מה דינו של אדם הנותן צדקה לעני בצורה מבוזה?

עומדים אנו משתוממים מול מחזה נורא הוד ,המבקש לשנות מן היסוד את המבט האנושי על דמותו של העני העומד בפתח .הנה כי כן ,העולם רגיל לראות בעני דמות שפלה ,מושא לרחמים במקרה הטוב או למעמסה במקרה הפחות ,ואת הנותן כידו העליונה המעניקה

מה דינו של אדם הנותן צדקה לעני בצורה מבוזה? עומדים אנו משתוממים מול מחזה נורא הוד ,המבקש לשנות מן היסוד את המבט האנושי על דמותו של העני העומד בפתח .הנה כי כן ,העולם רגיל לראות בעני דמות שפלה ,מושא לרחמים במקרה הטוב או למעמסה במקרה הפחות ,ואת הנותן כידו העליונה המעניקה מחסדה לנצרך .אולם ,תורתנו הקדושה מבקשת להפוך את הקערה על פיה ולהציב לפנינו שאלה המרעידה את הלב :מהו גדרו של העני ברגע קיום המצווה? האם הוא נשאר אותו אדם נזקק ,או שמא ברגע שבו הוא משמש ככלי להוצאת המצווה מן הכוח אל הפועל ,חלה עליו קדושה עילאית המדמה אותו לתשמישי קדושה הנשגבים ביותר? נתאר לעצמנו אדם הנוטל אתרוג מהודר בערב החג ,ובזמן שהוא מקיים בו את המצווה הוא נוהג בו בביזיון ,משליכו ארצה או מבזה את קדושתו – הלא נזדעק כולנו על בזיון המצווה! האם כך עלינו להתייחס גם לעני הפושט יד? האם נתינה בביזיון היא רק "חוסר נימוס" ,או שמא מדובר באיסור דאורייתא של בזיון המצווה ממש? כאן נפתח פתח לבירור עמוק :מה דינו של זה הנותן ומבזה ,האם פגם רק במידותיו ,או שמא פגם ב"חפץ המצווה" החי והנושם הניצב לפניו ,והאם יש בידי העני האומלל את הזכות למחול על כבודו כאשר הוא נעשה "אתרוג" של מעלה? מתוך בירור המעמד הנשגב של העני כחפץ מצווה ,אנו פונים אל פסוקי הפרשה ואל דברי הגאונים המניחים את התשתית להבנת הצדקה לא כפעולה סוציאלית גרידא ,אלא כעבודת קודש לפני מלך מלכי המלכים.

