ארבעים יום או שלושים – מתי מסתלק צלם אלוקים מהאדם קודם מותו? הוכח מפרשת השבוע!

היחידה עוסקת במסורות תורניות על הסתלקות צלם האדם לפני פטירה ובמסר של הכנה רוחנית, ניצול הזמן וכבוד האדם.

ארבעים יום או שלושים – מתי מסתלק צלם אלוקים מהאדם קודם מותו? הוכח מפרשת השבוע! ישנה חרדה סמויה השוכנת בלב כל אדם חי ,חרדה מן השאלה מתי יתקרב יומו וכיצד תיראה שעת פרידתו מן העולם .אין אדם יודע את קיצו ,אך הצדיקים הגדולים ,בעומק נשמתם הטהורה ,חשים לעיתים ברוחם את התקרבות היום הזה .חז"ל גילו לנו סוד נורא ומרטיט :נשמת האדם אינה מסתלקת מן העולם בבת אחת ,כבמחי יד ,אלא בצעדים מדודים, כאילו האור הפנימי הולך ודועך ,וצלם האלוקים שבו – אותו גרעין של קדושה וחיות – מתחיל להתכנס ולהתרחק .זהו רגע נורא ונשגב כאחד ,רגע שבו בשר ודם חש כי אינו עוד אותו אדם שהיה ,כי כבר נלקח ממנו חלק מאורו העליון ,ורוח החיים שבו מתחילה לשוב אל מקורה. השאלה המנקרת בלבנו היא :כמה ימים לפני הפטירה אפשר להרגיש שסר מהאדם צלם אלוקים? האם מדובר בארבעים יום? אולי בשלושים יום? האם יש בכך מידה קבועה וחקוקה, או שמא זהו עניין פנימי ,נשמתי ,המתגלה לגדולי עולם בלבד? והרי מצינו בפרשת השבוע, וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל בני ישראל ,ומפרשים רבים כתבו שוילך רומז להליכת רוח החיים שבו ,להליכת הצלם .כאן המקום לחקור ,להעמיק ולזקק את התשובה: האם משה רבנו זיהה את יום הסתלקותו מתוך אותה הכרה פנימית שצלמו כבר מתחיל להסתלק מאתו? ישנה חרדה סמויה השוכנת בלב כל אדם חי ,חרדה מן השאלה מתי יתקרב יומו וכיצד תיראה שעת פרידתו מן העולם .אין אדם יודע את קיצו ,אך הצדיקים הגדולים ,בעומק נשמתם הטהורה ,חשים לעיתים ברוחם את התקרבות היום הזה .חז"ל גילו לנו סוד נורא ומרטיט :נשמת האדם אינה מסתלקת מן העולם בבת אחת ,כבמחי יד ,אלא בצעדים מדודים, כאילו האור הפנימי הולך ודועך ,וצלם האלוקים שבו – אותו גרעין של קדושה וחיות – מתחיל להתכנס ולהתרחק .זהו רגע נורא ונשגב כאחד ,רגע שבו בשר ודם חש כי אינו עוד אותו אדם שהיה ,כי כבר נלקח ממנו חלק מאורו העליון ,ורוח החיים שבו מתחילה לשוב אל מקורה. וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל (דברים לא ,א). רש"י (דברים לא ,א) פירש :להיפרד מישראל .ביאר שההליכה היא פעולה של פרידה ,המעידה על הקשר העמוק שבין הרועה לעדרו גם ברגעי הסוף .כאשר משה מרגיש בנשמתו כי הצלם האלוקי שלו מתחיל להיפרד ,הוא עושה את הצעד האחרון של פרידה אקטיבית ,מתוך הבנה שהקשר הגשמי מתחיל להשתנות. אבן עזרא (דברים לא ,א) ביאר :ללכת ולדבר לכל ישראל לפני מותו .חידש שהתנועה הזו היא הכנה מכוונת ורצונית למות .הצדיק המכיר בנפשו כי ימיו ספורים וכי הצלם מתחיל להתרחק, אינו ממתין למוות שיבוא אליו ,אלא מקדים והולך להיפרד כמי שקובע פגישה עם הנצח. אור החיים (דברים לא ,א) חידש :שנתן עצמו לילך מעצמו ולא הוצרך קריאה .ביאר כי ההליכה היא סממן רוחני להסתלקות הנשמה .משה הרגיש ברוח קודשו כי רוח החיים שלו מתחילה להיפרד ,וההליכה היא ביטוי להכרה הזו שצלם האלוקים שלו כבר אינו במדרגתו הרגילה אלא נמצא בתנועה לקראת השמים.

