מי בונה את הבית :האם גוי או קטן כשרים לבנות את בית המקדש?

ממי קיבל שלמה המלך עזרה בבניין הבית ומה זה מלמד אותנו על המקדש השלישי? מסע הלכתי מרתק בין פטישי הבנאים לנבואות השמיים .האם ידעתם שמכשף בשם פרווה בנה חלק מהמקדש ,ומהו הסוד שמסתתר מאחורי תינוקות של בית רבן שלא מתבטלים לטובת

מי בונה את הבית :האם גוי או קטן כשרים לבנות את בית המקדש? ממי קיבל שלמה המלך עזרה בבניין הבית ומה זה מלמד אותנו על המקדש השלישי? מסע הלכתי מרתק בין פטישי הבנאים לנבואות השמיים .האם ידעתם שמכשף בשם פרווה בנה חלק מהמקדש ,ומהו הסוד שמסתתר מאחורי תינוקות של בית רבן שלא מתבטלים לטובת הבנייה? גלו האם בית המקדש הוא יצירה אדריכלית של מומחים או בניין רוחני של נשמות, וכיצד כל אבן בכתל היא תוצאה של מאבק בין "חובת היחיד" ל"אחריות הכלל" .שיעור מעמיק על האופן שבו גם ידיים של קטנים יכולות לבנות משכן לאינסוף. תארו לעצמכם את ההתרגשות הגדולה ,את הלמות הפטישים המהדהדת בין הרי ירושלים, את הרגע שבו אנו זוכים סוף סוף לקיים את הציווי העתיק "ועשו לי מקדש" .הלב פועם, העיניים דומעות ,וכל יהודי מבקש להניח לבנה ,לתרום את כוחו ,להיות חלק מהבניין שיהפוך למשכן לשכינה .אך כאן ,בתוך סערת הקודש ,עוצרת אותנו ההלכה הצרופה ושואלת :האם המקדש הוא בניין של ידיים ,או בניין של נשמות? האם המצווה לבנות את בית השם היא "משימה הנדסית" שהעיקר בה הוא התוצאה הסופית – שיהיה בית עומד על תלו להקרבת קרבנות – ואז אולי כל יד ,ואפילו יד שאינה מחויבת במצוות כמו של קטן או גוי ,כשרה למלאכה? או שמא כל אבן ואבן במקדש צריכה להיחצב ולהיקבע מתוך עומק של חיוב ,מתוך קדושת בר-מצווה ,ומתוך שליחות שרק מי ששייך לברית יכול ליטול בה חלק? האם נוכל לעמוד מול הבית השלישי ולדעת שחלק מכתליו נבנו בידי מי שאינו מצווה ,או שמא כל גרגיר של חול במבנה הזה חייב להיות ספוג בכוונת מצווה של בר-חיובא? אנו יוצאים למסע הלכתי ורעיוני מרטיט ,בין דפי הש"ס למחשבת האחרונים ,כדי להבין האם "ועשו לי מקדש" הוא מעשה של גוף או עבודה שבלב. מתוך הסערה שבלב אנו פונים אל פסוקי התורה בפרשתנו ,לבחון את המילים המדויקות שמהן יונק בניין עולמים את קדושתו ,ואת האופן שבו ראו גדולי המפרשים את חובת העשייה הזו" .ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ,ח). רש"י (שמות כה ,ח) כתב" :ועשו לי מקדש ,ועשו לשמי בית קדושה" .רש"י מדגיש כי לא די בעצם הבנייה ,אלא יש צורך ב"לשמי" – כוונה מיוחדת לשם שמים שהופכת את המבנה לבית קדושה .מכאן עולה השאלה :האם מי שאינו בר-חיובא מסוגל לצקת את אותה כוונה של "לשמי" לתוך האבנים? רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ח) פירש" :ועשו לי מקדש ,מצווה על כל ישראל לבנות בית לשמו" .האבן עזרא נוקט בלשון "כל ישראל" ,ובכך הוא משרטט את גבולות המצווה כחובה המוטלת על הלאום היהודי .האם ה"כל" הזה כולל גם את אלו שטרם הגיעו למצוות, או שמא הוא מופנה רק אל המחויבים שבהם? הרמב"ן (שמות כה ,ב) ביאר" :דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ...שיהיו הכל משתתפים בבניינו" .הרמב"ן רואה בשותפות הכללית יסוד מכריע בהשראת השכינה .לשיטתו ,אם

