, משום שלא הייתה זו עבודה זרה גמורה או משום אופנים אחרים שפורטו שם. ואף על פי כן מסרו נפשם מכוח אותו קל וחומר מן ,הצפרדעים. מדברי התוספות עולה שמסירות נפש זו איננה נובעת רק מחיוב הלכתי יבש .אלא מהכרה עמוקה בערך קידוש השם עצמו, גם מעבר לחיוב הפורמלי נאמרו הכללים הידועים של יהרג ואל יעבור בשלוש עבירות)(דף ע״ד ע״א במסכת סנהדרין חמורות ובשעת השמד. אולם עצם העובדה שחז״ל מצאו לנכון להעמיד מעשי קידוש השם כדגם עליון, גם במקומות שבהם אין החיוב פשוט, מלמדת שיש למסירות נפש מעמד מיוחד .שאיננו נמדד רק לפי גדרי האיסור וההיתר מצינו התייחסות לאדם שמוסר עצמו על)(פ״ח ה״ד בתלמוד ירושלמי במסכת תרומות קדושת השם, ושם ניכר שהמעשה נתפס כפסגה של עבודת ה', שיש לה הד ציבורי והשפעה .על כלל ישראל. אין זה מעשה פרטי בלבד, אלא מעשה המגדיר זהות של קהילה ואומה מן המקורות הללו מתברר שקידוש השם יוצר מציאות חריגה. האדם אינו רק מקיים מצוה, אלא נהפך לסמל, לדמות ציבורית, ולעדות חיה על אמונת ישראל. ומתוך כך מתחילה אראו תשרפ להתעורר השאלה ההלכתית. אם קידוש השם מפקיע את האדם ממעמד רגיל, האם הוא מפקיע גם את מערכת היחסים הזוגית שלו ממסלולה הרגיל. האם אשתו של מי שנהרג על .קידוש השם דינה ככל אלמנה, או שמא יש כאן מעמד אחר הנובע מעצם קדושת המעשה בשם ספר)(סימן קכ"ה רבי משה פרנס, מתלמידי מהר"ם מרוטנבורג, כתב בספר הפרנס המקצעות להראב"ד ז"ל יסוד חריג וטעון מאוד. לדבריו, מי שנהרג על קידוש השם ועל ייחוד השם יתברך, בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד, כגון שאמרו לו גוים עבוד עבודה זרה ואם לא נהרוג אותך, ומסר עצמו למיתה ונהרג או נצלב או נשרף על קידוש השם, הרי שקידש השם בגופו ובנפשו. ומתוך כך פסק, שכל ישראל חייבים לקרוע עליו ולהתאבל עליו ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והוסיף חידוש גדול, שאשתו לא תנשא עולמית .משום כבוד שמים ומשום כבודו, ואם נשאת לא תצא ,לשון זו טעונה עיון גדול. אין כאן אמירה בלשון תקנה מפורשת, ולא בלשון הנהגה בעלמא אלא קביעה הלכתית חריגה, שאף אם נשאת לא תצא, כלומר אין כאן איסור אשת איש, אלא מניעה של כבוד וקדושה. עצם העובדה שאין מוציאים אותה אם נישאה, מורה שאין זה איסור .גמור, אלא הנהגה בעלת תוקף ציבורי ומוסרי עמוק , ושם ניכר שאין מדובר בדעה בודדת)(סימן י"ד דברים אלו הובאו גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע .בלבד, אלא במסורת פסיקה הקשורה לעולם של גזירות, מסירות נפש וקידוש השם בפועל גם שם לא נכתב הדבר בלשון איסור דאורייתא או דרבנן, אלא כהנהגה הנובעת מכבוד שמים .וכבוד הקדוש יש לעמוד כאן על נקודה עקרונית. הראב"ד, שעל שמו מובא ספר המקצעות, איננו מחדש דין אישות חדש, אלא מתאר מציאות שבה מסירות נפש יצרה מעמד ציבורי חריג. האדם ,איננו רק מת, אלא נעשה סמל. מיתתו איננה פרטית, אלא ציבורית. ומתוך כך, גם חייו הזוגיים .ואפילו לאחר מותו, אינם נתפסים עוד כעניין פרטי בלבד עם זאת, עצם הניסוח "ואשתו לא תנשא עולמית" מעורר קושי. שהרי מדינא דגמרא אלמנה מותרת להינשא, ואין ביד אדם לאסור מה שהתורה התירה. לכן מוכרח לומר, וכך משמע מלשון הפוסקים עצמם, שאין זו קביעה הלכתית מחייבת לדורות, אלא הנהגה שנועדה לחזק .את ענין מסירות הנפש בדור של שמד וגזירות במילים אחרות, לא נאמר כאן שקידוש השם יוצר איסור אישות חדש, אלא שבמציאות היסטורית מסוימת, כאשר מסירות נפש הייתה יסוד קיומי של הקהילה, ראו חכמי הדור צורך להעמיד את זכר הקדושים כחי ונראה לעין, עד כדי כך שגם אלמנתו נושאת את חותם .קדושתו. לא ככפיה, אלא כסמל ציבורי, כעדות חיה ומכאן גם מובן מדוע כתבו הפוסקים "ואם נשאת לא תצא". אילו היה זה איסור גמור, הייתה חייבת לצאת. אלא שברור שאין כאן אלא חיזוק מוסרי ורוחני, ולא שלילת זכותה ההלכתית .המלאה של האלמנה גם לנשמה מגיע אוכל ,נמצא, שדברי ספר הפרנס, הראב"ד ומהר"ח אור זרוע אינם באים לשנות את דיני התורה אלא להעמיד הנהגת קדושה לדור מסוים, שבו עצם החיים היהודים עמדו בסכנה, וקידוש .