ךליו תשרפ

ספורנו (דברים לא ,א) ביאר :להודיע שלא ימנע עצמו מלשמשם גם ביום מותו .מחדש שהגדלות של משה היא בהתמסרות המוחלטת ,גם כאשר הוא חש את עזיבת הנשמה והצלם, הוא ממשיך להיות מנהיג .הוא הולך ומבצע את תפקידו האחרון מתוך מודעות מלאה לכך שזמנו מתקצר ורוחו נפרדת. כלי יקר (דברים לא ,א) ביאר :שהיה הולך ומדבר שלא ייראו ממותו .הוסיף שהליכתו היא אקט של הרגעה ,הוא משדר לעם שהכל בסדר ושאין להם מה לחשוש ,למרות שהוא יודע שצלמו מתחיל להתרחק ממנו .הוא הופך את רגעי הסתלקות הצלם האישיים שלו לכלי של חיזוק לכלל ישראל. בעל הטורים (דברים לא ,א) רמז :וילך בגימטריא כזה .ביאר שזהו רמז להליכת צלמו והכרת קצו ,שהמילה וילך מכילה בתוכה את הסוד שהגיע הזמן שהצלם האלוקי ,אותו אור מופלא שדבק בו כל ימיו ,יחזור למקומו העליון ,ומשה בחושיו הפנימיים ידע זאת היטב מתוך ההליכה שנכפתה עליו ברוחו. נצלול אל מעמקי הים התלמודי ,אל דברי חכמינו זיכרונם לברכה ,המאירים לנו בנרות של אש את רזי הסתלקות הנשמה ואת הקשר הסמוי בין האדם לבין צלם האלוקים שבו, המבקש לשוב אל מקורו ככל שמתקרב יומו של האדם. הגמרא במועד קטן (דף כח ע"א) ביארה שרב יוסף אמר לא תיפטר נפשא דרב יוסף עד תלתין יומין ,וצדיקים חשים בסילוק נשמתם שלושים יום קודם לכן .ביאר כי זהו השורש לכל התפיסה כי הנשמה אינה עוזבת את האדם ברגע אחד ,אלא ישנו תהליך שבו כוחות החיים מתחילים להימשך חזרה למעלה ,והאדם ,מתוך חיבורו הפנימי ,יודע ומזהה את העת הזו, שהרי הנשמה מתחילה להתנתק מן הגוף עוד בטרם הפטירה. הגמרא בשבת (דף קנב ע"ב) ביארה על הפסוק והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה ,שכשם שניתנה בטהרה כך היא חוזרת בטהרה .חידש שזהו היסוד המחשבתי שמסביר מדוע הצדיק חש בזה; שכן כאשר הנשמה מתחילה את מסע חזרתה אל מקור השפע ,האדם מרגיש את החלל שנפער בו ,ואותה תחושת חסרון היא למעשה ההתקדשות שלו ,שכן הוא מתחיל לפשוט את דמותו הארצית וללבוש דמות מלאכית המוכנה לפגוש בבוראה. התלמוד הירושלמי (מסכת שבת פרק טו הלכה ג) ביאר שהנשמה משוטטת בעולם ומבשרת לאדם על קיצו ,וההתנתקות שלה היא תהליך של טיהור ההכרה .הרחיב שזהו שלב עליון שבו האדם מתחיל להשתחרר מכבלי החומר ורוחו מתחילה להתחבר לעולמות העליונים, וזוהי הסיבה שהצדיקים חשים את הקרבה הזו זמן רב לפני הפטירה ,כי הם כבר נמצאים עם חלק מנשמתם במימד אחר ,שבו הגוף כבר אינו המחסום היחיד לרוחם. הגמרא בברכות (דף נז ע"ב) ביארה כי השינה היא אחד משישים במיתה ,ובה הנשמה עולה למעלה .ביאר מתוך כך כי גם בחיי היום יום ,כאשר האדם מרגיש מעין דעיכה בכוחותיו או בצלמו ,ייתכן שזהו תהליך דומה שבו הנשמה מתחילה להתרומם מן הגוף ,ומי שזכה לדרגה גבוהה של דבקות ,מסוגל להבחין בין השינה הרגילה לבין תחילת הסתלקות הנשמה שתבוא לעת זקנה או עת פטירה.