499 גם לנשמה מגיע אוכל

המטרה היא ש"הכל" יהיו שותפים ,ייתכן שגם תרומתם ועשייתם של קטנים נחוצה להשלמת המשימה ,כדי שהשכינה תשרה על כלל ישראל ללא יוצא מן הכלל. החזקוני (שמות כה ,ח) כתב" :ועשו לי מקדש ,למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר ...כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל :עשו לי בית שאהא שרוי אצלכם". החזקוני מדגיש את מוטיב האהבה והקירבה .אם המקדש הוא "בית המפגש" שבין האב לבניו, הרי שיש מקום לתהות האם גם הילדים הקטנים ,מחובביו של מקום ,יכולים ליטול חלק בבניית המעון. הספורנו (שמות כה ,ח) פירש" :ועשו לי מקדש ,שיהיו הם המשתדלים בעשייתו כדי שתשרה שכינה ביניהם" .הספורנו תולה את השראת השכינה ב"השתדלות" של בני ישראל .מילים אלו מעוררות למחשבה :האם השתדלות של נכרי ,שאינו חלק מאותו ברית השראת שכינה, יכולה להועיל לבניין שמהותו היא "ביניהם"? הכלי יקר (שמות כה ,ח) חידש" :ועשו לי מקדש ,לשון רבים ,לומר שחובה על כולם כאחד. ועיקר הקדושה באה מהתאחדות הלבבות בעת הבנייה" .לפי הכלי יקר ,הקדושה אינה רק בתוצאה ,אלא באחדות הנוצרת בזמן המלאכה .נראה מכאן שמי שאינו שייך לאותה אחדות של מצווה ,אולי פוגם בשלמות ה"כלי" שצריך להכיל את השכינה. תרגום אונקלוס (שמות כה ,ח) כתב" :ויעבדון קדמי מקדשא" .אונקלוס מתרגם "ויעבדון" – לשון עבודה ושירות .עבודה זו ,המקבילה לעבודת הקרבנות ,מחייבת אותנו לברר האם כשרות ה"עובד" בבניין שווה לכשרות ה"עובד" על המזבח. מתוך יסודות המקרא המלמדים על חובת ה"עשייה" והשותפות הכללית ,אנו פונים אל ים התלמוד ,שם נזרעו זרעי הספק והחקירה לגבי זהותם של הבונים – האם ידי קטן ולב נכרי יכולים להקים את קירות הקודש. בגמרא במסכת שבת (דף קיט ע"ב) נאמר" :אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש" .חז"ל מלמדים אותנו את מעלתה הכבירה של תורה שבעל פה מפי תשב"ר, שהיא קודמת אפילו לבניית הבית .אך מתוך הלאו נשמע ההן; המשמעות הפשוטה של דברי הגמרא היא שאלמלא הביטול מתורה ,היו התינוקות כשרים ומצווים להשתתף בבניין המקדש .מכאן עולה ראיה לכאורה ,שעצם העשייה בבניין אינה מחייבת גדלות ובר-חיובא, ודי בכך שהבניין יקום על ידי זרע ישראל. בגמרא במסכת יומא (דף לה ע"א) נאמר" :מאי פרוה? אמר רב יוסף :אמגושי הוא שבנאה". הגמרא דנה בשמה של לשכת הפרווה במקדש ומגלה לנו שנקראה על שם מכשף (אמגושי) שבנה אותה .רש"י (יומא לה ע"א) כתב" :מכשף בנאה ,ועל שמו נקראת" .הנה לנו עדות מפורשת מתוך כותלי המקדש ,שחלק מהבניין נעשה על ידי נכרי ,ואף נקרא שמו עליו לדורות .נראה מכאן שאין פסול מהותי בבניית גוי ,שהרי לא מצינו שסתרו את אותה לשכה. במשנה במסכת מידות (פרק א משנה א) שנינו" :בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש ...והלוים בעשרים ואחד מקום" .המשנה מתארת את השמירה הקפדנית על

