סוד הכינוי: מדוע אנו אומרים תמיד משה רבינו ולא רבנו משה?
היחידה בוחנת את סדר הכינוי "משה רבינו" ומפתחת את ההבחנה בין זהות פנימית קבועה לבין תפקיד או תואר חיצוני.
הלמידה וההוראה – ומלמדת את בני ישראל – וחידש שהאחריות של כל יהודי היא לא רק על עצמו ,אלא על החזקת התורה אצל חבריו ובני משפחתו .הוא מבאר שסוד הנצחיות של התורה תלוי בכך שכל דור מעביר את הלפיד הלאה ,ומבטיח שהשירה הזו תמשיך ללוות את בני ישראל בכל נסיבות החיים. האור החיים הקדוש (דברים ל"א ,י"ט) ביאר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת – שירה זו היא התורה ,ונקראת שירה מפני שדרכה האדם מגיע לשמחה עילאית .הוא מחדש שהכתיבה של התורה בלב האדם דורשת מתיקות ונעימות ,וכשהאדם זוכה לטעום את מתיקות התורה ,היא נחקקת בקרבו באופן שאינו יכול להישכח .העומק הוא שהתורה צריכה להפוך לחלק מהמנגינה הפנימית של הנשמה ,מנגינה שאינה משתתקת גם כשהמציאות החיצונית קשה ומאתגרת. בשלב זה אנו נוגעים בנקודת המפגש שבין סוף הנהגת משה לבין נצחיות התורה .פרשת וילך מלמדת אותנו שהליכה בדרכי ה' היא תנועה מתמדת ,שאינה עוצרת לעולם ,וכי דווקא במצבים שבהם נדמה שהקדושה נסתרת ,הברית איתנה מתמיד .המילים וילך משה אינן מציינות רק סוף פרק ,אלא התחלה של הוויה חדשה ,שבה כל יהודי הופך לנושא האור ,וכל חייו הם שיר תהילה לה' .ברית זו ,החקוקה בלבנו ומושרת בפינו ,היא הערובה לכך שתמיד נוכל לחזור אל המקור ,למצוא את האור בהסתרה ,ולהמשיך לצעוד בדרך הברית לעבר הגאולה השלמה.
סוד הכינוי :מדוע אנו אומרים תמיד משה רבינו ולא רבנו משה? דמיינו את השקט של שעת בין ערביים בבית המדרש ,כשהאור הולך ודועך בין דפי הספרים העתיקים ,ואדם יושב ופותח ספר בעיון .מול עיניו מתרוצצים השמות הגדולים של עולם התורה ,ובכל פעם שהספר מבקש להזכיר את חכמי הדורות ,הוא מוצא את הסדר המקובל – רבינו תם ,רבינו יונה ,רבינו גרשום .בכל מקום נפתח התואר המכובד לפני שמו של החכם .והנה ,כאשר הוא מגיע אל משה ,עמוד הנבואה ,נותן התורה לעם ישראל ,הוא מבחין בשינוי מפתיע .הסדר מתהפך .אין זה רבינו משה ,אלא תמיד ,ללא יוצא מן הכלל, הצירוף הוא משה רבינו. בתוך הלב פנימה צומחת פליאה גדולה .הרי כבוד התורה תובע מאיתנו להקדים את התואר לפני השם ,לרומם את הרב עוד לפני שמזכירים את שמו הפרטי ,כפי שנהגנו אצל כל רבותינו. מדוע דוקא אצל משה ,האיש שזכה לקבל את התורה מפי הגבורה ,נשבר המנהג המקובל? האם ייתכן שיש כאן רמז נסתר ,עמוק יותר מסתם נוחות לשונית? השאלה הזו הולכת ומעמיקה כאשר אנו נזכרים בדברי ספרי הקבלה והמוסר ,המבארים שמשה אינו דמות היסטורית שחלפה ,אלא נשמה המאירה בכל דור ודור ,וצדיקי הדור הם ניצוצות ממנו .אם משה הוא המנהיג החי בכל עת ,מדוע נקבעה הלשון דוקא כך ,שהשם משה עומד בראש, ורק לאחריו מגיע התואר רבינו? מהו סוד הווייתו שאינו זקוק להקדמות חיצוניות ,ומדוע דוקא אצלו ,השם משה מבטא את עיקר מהותו?