אל מול מסתורי הנצח ,ניצבו ענקי הראשונים כמי שצופים בלהבת הנר ההולכת ומצטמצמת ,וביקשו להבין את הריקוד העדין שבין החומר לרוח ברגעי הפרידה .הם לא ראו במוות קטיעה גסה ,אלא תהליך אורגני ,שבו הצלם האלוקי ,אותו הדר אינסופי שניתן לאדם בבריאתו ,מתחיל את מסע השיבה שלו אל על .מתוך מבטם החודר ,אנו לומדים כיצד הלב מבחין בדברים שעיני בשר אינן רואות ,וכיצד הצדיק מכין את עצמו לקראת המפגש הגדול. הרמב"ן (בראשית מז ,כט) ביאר ויקרבו ימי ישראל למות -שהיו לו שלושים יום קודם מותו והרגיש כן בנפשו .ביאור והרחבה :הרמב"ן חושף כאן עומק נורא – הדיוק של שלושים הימים אינו מובן מאליו ,אלא הוא עדות לידיעה פנימית שקיימת בתוך נשמת האדם .הצדיק אינו רק יודע את מועד פטירתו ,אלא הוא מרגיש פיזית ונפשית כיצד הזיקה שלו לעולם הזה מתרופפת .זהו תהליך שבו הגוף מתחיל להבין ,בחושים עמוקים ,שהנשמה מתכוננת לעלות, וההרגשה הזו היא עצמה ה"קירוב" של הימים. רבנו בחיי (בראשית מז ,כט) חידש צלם האדם מתחיל להתמעט ולפיכך ניכר אצלו שמתקרבים ימיו .ביאור והרחבה :רבנו בחיי ממשיל את הצלם לאור השוכן בתוך כלי .כאשר הנשמה מתחילה להיפרד ,האור שבפנים נעשה פחות דומיננטי ,והאדם חש בחסרון .זו אינה חולשה רגילה ,אלא חסרון של ה"צלם" ,של הדמות האלוקית שבו .החיסרון הזה הוא הוא הסימן עבור הצדיק ,כי הוא מאבד את אותה דריכות וחיות שהייתה לו קודם ,ובכך הוא מבין כי הדרך נסללת לקראת הסתלקות הצלם כולו מן הגוף. הרלב"ג (בראשית מז ,כט) פירש כי הנשמה מתחילה להתנתק מן הגוף בהדרגה וזהו עניין טבעי לצדיקים .ביאור והרחבה :הרלב"ג מביא את המבט שבו הפרידה בין הנשמה לגוף היא כמו שלכת של עץ .הנשמה אינה נשלפת במכה ,אלא היא מתחילה להתרפות מהאחיזה שלה בחומר .אצל צדיקים ,שכל חייהם היו מוקדשים להעלאת החומר לדרגת רוח ,התהליך הזה הוא טבעי וגלוי להם .הם חשים בנפשם שהם הולכים ונעשים דקים יותר ,עד שהצלם נפרד לחלוטין מן הכלי הגשמי. האברבנאל (בראשית מז ,כט) ביאר ויקרבו ימי ישראל למות מלמד שהאדם מרגיש את סיום תפקידו בעולם .ביאור והרחבה :הוא מעמיק להסביר שההכרה בקירוב המוות אינה פחד, אלא הגעה למיצוי .הצלם האלוקי ,שעבד במלוא כוחו לאורך שנות חייו של האדם ,מתחיל להרגיש שהעבודה הושלמה .התחושה הזו ,שבה האדם מרגיש "די ,אני את שלי עשיתי" ,היא שגורמת לצלם להתכנס .זוהי הכנה נפשית שמאפשרת לאדם לעזוב את העולם מתוך רצון ושלמות ולא מתוך תלישה כואבת. הראשונים הללו ,בדרכם הייחודית ,משרטטים לנו מפה של נשמה החוזרת אל מקורה. הם מלמדים אותנו שההכרה בסילוק הצלם אינה גזירה שנגזרה מלמעלה ללא ידיעת האדם, אלא זוהי שותפות .האדם ,כצלם אלוקים ,מודע לשינויים החלים בו ,ומתוך מודעות זו הוא מתעלה .זוהי גדולתו של משה רבנו ושל הצדיקים כמותו – שהם חיים את חייהם בערנות מלאה לצלם שבהם ,עד לרגע שבו הוא בוחר לעלות אל האור הגדול. סוד הצלם האלוקי הוא החוט המקשר בין האינסוף לבין הגוף הגשמי ,הוא הרקיע המתוח