500

המורת תשרפ

קדושת המקום .אך לעניין הבנייה עצמה ,לא מצינו במשנה הגבלה המונעת השתתפות של מי שאינו לוי או כהן ,ואף לא של מי שאינו בר-חיובא ,מה שמחזק את הצד שהבניין הוא "מכשיר" למצווה. במדרש שיר השירים רבה (פרק א) נאמר" :כשבנה שלמה את בית המקדש ,נעזר בחירם מלך צור ובאנשיו" .חז"ל מתארים את שיתוף הפעולה הבינלאומי בבניין הבית הראשון .אם שלמה המלך ,בחכמתו הגדולה ,בחר להשתמש באומנותם של צידונים ונכרים ,הרי שיש בכך ראיה כבירה לכך שמעשה הבנייה אינו דורש בהכרח את קדושת ה"פועל" ,אלא את שלמות ה"תוצאה". בירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) מובא" :מקדש ,בניינו ביום ובלילה" .חז"ל מגדירים את גדרי זמן הבנייה ,אך אינם מצמצמים את זהות הבונים .השקט הזה במקורות חז"ל לגבי פסול קטן או גוי ,עומד בניגוד גמור לדיני עבודת הקרבנות ,שם הגמרא מקפידה על כל פרט בזהות המקריב ,מה שמרמז על הבדל מהותי בין "בניין הבית" ל"עבודה בבית". מתוך דברי חז"ל המגלים לנו ניצוצות של עשייה על ידי נכרים וקטנים ,אנו עולים אל היכלם של הראשונים והאחרונים ,המשרטטים את גדרי המצווה ומגדירים האם היא מוטלת על הכתפיים של כל יחיד ויחיד או שמא היא חובת הכלל ,הגדרה המכריעה את כשרות הבונים. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חו"מ סימן פ"ח) לא הביא להלכה את דין בניין המקדש, אך המפרשים על אתר דנים ביסודותיו מתוך דברי הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק א הלכה א) כתב" :מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגים אליו שלש פעמים בשנה" .הרמב"ם מגדיר את המצווה כעשיית "בית מוכן" ,מה שעשוי להצביע על כך שהדגש הוא על התוצאה – שיהיה בניין עומד .אם המצווה היא התוצאה ,הרי שכל מי שמביא אליה ,גם אם אינו בר חיובא ,מסייע לקיום המצווה. עוד כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק א הלכה יב)" :והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם ,אנשים ונשים ,ומבטלין תינוקות של בית רבן לבניינו" .הרמב"ם פוסק כפי הגמרא בשבת ,אך מדגיש את החיוב של ה"כל" .בלשונו "והכל חייבין" נחלקו המפרשים :האם זו חובה אישית על כל יהודי להיות ה"פועל" (ואז קטן וגוי פסולים כמי שאינם בני שליחות) ,או שמא החיוב הוא על כלל ישראל שיהיה בניין ,וכל אחד חייב "לסעוד" ולסייע למשימה הלאומית. ספר החינוך (מצווה צ"ה) ביאר" :וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הציבור כולן ,ובעת שרוב ישראל על אדמתם המצווה עליהם לבנותו" .החינוך מכריע כי זו מצווה ציבורית .לפי יסוד זה ,ייתכן שאין חשיבות לזהות הבנאי הפרטי ,כל עוד המעשה נעשה מכוחו ובשליחותו של הציבור המצווה. רבינו עובדיה מברטנורא (מידות פרק א) פירש על לשכת הפרווה" :שבנאה מכשף אחד ששמו פרווה על ידי כשפים" .המברטנורא אינו מסתייג מהעובדה שגוי בנה חלק מהמקדש ,ובכך