ךליו תשרפ
כדי לרדת לסוף דעתנו ולהבין מדוע דוקא שמו של משה מופיע כעמוד השדרה של הנהגתו ,עלינו להתבונן בפתח הפרשה ,בתיאור המדויק של היציאה האחרונה של משה אל העם .התורה מספרת לנו: “וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים לא ,א). פסוק זה הוא המפתח להבנת הסדר שבו אנו נוקטים כשאנו אומרים משה רבינו .משה ,האיש, הולך בעצמו ,והוא הדיבור ,והוא הפעולה .כל זאת קודם לכל תואר של רבנות או מנהיגות. רש"י (דברים לא ,א) פירש :להיפרד מישראל .רש"י מלמדנו שפעולת ההליכה של משה נועדה לפרידה ,ודוקא ברגע הזה ,שבו הוא עומד להיפרד מהם ,הוא מופיע בשמו המלא ,משה, להורות כי האישיות שלו היא זו שנפרדת מהם ,ולא רק התפקיד שלו .זהו משה האיש שנושא את העם על כתפיו עד הרגע האחרון. תרגום אונקלוס (דברים לא ,א) תרגם :ואזל משה ומליל ית כל פתגמיא האלין עם כל ישראל. התרגום משתמש בביטוי מליל ,המדגיש את הדיבור הישיר ,הבלתי אמצעי .משה מדבר אל העם לא כרב המורה הלכות ממרחק ,אלא כמשה ,האיש שדיבורו הוא דיבור של העם כולו. תרגום יונתן (דברים לא ,א) ביאר :ואזל משה ופשט ית מלין האלין עם כל ישראל .התרגום מדגיש את הפרישה והפירוט של הדברים .משה פותח בפניהם את הכל ,ואת זה הוא עושה בשמו שלו ,משה ,כדי לומר להם שכל מה שהוא מעניק להם נובע מנשמתו שלו. רבי אברהם אבן עזרא (דברים לא ,א) כתב :ללכת ולדבר לכל ישראל לפני מותו .הוא מבאר שמשה האיש הוא שפועל .אין כאן אזכור של תואר ,אלא פעולה אישית של אדם גדול שמכין את עמו לקראת הבאות .השם משה מוזכר כאן כדי להדגיש את הפעולה האישית והקונקרטית של משה רבנו. הרמב"ן (דברים לא ,א) ביאר :כי ביום הזה נשלמו שנותיו ומסר את ההנהגה ליהושע .הוא עומד על גודל השעה ,שבה משה רבנו מסיים את תפקידו הפורמלי אך נשאר משה שמוביל את העם מכח אישיותו הנצחית .השם משה הוא הקבוע ,והרבנות היא רק גילוי נוסף של מהותו. הרד"ק (ספר השורשים ,ערך הלך) ביאר :ההליכה היא פעולה של אדם שיוצא ממקומו .משה יצא ממקומו למען ישראל .זוהי התנועה של משה האיש ,שקודם לכל תפקיד ומשרה .משה הלך ,ומתוך הליכה זו הוא הפך לרבנו. הרלב"ג (דברים לא ,א) ביאר :כי הלך משה לדבר עם כל ישראל כדי לחזקם ביראת ה' .הוא מראה שההליכה של משה היא חלק מחיזוק העם ,והשם משה מבטא את האישיות המעניקה את החיזוק הזה ,אישיות שאינה תלויה בתואר אלא בעצם קיומה. החזקוני (דברים לא ,א) כתב :שהיה הולך ומדבר שלא ייראו ממותו .הוא מבאר שמשה בחר ללכת בעצמו ,בשמו ובדמותו ,כדי להפיג את פחד העם מהעתיד ללא משה .הוא היה משה, והשם הזה נתן להם את הביטחון שהם צריכים. הספורנו (דברים לא ,א) ביאר :להודיע שלא ימנע עצמו מלשמשם גם ביום מותו .הוא מסביר
שמשה לא נתן למצב של סוף ימיו לשנות את עבודתו .הוא משה האחד ,המשרת את העם ללא הרף ,ודוקא העובדה שהשם משה מוזכר כאן בצורה כה ישירה ,מדגישה כי זהו האיש עצמו ,בנפשו ובגופו ,שפועל לפני הכל. הכלי יקר (דברים לא ,א) ביאר :שמשה היה הולך ומדבר כדי שיראוהו חי וקיים עד הרגע האחרון .הוא מדגיש שהשם משה הוא עוגן לעם ישראל ,והיותו חי וקיים בשמו ,לפני כל תואר ,הוא המקור לנחמה ולחיזוק של העם. הרשב"ם (דברים לא ,א) כתב :וילך משה – להודיע חיבתן של ישראל שלא רצה לפרוש מהן עד אחר שדיבר דברי תוכחותיו .ביאר שהחיבה של משה כלפי העם היא המניע העמוק ביותר להנהגתו ,חיבה הנובעת מעצם נשמתו הטהורה של משה האיש ,ללמדנו שהמסירות לרבים אינה תפקיד חיצוני אלא זהות פנימית עמוקה שאינה תלויה בשום תואר ,ודוקא משום כך האיש משה הוא שפועל את פעולתו לפני הכל. רבינו בחיי (דברים לא ,א) כתב :וילך משה – אמר לו הקב"ה למשה דע שאין לך להמתין עוד. ביאר שמשה בהליכתו האחרונה אל העם מגלה את השלמות האישית שלו ,שהוא עומד בכל מצב ובכל זמן כמשה העניו ,ולא כדמות המונעת מתוקף מינוי או רבנות ,אלא מתוך דבקות פנימית עילאית המקדימה את שמו לכל הנהגה חיצונית. הרלב"ג (דברים לא ,א) כתב :והנה משה הלך אל כל ישראל .