ךליו תשרפ

בין הנשמה לבין המציאות הארצית ,וברגעי הפרידה ,כשהצלם מתחיל להתקפל חזרה אל מקורו ,מתגלה סוד נשגב שרק בעלי הנסתר והדרשנים זכו להביט בו .כאן ,בנקודת המפגש הזו שבין העולמות ,מתברר שהאדם אינו סתם יצור חולף ,אלא יצירה אלוהית ששומרת על הקשר עם הבורא דרך אותה דמות רוחנית מופלאה ,שנוכחותה בחיינו היא המאפשרת לנו לחיות ,לנשום ולפעול ,והסתלקותה היא רגע של חשבון נפש עליון. הזוהר (פרשת ויחי ,דף רלח ע"א) חידש :שצלם האדם הוא לבוש הנשמה בתוך הגוף ,וברגע שהאדם קרוב ליומו האחרון ,הצלם מתחיל להתגשם פחות ופחות ,וזהו הסוד של הליכת האדם ,שהוא משיל מעליו את לבוש הגשמיות כדי להתכונן לראיית פני המלך. הזוהר הקדוש מגלה לנו שהצלם הוא כעין כלי קיבול המתווך בין הרוח לחומר .כאשר האדם חי וקיים ,הצלם עוטף אותו ומגן עליו ,אך כשהנשמה מתכוננת לעזוב ,הלבוש הזה מתחיל להתרופף .הצדיקים ,שעיניהם פקוחות ,מרגישים את ההתרופפות הזו .זה אינו תהליך של אובדן ,אלא של התכוננות ,שבו הנשמה מתחילה להתלבש ב"לבושים" דקים יותר כדי שתוכל לעבור בבטחה לעולמות העליונים ,וזו ההרגשה הפנימית של הקרבה למוות. רבנו האר"י ז"ל (שער הגלגולים ,הקדמה יג) ביאר :שצלם האדם הוא בחינה של רוח המתלבשת בתוך הגוף ,וסילוקו הוא תחילת השבת הנפש אל מקורה ,והצדיק מכיר בכך מתוך דקות השגתו ,שכן הוא חש שחסרה לו אותה דבקות שוטפת שהייתה לו בחיותו. הארי ז"ל מלמד שסילוק הצלם הוא סוג של צמא רוחני .האדם מרגיש שהקשר שלו עם העולם הופך להיות דליל יותר ,פחות מלא .זהו תהליך שבו הצינורות המזרימים את החיות מהנשמה אל הגוף הולכים ונסגרים בהדרגה .הצדיק ,שכל מהותו היא קשר עם הבורא ,חש במידי את החיסרון הזה ,והוא יודע שאם התחושה הזו מגיעה בשיעור ובזמן מסוים ,הרי זהו סימן מובהק מהשמיים שזמנו הגיע. הרמח"ל בדרך ה' (חלק א ,פרק ב) כתב :שהצלם הוא סגולת האדם שבה הוא נבדל מכל הנבראים ,וכאשר הוא מתקרב למותו ,הסגולה הזו חוזרת לשורשה העליון ,והאדם מתחיל להתרוקן מכוחו המניע בעולם הזה. הרמח"ל מאיר את העובדה שהצלם הוא הכוח המניע ,ה"דלק" הרוחני של האדם .ברגע שבו הצלם מתחיל להיפרד ,האדם מאבד את האנרגיה המיוחדת שנתנה לו יכולת לפעול בעולם כבן חורין .זוהי הזמנה עמוקה של השמיים לאדם לעצור את הכל ,להפסיק את הריצה המטורפת של החיים ,ולהתמקד בהכנה היחידה שחשובה באמת – חיבור הנשמה לבוראה. התחושה הזו של "התרוקנות" אינה כשלון ,אלא התפנות לכניסה אל ההיכל הפנימי. הדרשנים המופלאים הללו מראים לנו שהסתלקות הצלם היא אינה תהליך חיצוני ,אלא תהליך שבו הנשמה עוברת תהליך של זיכוך .