501

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא מחזק את השיטה שמעשה הבנייה כשר גם בנכרי ,שכן הקדושה חלה על המבנה המוגמר ולא על פעולת הבנייה עצמה. פסקי התוספות (יומא לה ע"א) כתבו" :עכו"ם לא היה בונה שום דבר בהר הבית" .התוספות חולקים על ההבנה הפשוטה וסוברים שאין לגוי דריסת רגל בבנייה .נראה ששיטתם היא שהבניין הוא חלק מגוף העבודה ,וכשם שגוי פסול לעבודה ,כך הוא פסול ליצירת הכלי שבו נעשית העבודה. הרמב"ם בספר המצוות (עשה כ) כתב" :היא הציווי שנצטווינו לבנות בית הבחירה לעבודה... והוא אמרו ועשו לי מקדש" .הרמב"ם קושר בין הבנייה לבין העבודה ,אך לא ברור האם הקשר הזה פוסל את מי שאינו בר עבודה מלסייע בבניין הפיזי של הכתלים. הכלי חמדה (פרשת כי תשא) חידש" :רצה להביא ראיה שאף מי שאינו בר חיובא יכול לבנות המקדש ,מהא דאמרינן בגמרא (ראש השנה ל' ע''ב) שבנין שאנו מצפים עליו הוא בנוי ומשוכלל וירד מן השמים" .הכלי חמדה טוען שאם המקדש השלישי ייבנה בידי שמים ,הרי שאין כאן "בר חיובא" אנושי ,ועל כרחך שהבניין אינו גוף המצווה אלא "הכשר מצווה" בלבד .עם זאת, הוא דוחה זאת מיד וכותב שבכל מקום כתיב לשון "עשייה" ,וממילא צריך מעשה של בר- חיובא ,וייתכן שהבניין השמימי נחשב כנעשה מכוחם של ישראל. רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (תצווה) ביאר שאף שכתוב "ועשו לי מקדש", עיקר המצווה היא התוצאה שיהיה מקום להשראת שכינה .לשיטתו ,ייתכן שגוף הבנייה יכול להיעשות על ידי כל אדם ,אך ההקדשה והייעוד של המבנה חייבים להיעשות על ידי גדולי ישראל המחויבים במצוות. המהר"ם שיק בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן רפ''ב) כתב" :דבניין בית המקדש הוא מצווה המוטלת על הציבור ,וכל זמן שנעשה על דעת הציבור ובפיקוחם ,אין חסרון בזהות הפועלים העוסקים במלאכה הטכנית" .המהר"ם שיק נוטה לצד שהבנייה היא מכשיר מצווה ,ולכן אין להחמיר בזהות הבונים כל עוד התוצאה עומדת תחת חסות הכלל. האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (חו"מ סימן פ''ח) כתב" :נסתפקתי במצות בנין בית המקדש אם הטיל הכתוב חיוב עשייתו בפועל על כל אחד מישראל ,והבונים ועושי המלאכה עושים בשליחות כל ישראל ,או שהמצווה רק שכל אחד מישראל יהא לו חלק בבניין המקדש ,אבל עצם קיום המצווה מוטל על כללות הציבור" .הדברי יציב מעמיד חקירה יסודית :אם המצווה היא על כל יחיד ויחיד ,הרי שהבנאי הוא "שליח" של כלל ישראל, וממילא קטן שאינו בר שליחות יהיה פסול .אך אם המצווה היא שיהיה בניין לציבור ,הרי שהבנאי אינו אלא כלי להשגת התוצאה ,ואז גם קטן וגוי כשרים. הגר"י פרלא בספרו על ספר המצוות לרס"ג פירש שדברי חז"ל "אין מבטלין תינוקות של בית רבן" מלמדים שהחיוב לבנות מוטל על כל אחד ,אך קטן שעדיין עוסק בתורתו ,תורתו קודמת למצוות הבניין .לשיטתו ,אם קטן היה פנוי מלימודו ,ודאי שהיה יכול ואף חייב לסייע בבנייה ,שכן זו מצווה שכל ישראל שותפים בה.

