?אדם שראה את הקשת פעמיים ביום אחד האם מברך פעמיים

בשעה שהשמיים מתקדרים באפור כבד, וטיפות הגשם הראשונות מנשקות את האדמה הצמאה, לפתע נבקע האור. מתוך הערפל המכסה את האופק, מגיחה הקשת – אות של יופי מהפנט המתוח מקצה לקצה. השקט יורד על העולם, והעיניים נשואות מעלה, אל אותה ברית

אדם שראה את הקשת פעמיים ביום אחד האם מברך פעמיים בשעה שהשמיים מתקדרים באפור כבד, וטיפות הגשם הראשונות מנשקות את האדמה הצמאה, לפתע נבקע האור. מתוך הערפל המכסה את האופק, מגיחה הקשת – אות של יופי מהפנט המתוח מקצה לקצה. השקט יורד על העולם, והעיניים נשואות מעלה, אל אותה ברית עתיקה הכתובה באור וצבע. אך הנה, שעות ספורות לאחר מכן, כשנדמה שהיום כבר הולך ,אל סופו, שוב נגלה המחזה המרהיב הזה אל מול עינינו. באותו רגע, בלב האדם המשתאה מתעוררת שאלה המטלטלת את שגרת הברכה: האם מותר לנו לחזור ולברך? האם החזרה של המראה המופלא הזה היא התגלות חדשה, קריאה מחודשת של הברית הנאמנה, או שמא הברכה הראשונה שביטאנו מוקדם יותר ביום, כבר כיסתה את כל הווייתנו בתוך האות הזה? המתח שבין התפעלות הלב לבין הגדר ההלכתי של 'ברכה' מרחף באוויר, בשעה שאנו ניצבים בין השמיים .והארץ, תמהים אם שפתנו צריכה לשוב ולהלל, או שמא המילים כבר נאמרו בעודנו מתבוננים בפרשת השבוע, אנו פוגשים את האות המופלא שנתן הקדוש ברוך הוא לבני האדם לאחר המבול, כעדות לנצחיות הברית שבינו לבין העולם. כפי שנאמר: "את קשתי נתתי .)(בראשית ט, יג "בענן והייתה לאות ברית ביני ובין הארץ , קשת ממש, שנתתי בענן לרמוז שסופה של האש והמים הופסקו- ביאר: את קשתי)(שם רש''י והקשת היא סימן שלום. נראה ליישב כי הקשת אינה רק תופעה אופטית, אלא היא מהווה חותם .אלוהי המבטיח שהעולם לא יושמד עוד, והראייה שלה היא רגע של הכרת תודה על הבטחה זו

חנ תשרפ 737 737 בעת שהענן יכסה את השמיים, אז תיראה הקשת- ביאר: בענן)(שם רבי אברהם אבן עזרא ,כעדות לזכירת הברית. הביאור בזה הוא שהקשת מופיעה דווקא כשהשמיים מאוימים בגשם .כדי להזכיר לנו שגם בזמן של 'סערה' בחיים, הברית האלוקית היא הניצבת מעל הכול הקשת היא השתקפות של רחמי השמיים כלפי- ביאר: והייתה לאות ברית)(שם הרמב''ן מטה, כשהיא מראה לאדם את הגבולות שהציב הקב"ה לעולמו. נראה להסביר כי הברכה שאנו ,מברכים היא ההדהוד האנושי לברית הזו, כשאנו מכירים בכך שגם כשהדין מאיים להופיע .הרחמים מנצחים דרך 'אות' הברית ביאר: הקשת מורה על כך שהשמש מכה בעננים, וזהו סימן לכך שהעולם ימשיך)(שם הספורנו להתקיים כסדרו, ואין שום כוח טבעי שיכול להפר את הברית שנכרתה. הביאור הוא שהברכה 'היא ההכרה בכך שכל טבע העולם הוא נס מתמשך, והקשת היא תזכורת לכך שהקב"ה 'זוכר .את בריתו גם כשאנו שוכחים זאת דווקא בענן, שכן הענן הוא סימן לפורענות, ובו נתן הקב"ה- ביאר: נתתי בענן)(שם הכלי יקר את סימן הרחמים כדי לומר שהפורענות לא תצא אל הפועל. נראה ליישב כי הברכה על הקשת היא לא רק על הראייה הפיזית, אלא על העובדה שהקדוש ברוך הוא הפך את הכלי של הפורענות .