האדם לא רק מת ,אלא הוא נגאל מהגשמיות שלו .כאשר אנו שומעים את הדברים הללו ,אנו מבינים שכל רגע שבו אנו זוכים לחיות עם הצלם שלנו ,הוא רגע יקר מפז ,רגע שבו אנו יכולים לבנות את עולמנו הרוחני ולהבטיח שגם כאשר יבוא הרגע שבו הוא יחזור למקורו ,נהיה מוכנים וראויים.

המנהיג האמיתי אינו זה שמחזיק במושכות הכוח ,אלא זה שחש מתי תפקידו משתנה, מתי ההנהגה הופכת מהובלה פיזית להארה רוחנית נצחית .עומק הרעיון של וילך משה אינו מצטמצם להליכתו הפיזית בין השבטים ,אלא הוא מבטא את המעבר המורכב מהיותו מנהיג המדבר אל העם ,להיותו מנהיג המכין את העם לעידן חדש שבו המנהיג כבר אינו נוכח בגופו. המלבי"ם (דברים לא ,א) ביאר :ש"וילך משה" מלמד על שינוי במדרגה .הוא מסביר שמשה לא סתם יצא מהבית ,אלא הוא יצא ממדרגת הנהגה אחת למדרגה גבוהה יותר ,שבה הוא כבר אינו מחפש את כבודו כמנהיג ,אלא את המשכיות האומה .הליכתו היא הליכה של ויתור על הכתר לטובת הכלל ,מה שמוכיח כי הסתלקותו אינה סוף אלא עלייה במדרגות הנשמה ,שכן המנהיג מבין שדווקא דרך הסתלקותו הוא משאיר חותם נצחי. רבנו בחיי (דברים לא ,א) חידש :ש"וילך משה" ללמדנו שהאדם המנהיג את הכלל צריך להרגיש את הסוף כהזדמנות להשאיר ירושה רוחנית .כאשר משה מרגיש שהצלם שלו הולך ומתכנס ,הוא מנצל את השעות האחרונות כדי לטבוע בהם את התורה לעולמי עולמים, שכן הוא מבין שהתפקיד האמיתי של מנהיג אינו לשלוט אלא להנחיל ,ובכך הוא מראה לנו שמנהיגות אמיתית היא כזו שאינה תלויה בנוכחות הפיזית של המנהיג. הספורנו (דברים לא ,א) ביאר :שמשה הלך לומר להם שאין דעתו נוחה מפרישתו ,אך הוא כפוף לרצון עליון .הליכה זו מבטאת את הכאב הפנימי של מנהיג שרואה את הסתלקותו לא כבריחה ,אלא כצורך העליון ביותר של העם .הוא מלמד אותנו שמנהיגות היא היכולת לשים את הכאב האישי בצד ולהתמקד בצורכי העם ,ודווקא מתוך הסתלקות הצלם האישי שלו הוא זורח כאור גדול לעם ,כמי שמוסר את נפשו עד הרגע האחרון. רבי חיים בן עטר האור החיים (דברים לא ,א) ביאר :שהליכתו של משה היא סימן להזדככות החומר .הוא מלמד שצדיק שמרגיש את סילוק הצלם ,לא נופל ברוחו ,אלא להפך – הוא מנצל את הזמן שנותר להעלות את העם לדרגתו .העובדה שמשה הולך אל בני ישראל כשהוא יודע שזמנו קצר ,היא המופת הגדול ביותר למנהיגות – העמדת צורכי הכלל לפני הצרכים האישיים ,גם ברגעים שבהם האדם עצמו נמצא בתהליך הפרידה מהעולם. בחיבור הזה בין המנהיגות להסתלקות ,אנו מגלים ש"וילך משה" אינו סיפור על סוף ,אלא על נצח .