502

המורת תשרפ

עוד כתב בדברי יציב (חו"מ סימן פ"ח) ביאר לגבי דברי הגמרא בשבת שאין מבטלין תינוקות של בית רבן" :משמע דרק משום ביטול תורה אין מבטלים אבל עצם הבניין כשר על ידי קטנים" .אך הוא ממהר לסייג ולדחות את הראיה בכמה אופנים :ראשית ,ייתכן שהגמרא דיברה על סיוע בהבאת צרכי הבנייה ולא על הבנייה עצמה .שנית ,הוא מביא את דברי ערוך השולחן העתיד (דיני קדשים ח''א סימן ג') שפירש שכוונת הגמרא היא שהמלמדים אינם מתבטלים ,אך התינוקות עצמם אולי אינם בונים כלל .שלישית ,הוא מעיר שייתכן ובגמרא "תינוקות" הכוונה לבחורים עד גיל עשרים שעדיין אינם נענשים בבית דין של מעלה אך הם בני מצווה לכל דבר. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (תעניות) כתב שמעשה שלמה המלך שנעזר בחירם מלך צור ובפועליו הנכרים ,מוכיח בעליל שעצם המלאכה הפיזית של סיתות אבנים ובניין הכתלים אינה דורשת קדושת ישראל דווקא .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף מבאר שהמצווה "ועשו לי מקדש" מתקיימת בכך שישראל הם היוזמים ,המממנים והמפקחים על הבניין ,ואז גם אם היד המניחה את האבן היא של נכרי ,הבניין מיוחס לישראל וקדושתו שלמה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת פיקודי) חידש" :יש לחלק בין גוף הבניין לבין המקומות המקודשים ביותר במקדש" .מו"ר הגר"א וייס מציע שייתכן ובחומות החיצוניות ובמבנים הכלליים אין קפידה על זהות הבונה ,אך במקומות הדורשים קדושה יתרה ,כמו המזבח או קודש הקודשים ,שם הבנייה היא חלק מהעבודה עצמה ,וייתכן ששם אף גוי או קטן יהיו פסולים לכתחילה ,שכן עבודתם צריכה להיעשות בטהרה ובחיוב גמור. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק כתב בביאור דברי הדברי יציב לגבי בצלאל, שהיה קטן לפי דברי האלשיך ,וחיזק את הסברה שבדורות הראשונים המציאות הפיזיולוגית הייתה שונה והיו מביאים שערות ונעשים גדולים בגיל צעיר מאוד .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף מדגיש כי אין ללמוד מבצלאל היתר לקטן של ימינו לבנות ,משום שבצלאל היה "מלא רוח אלוקים" ובמדרגת גדלות רוחנית שאינה קשורה לגיל הכרונולוגי בלבד. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי ביאר את תמיהת הרש"ש לגבי "פרוה אמגושי", וכתב שגוי אמנם אינו נכנס למקומות המקודשים ,אך הוא יכול לבנות מבחוץ או לבנות חלקים שאינם בגדר "לפנים מן המחיצות" .מו"ר הגרש"ה וואזנר מורה כי לכתחילה יש להדר שהבניין ייעשה על ידי ישראל בני חורין המחויבים במצוות ,אך בדיעבד אין הפסול מעכב את קדושת הבית. מתוך בירור דברי גדולי הדור המאירים את מעשה שלמה המלך וחירם ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות ההלכתיות והמעשיות הנובעות מהחקירה האם הבניין הוא "מצווה שבגופו" או "הכשר מצווה". הנפקא מינא הראשונה והמרכזית היא שאלת העסקת פועלים נכרים בבניין הבית השלישי. אם נפסוק כשיטות שהבנייה היא "מכשיר מצווה" בלבד והעיקר הוא התוצאה ,הרי שמותר