לכלי של תקווה מתוך המקורות המקראיים המאירים את סוד הברית, אנו ניגשים אל פתח בית המדרש של .חז"ל, שם נבחנו דקויות הראייה והברכה אל מול פלאי הבריאה מבואר: תנו רבנן, הרואה הקשת בענן צריך שישתחוה ויפול)(דף נט ע"א בגמרא במסכת ברכות ביאר: מתוך שהקשת)(שם על פניו, ויברך ברוך זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו. רש"י היא מראה שנתחייב העולם כליה והקב"ה מרחם, לכן הראייה מעוררת את האדם להכנעה לפני .הבורא, וברכה זו אינה רק שבח על המראה, אלא הכרה במציאות החסד האלוהי המגן עלינו מבואר: רבי יצחק אמר, צריך להשתחוות כשהוא)(מסכת ברכות פרק ט הלכה ב בתלמוד ירושלמי רואה אותה, וכשראה אותה שוב, אומרים לו שיברך שנית אם עברו עליה ימים, שכן ראייה חדשה מבארים: הדיון נסוב על משמעות)(שם היא המעוררת את חובת ההודיה. מפרשי הירושלמי ה'ברית' – האם הברכה היא על גילוי האות, או על עצם המציאות המגנה עלינו, וההכרעה היא .שהראייה בפועל היא המקימה את הברכה, וראייה מחודשת מחייבת תגובה נפשית מחודשת מבואר: על הברקים והרעמים מברך בנפרד, שכן כל אחד מהם)(שם בגמרא במסכת ברכות ביאר: שיש להבחין בין תופעות)(שם הוא עדות ל'עושה מעשה בראשית' באופן אחר. תוספות שונות, ואין הברכה על האחת פוטרת את רעותה, שכן כל התגלות של כוח אלוהי בטבע דורשת .התייחסות ייחודית, ואין כאן פעולה אחת אלא רצף של גילויים הדורשים מאיתנו ערנות מתמדת לאחר שסללנו את הדרך בדברי חז"ל, אנו ניגשים אל משנתם של הראשונים, המבקשים .להגדיר את טיב הברכה על הקשת ואת התנאים המביאים אדם לברך עליה שנית פסק: הרואה את הקשת צריך לברך ברוך זוכר הברית. נראה)(ברכות דף מב ע"א בדפי הרי"ף הרי"ף

גם לנשמה מגיע אוכל 738 738 ,ליישב כי הרי"ף מדגיש את הפשטות שבמצווה: ברגע שראית את האות המעיד על הברית .הברכה מחויבת המציאות, שכן האות נגלה לעיניך כדי שתכיר בחסד הבורא , ביאר: שאין לברך על הקשת אלא אם כן ראה אותה במלואה)(מסכת ברכות פרק ט סימן כב הרא"ש אך אם ראה חלקה אין מברכים, דבברית שלמה עסקינן. נראה להסביר כי הרא"ש מבקש מאיתנו לדייק באות; הקשת היא סימן לברית, ורק כאשר הברית נראית בשלמותה היא מעוררת את .התגובה הנפשית המלאה של הברכה חידש: שמי שראה את הקשת ובירך, ואחר כך נתפזרו העננים ושוב)(מסכת ברכות סימן קלד המרדכי נראתה הקשת, שפיר מברך בשנית, שכן הראייה השנייה היא ראייה חדשה לגמרי. נראה ליישב כי המרדכי קובע את העיקרון המנחה: הברכה אינה על המציאות המופשטת של הקשת, אלא על .החוויה המפתיעה של הראייה שלה, וכל אימת שהראייה מתחדשת, גם הברכה מתחדשת , ביאר: דאין מברכים אלא בראייה ראשונה של אותו היום)(הלכות ברכות דף פו ספר האשכול ואם חזרה ונתגלתה אינו מברך, דהושלמה הברכה בראשונה. נראה להסביר את דעתו, כי הוא מחזיק בגישה שברכת הקשת היא ברכה על 'יום' של ברית, ואין צורך לחזור עליה כל אימת .