משה מראה לנו שההליכה של הצדיק אל מחוץ לעולם הזה היא ההליכה שדרכה הוא נכנס לתוך הלבבות של כל אחד מישראל לדורות ,וכי המנהיג שמוכן לוותר על נוכחותו למען עמו ,הוא זה שזוכה להישאר איתם לעד. נפקא מינות רבות טמונות בידיעה העמוקה כי שלושים או ארבעים יום קודם הפטירה מתחיל סילוק הצלם האלוקי ,וכי גדולי ישראל זכו לחוש זאת בעצמם .תובנות אלו אינן נשארות בחדרי התורה ,אלא הן פורצות אל החיים עצמם ומעצבות את הנהגתנו מול זקנה, חולשה והתקרבות לקץ. רבי עקיבא איגר (דרשות ,דרוש לשבת תשובה) רמז שכאשר צדיקים מרגישים בחסרון כוחם הרוחני והגופני זמן רב קודם הפטירה ,עליהם לדעת כי הצלם האלוקי שבהם הולך ומתמעט.

ךליו תשרפ

רבנו מסביר שאין זו חולשה טבעית בלבד כפי שכל אדם מזדקן ,אלא מדובר בתחושה דקה ומזוככת שהצדיק יודע לפרש נכון ,ולהשתמש בה כהכנה ליום פטירתו ,מתוך הבנה שהגוף נחלש כי הרוח מתחילה להתכנס פנימה. הנודע ביהודה (דרשות ,דרוש ליום כיפור) ביאר שכאשר משה רבנו הלך להיפרד מישראל, הוא חווה הליכה פנימית – הוא נעקר מאותה מדרגה עליונה של דבקות בשכינה ,והפך למי שמרגיש את סילוק הצלם שבו .מכאן אנו למדים שגם אדם שאינו צדיק גמור ,כאשר הוא חווה שינויים קיצוניים בהרגשתו הרוחנית ,עליו להבין שייתכן ויש כאן קריאה משמיים להתכונן לשינוי גדול ,והזיהוי של זה דורש הקשבה פנימית אמיתית למה שקורה בנשמה. רבי שלמה קלוגר (הגהות לשולחן ערוך ,או"ח סימן רלב) העיר שכאשר מתמעט כוחו של האדם בעבודתו הרוחנית ובתפילתו ,זהו סימן מובהק לכך שצלם האלוקים שלו מתחיל להתרחק .נלמד מכך שחולשה בעבודת ה' אינה תמיד עניין של רפיון ידיים ,אלא ייתכן שהיא אות משמיים על תחילת תהליך של הסתלקות האור ,ומכאן חובתנו לנצל את הימים שבהם הצלם עודנו מאיר במלוא עוזו כדי להתחזק בתורה ומצוות ולא להמתין לרגעים שבהם הכוח הרוחני נחלש. הראשון לציון הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה ,ימים נוראים עמוד רלו) הביא את דברי קודמיו וכתב שגדולי ישראל ידעו מועד פטירתם משום שראו בעצמם שנפסק מהם אותו אור פנימי. דברים אלו מחדדים לנו את הידיעה שסילוק הצלם הוא גילוי עליון שניתן רק ליחידי סגולה, אך לכולנו נותר הלקח המעשי – לחיות מתוך רגישות לשינויים הללו ,להוקיר את החיים כל עוד הם זורמים בעורקינו במלוא חיותם ,ולדעת להעריך נכונה את שעותיו האחרונות של אדם גדול ,שכן הן דברי פרידה וצוואה של נשמה העומדת לשוב לבוראה. מתוך כל אלו עולה תובנה חדה לכל אדם :אל לנו לזלזל בחולשותיו של זקן או חולה ,ולא להסתכל עליהם רק כעל שחיקה גופנית ,שכן ייתכן שזהו תהליך נשמתי של הסתלקות צלם, ועל כן יש להרבות סביבם בכבוד ,בתפילה ובהכנות רוחניות ,שכן אלו הם ימים של דבקות עליונה .