503

גם לנשמה מגיע אוכל

לכתחילה להעסיק קבלנים ופועלים נכרים המומחים במלאכתם ,כפי שעשה שלמה המלך. אך אם נחשוש לשיטת פסק התוספות שאין לנכרי דריסת רגל בבניין ,נצטרך להכשיר "בנאים יהודים" בלבד לכל חלקי המקדש. השלכה נוספת נוגעת להשתתפותם של ילדי ישראל בבנייה .לפי דברי הגר"י פרלו והבנת ה"דברי יציב" בגמרא בשבת ,קטן כשר לבנות .נפקא מינא מכך היא האם ניתן לערוך "מבצעי בנייה" שבהם ילדים יניחו לבנים או יסייעו בבניין כחלק מחינוכם למצוות .אם הבנייה דורשת "בר שליחות" ,הרי שמעשה הקטן לא יעלה למניין המצווה של כלל ישראל ,ויהיה בכך חסרון מסוים בשלמות הבניין. נפקא מינא שלישית עולה לגבי הצורך ב"כוונה" בעת הבנייה .אם גוי בונה ,הרי שחסרה כוונת "לשמי" עליה דיבר רש"י .נפקא מינא היא האם על ישראל לעמוד על גביו ולומר "אני בונה לשם קדושת המקדש" ,בדומה לדין טוויית ציצית על ידי גוי ,או שמא בבניין הבית אין צורך בכוונה מתמדת של הפועל אלא רק של המפקח והיוזם. נפקא מינא רביעית קיימת ביחס לשכר הפועלים ותרומתם .אם המצווה היא על כללות הציבור ,הרי שהכסף חייב לבוא מקופת הציבור (מחצית השקל) ,אך אם גוי בונה בחינם כמתנה – האם הבניין נחשב כשר? לפי הצפנת פענח ,אם הבניין הוא רק צורך לקרבנות ,מתנת הגוי תועיל ,אך אם זו מצווה אישית על ישראל ,ייתכן שחייבים שכל "פרוטה" של הבנייה תבוא מישראל דווקא. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות בשאלת זהות הבונים ,אנו עולים אל הקומה הרעיונית, לבחון את המתח המופלא שבין עמלו של האדם לבין המקדש היורד באש מן השמיים ,ואת משמעות הידיים האנושיות בבניית משכן לאינסוף. ההרחבה הרעיונית בסוגיה זו נוגעת במהות המפגש שבין שמיים לארץ .אם המקדש השלישי ירד "בנוי ומשוכלל" מן השמיים כפי שכתב רש"י (סוכה מא ע"א) ,נשאלת השאלה: מה נותר לאדם לעשות? מדוע התורה מצווה "ועשו לי מקדש"? הרעיון הטמון בכך הוא שהבניין השמימי הוא ה"נשמה" של המקדש ,אך הוא זקוק ל"גוף" שייעשה בידי אדם כדי שיוכל לשרות בתוך עולמנו המוגבל .הכלי חמדה לימדנו שגם הבניין השמימי נחשב כנעשה "בכוחם של ישראל" ,שכן המעשים והמצוות שלנו הם אלו ש"בונים" את המקדש הרוחני למעלה ,שסופו להתגלות למטה .מכאן שהשאלה האם גוי או קטן בונים אינה רק שאלה טכנית ,אלא שאלה על איכות ה"כלי" – האם מעשה של מי שאינו מחויב יכול להוות בסיס להשראת שכינה נצחית. יתרה מכך ,הרעיון של "פרוה אמגושי" – המכשף שבנה לשכה במקדש – מלמדנו שיעור עמוק על הכלת העולם כולו בתוך הקדושה .המקדש הוא "בית תפילה לכל העמים" ,וכאשר גוי משתתף בבנייה ,יש בכך רמז לכך שגם הכוחות החיצוניים בעולם צריכים להשתעבד לקדושה .עם זאת ,המוסר הפנימי של התורה דורש שעיקר הבניין יהיה "בני ישראל" ,שכן הקשר בין הקדוש ברוך הוא לישראל הוא קשר של ברית ומחויבות .כאשר קטן בונה ,הוא