418 המורת תשרפ

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה ,ב) .התורה פותחת את עניין המשכן בלשון "קיחה" ולא בלשון "נתינה" ,ודורשת שיהיה הדבר "לי" – לשמי. רב אחאי גאון בספרו שאילתות (ריש פרשת תרומה) כתב" :דמחייבין בית ישראל למעבד צדקה מן ממוניהון ,ומיתן למאן דצריך ליה ,ומאן דרחים על ענייא ,דמי קמיה הקב"ה כמאן דההוא טיבותא קמיה עבדא ,שנאמר וייקחו לי תרומה" .השאילתות מבאר יסוד נורא :המצווה לעשות צדקה עם העני נלמדת מהפסוק העוסק בתרומת המשכן .הוא מחדש שמי שמרחם על העני ומטיב עמו ,נחשב הדבר לפני הקדוש ברוך הוא כאילו עשה טובה עם עבדו של המלך ממש .מכאן אנו למדים שהעני אינו עומד שם בזכות עצמו ,אלא הוא מייצג את "עבדו של מלך" ,והטיפול בו הוא חלק מעבודת השם הישירה של הנותן. רש"י (שמות כה ,ב) פירש" :ויקחו לי – לי לשמי" .רש"י מלמד שהתרומה צריכה להיות מוקדשת כולה למען שמו של הקדוש ברוך הוא .כאשר אדם נותן לעני ,עליו לזכור שהפעולה היא "לי" ,לקדוש ברוך הוא ,וממילא כל בזיון המופנה כלפי העני הוא פגיעה ישירה בכוונה של "לשמי". רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ב) ביאר" :והטעם – שיקחו ממון לצורך בניין המשכן". האבן עזרא מעמיד את הממון כצורך להשראת השכינה .אם נשליך זאת לדברי השאילתות, הרי שהעני הוא ה"משכן" שבו שורה השכינה דרך מעשה הצדקה ,וכשם שאין לבזות את המשכן ,כך אין לבזות את העני. הרמב"ן (שמות כה ,ב) פירש" :כי הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל במצוה זו ...שיהיה הכל בנדבת לב" .הרמב"ן מדגיש את רצון הלב .נתינה בביזיון עומדת בסתירה מוחלטת למושג "נדבת לב" ,שכן ביזיון מעיד על לב גס ועל חוסר הבנה שהנתינה היא זכות עבור הנותן ולא רק צורך של המקבל. הכלי יקר (שמות כה ,ב) חידש" :לפי שמי שנותן ...הרי הוא כביכול לוקח יותר ממה שהוא נותן" .הכלי יקר מדגיש את הריווח של הנותן .אם הנותן לוקח זכויות רוחניות מהעני ,הרי שהעני הוא ה"מזכה" והוא בעל הבית על המצווה .בזיון של מי שמזכה אותך בחיי נצח הוא אטימות מוסרית ורוחנית. מתוך יסודות המקרא ודברי הגאונים המלמדים כי העני הוא בבחינת "עבדו של מלך" ,אנו פונים אל ים התלמוד ,לדלות את גדרי איסור בזיון המצוות והחלת קדושה על חפצי המצווה והמשמשים בה. בגמרא במסכת סוכה (דף ט ע"א) נאמר" :כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה" .הגמרא לומדת היקש בין קרבן החגיגה לבין עצי הסוכה ,ללמדנו שחפץ שהוקצה למצווה חלה עליו קדושה הגורמת לו להיות אסור בהנאה אחרת כל שבעת הימים .מכאן עולה היסוד שחפץ גשמי ,ברגע שהוא משמש לקיום רצון הבורא ,משנה את מהותו והופך ל"חפצא" של קדושה.

419

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת שבת (דף כב ע"א) נאמר" :אמר רב יהודה אמר רב ,דאמר קרא 'ושפך ...וכסה', במה ששפך יכסה ,שלא יכסנו ברגל ,שלא יהיו מצות בזויות עליו" .הגמרא דנה בדין כיסוי הדם ומזהירה שהכיסוי לא ייעשה בדרך של זלזול ,כגון על ידי דריסה ברגל ,אלא ביד ובדרך כבוד .חז"ל מציבים כאן תמרור אזהרה :גם מצווה שנעשית בתוך עפר ואפר ,ברגע שהיא ציווי אלוקי ,היא דורשת יחס של כבוד והערכה ,וכל בזיון בה הוא פגיעה בכבוד המצווה ובכבוד המצווה. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט ע"א) נאמר" :לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו ,שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו ,שנאמר 'ולאברם הטיב בעבורה'" .עוד נאמר שם" :אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו" (כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו) .חז"ל מלמדים כי הכבוד לאישה אינו רק מידה טובה ,אלא תנאי להשראת שכינה וברכה .מפרשי הגמרא מוסיפים כי מאחר והאישה היא השותפה למצוות והיא בבחינת "חפץ מצווה" בחיי הנישואין, הרי שכבודה הוא כבוד המצווה עצמה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צב ע"א) נאמר" :כל המבזה את המצוות אין לו תקנה" .מאמר זה מעמיד את חומרת העניין; אין המדובר רק בביטול מצווה ,אלא ביחס של ביזיון כלפי המעשה המקודש .אם העני הוא הכלי שדרכו מתקיימת מצוות הצדקה ,הרי שביזיונו נכלל בתוך האזהרה החמורה של בזיון המצוות. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט ע"ב) נאמר" :אמר רבי יצחק :כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות ,והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות" .חז"ל מפרידים בין עצם הנתינה הממונית לבין היחס האנושי .ה"פיוס בדברים" הוא ההיפך הגמור מן הביזיון .מכאן מוכח שעיקר המצווה אינו רק מילוי חסרונו הפיזי של העני ,אלא הכרת ערכו ורוממותו ,ומי שנותן ומבזה מחסיר את עיקר המצווה שהיא הפיוס והכבוד. מתוך בירור יסודות הש"ס המלמדים על הקדושה החלה על חפצי המצווה ועל חומרת האיסור לבזותם ,אנו עולים אל קומת רבותינו הראשונים והאחרונים ,המגדירים את גדרי הנהגת הכבוד במעשה המצווה ובחפציה. רבנו משה בן מיימון ,הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ה) כתב" :כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע ,אפילו נתן לו אלף זהובים איבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה" .הרמב"ם מציב יסוד המזעזע את תפיסתנו :הנתינה המבוזה אינה רק "פחותה" בערכה ,אלא היא מאבדת את עצם הזכות של המצווה .לשיטתו, המצווה היא המעשה המאוחד של הממון והלב ,וכאשר הלב מבזה ,הממון אינו נחשב. עוד כתב הרמב"ם (הלכות ציצית פרק ג הלכה ט)" :אף על פי שאין אדם מחויב לקנות טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית ...אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצווה זו... ויתנהג בה בכבוד" .הרמב"ם מלמד כי חפץ המשמש למצווה דורש הנהגה של כבוד ,ומכאן אנו למדים על היחס הראוי לכל "כלי" המאפשר את קיום רצון הבורא. רבנו אשר ,הרא"ש (מסכת שבת פרק ב סימן כב) פירש בעניין כיסוי הדם" :שלא יהו מצות בזויות