שהעננים מתחלפים ביאר: דמברכים על הקשת בשם ומלכות, דאיתא בגמרא דהוי ככל)(או"ח סימן רכ"ט הטור ברכות שנתקנו על הראייה. נראה ליישב כי הטור מקבע את מעמדה של הברכה כחלק בלתי ,נפרד ממערכת הברכות שנתקנו כדי לרומם את האדם מהתבוננות בטבע אל ההכרה בבורא .ואין לגרוע ממנה לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים, נצלול אל משנתם של האחרונים, המנתחים את .המורכבות שבחזרת הברכה על הקשת והזיקה שבין ראייה לראייה ביאר: בשם הברכי יוסף, שאם ראה את הקשת שוב, אפילו)(סימן רכ"ט סק"ב המשנה ברורה בתוך שלושים יום, חוזר ומברך. נראה ליישב כי המשנה ברורה מבדיל בין ברכות על תופעות טבע מתמשכות, שבהן יש גדר של זמן, לבין ברכת הקשת שהיא ברכה על הראייה עצמה, וברגע .שהקשת נעלמה מן העין ונגלתה שנית, הרי זו ראייה חדשה המצריכה שבח חדש חידש: שגם אם הקשת נראית שוב באותו יום, אם נתפזרו העננים)(סימן רכ"ט המחזיק ברכה וזרחה השמש, הרי שהקשת הראשונה נעלמה, וראייתה השנייה היא כקשת חדשה שנולדה לעולם. נראה להסביר את דבריו, כי הוא מבקש מאיתנו לראות בכל הופעה של קשת פעולה אקטיבית של הבורא, המזכיר את בריתו מחדש בכל פעם שהעננים והאור נפגשים, וממילא אין .הברכה הראשונה חלה על מה שעוד לא התגלה ביאר: שברכת הקשת היא הכרה בכך שהקב"ה 'זוכר' את)(בספרו על מסכת ברכות השפת אמת בריתו, וכל אימת שהיא מתגלה, היא תזכורת רעננה המכוונת את הלב לתשובה. נראה ליישב כי הוא מדגיש שאין כאן עניין של 'כמות' הברכות, אלא עניין של 'איכות' הראייה – האם אנו עדיין .נרגשים מהברית כשם שהיינו בפעם הראשונה ביאר: דאין מברכים אלא בראייה ראשונה, וכך נהגו העולם)(או"ח סימן רכ"ט הערוך השולחן

חנ תשרפ 739 739 להקל, שלא להרבות בברכות שאין בהן ודאות של חידוש. נראה להסביר כי הוא משקף את ,הנהגת היראה, שבה אנו נמנעים מלהוציא שם שמיים לבטלה במקום שיש ספק הלכתי .ומעדיפים לכוון את ליבנו בברכה הראשונה לכלל המופעים של הקשת באותו יום , חידש: שאם נתפזרו העננים לגמרי, בטל הקישור שבין הקשתות)(או"ח סימן ל"ט האבני נזר ועל כן כל קשת היא ישות עצמאית המחייבת ברכה משל עצמה. נראה לבאר כי הוא קובע גדר מוחשי: כל אימת שהענן, שהוא ה'מסך' של הברית, משתנה או נעלם, מתבטלת הראייה הקודמת .ונוצרת מציאות חדשה הדורשת הודיה מחודשת אנו ניצבים אל מול פסיקותיהם של גדולי הדור האחרון, המבקשים לפלס נתיב בהיר בתוך הסוגיה המורכבת של ברכת הקשת. הדיון המרכזי סובב סביב ההגדרה של ראייה חדשה, והאם .כל הופעה מחייבת שבח מחודש ביאר: בעניין)(חלק ה חלק אורח חיים סימן כה הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בספרו שו"ת יביע אומר הברכה על הקשת, יש להורות למעשה כדעת הפוסקים הסוברים שיש לברך על כל ראייה .וראייה, ואין הברכה הקודמת פוטרת את הבאה אחריה אם התפזרו העננים וחזרו ונתקשרו נראה ליישב כי הוא מדגיש שאין כאן עניין של ספק, אלא חובה ברורה להודות על כל הופעה ,של הברית, שכן כל הופעה היא התחדשות הרחמים, ואין לנו לגרוע מהשבח המגיע לבורא עולם .