?כיצד מגדירים על מי שנוצר בספר יצירה כאדם או כבהמה? כגוי או כיהודי

?כיהודי בתוך מרחבי הסוד והמסתורין, במקום שבו האותיות הופכות לחומר והדיבור הופך למציאות, ניצבת חידה המטלטלת את גבולות הבריאה המוכרים לנו. האדם, אשר ברא במו

כיצד מגדירים על מי שנוצר בספר יצירה כאדם או כבהמה? כגוי או ?כיהודי בתוך מרחבי הסוד והמסתורין, במקום שבו האותיות הופכות לחומר והדיבור הופך למציאות, ניצבת חידה המטלטלת את גבולות הבריאה המוכרים לנו. האדם, אשר ברא במו ידיו, בצירופי אותיות קדושים, בריה המהלכת על הארץ – מי הוא זה? האם לפנינו עומד ,יצור אנושי בעל דעת, בחירה ושייכות לכלל ישראל, או שמא מדובר במעטפת גשמית בלבד ?השואבת חיות מאורות עליונים אך נעדרת את הנשמה האלוקית המפעימה את נזר הבריאה השקט בחדר הלמידה הופך לחידתי, בעוד המחשבה נעה בין כוחו העצום של האדם לבין סוד הצלם האלוהי המבדיל בין חיים לחיים. התחושה היא של רעד קל באוויר, כאילו אנו

חנ תשרפ 697 697 ניצבים על סף העולם שבין דמיון למציאות, מנסים להבין האם היצירה הזו שייכת למניין הקהל, או שמא היא כבהמה שמהלכת על ארבע, נעדרת אחריות ונעדרת נצחיות. השאלה תובעת את בירורה: היכן עובר קו הגבול שבין יצירה מושלמת לבין גולם, והאם בריה זו ?נושאת עמה את נשמת החיים, או שמא היא כענן החולף שאין בו ממשות של קיום נצחי נפנה עתה אל פסוקי התורה המאירים את הדרך להבנת מהות הנפש והיצירה, ונשמע את :)(פרק ב פסוק ז קולם של מפרשי התורה המבארים את סוד הבריאה. נאמר בספר בראשית .וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה מבאר: שנתן בו נשמה מתוכו, שהיא נשמה שאין לה הפסק. הביאור בזה)(בראשית ב ז רש"י הוא שהאדם נבדל מכל יצורי התבל בכך שהוא נושא בקרבו ניצוץ אלוהי ישיר, המעניק לו דעת, בחירה חופשית ושייכות לעולם הנצח. ללא נשימה אלוהית זו, היצירה נותרת כחומר .גולמי בלבד, נעדרת את המהות העמוקה המגדירה את האנושיות , מבאר: כי הנשמה היא החלק המעלה את האדם על כל הנבראים)(בראשית ב ז הראב"ע ועל ידה הוא משיג את המושכלות ומכיר את בוראו. ההסבר בזה הוא שהגוף לבדו הוא רק כלי קיבול, אך השילוב בין החומר לבין הנשמה הוא שיוצר את הישות המכונה 'אדם', בעלת .יכולת להבין את משמעות קיומה בעולם מבאר: כי בנשמה הזו נכללו הנפש, הרוח והנשמה, והיא המעניקה)(בראשית ב ז הרמב"ן לאדם את חיותו הנצחית. ביאורו מלמד כי השלמות האנושית אינה תלויה רק בהופעה החיצונית, אלא בכך שהקב"ה הפקיד בתוך הגוף נשמה ממקור עליון, המקשרת את האדם .אל מקור החיים והופכת אותו לישות בעלת ערך ומשמעות , מבאר: שהנשמה הניתנת לאדם היא כוח המאפשר לו ללמוד וללמד)(בראשית ב ז הספורנו להבין ולהשכיל. הביאור בזה הוא שכל עוד היצירה חסרה את הכוח הזה, היא אינה יכולה .להיחשב כאדם, שכן תכלית האדם היא ההכרה וההשגה, ולא רק עצם התנועה או החיות מתרגם: והוה באדם לרוח ממללא. נראה לבאר שמהות האדם)(בראשית ב ז תרגום אונקלוס מתמצית ביכולת הדיבור וההכרה, וכל בריה שאינה ניחנה ברוח ממללא זו, אינה נכנסת לגדר .