420

המורת תשרפ

עליו ,דצריך אדם לחבב המצוות ולעשותן בדרך כבוד" .הרא"ש מדגיש כי חביבות המצווה היא חלק בלתי נפרד מקיומה .כאשר אדם נותן לעני בביזיון ,הוא מראה כי המצווה עליו כמשא ,ובכך הוא עובר על היסוד של חיבוב המצווה. רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (מסכת שבת כב ע"א) ביאר" :כל שנעשית בו מצווה, אף על פי שאין גופו קדוש כקדושת הגוף ,ראוי לנהוג בו כבוד כל זמן שעוסק במצוותו". המאירי מחדש אבחנה חשובה :גם אם העני מצד עצמו אינו "קדוש" כספר תורה ,הרי שברגע שנעשית בו המצווה ,הוא הופך לחלק מהמצווה וראוי לנהוג בו כבוד מוחלט כבכל חפץ מצווה אחר. ספר החינוך (מצווה תמג) כתב" :משרשי המצווה ...שיקבע האדם בנפשו מידת החמלה והחנינה ...ומי שנותן בביזיון הרי הוא עוקר את שורש המצווה מלבו" .החינוך מלמד כי המטרה היא תיקון נפש הנותן .המבזה את העני פועל בניגוד גמור לתוצאה המבוקשת של המצווה ,שהיא רגישות וכבוד לכל נברא ובפרט למי שזוקק אותנו למצווה. רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בספרו בית הלוי (פרשת תרומה) כתב" :הנה בעת שנותנים צדקה לעני ,ונמצא מקיים בעני מצות צדקה ,ועוד כמה מצות עשה כמו והחזקת בו ,אז העני הוא ממש כמו בחינת אתרוג בעת שנוטלו לצאת בו ,דאע"ג דאתרוג אחר המצווה אין בו שום קדושה ,מ"מ בעת קיום המצווה חלה עליו קדושת המצווה ,ואסור בהנאה ובתשמיש של חול ...כן העני ממש בעת שנותנים לו ,אסור ליתן לו בביזיון חלילה וזהו איסור דאורייתא". הבית הלוי מניח כאן יסוד הלכתי מרעיש :האיסור לבזות את העני אינו רק מטעמי דרך ארץ או מידות טובות ,אלא זהו דין ב"חפצא" של המצווה .כשם שאסור לנהוג מנהג ביזיון באתרוג או בדם הטעון כיסוי ,כך העני הופך באותו רגע לכלי קדוש ,וביזיונו הוא איסור תורה של בזיון המצוות. רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בספרו דרך פיקודיך (מצוות לא תעשה ל"ו ד"ה ובאם) כתב: "הנה האיש רוצה לקיים מצוות הכנסת אורחים ,ובזה נעשה האורח חפץ של מצוה ,וגם אם יכבדוהו ביותר לא יתפעל האורח בזה כי הכיבוד הוא לא בעבור צדקותו ,רק בעבור שנעשה אצל האכסנאי חפץ של מצוה ,שהוא כמו אתרוג וערבה שמחבבים אותם בכלי כסף וכלי זהב בעבור שנעשו חפץ של מצוה" .הבני יששכר מלמדנו מבט חדש על הכבוד :האורח אינו צריך להרגיש אי-נעימות מהכבוד המופלג שנותנים לו ,שכן הכבוד אינו מופנה אל אישיותו הפרטית אלא אל הקדושה שחלה עליו כחלק ממעשה המצווה .הוא הופך ל"חפץ" שמצווה לחבבו ולהדרו. עוד כתב בעל בני יששכר בספרו אגרא דכלא (פרשת לך לך)" :שהמבט של האבות הקדושים על נשותיהם היה כחפצא דקדושה ונשיקת יעקב לרחל היה כנשיקת ס"ת ,ויופייה היה מצד זה אלי ואנווהו" .הוא מבאר כי בדרגותיהם הגבוהות של האבות ,הקשר המשפחתי כולו התעלה למדרגה של "חפץ מצווה" ,וכל גילוי של חיבה וכבוד היה מכוון כלפי השכינה השורה דרך המצווה.