שכן הקשת היא אות חי, דינמי ומתחדש בכל רגע ורגע חידש: דאולי יש)(דף נט עמוד א מו"ר הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת ברכות לברך על כל קשת ואפילו באותו יום ואפילו לא נתפזרו העבים, כי יתכן ובינתיים גברו פשעי ,ישראל חס ושלום ונתגלתה הקשת לרחם, ואם כן צריך לברך שנית. נראה להסביר את דבריו מוסרי: הקשת אינה רק מראה טבעי, אלא היא אות המופיע בעת-כי הוא מעניק לנו מבט פנימי צורך, וכל הופעה שלה מלמדת על מצב רוחני חדש, וממילא גם הצורך בברכה הוא חדש, שכן .בכל פעם היא באה לעצור את הדין ולעוררנו לתשובה מחדש ביאר: שאף על פי שהקשת היא)(סימן כא מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר על מסכת ברכות אות ברית, הרי שאין היא אות ברית על העבר בלבד, אלא היא קיום תמידי של הברית, ועל כן .כל זמן שהקשת לפנינו, אין טעם לברך שנית, אך אם נעלמה ושבה ונגלתה, הרי זו התחדשות נראה ליישב כי הוא מגדיר את הזמן של הברכה – הברכה היא על גילוי האות, וכאשר האות נעלם, פג תוקף הראייה, ושובה של הקשת הוא הופעה חדשה של האות המזכיר שוב את הברית .המופרת והמשוקמת בכל יום מחדש ביאר: דאין לברך על)(חלק א סימן סא הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה אורח חיים הקשת אלא אם כן נתפזרו העננים במידה ניכרת, שאז מורגש השינוי בראייה. נראה להסביר כי הוא תובע מאיתנו עין בוחנת; לא כל שינוי קל בתאורה מחייב ברכה, אלא רק שינוי משמעותי ,שמביא לידי תחושה של ראייה חדשה, שכן הברכה נתקנה על הפלא שבהופעת האות בתוך הענן .וכשהענן נעלם והתחלף, המופע הבא הוא התגלות נוספת של החסד האלוהי ביאר: שברכת הקשת)(פרק כג הלכה כב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספרו הליכות שלמה

גם לנשמה מגיע אוכל 740 740 ,שייכת לאותם מקרים שבהם הטבע משתנה לנגד עינינו, ולכן אם נעלמה הקשת וחזרה, מברכים אך כל עוד היא לפנינו, גם אם היא נחלשת ומתחזקת, היא נחשבת לאותה ראייה. נראה ליישב כי הוא מציב גבול ברור: הברכה היא על המראה הכולל, וכל עוד המסגרת של הברית קיימת ,לפנינו, היא עומדת בעינה, ואין צורך להוסיף ברכות שעלולות חלילה להפוך לשגרתיות מדי .אלא יש להתרכז בברכה הראשונה המקיפה את כל עוצמת הרגע כעת, משהעמקנו בסברותיהם של גדולי הדורות ופוסקי ההלכה, אנו יוצאים מבית המדרש אל רפת החיים, אל המציאות העכשווית שבה השאלה הופכת למעשה של יום ביומו. הנפקא מינות העולות מסוגייתנו אינן רק טכניות, אלא הן צובעות את ההתנהלות המוסרית וההלכתית .שלנו באור חדש ומזוקק הנפקא מינה הראשונה נוגעת להגדרת הראייה המחייבת ברכה. אדם שראה קשת, ונעלמה .מעיניו בתוך עננים שהתפזרו וחזרו והתקשרו, הרי שעל פי רוב הפוסקים מדובר בראייה חדשה מסקנת הדברים היא שהקשת אינה מצב קבוע, אלא התגלות רגעית של חסד, וכל רגע של התגלות כזו מחייב אותנו לעצור את מרוץ החיים ולהודות. החידוש הוא שאפילו ביום אחד, אם התרחש רצף כזה, הרי שאנו נדרשים לברך שנית, שכן בכל פעם הקדוש ברוך הוא מזכיר לנו .