ביאר שמשה הלך אל כלל ישראל מתוך דאגה פרטית של איש לרעיו ,ובכך הוא מראה לנו שגדלותו של משה נובעת מן האישיות האנושית המזוככת שלו ,זו שהופכת אותו לראוי להיות רבם של ישראל עוד לפני שהוכתר בתואר זה ,ושמו הפרטי נותר הקבוע והעיקרי. רבי יצחק אברבנאל (דברים לא ,א) כתב :וילך משה – להודיע שלא ימנע עצמו מלשמשם. ביאר שההליכה של משה אל בני ישראל ביום מותו מלמדת אותנו שהשם משה הוא הקבוע והנצח ,והרבנות היא רק ההשתקפות של דמותו בתוך העולם הזה ,ודוקא משום כך אנו אומרים משה רבינו ,כי האיש משה נשאר הוא לעולם ,גם לאחר שהתואר רבינו כבר אינו רלוונטי במציאות הגשמית. נצלול אל עומק הסוגיה כפי שהיא מופיעה בדברי רבותינו בש"ס ,נראה את הדברים כפי שנאמרו במתיבתא דרקיעא ,ונרחיב את היריעה כדי להבין את הכוח הנצחי של השם משה, השם שקודם לכל תואר ,השם שממנו נובעת הרבנות לדורות עולם. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קיא ע"א) איתא בביטוי משה שפיר קאמרת .רש"י (שם) ד"ה משה שפיר קאמרת ביאר שדבריו של משה נאמרו בחוכמה ובאמת גמורה שאין עליה עוררין. התוספות (שם) ד"ה משה שפיר קאמרת חידשו שהשם משה מוזכר כאן כמי שקובע את ההלכה ומכריע בדעת תורה ,ודוקא משום שהוא האיש שממנו נובעת כל האמת ,דבריו נשמעים ונאמרים בשמו ,ללא הקדמות של תואר ,כי הוא העיקר .נראה לבאר בזה עומק נוסף ,כי חז"ל לא ראו בו רב במובן של תפקיד חיצוני שניתן להחליפו ,אלא מקור נצחי שדבריו הם בבחינת אמת לאמיתה הנובעת ממנו האיש עצמו ,ורק מתוך שהשם משה עומד
ךליו תשרפ
בראש ,אנו זוכים לקבל את הרבנות שלו ,שכן הכוח המנהיג את ישראל נובע מעצם היותו משה ולא ממה שהוא מייצג. בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"א) נאמר מלמד שעמד משה בתפילה לפני הקב"ה עד שנעשה חלוש .רש"י (שם) ד"ה מלמד ביאר שמשה עמד בתפילה כאדם המתחנן לפני אביו, ודוקא בנקודה זו של תפילה ,שמו משה הוא המופיע ,כי התפילה היא מהלך של האיש הפרטי שמדבר עם בוראו ,ורק לאחר מכן אנו מכירים בו כרבנו .התוספות (שם) ד"ה מלמד חידשו שמשה נתבע להשפיע על המציאות מכוח אישיותו ,ולכן שמו קודם ,כי הכוח הזה אינו תלוי ברבנותו אלא במי שהוא .עלינו להעמיק בזה ,שהרי משה היה זקוק לכל עוצמת נשמתו כדי לפעול בשמים ,והתואר רבינו היה מחליש את דבקותו האישית ,לכן דוקא כאן הוא משה ,האדם העומד מול קונו בשמו העצמי ,וזוהי העוצמה שאינה זקוקה לתואר כדי לפעול ,עוצמה שקודמת לכל רבנות. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק יא הלכה ה) נאמר אין הדור יתום כל זמן שמשה בתוכו .פני משה (שם) ביאר שהנוכחות של משה היא נוכחות מתמדת ,וגם לאחר הסתלקותו, הדור אינו יתום כי ניצוצו חי בקרב ישראל .קורבן העדה (שם) חידש שמשה אינו נמדד בתואר אלא במהות שקיימת לעולם ,ולכן גם כשאנו מזכירים אותו ,אנו קוראים לו משה ,כדי להדגיש את המהות החיה הזו ,ורק לאחר מכן אנו ממליכים עליו את התואר רבינו ,כמי שמשפיע תורה לכל הדורות .נראה ליישב בזה שכל דור ודור שואב ממנו את כוחו ,והסיבה שאנו קוראים לו בשמו הפרטי לפני התואר היא להורות שקשר זה אינו פורמלי ,אלא קשר של חיים בין אב לבניו ,קשר שנמשך גם בפטירתו ,כי דמותו נשארת משה המנהיג ,ולא רק רבינו המלמד. נעלה כעת אל דברי האחרונים ,הפוסקים וגדולי הדורות ,אשר העמיקו בסודו של סדר זה, וגילו כיצד השם משה הוא אבן הראשה של כל הנהגה ותורה ,וכיצד השם הזה אינו רק סימן זיהוי ,אלא המקור לכל רבנות. הספר חיי אברהם (אות ל) בשם ספר מעיל שמואל (קיצור שני לוחות הברית דף צב ע"ב) כתב טעם נפלא .קודם מתן תורה נקרא משה בלבד ,ואחר מתן תורה נעשה רבינו .לכן דוקא אצלו בא הסדר משה רבינו .תחילה שמו הפרטי ,ואחריו הרבנות .נראה לבאר בזה ,שכל מה שכל חכם מחכים ומחדש כבר היה כלול במה שנמסר למשה בסיני ,ולכן אין ראוי להקדים הרבנות לשמו ,כי השם משה הוא השורש ממנו הכל נמשך ,ואין הרבנות נפרדת מן האיש. החתם סופר בדרשותיו (חלק ב עמוד כג) כתב שמשה הוא מקור לכל התורה שבעל פה ,וכל מה שחכמים מחכימים אינו אלא גילוי ממה שנאמר למשה בסיני .לכן אי אפשר לומר רבינו משה כי אין לנו רב נפרד ממנו ,אלא הוא עצמו משה ,שממנו נובעת הרבנות .יש כאן חידוש עצום ,שמשה אינו עומד כמורה מן הצד ,אלא כמעיין נובע שדרכו התורה מתגלה בכל דור, והשם משה הוא שמחזיק את הרבנות ולא להיפך. בעל שו"ת בנין ציון (חלק א סימן קמב) הסביר שכינויו משה רבינו בא לרמוז שגם לאחר פטירתו אנו נשארים תלמידיו ,מפני שכל חידוש וחכמה שלנו הם בבחינת תלמידי משה.