421

גם לנשמה מגיע אוכל

רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל קמז) כתב" :וצריך להיזהר מאוד שלא לבייש את העני ...ואם נותן לו ומביישו ,עליו נאמר 'גם זה רעה חולה'" .הוא מחבר בין דין הלב לדין המעשה ומזהיר שהביזיון הופך את המצווה לדבר רע ,היפך הכוונה האלוקית. האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו שולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פ"ד) ביאר כי כבוד הבריות וכבוד המקבלים הוא יסוד גדול ,שכן כל אדם נברא בצלם ,ובשעה שהוא משמש למצווה ,צלם אלוקים שבו מאיר ביתר שאת ודורש משנה זהירות בכיבודו. מרן החזון איש רבי אברהם ישעיהו קרליץ בספר מעשה איש (חלק ו עמוד סד) הציב יסוד עמוק בהנהגה למעשה .הגה"צ רבי חיים ברים סיפר כי בעת שהתארח בביתו של בעל החזון איש ,ראה את מרן טורח עבורו בטרחה יתרה ובכבוד מופלג שלא יכול היה לשאתו .כשניסה רבי חיים להתנגד לכבוד זה ,השיב לו החזון איש במתק לשונו" :מאימתי יש לאתרוג זכות לומר מה שיעשה בעל הבית עמו?" .במילים קצרות אלו הגדיר החזון איש את כל השקפת התורה על בין אדם לחברו :האורח ברגע זה אינו "אדם פרטי" בעל רצונות ,אלא הוא "חפץ מצווה" שחלה עליו קדושה ,וממילא חובת המארח היא להדרו ולכבדו כפי שמכבדים אתרוג בכלי כסף ,ואין לאורח רשות למנוע מהמארח את הידור המצווה שלו. רבי שלמה זלמן אוירבך (מובא בספר הליכות שלמה) היה נזהר מאוד בעת נתינת צדקה לעני שלא להסתכל בפניו יותר מדי כדי שלא יתבייש ,אך מאידך הקפיד לתת את המטבע ביד מושטת ובחיוך .הוא הסביר כי היחס המכבד הוא גוף המצווה ,ואם האדם נותן בצורה מבוזה או כלאחר יד ,הוא פוגם בקדושת המצווה שחלה על העני באותה שעה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות (פרק ד) עמד על דברי חז"ל "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" .הוא ביאר כי כאשר עני בא לביתו של אדם ,השכינה באה עמו .לכן, המבזה את העני לא רק שפוגע בחברו ,אלא הוא מבזה את השכינה השורה על העני באותה שעה .הוא הדגיש כי נתינה בביזיון היא בבחינת "מצווה הבאה בעבירה" ,שכן הממון עובר לעני אך בדרך של רמיסת צלם אלוקים. מו"ר הגרש"ה ואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ד סימן קכד) דן בעניין נתינת צדקה באופן שמבזה את המקבל ,וכתב כי אף שיצא ידי חובת נתינה ,הרי שביטל מצוות עשה של "והחזקת בו" ושל "ואהבת לרעך כמוך" ,ופגם בדין "זה קלי ואנווהו" השייך בכל המצוות ,שצריכות להיות נאות ומכובדות ולא בזויות. הגר"ח קניבסקי (בספר ארחות יושר) הביא את דברי הבית הלוי והוסיף ,כי מי שנוהג בעני בביזיון הרי הוא כמניח תפילין בביזיון ,שהרי שניהם חפצי מצווה הם .הוא עורר על כך שרבים נזהרים בכבוד התפילין והציצית אך מזלזלים בכבוד העני והאורח ,בעוד שעל העני חלה קדושה חיה ומרגשת יותר. מתוך דברי רבותינו המעמידים את העני והאורח בשורה אחת עם קדושת האתרוג והסוכה, אנו באים לתרגם את היסודות הנשגבים הללו לשפת המעשה ,בנפקא מינות העולות מתוך משא המתן ההלכתי והנהגת המוסר.