את בריתו באופן המותאם לשעה ולמקום שבהם אנו נמצאים הנפקא מינה השנייה עוסקת בהבחנה שבין רצף לבין הפסקה בראיית הקשת. מי שרואה את זמנית, הרי שעל פי המסקנה-הקשת מתעמעמת אך אינה נעלמת לגמרי, או שרואה שתי קשתות בו ההלכתית אין צורך בברכה נוספת. המסקנה היא שהברכה אינה על כל פרט ופרט במראה, אלא על המופע הכולל של הברית. התובנה כאן היא שלא לחפש את הריבוי הטכני, אלא את העמידה הרגשית מול האות. ההלכה מלמדת אותנו שדווקא העצירה בברכה הראשונה, מתוך הבנה שהיא .מקיפה את כל האירוע הנוכחי, היא המבטאת את היראה והכבוד הנכונים כלפי הקודש הנפקא מינה השלישית מתמקדת בזהירות שלא להזכיר שם שמיים לבטלה, גם במקום שיש בו מקום לברכה. אדם שאינו בטוח אם הקשת שהופיעה כעת היא אותה הופעה או שמא ראייה חדשה, המסקנה היא להקדים ולברך פעם אחת בביטחון, ולא להיגרר אחר ספקות המטשטשים את חווית ההודיה. הבהירות ההלכתית נותנת לנו את השלווה לפעול מתוך ביטחון שהברכה שבירכנו – מתוך לב שלם המודה על החסד – היא היא הדרך שבה התורה חפצה שנקבל את פני .הברית בכל רגע שבו היא נגלית לעינינו לסיכום, למדנו שההלכה מבקשת מאיתנו לא רק לדעת מה מותר ומה אסור, אלא לפתח רגישות לאבחנה דקה בין התחדשות אמיתית בראייה לבין שגרה חולפת. אנו נדרשים לבחון את המציאות בעין מפוקחת, לדעת שההופעה החוזרת של הברית היא הזמנה להעמקה נוספת ביראת שמיים. כל ברכה שאנו מוסיפים, או נמנעים מלהוסיף, הופכת להיות רגע של בירור, שבו .אנו מקדשים את הטבע באור של הלכה צלולה וברורה לאחר שעמדנו על גדרי ההלכה והנפקא מינות למעשה, הגיעה העת להעמיק אל רובדי הרעיון, אל הדיאלוג הסמוי מן העין שבין השמיים והארץ, בין הענן המאיים לבין הקשת המבטיחה. בירור העומק .של סוגייתנו אינו רק עניין של ברכות, אלא הוא מסע בנבכי האמונה ביחסו של הבורא לבריאתו

חנ תשרפ 741 741 הקשת, בתודעה היהודית, אינה רק תופעה פיזיקלית הנוצרת משבירת קרני אור, אלא היא עדות לכך שהעולם נושא בקרבו חותם של רחמים. כאשר אנו רואים את הקשת פעם נוספת, אנו ניצבים בפני תמיהה עמוקה: האם הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו לעצור שוב ושוב? האם כל הופעה 'מחייבת כניעה מחודשת? נראה לבאר כי הדיון אם לברך שנית טומן בחובו הבנה מהותית על 'הזכירה ,האלוהית. הברכה שלנו אינה רק תגובה למראה, אלא היא השותפות של האדם בברית. כשאנו מברכים אנו אומרים לקדוש ברוך הוא: אנו רואים את הסימן, אנו מזהים את החסד, ואנו מקבלים עלינו את המחויבות הגלומה בו. הראייה החוזרת ביום אחד היא קריאה אישית, הזמנה בלתי פוסקת לעורר .