לכן אנו מכנים אותו תמיד בשמו תחילה ,כי הוא השורש ,ורק אחר כך רבינו ,כי דרכו אנו לומדים .נראה ליישב בזה שכל לומד תורה בדורנו צריך לחוש את משה כמי שמדבר אליו ישירות ,והסדר הזה בא להזכיר לנו שראשית ההתקשרות היא עם האיש משה ,ומתוך כך אנו זוכים להיות תלמידיו. הגרצ"פ פרנק בשו"ת מקראי קודש (ימים נוראים סימן לז) כתב שהצירוף משה רבינו בא לומר שאין הבדל בין משה האיש לבין משה רבנו ,כי שניהם חד הם .הוא משה ,והוא רבינו .וכל התארים אינם מוסיפים על שמו אלא נמשכים ממנו .הדברים מאירים ,שהתארים בטלים בפני המהות ,וכי מהות משה אינה זקוקה לתוספת כדי להיות שלמה ,והשם משה מכיל בתוכו את כל הרבנות כולה. בספר שיח יצחק (או"ח סימן רצב) חידד שאצל כל חכם שם הרבנות קודם לשם הפרטי ,כי אנו לומדים תורתם ולא מהם עצמם .אך אצל משה הכל נובע ממנו עצמו ,מהווייתו .לכן שמו קודם ,ואחר כך הרבנות .נבין מכאן שההתמסרות שלנו לתורה היא התמסרות למשה עצמו, כפי שהוא חי וקיים ,והשם משה מבטא את החיות הזו שאינה נגמרת לעולם. בספר ערבי נחל (דרוש לשבת שובה) כתב שרב משה היה מתפשט בכל נפש ישראל ,וכל אחד נושא בתוכו ניצוץ ממשה .לכן אנו אומרים משה רבינו כדי להורות שהוא משה לכל ישראל ורבנו גם יחד ,אך תחילה השם ,כי מהותו קודמת לכל .העומק בזה הוא שהניצוץ ממשה נמצא בתוכנו ,וכשאנו קוראים לו משה ,אנו מעוררים את הניצוץ הזה שבקרבנו. במשמרת איתמר על התורה (פרשת וילך) ביאר את הפסוק וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל .על פי דברי הזוהר שמשה נמצא בכל דור וניצוצותיו מתפשטים בצדיקים ,הרי שאף כשמשה הלך מן העולם ,דמותו ושמו עצמו ממשיכים להנהיג .ולכן לעולם שמו קודם ,ואחריו רבינו ,להורות שהוא משה האיש הנצחי ורבנו בכל הדורות. נעלה כעת אל דברי גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר האירו את הסוגיה באורות חדשים ,וגילו כיצד השם משה הוא יסוד הנשמה המאיר בכל דור ,וכיצד השם הזה עומד כחומת אש המקדימה לכל תואר ותפקיד. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח ,אורח חיים ,סימן כז) ביאר שהמנהיג האמיתי אינו זקוק לתואר כדי להקרין יראת שמים ,שכן האישיות היא המדברת .משה, בהיותו עניו מכל אדם ,לא חיפש כבוד ,ולכן שמו הקדוש קודם לכל תואר ,להורות שההנהגה שלו נובעת מתוך ענווה וביטול עצמי ולא מתוך התנשאות של בעל משרה ,ודוקא משום כך הצירוף משה רבינו מעיד על מי שהוא קודם לכל תפקיד. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (דברים ,סימן כה) חידש כי אין רב לכל ישראל אלא משה ,וכל רב אחר אינו אלא ממשיך את האור שניתן למשה .לכן לא שייך להקדים את הרבנות לשמו, כי הכל מוכל בתוך השם משה ,וזוהי הנקודה שממנה יונקים כל רבני ישראל את כוחם .נראה להסביר שכשם שהאור קודם לכלי ,כך השם משה שהוא מקור האור קודם לתואר הרבנות שהוא הכלי המכיל אותו ,ודוקא משום כך הצירוף נשאר משה רבינו.