422

המורת תשרפ

נתינה בביזיון מול אי-נתינה :לפי פסק הרמב"ם והבית הלוי ,אם אדם יודע שייתן לעני בדרך של ביזיון שתגרום לעני צער עמוק או בושה גדולה ,עדיף לפעמים שלא ייתן באותו רגע כלל אם אין העני בסכנת נפשות ,שכן בנתינתו הוא עובר על איסור דאורייתא של בזיון המצווה ומאבד את זכות הצדקה .אולם ,הנכון ביותר הוא לכוף את יצרו וליתן בסבר פנים יפות. זכות האורח למחול על כבודו :כפי שלמדנו מהחזון איש ,האורח נחשב "חפץ מצווה". הנפקא מינא היא שגם אם האורח מצטנע ואומר שאינו רוצה שיטרחו עבורו ,על המארח להמשיך ולכבדו .האורח אינו יכול למחול על הכבוד ,כשם שאתרוג אינו יכול למחול על ההידור שלו ,שכן הכבוד הוא לקדושת המצווה שחלה על האורח ולא רק לאישיותו. צדקה לנזקקים בפרהסיה :ישנה נפקא מינא גדולה לגבי חלוקת מצרכים או כסף לעניים במקום ציבורי שבו הם עלולים להתבייש .מאחר שהעני הוא "חפץ קדושה" באותה שעה, החובה היא להדר את הנתינה באופן שיהיה מכובד (כמו חלוקה בביתם או באופן אנונימי) ,וכל צורה של חלוקה המבזה את המקבלים נחשבת כפגיעה בחפץ המצווה. התייחסות לבני הבית :לפי הבני יששכר ,הנפקא מינא היא גם כלפי האישה ובני הבית. אדם המבזה את אשתו או את ילדיו פוגע ב"חפצי המצווה" התמידיים שנמצאים בביתו. הכבוד אליהם אינו רק עניין של שלום בית ,אלא דין בקדושת החיים המשותפים והמצוות הכרוכות בהם. דין "ביזיוני מצווה" בשימוש בעני :כשם שאסור להשתמש בעצי סוכה לתשמיש של חול בזמן המצווה ,כך עולה מהבית הלוי שיש להיזהר מלהשתמש בעני או באורח לצרכים אישיים של המארח בזמן שהוא עוסק במצוותם ,כדי שלא ייראה כמשתמש בחפץ של קדושה לצורכי חול. מתנה מרובה בבושה :אדם שנותן סכום גדול אך גורם למקבל להרגיש שפל ,הפסיד את עיקר המצווה .לעומתו ,מי שנותן סכום קטן אך מרומם את רוחו של העני ומחשיבו כחפץ קדושה ,קיים את המצווה בהידורה. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המלמדות כיצד היחס לעני ולאורח הופך לדין גמור בהלכות תשמישי קדושה ,אנו מתעלים לעבר הקומה השנייה ,להבין את עומק השורש הרעיוני הטמון במהפך המחשבתי הזה .היסוד הרעיוני העולה מתוך דברי הבית הלוי והבני יששכר נוגע בשורש הקשר שבין החומר לרוח .בעולם הזה ,אנו רגילים להפריד בין "חפצים" לבין "אנשים" .חפץ הוא דומם ,ואדם הוא בעל רצון .אך התורה מלמדת אותנו כי במקום שבו חלה מצווה ,הגבולות הללו מטשטשים .כאשר האדם משמש ככלי להופעת רצון השם בעולם ,הוא מתעלה למדרגה של "חפץ קדושה". ישנו עומק נפלא בהשוואה שבין העני לאתרוג :האתרוג ,מצד טבעו ,הוא פרי אילן .מה שהופך אותו לקדוש הוא ציווי התורה "ולקחתם לכם" .כך גם העני – מצד מצבו החברתי הוא נצרך ,אך מצד ציווי התורה "וחי אחיך עמך" ,הוא הופך למוקד של השראת שכינה .הרעיון כאן הוא שהזולת אינו "אובייקט" לרחמנות שלנו ,אלא הוא "סובייקט" קדוש שמזכך אותנו.