את הנפש, שכן הברית אינה רגע שחלף במבול הקדמון, אלא זרם חי של חיים המתחדש בכל רגע נראה להעמיק ולומר כי הוויכוח בין הפוסקים אם לברך שוב אינו רק ויכוח על נוסח הברכה, אלא על תפיסת המציאות. מי שסובר שאין לברך שנית, רואה בקשת אירוע מתמשך, עקבי, שבו ה' זוכר את בריתו באופן יציב ובלתי משתנה, ודי לנו בהכרה אחת כדי להבין זאת. מנגד, הדעה הסוברת שיש לברך על כל ראייה חדשה, תופסת את הקשת כ'התגלות' – כרגע של חסד חולף, המופיע ונעלם, המזמין אותנו להתחדשות רוחנית בלתי פוסקת. בראייה זו, כל קשת היא הזדמנות חדשה .שניתנה לנו כדי להבין שהעולם אינו מובן מאליו, ושאנו זקוקים לרחמי ה' בכל רגע ובכל שעה .עומק הסוגיה מוביל אותנו להבנה כי האדם אינו רק צופה פסיבי בקשת, אלא הוא 'עד' לברית הברית זקוקה לעדים, והברכה היא פעולת העדות שלנו. אם ראינו את הקשת ונעלמה, ועכשיו ,היא שבה – הרי שאנו עדים לאותה ברית ממש, אך בנסיבות אחרות, אולי לאחר פחד או דאגה ולכן העדות חייבת להישמע מחדש. האדם המבקש לברך שנית אינו אדם החשוף לטרטור הלכתי, אלא אדם המחפש להכניס את הקדושה אל תוך כל פינה ביומו, שאינו מוותר על שום .הזדמנות להודות, שאינו נותן לרגעים הגדולים לחלוף לידו מבלי לחתום אותם בברכה בסופו של דבר, ההבחנה שההלכה עורכת – שהראייה החדשה מצריכה ברכה חדשה – מגלה .לנו שהקב"ה חקק בטבע את האותות הללו כדי לומר לנו: אני כאן, אני זוכר, ואני מחכה לכם הברכה שניתנת על הראייה השנייה היא אישור לכך שגם אחרי שחששנו, גם אחרי שהעננים התקדרו, האור שוב מנצח. זוהי התנועה הנפשית של הנשמה היהודית – תמיד לחפש את האור בתוך הענן, תמיד להודות, תמיד להתחדש. הברית היא נצחית, אך האדם צריך לחדש את חיבורו .אליה בכל יום, בכל שעה, ובכל ראייה בנימי נפשנו, הדיון ההלכתי הדק בשאלת הברכה על הקשת הופך למורה דרך לחיים של אמונה וערנות. החיבור לנפש מתחיל בהבנה כי החשש מברכה מיותרת, מול הרצון להתחדש בברכה נוספת, מבטא את המאבק הפנימי שלנו בין הרצון להישאר במסגרת המוכרת והבטוחה, לבין הכמיהה לצאת אל מחוץ למסגרת ולפגוש את הקב"ה בהתחדשות אינסופית. הנפש האנושית זקוקה ליציבות, וההלכה מציבה לנו את הגבולות, אך היא גם קוראת לנו להיות רגישים להופעת .החסד שמתחדשת בכל עת ובכל רגע, גם כשהשמיים נראים כיום קודרים ואפורים האמונה אינה רק בידיעה שהקב"ה כרת ברית עם עולמו, אלא בידיעה המוחלטת שהוא זוכר אותנו, את הפרט ואת הכלל, בכל רגע של סכנה או של משבר. כאשר אדם רואה את הקשת שנית, הוא עובר תהליך פנימי של עומק; הוא נדרש להשיל מעליו את השגרה המכהה את

גם לנשמה מגיע אוכל 742 742 הראייה, ולהתמסר להתרגשות הראשונית של המפגש עם האות האלוהי. זוהי התעלות נפשית ,שבה האדם לומד שכל הופעה של חסד בעולם היא קריאה אישית אליו, המבקשת ממנו לעצור להביט, ולהגיב בלב מלא הודיה. החשש שמא "בירכתי כבר" מתגמד מול השמחה העמוקה על .