ךליו תשרפ
מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י ,סימן רמב) ביאר שמשה לא היה רק רב ,אלא הצינור שדרכו התורה עוברת מהשמים לארץ .כשהתואר מופיע אחרי השם ,הכוונה היא לומר שכל מה שאנו קוראים לו רבנות ,אינו אלא גילוי של השם משה עצמו ,שהיה משה עוד לפני שהיה רב ,וזוהי המדרגה הגבוהה ביותר של איש האלוהים ,שמקומו קודם לכל תפקיד שהוא ממלא. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת הראשון לציון (חלק ג ,סימן יב) ביאר כי הצירוף משה רבינו מלמד שגם כשאנו פונים אליו כרב ,אנו זוכרים שהוא משה ,האיש שדיבר פה אל פה עם ה'. השם הפרטי הוא שמעורר את הקשר האישי ,והתואר בא רק כדי להגדיר את תפקידו כלפינו, אך המהות קודמת לתפקיד .עומק הדברים הוא שכל יהודי שפונה אל משה ,פונה אל האיש שהוא אב לו ,ורק לאחר מכן אל המורה שלו ,וזהו הקשר הנצחי שאינו נתק מהמציאות. מתוך עומק הסוגיה שפתחנו ,אנו ניגשים לתרגם את הדברים למציאות החיים ,לנפקא מינות שביום יום ,שבהם פוגשת תורת משה את נפש האדם בדרכו בעולם. נפקא מינה ראשונה היא היחס שלנו לתלמידי חכמים בכל דור ודור .אצל כל חכם אנו מכנים תחילה רבינו ,כי הוא רב מצד חכמתו ותורתו ,אך אצל משה השם קודם ,כי האישיות היא מקור התורה .נלמד מכך עומק חינוכי ,שעלינו להבין שהאדם עצמו ,בטהרתו ובדבקותו בה' ,הוא שמעניק כח לתורתו .אין התורה מנותקת מהאישיות ,ומי שרוצה לדבוק בתורה צריך להתחבר לאדם העומד מאחוריה ,לאישיות הטהורה שמשתקפת דרך הלימוד. בהדרכת התלמידים ,נלמד שכשאנו עוסקים בלימוד ,עלינו לזכור שהחכמה אינה רק רעיונות מופשטים ,אלא המשך ישיר של משה האיש .כל חידוש שאנו מחדשים הוא ניצוץ ממה שנמסר למשה .ההרגשה הפנימית של הלומד צריכה להיות כמי שרואה את עצמו תלמיד ישיר של משה רבינו ,ולא רק של רבותיו שבדור ,ודוקא תחושת הקרבה הזו מעניקה עוז וכח להמשיך ולעמול בתורה מתוך התלהבות. בהבנת מעלת המנהיג האמיתי ,אנו למדים שמנהיג איננו רק בעל תואר אלא קודם כל אדם שלם ,צדיק וטהור .משה היה משה עוד לפני שנעשה רבינו ,וכך גם כל מנהיג בישראל, אין די בתואר או בכתר ,אלא העיקר הוא האישיות שמכוחה נובעת הרבנות .מנהיגות שאינה צומחת מתוך אישיות פנימית היא חיצונית וזמנית ,בעוד מנהיגות הנובעת מן השם הפרטי והאישיות האמיתית היא נצחית ומשפיעה. ביחס שלנו לדמותם של צדיקים ,אם אצל משה שמו קודם לרבנותו ,הרי שהאדם קודם לתואר .ההנהגה שלנו צריכה להיות שלא להסתפק בכבוד חיצוני ,אלא לחפש את הפנימיות, את האישיות האמיתית שממנה נובעת ההשפעה .אנו למדים לא לרדוף אחר הכתרים ,אלא לבנות את האדם שבנו ,שממילא יקרין את כוחו גם ללא צורך בתארים ריקים. בהכרת ערך התורה שבעל פה ,כל מה שחכמים חידשו כבר ניתן למשה בסיני ,לכן אין רבינו קודם למשה .הלומד תורה צריך לראות את עצמו כמי שמתחבר ישירות אל הר סיני, אל משה רבינו ,ולא רק אל שרשרת מסירת המסורה .החיבור הזה הופך את הלימוד למעשה אישי ,חי ונושם ,שבו הלומד מרגיש שהוא שותף למהלך הנבואי העצום שהחל במשה.