423

גם לנשמה מגיע אוכל

הנתינה בביזיון היא טעות רעיונית חמורה ,כי היא מניחה שהנותן הוא ה"בעלים" והעני הוא ה"מקבל" .אך האמת היא הפוכה :העני הוא ה"מזבח" עליו מוקרב קרבן הצדקה ,וכשם שאין מבזים את המזבח ,כך אין מבזים את העני. ההרחבה הרעיונית מלמדת אותנו כי כבוד הבריות אינו רק ערך אנושי-מוסרי ,אלא הוא "כבוד שמיים" ממש .אם האדם הוא "צלם אלוקים" ,הרי שבשעה שהוא עוסק במצווה ,הצלם הזה מאיר בתוקף כזה שכל נגיעה של ביזיון בו היא פגיעה ישירה בבורא שציווה על המצווה. זהו מהפך בתודעה :לא אני עושה טובה לעני ,אלא העני עושה לי טובה בכך שהוא משאיל לי את גופו ונפשו כדי שאהפוך אותם ל"חפץ מצווה". מתוך בירור הרעיון המלמד כי העני הוא המזבח שעליו מוקרבת הצדקה ,אנו מעמיקים אל נבכי המחשבה האמונית ,להבין כיצד המבט על הזולת כחפץ של קדושה משנה את כל תודעת ה"אני" של האדם .התובנה המחשבתית המרכזית העולה מסוגיה זו היא ביטול הדירוג המעמדי בין בני אדם אל מול פני השם .המחשבה המוטעית רואה בנותן הצדקה "משפיע" ובעני "מקבל" ,דבר היוצר באופן טבעי תחושת עליונות שעלולה להוביל לביזיון .אך כאשר אנו מאמצים את מבטו של החזון איש ,האומר כי העני הוא "אתרוג" ,אנו מבינים ששנינו – הנותן והמקבל – בטלים באותה מידה אל מול המצווה .הנותן הוא רק "היד" המבצעת ,והעני הוא "החפץ" המקודש; שניהם כלים בשרותו של המלך. בפנימיות המחשבה ,נתינה בביזיון נובעת מאנוכיות ,מהמחשבה שהממון הוא "שלי" ואני עושה בו כרצוני .אולם ,כאשר האדם משכיל להבין שהעני הוא "חפצא דקדושה" ,הוא מבין שהמפגש עם העני הוא רגע של התגלות .כשם שאדם אינו יכול לגשת אל הקודש ללא הכנה ויראה ,כך אין הוא יכול לגשת אל העני ללא יחס של רוממות .המחשבה המזוקקת מלמדת שהעני הוא ה"צינור" שדרכו האדם מתחבר לנצח .אם הוא מבזה את הצינור ,הוא חוסם את זרימת הקדושה אל עצמו. זאת ועוד ,המבט על האורח או על האישה כעל "חפץ מצווה" מעביר את מרכז הכובד מהנאה אישית או מחויבות חברתית אל עבר עבודת השם צרופה .המחשבה שהזולת הוא מקום משכנה של השכינה בשעת המצווה ,מחייבת אותנו למחשבה נקייה מכל אינטרס. הכבוד שאנו רוחשים לעני אינו נובע מחמלה אנושית בלבד ,שהיא תלויה במצב רוח או בטיב המקבל ,אלא מתוך הכרה אמונית שכל מה שנמצא לפנינו כרגע הוא "חפץ" שהקדוש ברוך הוא בחר בו לשכון בתוכו. מתוך בירור המחשבה האמונית המבטלת את ה"אני" אל מול קדושת המצווה ,אנו באים אל הקומה המוסרית ,לעצב את המצפן הפנימי של האדם ביחסו אל כבוד הבריות ואל עדינות הנפש הנדרשת ממי שעוסק בקודש .היסוד המוסרי העמוק הנלמד מסוגיה זו הוא שתביעת התורה מהאדם אינה מסתכמת ב"מעשה" היבש ,אלא ב"איכות" המעשה .המוסר התורני אינו מסתפק בכך שהעני יקבל את לחמו; הוא דורש שהלחם הזה לא יהיה ספוג בדמעות של בושה .המבזה את העני בשעת הנתינה פועל מתוך עמדה מוסרית פגומה הרואה בכוח ובממון מקור לסמכות ,בעוד שהמוסר האמיתי מלמד שהכוח והממון הם מקור לאחריות ולענווה.