כך שהברית עדיין בתוקף, וכי זכיתי לראות את סימנה שוב יומית, הסוגיה הזו מלמדת אותנו על הדרך שבה אנו ניגשים לחיים בכלל. אנו-בהנהגה היום חיים בעולם שבו אירועים חוזרים על עצמם, שגרות נשנות, ויומיום אפרורי עשוי להשכיח מאיתנו את ניסי הבריאה הפועמים סביבנו. הידיעה שקשת יכולה להופיע שנית, ושייתכן וכל הופעה היא התחדשות של רחמים, היא שיעור עצום בפקיחת עיניים רוחנית. אדם שחי מתוך ההבנה הזו אינו הופך להיות אדם נמהר, אלא להפך – הוא אדם שמבין שהקדושה מחייבת אותו לערנות מתמדת. הוא מבין שקדושה היא לא רק מה שאני עושה במסגרת הכללים, אלא היכולת .לזהות מתי המציאות מסביבי מזמינה אותי להתחדשות של אמונה היכולת להכיל את הראייה החוזרת הזו, מתוך בחירה אם לברך, היא היכולת להאמין בטוב הבסיסי ובברית הנצחית. מי שמאמין שהקב"ה חפץ בחיים, מבין שהאדם המתבונן בטבע הוא ,שותף למעשה בראשית. הלב שאינו חושש להתחדש בברכתו, הוא לב שלא ננעל בתוך השגרה הוא לב שפתוח להשפעה האלוהית הזורמת בתוך הבריאה. זוהי הנהגה של אמונה – הידיעה שבורא העולם, שנתן לנו את הקשת לאות, שמח בהכרת הטובה שלנו בכל פעם שאנו מבחינים .בנוכחותו בחיינו, גם כשהיא חוזרת ומתגלה בדרכים מופלאות ובלתי צפויות המצפן הפנימי הנבנה מתוך סוגייתנו אינו רק עניין של הלכות ברכות, אלא הוא מכוון את האדם אל מוסר של התבוננות. האדם המבקש להיות ישר עם עצמו ועם בוראו, מגלה כי אין קונפליקט בין השגרה לבין ההתחדשות, אלא הרמוניה עמוקה הדורשת ממנו עין חדה ואומץ לב רוחני. המצפן הזה מלמד אותנו כי אדם שיראתו טהורה, אינו מחפש לעצמו נתיבי בריחה אל הפסיביות או אל הרגל, אלא הוא מבין שחובתו היא להיות עירני לכל פעימה של חסד, גם אם .היא חוזרת ומופיעה, גם אם היא שבה ומזכירה את הברית שכבר פגשנו בה המוסר הזה מחנך אותנו לענווה מול פלאי הבריאה. לעיתים אנו נוטים לבנות לנו מגדלי שן של ידע, שבהם הכול מוגדר, יציב וברור, וכל הופעה חדשה של פלא הטבע נתפסת כעניין טכני שאין בו חידוש. אך כשאנו ניצבים מול פלאי הבריאה, המצפן הפנימי מורה לנו כי הקדושה אינה נמדדת בשגרה, אלא ביכולת לזהות את קריאת השעה. הענווה מתבטאת בידיעה שאין אנו הקובעים מהו הטבע, אלא הקב"ה שבורא ומחדש בטובו בכל יום תמיד, והיא מעניקה לנו את .הרשות, ואף את החובה, לפעול מתוך התפעלות אמיתית, כמי שרואה את האות בפעם הראשונה גבורה מוסרית נדרשת מאיתנו גם בדרך שבה אנו מסתכלים על ה'חזרה'. המצפן הפנימי מלמד אותנו כי האדם החופשי באמת הוא זה שאינו פוחד מהתיוג של 'מתלהב'. אדם כזה יודע להבדיל בין התלהבות חיצונית לבין פנימיות עמוקה של עבד ה' המודה על כל רגע. הוא אינו זקוק לאישור חיצוני כדי לדעת שפעולתו היא אמת; הוא נושא בקרבו את הוודאות שכל ברכה מחדשת היא אבן בניין בבנייתו של עולם המבקש להכיר בבוראו, עולם שבו כל רגע הוא התגלות, וכל מופע .של טבע הוא הזמנה לשיחה אישית עם הקדוש ברוך הוא