בהדרכה לחיי המעשה ,יהודי פשוט יכול לדעת שגם אם אין לו תואר או תפקיד ,העיקר הוא עצמותו ואישיותו .אם יזכה לדבוק בה' ,גם שמו קודם לרבנותו .לא הכותרת היא העיקר אלא האדם עצמו .אדם שיוצא לעבודתו או לעסקיו צריך לזכור שהשם שלו ,האישיות שלו ,קודמת למקצועו או לתוארו .אל יתלה את ערכו במה שמקנה לו העולם ,אלא במהות הפנימית שבו. בהבנת נצחיות התורה ,מאחר שניצוצות משה מתפשטים בכל דור ודור ,כל חכם נושא בקרבו משהו ממשה .לכן הכינוי משה רבינו קבוע ואינו משתנה .נפקא מינה היא שכל דור יכול להרגיש את עצמו תלמידו הישיר של משה ,וזוהי נחמה עצומה ,שגם בדורות רחוקים מן הסיני ,אנו נשארים מחוברים אל המקור הראשוני דרך אותם ניצוצות שחיים בקרבנו. בהדרכה מוסרית ,משה לא היה זקוק לתואר כדי להיות גדול ,הוא עצמו היה המהות .מכאן מוסר לכל אדם ,אל ירדוף אחר תארים וכתרים ,אלא יעמול להיות משה אמיתי ,ומתוך כך תבוא הרבנות .הגדולה האמיתית נמדדת במידת הענווה וההתמסרות ,ובמידה שבה האדם מצליח להיות נאמן לעצמו ולשליחותו. בהבנת מושג הכבוד ,פעמים רבות אנו מקדימים תארים לשמות כדי להרבות בכבוד ,אך אצל משה אנו למדים שהכבוד האמיתי נובע מן השם עצמו ,מן האישיות עצמה .הכבוד אינו משהו שקונים אותו ,אלא משהו שנבנה מתוך הליכה בדרכו של משה ,בתוך אמת ויושר שאין בהם מן החיצוניות. בחינוך הדור הצעיר ,עלינו ללמד את הילדים שהגדולה האמיתית אינה נעוצה בכינוי או בתואר ,אלא בשם העצמי ובחיבור לאביהם שבשמים .כשאדם נעשה אמיתי ,אזי ממילא נעשה גם רבם של ישראל בדרכו שלו .זהו החינוך הכי עמוק שאנו יכולים לתת ,ללמד אותם לבנות זהות יציבה וקדושה שלא זקוקה לאישורים חיצוניים כדי להאיר. בבואנו לברר את עומק הרעיון העולה מן הסוגיה ,עלינו להתבונן במושג השם בתורתנו הקדושה .שם האדם אינו רק כינוי חיצוני ,אלא ביטוי למהות הפנימית והשורשית שלו .אצל משה ,השם משה מבטא את נשמתו הייחודית שנמשתה מן המים ,כפי שקראה לו בת פרעה כי מן המים משיתיהו .זהו סוד עצמותו ,כוח הגאולה ,ההצלה והמסירה .לכן שמו קודם לכל תואר ,כי הרבנות אינה אלא גילוי חיצוני של פנימיותו. כשאנו מבקשים להבין את הקשר בין השם לתואר ,אנו מגלים יסוד מחשבתי מרתק. בתפיסת עולמנו ,רבנות היא תפקיד ,אחריות ,פעולה הנעשית בעולם .אך משה הוא המקור. התורה עצמה מכונה תורת משה ,כפי שנאמר זכרו תורת משה עבדי .לא תורת ה' לבדה ,אלא תורת משה ,מפני שהקב"ה הטביע את שמו של משה בתוך התורה .הרבנות אינה חיצונית לו, אלא חלק בלתי נפרד ממהותו .משה לא היה רק צינור להעברת התורה ,אלא הוא היה הכלי הטהור ביותר שזכה להתאחד עם התורה עד כדי כך שהתורה והוא הפכו לאחד. מכאן מתגלה לנו רעיון מחשבתי עמוק באמונה ובחיים .התורה נמסרה דרך אדם חי ,לא על ידי מלאך ולא על ידי קול עליון בלבד ,אלא דרך משה .משה רבינו פירושו שהתורה והאדם מתאחדים .לא תורה מופשטת המרחפת בחלל ,אלא תורה המחוברת לשמו של משה,
ךליו תשרפ
לנשמתו ,לאישיותו .כל חכם בכל דור המחדש בתורה ,עושה זאת מתוך אותו חיבור ראשוני של משה עם הקב"ה .לכן תמיד אנו אומרים משה רבינו .השם קודם ,כי ממנו הכל נובע, והרבנות נמשכת ממנו לכל הדורות. נמצאנו למדים שההפרדה בין השם לתואר אינה קיימת באמת אצל משה ,אלא היא קיימת בתודעה שלנו ,כדי שנוכל לקלוט את גדולתו .כשאנו אומרים משה ,אנו פוגשים את האדם, את הענווה ,את הלב הפתוח .כשאנו מוסיפים רבינו ,אנו מקבלים את ההדרכה ,את החוכמה, את הנהגת הכלל .אך השם קודם ,ללמדנו שהאדם הוא היסוד .בלי האדם השלם ,אין תורה. בלי האישיות הטהורה של משה ,אין משמעות לרבנות .זוהי ההרחבה הרעיונית המזמינה כל אחד מאיתנו לבחון את שורש חייו – האם אנו בונים את עולמנו מתוך התואר והחיצוניות, או שאנו שואפים ,כדוגמת משה ,להיות קודם כל בני אדם שלמים ,ורק מתוך כך להאיר ולהנהיג את סביבתנו. במבט עמוק פנימה אל נבכי הנפש ,אנו מגלים שסוד הצירוף משה רבינו נוגע בשורש הקיום של כל אדם .לכל אחד מאיתנו יש את השם שלו ,את המהות הפנימית שנחתמה בו עוד בטרם יצא לאוויר העולם ,וקודם שקיבל על עצמו תפקיד ,משרה או תואר .החיבור אל הנפש מחייב אותנו לעצור ולהתבונן במהות זו ,בנקודה שאינה משתנה לעולם ,והיא המקור לכל עבודתנו בעולם. הספורנו (שמות ב ,י) מבאר על הפסוק ותקרא שמו משה ,שהשם מבטא את תכלית שליחותו בעולם ,והוא הכוח שדרכו הוא יוצא לפעול .השם הוא החותם של נשמתו .המחשבה העמוקה כאן היא שאדם נדרש לזכור ,בכל עת ובכל מצב ,מהו השם שלו ,מהי האישיות שלו ,ולא להיבלע בתוך התואר או התפקיד שהוא נושא .