424

המורת תשרפ

ישנו שיעור מוסרי נורא בהנהגת החזון איש שקרא לאורח "אתרוג" .המוסר הרגיל אומר: "כבד את האורח כי הוא בן אדם" .המוסר התורני-הלכתי אומר" :כבד את האורח כי הוא מקדש אותך" .זוהי רמה גבוהה יותר של יחס לזולת ,שבה האדם לומד לראות בכל מפגש אנושי הזדמנות לעבודת השם .המבזה את העני חוטא ב"עזות פנים" כלפי שמיים ,שכן הוא משתמש בשליחות שניתנה לו כדי להשפיל את מי שהמלך חפץ ביקרו. יתרה מכך ,המצפן המוסרי כאן מכוון אותנו לעדינות הנפש .מי שמתרגל לראות בעני "חפץ מצווה" ,נפשו נעשית עדינה ומזוככת יותר .הוא מתחיל להבין שגם המילים ,המבטים והתנועות שלו הם חלק מעבודת השם .המוסר הזה בונה חברה שבה החלש אינו מרגיש נטל, אלא מרגיש שהוא חלק חיוני במערכת הרוחנית של הכלל .זוהי קריאה מוסרית לאדם לצאת מעצמו ולראות בזולת את השכינה השורה בינינו. מתוך בירור המוסר העילאי המקדש את האדם כחלק מהשראת השכינה בעולם ,אנו באים לחתום את משאנו הרוחני בתובנות המלוות את ימי המעשה ובהגדרה מזוקקת של תמצית הדברים .במרוץ החיים המפרך ,המפגש עם ה"נזקק" – בין אם הוא עני הפושט יד ברחוב ,אורח המכביד על סדר היום ,או בן משפחה הזקוק לתשומת לב – נתפס לעיתים כנטל המעכב אותנו ממשימותינו .התובנה הגדולה שקיבלנו כאן היא שכל מפגש כזה הוא הזמנה לבית המקדש הפרטי שלנו .עלינו לזכור כי העני אינו "מקבל" אלא הוא ה"חפצא דקדושה" המאפשר לנו להתקדש .כאשר אנו פותחים את הדלת לאורח ,עלינו לראות בו "אתרוג" הדורש הידור ,כבוד וזהירות ,ולא רק אדם שממלאים את צרכיו הפיזיים .התובנה הזו משנה את הנימה של הדיבור ,את המבט בעיניים ואת זקיפות הקומה של העומד מולנו. בחיי היום יום ,עלינו להבין שכבוד הבריות אינו "תוספת" למצווה ,אלא הוא ליבת המצווה עצמה ,שכן בלי כבוד למקבל ,המעשה נשאר כגוף ללא נשמה.

עיקר העניין: סוד מצוות הצדקה והחסד אינו מסתכם בהעברת ממון או מצרכים מיד ליד ,אלא בהכרה כי האדם המקבל הופך באותו רגע למשכן לשכינה ולחפץ של מצווה שחלה עליו קדושה עילאית .מצאנו כי כשם שישנה קדושה בציצית ובתפילין ,כך חלה קדושה על העני ועל האורח בשעת המצווה ,ועל כן הנתינה בביזיון אינה רק פגם מוסרי אלא איסור דאורייתא של בזיון המצוות .המסקנה העולה היא שהעני הוא ה"מזכה" והוא בעל הבית על הקדושה ,ולפיכך הנותן נדרש לחרדת קודש וליחס של רוממות כלפי ה"חפץ" החי הניצב לפניו .בסופו של יום ,המבחן האמיתי של עובד השם אינו רק בכמות הממון שהוא נותן ,אלא ביכולת שלו לראות את הכתר המונח על ראשו של כל נברא המזמן לו מצווה ,ולנהוג בו כבוד כבספר תורה ממש.

425

גם לנשמה מגיע אוכל