חנ תשרפ 743 743 לבסוף, המצפן הזה מוביל אותנו לאחריות אישית בתוך הקהילה. אם אנו הופכים להיות אנשים שחייהם מונחים על בסיס של הבנה שכל מראה בבריאה הוא אות של ברית, הרי שאנו הופכים למודל של עוצמה רוחנית עבור הסובבים אותנו. אנו משדרים שאין 'סתם' בטבע, וכי השגרה אינה אלא צעיף המכסה על רצף של נסים. השלווה שבה אנו ניגשים לברך, מתוך הכרה בעומק הדין והחסד, היא עדות לכך שהמצפן הפנימי שלנו מכוון אל הטוב המוחלט, ושהנפש שלנו .קשובה לקול העמוק והאמיתי המבקש מאיתנו לראות, להכיר, ולהודות אנו מסיימים את מסענו בסוגיה זו, ומבקשים לאסוף את התובנות אל תוך שגרת יומנו, כדי שהלימוד לא יישאר בין דפי הספר, אלא ילווה אותנו ברגעים הקטנים של חיי המעשה. התובנה הראשונה היא כוחה של ההבחנה. בתוך מרוץ החיים התובעני, אנו נדרשים לא פעם להחליט החלטות מהירות ומכריעות. הסוגיה מלמדת אותנו שלא למהר ולקבל את המציאות כפי שהיא ,נראית במבט ראשון, אלא להקדיש רגע של מחשבה, לבחון את הערכים העומדים על הפרק ולשאול את עצמנו: היכן נמצאת האמת האלוקית במקום הזה? הידיעה שהתורה העמידה את ערך הברית כעדות לקיום העולם, מאפשרת לנו להתהלך בביטחון גם כאשר אנו נדרשים לפעול .בתוך שגרה של תופעות טבע. התובנה השנייה היא החופש מן העול המיותר של רגשות אשם כשם שזכינו ללמוד שהמברך על ראייה חדשה עושה רצון קונו, כך עלינו להשליך מעלינו מטענים נפשיים שאינם שייכים למי שפועל מתוך רצון להודות ולהלל. היכולת להשתחרר מן החמרות .המדומות היא חלק מהחוסן הנפשי שבו אנו בונים את הבית שלנו, בית של רחמים ושל אמון בבורא :עיקר העניין:עיקר העניין הסוגיה שלפנינו מציבה בפנינו מראה מרתקת על הדינמיקה שבין המופע החולף של הטבע לבין עדותו הנצחית של הקדוש ברוך הוא על בריתו. הדיון אם צריך לברך פעמיים ביום אחד על הקשת, אינו רק משא ומתן הלכתי, אלא ביטוי לחיפוש העמוק אחר הטהרה בתוך מציאות שבה העולם משתנה לנגד עינינו. למדנו כי בעוד שהקשת מוגדרת כאות ברית, היא גם מציבה הזמנה מתמדת להתבוננות, שנועדה להגן על נשמתנו מלהפוך את הפלא לשגרה אפורה. השילוב שבין הידיעה שהקשת היא מתנה אלוקית לבין האחריות האנושית לזהות את החידוש שבה, מלמד אותנו כי הקדושה אינה דורשת מאיתנו קפיאה על השמרים, אלא התמודדות מתוך עין חדה ואחריות. כאשר אנו מבינים שכל רגע של הודיה הוא הזדמנות לגלות את אורו של הקב"ה בעולם, המציאות כולה הופכת למרחב של קדושה. הלב הנבון יודע להבחין בין הראייה הראשונית לבין הראייה המחדשת, ודרכו הוא סולל את הדרך לחיים של טהרה, שבהם כל ברכה היא אבן בניין בבניית האישיות שלנו לפני ,בורא עולם. המסקנה המזוקקת מכל הסוגיה היא שההבחנה אינה רק פעולה טכנית אלא היא דרך חיים שלמה, המבקשת לראות את האור גם בתוך השעות המתוחות .ולשמור על הלב נקי וקשוב לקול ה' המדריך אותנו בכל צעד ושעל

גם לנשמה מגיע אוכל 744 744 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין החיים הם מסע של זיכוך מתמיד שבו היכולת להבדיל בין העיקר לטפל היא הכלי החשוב ביותר בידי האדם. כשאנו בוחנים את מציאות חיינו בעין מפוקחת ובלב .ישר, אנו הופכים את החומר הגולמי למהות רוחנית השופעת חסד וטהרה ?