כאשר אדם שוכח את שמו האמיתי ,את המהות של משה שלו ,הוא מאבד את הקשר עם הכוח המניע של חייו .האמונה נבנית על היסוד הזה ,שהקב"ה מכיר כל אחד בשמו ,בשורש נשמתו ,וזהו הקשר הישיר והבלתי אמצעי שבינינו לבין הבורא. הרב יוסף חיים בספרו בן יהוידע (ברכות דף ז ע"ב) מבאר ששם האדם הוא הצינור שדרכו שפע החיים זורם אל הנשמה .השם אינו מקרי ,אלא הוא הגדרה של תפקיד נשמתי .החיבור לאמונה ולנפש נעוץ בהבנה שכל רגע בחיים הוא הזדמנות להוציא את השם מן הכוח אל הפועל .משה רבינו מלמד אותנו שהתואר הוא רק כלי ביטוי ,אך השם ,המהות ,הוא הנצח. כשאנו מזוהים עם שמנו ,עם מהותנו ,אנו הופכים להיות כלי מוכשר להשראת השכינה ,וכל פעולה שאנו עושים הופכת להיות חלק מעבודת ה' השלמה. בחיבור להנהגה הפנימית ,אנו רואים כי המנהיג האמיתי ,זה שמנהיג קודם כל את נפשו שלו ,הוא זה שמקדים את שמו לתוארו .עלינו לשאול את עצמנו ,בבואנו לקבל החלטות, האם אנו פועלים מתוך תואר חיצוני ,מתוך רצון למעמד או להכרה ,או מתוך השם המהותי, מתוך הרצון לקיים את האמת הפנימית שלנו? כשאדם פועל מתוך שמו ,הוא פועל מתוך חיבור עמוק לקדוש ברוך הוא ,וממילא כל מה שהוא עושה הופך להשפעה חיובית על הסובבים אותו .זוהי הנהגה שאינה כופה את עצמה ,אלא מקרינה אור ,כפי שעשה משה, שהנהגתו נבעה מתוך טהרת ליבו.
האמונה בבורא עולם מתחזקת כאשר האדם מבין שהוא נברא למטרה ייחודית ,עם שם ומשימה מיוחדת .הצירוף משה רבינו אינו רק זיכרון היסטורי ,אלא מצפן לחיים .הוא מזכיר לנו שהרבנות ,התפקיד וההשפעה על העולם ,צריכים לנבוע מן האישיות ,מן הנפש הטהורה, ולא להפך .זוהי הדרך הנכונה לעבודת ה' ,בדרך של אמת ,ענווה ופשטות ,שדרכה האור המופלא של משה רבינו מאיר בתוך ליבו של כל יהודי .זהו החיבור העמוק ביותר ,שבו האדם הופך לשליח נאמן של רצונו יתברך ,מתוך דבקות פנימית שאינה תלויה בדבר. ההליכה של משה אל כל ישראל ,כפי שפתחנו את דברינו ,אינה רק סיפור על הנהגה ,אלא היא שיעור חיים לכל אחד מאיתנו .אנו חיים בעולם שבו לעיתים התואר ,התפקיד ,או המשרה, הופכים להיות הפנים של האדם ,עד שהוא שוכח את שמו הפרטי ,את המהות שעימה הגיע אל העולם .המצפן הפנימי שלנו דורש מאיתנו לחזור אל השם ,אל הדיוק ,אל מה שהיינו לפני שקיבלנו על עצמנו תארים או אחריות .כשאדם מבין שהשם שלו קודם לתפקידו ,הוא מוצא את השקט הפנימי שלו ,את היציבות שאינה נשענת על דעת הקהל אלא על האמת הפנימית. רבינו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער הכניעה) ביאר שמידת האמת היא היסוד שעליו נבנה האדם ,והיא אינה זקוקה לחיזוק חיצוני .כשאדם בונה את עולמו מתוך האמת העצמית ,מתוך השם שלו ,הוא לא נזקק לתארים שיגדירו אותו ,כי הוא יודע מי הוא .הביאור הוא שההתבוננות הפנימית הזו ,שבה האדם מזהה את מהותו האמיתית ,היא שמצילה אותו מהמלכודת של חיפוש הכבוד ,ומאפשרת לו להקרין יראת שמיים טהורה מתוך השם הפרטי שלו ,מתוך משה שלו. רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים (פרק יא) חידש שכדי להגיע לשלמות ,אדם צריך להתרחק מהרדיפה אחר הכבוד ,כי הכבוד הוא מסך המסתיר את האישיות האמיתית. משה רבנו ,שהיה עניו מכל אדם ,מלמד אותנו שהרדיפה אחר התואר היא ההיפך מהגדלות. כשאדם מקדים את התואר לשמו ,הוא נותן לכבוד מקום בראש ,אך כשהוא מקדים את שמו לתואר ,הוא מראה שהאדם הוא העיקר .המוסר העולה מכך לכל אדם הוא שאל לנו להסתנוור מהתארים שאנו נושאים ,אלא לעמול לבנות את האדם שבתוכנו ,כי רק מתוך האישיות הזו נובעת השפעה אמיתית וקיימת. רבי ישראל סלנטר באור ישראל (איגרת א) ביאר שהסכנה הגדולה ביותר בעבודת ה' היא הפער בין מה שאדם מציג כלפי חוץ לבין מה שהוא באמת בפנים .העבודה שלנו היא לצמצם את הפער הזה ,להיות משה בתוכנו – אמת ,פשטות ,וענווה .כשאדם חי ביושרה ,השם שלו הופך להיות חותם של קדושה .הוא לא צריך את הכותרת כדי להרגיש שהוא קיים ,כי הוא יודע שהשם שלו הוא הביטוי המדויק ביותר של רצון ה' בתוכו. המוסר המעשי העולה מכל אלו הוא ברור .אם נרצה לבנות מצפן פנימי ,עלינו ללמוד להפריד בין הכלי לבין התוכן .התואר הוא הכלי ,השם הוא התוכן .אל לנו לתת לכלי להשתלט על התוכן ,אל לנו לתת לתואר להשכיח את השם .אדם שחי כך ,בבהירות פנימית ,זוכה לחיים של אמת ,שבהם כל צעד שלו הוא צעד של משה ,צעד של גאולה ,צעד של עבודת ה' שלמה שאינה זקוקה להוכחות חיצוניות ,אלא נובעת מתוך עצמותו הטהורה.