וכמו כן ,עלינו להחדיר לליבנו את ההבנה שצלם אלוקים הוא האור המניע אותנו בעולם ,וכל יום שבו אנו זוכים להחזיק בו ,הוא יום שבו עלינו לצקת תוכן של נצח ,כי אין אנו יודעים מתי האור הזה יתחיל לנטות חזרה אל מקורו. הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים אינם רק פרק זמן בלוח השנה ,אלא הם פעימת הלב הקוסמית של הבריאה כולה .כשאנו מביטים על הדרמה הרוחנית שמתרחשת בעשרת ימי תשובה ,אנו פוגשים את אותה תופעה שאנו חווים אצל הצדיק היחיד ,אך הפעם היא מתרחשת על בימת ההיסטוריה והעולם כולו .זהו זמן שבו העולם נכנס למצב של התכנסות, מעין דעיכה מכוונת שנועדה לאפשר לידה מחדש ,בדומה לאותו תהליך של הסתלקות הצלם שאנו רואים אצל גדולי עולם. רבי יעקב עמדין (בסידורו בית יעקב סדר הסליחות) כתב :שהימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נחשבים כעין ימי גסיסה כללית של כל העולם ,ובהם מתמעטת החיות והצלם עד יום החתימה. בדברים אלו מתגלה כי התחושה האישית של הצדיק אינה אירוע מבודד ,אלא היא שיקוף של

מציאות אוניברסלית .כשם שהצדיק חש בהתמעטות הצלם כסימן להסתלקות ,כך העולם כולו חווה ירידה ברמת האור הגלוי ,והאדם נדרש לעמוד מול הריק הזה ,לא בייאוש ,אלא בחיפוש עמוק אחרי מה שמעבר לפני השטח .זוהי הזמנה פנימית להבין שהעולם הפיזי הוא רק מעטפת ,ובימים אלו ,כשהמעטפת הזו נחלשת ,מתגלה האמת העירומה. הגאון רבי יצחק הוטנר (בספרו פחד יצחק מאמרי יום הכיפורים מאמר יז) ביאר :שמושג הסתלקות הצלם בימים אלו הוא גילוי שהעולם מתרוקן מכלי עבודתו הגשמיים כדי להיכנס אל הקודש פנימה .העומק כאן הוא שהריקנות שאנו חשים ,הצמצום של הדיבורים והמעשים הריקים, אינם מצב של חוסר ,אלא מצב של הכנה .כשאדם מרגיש שהוא מאבד את הכלים שלו, כשהצלם נסוג ,הוא מגלה שמה שנותר זה לא מה שהוא עשה ,אלא מי שהוא באמת .זוהי התרוקנות מאסטרטגיות חיים וממסכות ,כדי שביום הכיפורים יוכל האדם לעמוד כנשמה טהורה ,ללא הכלים החיצוניים ששירתו אותו לאורך השנה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בספרו חזון עובדיה ימים נוראים) פירש :את ימי התשובה כתהליך שבו האדם והעולם משילים את הציפוי החיצוני ,כעין הכנה לפרידה מהישן .בדברים אלו אנו מבינים כי הסתלקות הצלם ,בין אם היא אישית ובין אם היא כללית ,היא תמיד מנוף לזיכוך .כשם שהנחש משיל את עורו כדי להתחדש ,כך האנושות כולה משילה מעליה את ה"צלם" הקודם שלה ,את דפוסי ההתנהגות שאפיינו אותה בשנה החולפת ,כדי להיות מסוגלת לקבל את הדין ולהיכתב לחיים חדשים .התחושה של הקרבה למוות ,שאנו חווים בימים אלו דרך התפילות המרטיטות ,היא לא כדי להפחיד ,אלא כדי להזכיר לנו את העיקר – מה יישאר מאיתנו כאשר צלמנו יחזור לשמיים. נמצא שכלל ישראל חי בימים אלו בתוך הדרמה הגדולה של הסתלקות והתחדשות .