אדם השותף לברית הקודש נצלול עתה אל הסוגיה המרתקת בתלמוד הבבלי, המגלה לנו טפח מעולמם של חכמים .שנגעו בסודות הבריאה מובא המעשה המופלא: רבא ברא גברא, שדר קמיה)(דף סה ע"ב בגמרא במסכת סנהדרין דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מן חבריא את? הדר מבאר: על)(דף סה ע"ב ד"ה רבא ברא גברא ליה: מן חבריא אנא. מיהדרא ליה לעפרא. רש"י ידי ספר יצירה, שהיה עוסק בצירופי אותיות. הביאור הישיבתי הוא שרבא, בכוח צדקותו ובהבנתו המעמיקה באותיות שבהן נברא העולם, הצליח לעורר את כוחות החומר לכדי ,תנועה אנושית, אך בהיעדר נשמה אלוהית, הגולם לא היה מסוגל להשיב דיבור של דעת .שכן הדיבור הוא סימן לנשמה המשתמשת בפה ככלי להבעת המחשבה

גם לנשמה מגיע אוכל 698 698 ממשיכה ומביאה סיפורים נוספים על חכמים שעסקו)(דף סה ע"ב הגמרא במסכת סנהדרין בבריאה, ומבארת כי היצירה הזו נעשתה לצרכים מסוימים, כגון עשיית תבשיל או צרכי דנים בכוח זה, ונראה לבאר מדבריהם שבריאה)(דף סה ע"ב ד"ה רבא ברא גברא שבת. התוספות זו אינה כבריאת הקב"ה, אלא כוח המופעל על חומרי העולם על ידי צירופי אותיות המניעים .את כוחות הטבע, אך אין כאן יצירה של ישות בעלת בחירה או נשמה נצחית מובא בהקשר דומה: רבי חנינא ורבי אושעיא)(מסכת סנהדרין פרק ז הלכה יג בתלמוד ירושלמי היו יושבים כל ערב שבת ועוסקים בספר יצירה, ונבראה להם עגל משולש והיו אוכלים אותו. מפרשי הירושלמי מבארים כי יצירה זו נעשית על ידי כוח המעשה שבאותיות, אך .היא אינה בריה המוגדרת בדרגת אדם, אלא כוח שנתגבש לכדי חומר שניתן להשתמש בו נראה להסביר שחכמים אלו השתמשו בכוח זה כדי להראות את עוצמת התורה, אך הקפידו .שלא להגדיר את היצירה כבעלת נפש, כדי שלא להטעות כאילו יש לאדם כוח ליצור נשמות נפנה עתה אל דברי רבותינו הראשונים, אשר ביקשו לעמוד על טיבו של אותו גולם שנברא .בכוח צירופי האותיות ועל גבולותיו ההלכתיים ביאר: אברהם אבינו עליו השלום חצב בבנייתו)(פרק ו הראב"ד בפירושו לספר יצירה אותיות הקודש וצירף ועלתה בידו הבריאה, שנאמר 'את הנפש אשר עשו בחרן', מלבד שנתעסק אברהם אבינו בצירוף האותיות של ספר יצירה, כדאמרו חז"ל רבא ברא גברא וכולי. נראה להסביר מדבריו כי יצירה שכזו אינה רק כלי עבודה או חיות בעלמא, אלא יש בה ממשות של נפש שניתן להחשיבה כחלק ממעשיו של הצדיק בעולם, מה שפותח פתח למחשבה כי בנסיבות מסוימות, יצירת הצדיק עשויה להגיע למדרגה גבוהה יותר מזו .שנראתה במעשה דרבא ביאר: שסוד צירופי האותיות אינו אלא גילוי כוחו של)(ערך צרף הרד"ק בספר השרשים הקדוש ברוך הוא שהטמין בבריאה, ועל כן כשהצדיק עוסק בכך, הרי הוא מגלה כוחות הגנוזים בחומר. הביאור בזה הוא שהיצירה אינה 'בריאה מאין' כפי שברא הקב"ה, אלא השפעה על החומר הקיים שינוע ויפעל לפי חוקי הטבע העמוקים שנחקקו באותיות, ועל .