ךליו תשרפ
נצא מבית המדרש אל רחובה של עיר ,אל שגרת החיים התובענית ,וננסה להלביש את התובנות הללו על החיים שלנו ,כדי להפוך את הלימוד העיוני למנוע של צמיחה אישית. בכל פעם שאנו ניגשים למשימה ,גדולה כקטנה ,נזכור כי הערך שלנו אינו נמדד בטייטל שעל דלת המשרד או בתפקיד שאנו ממלאים ,אלא בנאמנות למי שאנחנו באמת .השם שלנו ,המהות שעימה הגענו לעולם ,הוא הכתובת האמיתית לכל פעולה שלנו .כשנפסיק לחפש אישורים חיצוניים לערכנו ,נגלה שהשקט הפנימי הזה הוא הכוח הגדול ביותר שיש לנו להעניק לסובבים אותנו. כשאנו עומדים בתפילה ,נוכל להשיל מעלינו את כל התארים ,את כל ה"רבינו" שבעולם, את כל המסיכות החברתיות ,ולעמוד לפני בורא עולם כ"משה" – פשוטים ,כנים ,וחשופים. המפגש הזה ,שבו האדם מתייצב מול קונו ללא שום תיווך של מעמד או תפקיד ,הוא המקום שבו נבנית העצמיות האמיתית ,והוא המעיין שממנו נשאב כוח לכל השנה כולה. בעבודה ,בבית ,וביחסים עם הזולת ,המודל הוא תמיד משה .להביא את העצמיות שלנו, את הלב הפועם ,מבלי לחכות להכרה חברתית .התנועה הנפשית הזו ,להעדיף את המהות על פני המעטפת ,היא המפתח לחיים של חירות אמיתית ,שבה האדם מרגיש שהוא באמת חי ולא רק מציג את עצמו.
עיקר העניין: הסוד הגדול של משה רבנו הוא שתיקתו של התואר אל מול רעש הנשמה .משה הוא לא רק מנהיג שהוכתר ,הוא מנהיג שצמח מתוך עפר ענוותו ,מתוך התבטלות מוחלטת לפני ה' .כשאנחנו אומרים משה רבינו ,אנחנו בעצם עושים סדר בעדיפויות של הנפש .אנחנו מצהירים שהרבנות היא רק הנהרה ,רק הבזק של אותו משה ,של אותו איש פלא שדיבר עם בוראו פנים אל פנים .לכן ,ברגע השיא של חייו ,משה הולך אל עמו לא כרב המורה הלכות ,אלא כאיש הנפרד מהם ,כי האהבה והקשר הם קודמים לכל סמכות .עיקר העניין הוא להבין שהתפקיד שלנו בעולם לא אמור לכסות עלינו ,אלא להאיר מתוכנו .כשהתואר מגיע אחרי השם ,הוא מקבל תוקף של נצח ,כי הוא יצוק לתוך אישיות חיה ונושמת ,אישיות שאינה משתנה גם כשהתפקיד מסתיים ,אישיות שהופכת להיות התורה עצמה. כדי להפוך את חייך ליצירה של קדושה ,עליך להפסיק לרדוף אחר כתרי כבוד חיצוניים ולהתחיל לבנות בתוכך את אישיותך הייחודית ,שכן התואר הוא רק בגד שעוטף את האדם ,אך השם הוא הנשמה שנותנת לו חיים .בכל רגע שבו אתה נדרש להנהיג או להשפיע ,זכור כי העוצמה האמיתית שלך אינה נובעת מן הסמכות שבידיך ,אלא מן האמת הפנימית שממנה אתה פועל ,שהרי משה שבליבך הוא המקור לכל רבנות שתזכה להאיר בה את העולם.