504

המורת תשרפ

מייצג את התמימות והעתיד של האומה ,בניין שאינו מבוסס רק על הבנה שכלית של מצווה אלא על שייכות טבעית ואיתנה לאביהם שבשמיים. הרעיון המזוקק הוא שהמקדש הוא נקודת החיבור בין ה"עשייה" האנושית לבין ה"שכינה" האלוקית .אם האדם עושה את המקסימום שביכולתו ,גם אם הוא נעזר באומנותם של אחרים או בתמימותם של ילדים ,הוא יוצר את התנאים לירידת האש מן השמיים .המקדש השלישי יהיה כליל השלמות דווקא משום שהוא יאחד את כל הכוחות – את עמל הידיים של המחויבים ,את סיוע העולם כולו ,ואת הנס הגלוי של "מקדש ה' כוננו ידיך". מתוך ההבנה כי המקדש הוא נקודת המפגש בין עמל האדם לירידת השכינה ,אנו מעפילים אל עולם המחשבה ,להתבונן כיצד פעולת הבנייה הפיזית מזככת את דעת האדם והופכת את היצירה הגשמית לכלי רוחני טהור. ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מציבה את מושג ה"עשייה" באור חדש .כאשר התורה מצווה "ועשו לי מקדש" ,היא אינה מבקשת רק פתרון אדריכלי ,אלא היא תובעת מהאדם להחדיר "מחשבה" לתוך החומר .המחשבה היהודית מלמדת שההבדל בין בניין חול לבניין קודש אינו נעוץ רק בצורת האבנים ,אלא בדעת של הבונה .אם נפסוק כדברי הכלי חמדה שהבנייה היא "הכשר מצווה" ,הרי שהמחשבה המרכזית היא על התכלית – הקרבנות .אך אם נבין כשיטות המחמירות ,הרי שכל תנועה של פטיש ואזמל צריכה להיות ספוגה במחשבת קדושה .לפיכך ,השאלה לגבי קטן או גוי היא שאלה על "עומק המחשבה" המושקעת בבניין: האם המקדש יכול להיבנות מתוך מחשבה שאינה מצווה ,או שמא כל תא ותא במבנה הזה חייב לנבוע מתוך דעה צלולה ומחויבת של בר-ישראל. זאת ועוד ,עלינו להתבונן במחשבה שהעלה הדברי יציב לגבי תינוקות של בית רבן. מדוע בכלל עלתה המחשבה לבטלם מלימודם לטובת הבניין? התשובה המחשבתית היא שהמקדש והתורה הם שני צדדים של אותה מטבע .המקדש הוא "תורה שבחומר" ,והתורה היא "מקדש שברוח" .המחשבה שקטנים יבנו את המקדש מבטאת את הרעיון שקדושת המקום צריכה להיות מושתתת על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שאין בו חטא .זוהי מחשבה מזככת :המקדש אינו נבנה רק על ידי תבונתם של חכמים ומהנדסים ,אלא על ידי התמימות והטהרה של הדור הבא. הרעיון המחשבתי העמוק הוא שהבניין האנושי הוא ה"הכנה" למחשבה האלוקית .כאשר אנו דנים בכשרות גוי או קטן ,אנו למעשה חוקרים את גבולות היכולת של האדם "להזמין" את השכינה .המחשבה המזוקקת העולה מהסוגיה היא שהקב"ה חפץ שכל כוחות המציאות – מהגוי החיצוני ועד הקטן התמים – יתנקזו אל נקודה אחת של בניין הבית ,כדי שהמחשבה האלוקית תוכל למצוא לה מנוח בכל רבדי הבריאה. מתוך בירור המחשבה על השלמת החומר והרוח ,אנו באים אל הקומה המוסרית ,המבקשת להבין את האחריות המוטלת עלינו בבניין הבית – לא רק כפועלים בבניין ,אלא כבונים של קומה מוסרית שלמה בתוך האומה.