כן אין ליצירה זו את המעמד ההלכתי של אדם שיש לו זכויות וחובות , ביאר: שמעשה רבא אינו בגדר בריאת אדם ממש)(פרק יח 'המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה שכן האדם מורכב מנשמה שאינה ניתנת ליצירה על ידי בשר ודם, אלא הוא בגדר גילוי כוח החומר ללא רוח חיים של ממש. ההסבר בזה הוא שכל עוד חסרה הנשמה האלוהית שהיא חלק אלוה ממעל, הרי שהבריה הזו נשארת בגדר 'חיות בעלמא' ותו לא, וכל פעולותיה הם .רק כוח הנע מכוח הפועל שברא אותה כאשר אנו פונים אל הפוסקים האחרונים, אנו מוצאים משא ומתן מרתק בשאלה מהו המעמד ההלכתי של בריה זו – האם היא נחשבת לאדם בקהל ישראל, או שמא נותרת היא .במדרגה נמוכה בהרבה כתב: שנראה שהנברא בספר יצירה אין לו כל)(יו"ד, הלכות נדה, סימן קטז, סק"א החזון איש

חנ תשרפ 699 699 זכויות ישראל, וקרוב שאין לו גם זכויות אדם. ביאור הדברים הוא כי כל הדינים של התורה – מניינים, טהרה, והלכות שבת – מבוססים על מהות האדם שנברא בנשמה שנופחה בו על ידי הבורא, ואילו יצירה אנושית המבוססת על צירוף אותיות היא כוח פיזיקלי בלבד, חסרת .נשמה, ולכן אינה כלולה בהגדרת 'אדם' לעניין חיובים וזכויות כתב: שבריה זו הנבראת בספר יצירה אינה)(בספרו בן יהוידע, סנהדרין דף סה ע"ב הבן איש חי מתקיימת יותר מעשרים וארבע שעות, כי צריך לו חיים, ומי ייתן לו חיים. הביאור בזה הוא שהנשמה היא חוליה המחברת בין גוף לבין נצח, ובהיעדר נשמה אלוהית, אין לגוף את היכולת לשמר את קיומו לאורך זמן, שכן החיות הזמנית שניתנה לו על ידי צירופי האותיות מתפוגגת .ברגע שההשפעה האנרגטית פוסקת ביאר: בריה זו יתקבצו חלקיה ויתעלו למעלה)(שער כד, פרק י הרמ"ק בספרו פרדס רימונים בהתקרבם אל צור מחצבתם, ולא שיהיה בה נשמה ולא נפש ולא רוח, אלא חיות בעלמא, עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה מפני תכונת צורתו וטבעו. הוא מסביר כי על אף שהצורה החיצונית דומה לאדם, המהות היא חייתית בלבד, ואין בה את הניצוץ האלוהי המבדיל בין חיים של משמעות לבין קיום גרידא, ובחזרת הגוף ליסודותיו, אין במיתתו משום עונש, שכן .הוא אינו בר דעת ביאר: שמהות האדם נוצרת רק כאשר הבורא משתתף)(על התורה, בראשית ב ז הבית הלוי בבריאה על ידי הנפיחה, וכל עוד היצירה היא פרי של כוח אנושי בלבד, הרי היא נשארת בגדר 'מעשה ידי אדם' ולא 'יצירה אלוהית'. ההסבר הוא שהתורה מגדירה אדם כמי שכולל .בתוכו גוף ונשמה, ובלעדי השילוב הזה, אין הבריה נחשבת למי ששייך לכלל ישראל כשאנו ניגשים לבחון את המבט המודרני על שאלות אלו, אנו מגלים כיצד גדולי הפוסקים והוגי הדורות האחרונים רותמים את יסודות ההלכה העתיקים כדי להתמודד עם אתגרי .יצירה המדמים את האדם, בוחנים את גבולות הטכנולוגיה מול המהות הרוחנית הנצחית ביאר כי כל)(חלק א, סימן לה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה זמן שהבריאה נעשית בדרך של יצירה ולא בדרך של לידה טבעית, היא חסרה את החוליה המקשרת אותה אל המציאות האנושית המקודשת שקיבלה תורה בסיני. הוא מבאר כי הלידה הטבעית היא כלי שבו הקב"ה משתתף בכל יצירה, ואילו יצירה אנושית היא חריגה מהמסלול המקובל, ולכן היצור שנוצר נותר בגדר של חומר מונפש בלבד, ואינו מקבל עליו .