השם היה ערך קיומי ולא רק אידיאלי לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו נפקא מינה ראשונה היא בגדר הדבר אם הוא דין גמור או הנהגת חיזוק. אם נאמר כדברי שנקט לשון "ואשתו לא)(ספר הפרנס סימן קכה ספר הפרנס בשם ספר המקצעות להראב"ד תנשא עולמית", יש לברר האם זו לשון פסיקה מחייבת כגדר איסור, או לשון הנהגה שנקבעה מכח כבוד שמים וכבוד הקדוש. עצם סיומו "ואם נשאת לא תצא" מלמד שאין כאן איסור .אשת איש ולא גדר של ערוה, אלא חובת כבוד והנהגה ציבורית שהקלו בה בדיעבד נפקא מינה שניה היא האם הדבר שייך רק בדור גזירות או גם בזמן רווח. לשון ספר הפרנס כוללת גם "בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד", אולם ההקשר ההיסטורי של)(שם פוסקי אשכנז באותם דורות, יחד עם עצם הטעם של חיזוק קידוש השם, מעמיד שאלה האם יש תוקף מעשי להנהגה זו כאשר אין מסירות נפש מצויה ואין צורך ציבורי לבנות סמל .חי בדמות האלמנה נפקא מינה שלישית היא בהבחנה בין חיוב גמור לבין עצה והדרכה. אפשר שמדינא מותר לאלמנה להינשא, אלא שמדרך כבוד שמים וכבוד הקדוש ראוי שלא תינשא. ואם כן, יש לברר האם מותר לה לכתחילה להינשא כאשר יש צורך גדול, כגון צעירותה, סיכון של מכשול, צורך .גידול יתומים, או שלום בית עתידי, או שמא גם אז נדרשת הנהגה של פרישות "נפקא מינה רביעית היא בשאלת מודעות הציבור. אם עיקר הענין הוא "למען ישמעו ויראו כדברי הביאור שהובא, אז במקום שאין הציבור יודע ואינו מתרשם, או במקום שאין לזה ,משמעות של חיזוק, שמא פוקע הטעם וההנהגה. ואם כן, מקום שצנעת החיים היא העיקר .ואין כאן יצירת סמל ציבורי, יש מקום לעיין האם שייך לומר שהנהגה זו חלה נפקא מינה חמישית היא בהבנת כבוד הקדוש עצמו. האם כבודו הוא ענין המוטל על כלל , אך אינו מחייב את אשתו לשאת)(שם ישראל לקרוע ולהספיד ולהתאבל כדברי ספר הפרנס על גבה אות לכל ימיה, או שמא דווקא היא נושאת את עיקר כבודו מפני שזיקת הנישואין .היא החותם החי של ביתו בעולם ,ומכאן נפתחת הרחבה רעיונית. יש בקידוש השם שני צירים. ציר אחד הוא קדושת היחיד המוסר נפשו ונעשה קרבן של אמונה. ציר שני הוא קדושת הציבור, המקבל את אותו מעשה ומתרגם אותו לזיכרון חי, לנורמה חינוכית, לאש של זהות. כאשר פוסקים כתבו שאשתו לא תנשא, אין זה מפני שההלכה שונאת חיים, אלא מפני שההלכה יודעת שבשעת שמד החיים עצמם זקוקים לעמוד שדרה, לסמל, לנר שאינו כבה, כדי שעם שלם ימשיך להחזיק מעמד .מול גזירות. לפעמים האלמנה נעשית נר כזה, לא מכח איסור, אלא מכח שליחות אראו תשרפ הרחבה מחשבתית. יש כאן מתח בין קידוש השם לבין קידוש החיים. קידוש השם איננו רק למות על אמונה, אלא לחיות בתודעה שהאמונה יקרה מן הכל. ומאידך, קידוש החיים הוא שגם לאחר החורבן הפרטי, לאחר נפילת הבית, נבנה בית חדש שממשיך את שם ישראל בעולם. השאלה ההלכתית משקפת את המתח הזה. האם נכון להעמיד את הזיכרון כמצבה ,חיה, או שמא נכון יותר להפוך את הזיכרון לכח שמוליד חיים חדשים. שני הצדדים קדושים .ושניהם יונקים מאותו מעיין ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: כאשר מתרחש מעשה של קידוש השם, אין הוא שייך רק לאדם, אלא הוא מטיל אחריות על הסביבה להתרומם ולא ליפול לרפיון. כבוד שמים .איננו רק טקסים של אבלות, אלא דרך חיים של אמת, של עמידה, ושל נאמנות :עיקר העניין:עיקר העניין היסוד שכתבו רבי משה פרנס בספר הפרנס בשם ספר המקצעות להראב"ד , שמי שנהרג על)(סימן יד , והובא גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע)(ספר הפרנס סימן קכה קידוש השם כל ישראל חייבים לקרוע עליו ולהתאבל ולהספיד, ושאשתו לא תנשא עולמית משום כבוד שמים וכבודו, אינו יוצר איסור ערוה חדש, אלא מגלה הנהגת קדושה שנולדה מדור של גזירות, שבו מסירות נפש הייתה מציאות יומיומית וחיזוק הקהילות היה צורך קיומי. לכך ניכר מלשון "ואם נשאת לא תצא" שאין כאן איסור גמור, אלא הנהגה של כבוד שנקבעה לחיזוק ולתודעה ציבורית. ומתוך כך מתברר שעיקר ההכרעה למעשה תלויה בבירור מהות הדבר, האם הוא דין קבוע או הנהגת דור, ומה כוחו בזמן ומקום שונים, וכיצד מאזנים בין כבוד שמים וכבוד הקדוש לבין .חובת בנין החיים של האלמנה והמשך בית ישראל