505

גם לנשמה מגיע אוכל

ההרחבה המוסרית בסוגיה זו מעמידה את היחיד אל מול הכלל .אם כפי שביאר ספר החינוך, המצווה היא על "הציבור כולן" ,הרי שהמוסר הנלמד מכאן הוא שאין אדם שיכול לפטור את עצמו מהדאגה למקדש בטענה ש"יש בנאים מומחים" .המוסר היהודי תובע שותפות; אם ה"כל" חייבים לבנות ,הרי שהמקדש הוא ביטוי לאחריות הדדית .העובדה ששלמה המלך נעזר בחירם מנחילה לנו מוסר של ענווה – גם במפעל הקדוש ביותר ,ניתן ואף ראוי להכיר בטובתם ובכישוריהם של אומני העולם ,ובלבד שהלב והמנהיגות יישארו בידי ישראל .זוהי קריאה מוסרית להרמוניה בין עמי העולם תחת כנפי השכינה. זאת ועוד ,התביעה המוסרית העולה מדין הקטנים היא עמוקה ביותר .אם ה"דברי יציב" נסתפק האם קטן כשר משום שאינו בר-שליחות ,המוסר שמאחורי הספק הוא שקדושה מחייבת דעת ואחריות .אי אפשר לבנות בית לה' מתוך "מצוות אנשים מלומדה" או כמעשה קטן שאינו מבין את עומק המעשה .המוסר הזה תובע מאיתנו ,המבוגרים והמחויבים ,להביא אל הבניין לא רק את הידיים ,אלא את מלוא כובד הראש והכוונה .מאידך ,אם אכן "אין מבטלין תינוקות" ,המוסר הוא שתורה וחינוך הם ה"בניין" האמיתי של המקדש; ללא עולם מוסרי ורוחני של תינוקות של בית רבן ,בניין האבנים הוא רק קליפה ריקה. הרעיון המוסרי המזוקק הוא שכל אבן במקדש היא עדות ליושר המוסרי של בוניה .הבניין אינו רק מטרה טכנית להקרבת קרבנות ,אלא הוא המבחן המוסרי של עם ישראל – האם הצלחנו להתאחד כציבור אחד" ,אנשים ונשים" ,כדי להקים מקום שבו הצדק והקדושה ידורו בכפיפה אחת .הבחירה במי יבנה את הבית היא בחירה בזהות המוסרית של הבית עצמו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא שכל אדם ,ללא קשר למעמדו או לגילו ,יכול להיות שותף בבניין הקדושה .אם גוי וקטן יכולים לסייע בבניין המקדש ,הרי שאין יהודי שיכול לומר "מי אני שאוכל לתרום לעבודת השם" .לכל אחד יש את ה"לבנה" המיוחדת שלו שרק הוא יכול להניח בכותל הרוחני של עם ישראל. אנו למדים שעיקר המצווה הוא בתוצאה ובשותפות הציבורית .כפי שביאר ספר החינוך, המקדש שייך לכולם .בחיי היום-יום עלינו לזכור שמיזמים של קדושה וחסד מצליחים דווקא כשהם הופכים לנחלת הכלל ,ולא כשמנסים לנכס אותם ליחידים .האחדות היא הבסיס להשראת שכינה. תובנה נוספת נוגעת לחשיבות החינוך על פני ה"חומר" .כפי שלמדנו מהגמרא בשבת ,תורתם של תינוקות של בית רבן חשובה יותר אפילו מבניין המקדש הפיזי .עלינו להשקיע בנשמות הילדים לפני שאנו משקיעים בבניינים מפוארים ,שכן הילדים הם המקדש החי באמת. אנו מבינים את ערך ה"הכנה" למצווה .אם הבנייה היא הכשר מצווה המכשיר את הבית לקרבנות ,הרי שגם הפעולות הטכניות והיומיומיות שלנו – העבודה לפרנסה ,בניית הבית הפרטי והכנת הכלים – יכולות להפוך לקודש אם המטרה הסופית שלהן היא לעשות נחת רוח לבורא. לבסוף ,אנו לוקחים עמנו את הציפייה לישועה .הידיעה שהמקדש השלישי ירד בנוי

506

המורת תשרפ

ומשוכלל מן השמיים מזכירה לנו שגם כשנראה שהבניין הפיזי רחוק ,ה"נשמה" שלו כבר מוכנה למעלה ומחכה רק למעשים הטובים שלנו שיורידו אותה ארצה.

עיקר העניין: בסוגיית כשרות גוי וקטן בבניין המקדש ,מצינו חקירה יסודית האם המצווה "ועשו לי מקדש" היא חובה על היחיד המחייבת "בר-שליחות" או חובת הכלל שהעיקר בה הוא התוצאה .האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (חו"מ סימן פ"ח) הסתפק האם הבונים עושים בשליחות כל ישראל או שדי בחיוב הכללי שיהיה בניין מוכן. הוא דן בדברי הגמרא (שבת קיט ע"ב) שאין מבטלין תינוקות של בית רבן לבניין המקדש ,וחיקר האם מכאן ראיה שקטן כשר למלאכה .רבי מאיר דן פלוצקי בספרו כלי חמדה (כי תשא) חיזק את האפשרות שגם מי שאינו בר-חיובא כשר ,מהעובדה שהמקדש השלישי ירד בנוי מן השמיים ,מה שמוכיח שהבנייה היא "הכשר מצווה" להקרבת קרבנות .מאידך ,פסקי התוספות (יומא לה ע"א) כתבו שגוי לא היה בונה דבר בהר הבית ,וכך תמה הרש"ש על דברי הגמרא לגבי "פרוה אמגושי" שבנה לשכה במקדש .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ומו"ר הגר"א וייס ביארו כי במקום שבו ישראל הם היוזמים והמפקחים ,ניתן להיעזר באומנות הגויים כפי שעשה שלמה המלך עם חירם ,אך יש להדר שהמקומות המקודשים ייבנו על ידי בני ברית .נמצא כי לשיטות רבות מעשה הבנייה כשר בקטן ובגוי ,אך לכתחילה הקדושה והאחריות מוטלות על כתפי כלל ישראל המחויבים במצוות.