את עול המצוות ביאר כי כוח היצירה)(חלק ג, איגרת תתקע הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל באגרותיו העילאי שניתן לצדיקים הוא גילוי של התורה הקדושה, ואין כוונת התורה לומר שיש בידם להוסיף נפש בעולם, אלא רק להראות כי התורה היא תוכנית הבריאה כולה. על כן, יצירה כזו היא בבחינת אות ולא ישות, והיא נועדה ללמד אותנו על גודל כוחם של צדיקים ולא להוסיף .דמויות חדשות לקהל ישראל, ועל כן אין לה כל מעמד של אדם או של יהודי ביאר כי גם אם נניח שיכולת)(סנהדרין שם הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד

גם לנשמה מגיע אוכל 700 700 היצירה של חכמינו הייתה מגיעה לרמה גבוהה של דמיון לאדם, אין להשוותה כלל ליצור שנוצר בידי שמים, שכן הבדל המהות אינו נובע מהמראה החיצוני אלא מהקשר לנשמה האלוהית. הוא מבאר כי אין במעשה זה משום שינוי בטבע אלא גילוי של כוח הדיבור המניע חומר, ועל כן לעולם אין ליצירה כזו מעמד הלכתי של בן ברית, שכן הברית בין הקב"ה .לישראל כרותה על גבי נשמות טהורות שנוצרו ברצון עליון ביאר כי אדם נמדד על פי מהותו הפנימית והיכולת)(חלק א, סימן ג הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר שלו להשיג את דעת קונו, ואילו בריה שנוצרה מצירופי אותיות, גם אם היא נראית ופועלת כבן אנוש, חסרה היא את חופש הבחירה המוחלט שניתן לאדם. הוא מסביר שההבדל בין חיות בעלמא לבין נפש חיה הוא ההבדל שבין מנגנון מורכב לבין ישות מודעת לעצמה, ועל כן ברור .כי יצירה כזו אינה נכללת במניין הקהל ואינה חייבת במצוות, שכן היא אינה בר דעת כלל ועיקר כאשר אנו יורדים אל המציאות הפרקטית והנפקא מינות העולות מן הסוגיה, מתברר כי השאלה אם בריה הנבראת בספר יצירה מוגדרת כאדם אינה נותרת בין כותלי בית המדרש .בלבד, אלא בעלת השלכות מרחיקות לכת על היחס ההלכתי ליצור כזה הנפקא מינה הראשונה נוגעת למניין לכל דבר שבקדושה. אם היינו מגדירים את הנברא כאדם, היה מקום לדון האם הוא מצטרף למניין עשרה, האם הוא חייב בזימון, והאם דינו כדין ,גר שנתגייר. אולם, לאור דברי הפוסקים ששללו ממנו את הגדרת האדם והנפש האלוהית הרי שהוא לעולם אינו מצטרף למניין, ואין לו כל שייכות לקהל ישראל, שכן המניין הוא .התקהלות של נשמות ישראל המחוברות בברית ,השלכה נוספת מתגלה בשאלת דיני ממונות ואיסורים. אם היצירה מוגדרת כחיות בעלמא הרי שאין בה לא דין רציחה, לא דין גניבה, ולא דין פגיעה בגופו של אדם, שכן אלו דינים המיועדים ליחסים שבין איש לרעהו בצלם אלוהים. הנפגע או הפוגע ביצירה כזו אינו עובר על דיני התורה, אלא נוהג בדומה להלכות השייכות בבעלי חיים, שבהם אין חלות של עונשין .ודיני נפשות הנהוגים בבני אדם במישור הטומאה והטהרה, הנפקא מינה היא מהותית. אם היינו רואים בנברא אדם, הרי שמותו היה מטמא באוהל ככל אדם מישראל, אך מכיוון שקבענו שהוא נטול נשמה ושייכות רוחנית, אין מיתתו מטמאה באוהל אלא כדין בהמה, שכן אין כאן הפסקת נשמה נצחית אלא .התפרקות של חומר מונפש בלבד התובנה המעשית העולה מכל אלו היא שההגדרה ההלכתית אינה נגזרת מהמראה החיצוני .או מהיכולת לפעול, אלא מהמהות הפנימית הנשמתית המקשרת את הבריה אל הקדושה האדם מוגדר על ידי נשמתו, ובלעדיה, גם אם הבריה נראית כמתהלכת ופועלת, היא נותרת .’מחוץ למעגל החיים האנושי המקודש, ואין לה את הזכות או החובה לבוא בקהל ה ,כשאנו מבקשים להבין את עומק ההבדל שבין הבריאה האלוהית לבין היצירה האנושית אנו ניצבים בפני הפער הבלתי ניתן לגישור שבין 'יש מאין' לבין 'יש מיש'. הבריאה האלוהית היא אקט של נצח, פעולה שבה הבורא ממשיך את עצמיותו אל תוך החומר, מעניק לו נשמה

חנ תשרפ 701 701 שהיא חלק אלוה ממעל, והופך את הגוף למשכן לשכינה. לעומת זאת, היצירה האנושית, גם כשהיא מתבצעת על ידי צדיקים גדולים בכוח צירופי אותיות, אינה בוראת מציאות חדשה אלא מעוררת כוחות הגנוזים בתוך חומרי העולם. זהו ההבדל שבין מתן חיים לבין חיקוי של .תנועת החיים; האחד נובע מהמקור האלוהי והשני הוא שימוש בחיוקיים שהוטמנו בבריאה הרחבה רעיונית זו מדגישה כי האדם, בחיפושו אחר כוח היצירה, מגיע אל הקצה שבו הוא מגלה את גדולת ה' ואת אפסות ידו. היצירה המלאכותית היא בבחינת מראה, המשתקפת בה 'הצלחת האדם להבין את סודות הטבע, אך בה בעת היא מזכירה לו כי את 'נשמת החיים אינו יכול להעניק. הבריאה האלוהית מייצרת שייכות, ברית, ואחריות הדדית, בעוד היצירה האנושית נותרת במישור הפיזיקלי, ללא עומק רוחני וללא יכולת להתחבר אל המציאות הנצחית של עם ישראל. הבנה זו מרחיקה מהאדם את גאוות היצירה, ומחזירה אותו אל .הענווה של מי שמכיר בכך שהוא נוצר, ולא בורא כך מתבהר כי המושג 'אדם' אינו תלוי בתוצאה, אלא בתהליך שבו הנשמה יורדת ומתלבשת בגוף. כל יצור שאין בו נשמה שירדה ממרומים אינו יכול להיכנס תחת הגדרת 'אדם' בעל בחירה, שכן הבחירה החופשית נגזרת מהיכולת של הנשמה להכריע בין טוב לרע, בין רוח לחומר. בריה מלאכותית, משוכללת ככל שתהיה, לעולם תהיה כפופה לחוקיות הטבע שעל .פיה נוצרה, מבלי היכולת להתעלות מעליה כפי שהאדם מתעלה באמצעות דבקותו בבורא זוהי ההבחנה המפרידה בין עולם החומר לבין עולם הרוח, והיא הניצבת בבסיס התפיסה .היהודית את מקומו של האדם בעולם בנבכי המחשבה, העיסוק בשאלת הבריאה האנושית מציב אותנו אל מול האמת הפשוטה והמזככת: האדם אינו מוגדר על ידי גופו או על ידי יכולותיו הביצועיות, אלא על ידי הקשר הפנימי והבלתי אמצעי שבין נשמתו לבין בוראו. כאשר האדם מביט על הניסיון ליצור דמות .אנושית ללא נשמה, הוא מוצא בתוך תוכו חיזוק לאמונה העמוקה שכל מהותנו היא הנשמה האמונה אינה מבוססת על היכולת לשלוט בטבע, אלא על היכולת להיכנע לפני ריבונו של .עולם, תוך הכרה בכך שהחיים האמיתיים הם אלו שנובעים מן הנשימה האלוהית שנפחה בנו ההבנה הזו מעמיקה את אמונתו של האדם; הוא מבין כי כל פעולה שלו בחיים, כל מחשבה וכל כוונה, הם בעלי ערך נצחי דווקא משום שהם מונעים על ידי כוח הנשמה, ולא על ידי .תהליכים טכניים או צירופים חומריים ההנהגה הנכונה הנגזרת מכך מובילה את האדם לשמור על טוהר נפשו ולהימנע מכל מה שעלול לפגום בקשר שבינו לבין בוראו. במקום לחפש עוצמה חיצונית שתדמה את כוחות ,הבריאה, האדם מוזמן להשקיע את כל מרצו בטיפוח עולמו הפנימי, בהתעלות במידות ובהתדבקות בדרכי השם. זהו מסע שבו האדם הופך להיות שותף מלא בתיקון עולם, לא על ידי יצירת ישויות חדשות, אלא על ידי הארת הנשמות שכבר קיימות. האמונה הופכת למצפן המכוון אותו לראות בכל אדם, ובכל רגע של חיים, את הפלא הגדול של היצירה האלוהית שאינה ניתנת לחיקוי. הידיעה כי ישנו הבדל תהומי בין 'חיות' לבין 'נשמה' מחדדת .את האחריות שלו על כל נשימה, ומדרבנת אותו לפעול מתוך תחושת שליחות עמוקה

גם לנשמה מגיע אוכל 702 702 הנהגתו של האדם בעולם צריכה להיות כזו המשקפת את הכבוד הראוי לצורת האדם, כמי שנושא בקרבו נשמה קדושה. הוא מבין כי כל מעשה שלו משפיע על המרקם הרוחני של הבריאה כולה, ולכן עליו להיזהר מלהיות מובל אחרי דחפים חומריים בלבד. האמונה הזו מעניקה לו את השלווה הפנימית הנדרשת כדי להתמודד עם אתגרי החיים, שכן הוא יודע שגם כאשר נדמה שהעולם סביבו פועל כגולם חסר נשמה, בידיו הכוח להפיח רוח חיים של קדושה, של תורה ושל אהבת ישראל בכל מהלך של חייו. זהו המעבר המרתק שבין הידיעה .העיונית לבין החיים כעובד ה' נאמן, החי את חייו מתוך ענווה, יראה ותקווה נצחית הדיון המעמיק בסוגיית הנברא בספר יצירה בונה בקרב האדם מצפן מוסרי המזקק את התפיסה האנושית ומציב אותה על יסודות של אמת פנימית שאינה נתונה לערעור. כאשר אנו מבינים את הפער שבין החומר המונפש לבין הנשמה האלוקית, אנו לומדים להעריך מחדש את המתנה העצומה שקיבלנו – את היותנו בני חורין בעלי בחירה, המחוברים בטבורם אל הנצח. המוסר הפנימי אינו מבקש עוד למדוד את הערך על פי כוח, השפעה או תוצאות חיצוניות, אלא על פי מידת הדיוק והנאמנות של האדם אל צלם האלוהים שבו. הידיעה כי ישנו קו גבול שאותו אין לעבור, והכרה בכך שישנם תחומים השמורים לבורא בלבד, מפתחת באדם ענווה עמוקה, המונעת ממנו לשגות באשליה של כוח אומניפוטנטי ומזכירה לו את .מקומו האמיתי בבריאה המצפן המוסרי הזה מדריך את האדם לפעול מתוך רגישות לחיים עצמם, גם כשהוא ניצב מול שאלות מורכבות של גבולות הבריאה. הוא מבין כי היצירה האמיתית אינה כרוכה בייצור ישויות חדשות, אלא בטיפוח, בחינוך ובהענקת חיים לערכים של אמת, חסד וצדק, אותם הוא מביא אל תוך המציאות היומיומית. המוסר הנבנה כאן דורש מאיתנו לראות מעבר ,למעטפת החיצונית, להבחין בין מה שיש בו קדושה ובין מה שהוא אך השתקפות של חומר ולהתייחס בכבוד הראוי לכל מה שנוצר מפי עליון. זוהי רגישות שאינה מאפשרת להחשיב דברים שווים ללא הבדל מהותי, אלא מעניקה לכל דבר את המקום הנכון לו בתוך סדר .הבריאה, תוך שמירה על גבולות הקדושה ועל ההבחנה המקודשת בין קודש לחול ההתייחסות המוסרית הזו מתגלה גם בדרך שבה האדם בוחר להסתכל על כישלונותיו ועל הצלחותיו. הוא מבין כי הבחירה האמיתית היא בין הליכה בדרך הסלולה על ידי התורה לבין חיפוש אחר דרכים צדדיות, ומתוך הבנה זו הוא מתמלא ברצון עז לדבוק בטוב, בטהור ובאמת. המצפן הפנימי מנחה אותו לא להיות מושפע מחיצוניות מפתה, אלא לחפש את העומק שמעבר לנגלה, לזכור תמיד כי האחריות שלו היא לשמר את ניצוץ הנשמה בתוכו ומחוצה לו. זהו מוסר שאינו מנותק מהמציאות, אלא כזה המקדש אותה, והופך כל פעולה אנושית למעשה בעל ערך נצחי, תוך מודעות תמידית לכך שהאדם הוא יצור שנברא כדי .להיות שותף למעשה בראשית מתוך יראת שמים ודביקות בבורא אנחנו ניגשים אל רגע הסיכום, אל הנקודה שבה התובנות העיוניות פוגשות את השביל יום. העיסוק הממושך במעמדו של הנברא בספר יצירה אינו רק מסע בנבכי-של חיי היום הסוד, אלא הזמנה לראות את האדם בפרספקטיבה חדשה ומרעננת. כאשר אנו חוזרים אל

חנ תשרפ 703 703 המציאות הפשוטה, אנו פוגשים את האמת המזוקקת: האדם הוא יצירה שאינה ניתנת לשחזור או לחיקוי, וכל רגע של חיים הוא מתנה אלוהית הדורשת את התייחסותנו המלאה. המעבר יום מוליד הכרה שהערך של אדם אינו נמדד בתוויות טכניות, אלא בקשר-מהעיון אל היום הנצחי שבין נשמתו לבין בורא עולם, ובאחריותנו לראות בכל יצור חי את ניצוץ האלוהות .שבו – או להבדיל, להכיר בגבולותיו של מה שאינו נושא נשמה :עיקר העניין:עיקר העניין ,ככל שאנו מתבוננים במורכבות שבין מעשה הבריאה האנושי לבין מהות האדם ,אנו למדים כי האדם הוא עולם ומלואו שנכתב באותיות של אש על ידי הבורא וכל ניסיון להגדיר את ערכו מחדד את התובנה שאין תמורה לנשמה שנופחה מפי עליון. החיים אינם רצף של פעולות מכניות, אלא יצירה חיה ופועמת הנשענת על בחירה חופשית ועל אחריות מוסרית כבדת משקל. כאשר אנו פוסעים במעגלי יום, עלינו לזכור כי העוצמה האמיתית אינה נמדדת בחיצוניות, אלא ביכולת-היום המופלאה שלנו להעניק משמעות לכל רגע, ולראות בכל אדם שעומד מולנו נזר הבריאה שבו שוכן ניצוץ אלוהי חי. היצירה האמיתית שלנו היא המעשים שאנו בוחרים לעשות והאהבה שאנו זורעים, ובכך אנו הופכים לשותפים נאמנים במעשה .בראשית המתחדש בכל בוקר התובנות שדלינו מהסוגיה הזו מלמדות אותנו שדווקא מתוך הבנת הגבולות והעמידה מול מה שאינו בידינו, אנו מוצאים את הכוח האמיתי להוסיף טוב ולהעריך את החיים כאוצר היקר ביותר שהופקד בידינו. כל נשמה שמגיעה לעולם נושאת עמה שייכות נצחית למקור הברכה, ומכאן שהתייחסותנו לזולת ולעצמנו צריכה .להיות ביראת קודש, כמי שמבינים כי כל חיים הם השתקפות של רצון הבורא החיים הם מסע של העלאת ניצוצות מתוך הסבך, וכל פעולה טהורה שאנו בוחרים .לעשות מקדשת את המציאות כולה ומקרבת את העולם אל תיקונו השלם ?