התובנה המזעזעת והמעודדת כאחד היא שאנו חיים בעולם שבו כל רגע הוא הכנה לשיבה אל הבורא. כשאנו מבינים שהימים האלו דומים לתקופת הסתלקות הצלם אצל הצדיק ,אנו מבינים את גודל האחריות המוטלת עלינו :לנצל את החיסרון ,את רגעי השתיקה ואת תחושת הריחוק ,כדי לבנות בתוכנו קשר אמיץ עם הקדוש ברוך הוא ,קשר שלא תלוי בצלם חיצוני ,אלא בעצם הנשמה. ההבנה כי צלם האלוקים אינו רק מעמד קבוע אלא חיות דינמית שמשתנה ,מציבה אותנו מול המציאות העירומה :העולם הזה אינו אלא בית מלאכה ,והאדם אינו אלא בעל מלאכה המופקד על כלים יקרים מפז .כאשר אנו מתבוננים על הסתלקות הצלם כעל סיום תהליך ,אנו מבינים את פשר הימים שניתנו לנו – הם לא נועדו למנוחה ,אלא למשימה ,וכאשר הכלים נלקחים, זוהי הוכחה לכך שהעבודה הסתיימה או שהגיע הזמן להעביר את האחריות למקום אחר. רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים (שער א ,פרק ד) ביאר :כי האדם הוא בונה עולמות על ידי מעשיו ,וכל איבריו וכוחותיו הם כלי עבודה שניתנו לו על ידי הבורא כדי לפעול בתוך המציאות .כאשר צלם האלוקים שוכן בו ,הוא פועל בתוך כליו כמי שיש לו סמכות ושליחות, אך ברגע שהצלם נסוג ,האדם מרגיש שהכלים שבידו אינם עוד שלו ,אלא הם חוזרים לבעליהם האמיתיים ,וזוהי התחושה העמוקה שהמשימה הגיעה אל קצה ,והאדם צריך להסתכל אחורה ולראות אילו מבנים בנה בעולמות העליונים בעזרת הכלים הללו.

ךליו תשרפ

השפת אמת (פרשת וילך ,שנת תרל"ב) חידש :כי הזמן שניתן לאדם הוא הכלי העיקרי שבו הוא משתמש כדי לגלות את אורו של הבורא ,וכאשר הצדיק חש שצלמו נסוג ,הוא בעצם חש שהזמן שלו ככלי עבודה מתכלה .בדבריו הוא מורה לנו כי כל רגע בחיים הוא פיסה של חומר גלם שאנו צריכים לעצב ,וכאשר הצדיק יודע שצלמו מסתלק ,הוא לא רואה בכך חורבן ,אלא הוא מבין שזהו השלב שבו המלאכה צריכה לעמוד למבחן ,והוא עושה חשבון נפש מהיר על אופן השימוש שלו בכלים שניתנו לו. המהר"ל מפראג בנתיבות עולם (נתיב העבודה ,פרק א) ביאר :כי שליחותו של האדם בעולם היא להיות כלי קיבול לאורו של הבורא ,וכל עוד הוא חי ,הוא נמצא בתנועה של מילוי וריקון. הסתלקות הצלם היא רגע השיא שבו הכלי מגיע למילוי שלו ,ואין עוד צורך להוסיף ,אלא הגיע הזמן להציג את התוצאה .מכאן אנו למדים שכל ימינו אינם אלא הכנה לרגע שבו נהפוך להיות תוצאה של מעשינו ,וכל מי שחי מתוך הבנה שהזמן והכוחות הם כלי עבודה זמניים, זוכה לראות בכל יום הזדמנות ליצירת נצח. המושג כלי עבודתו של האדם מקבל משמעות חדשה לאור הדברים הללו .אנו מבינים שההסתלקות אינה מחיקה של הכלים ,אלא התמרה שלהם .כאשר האדם מסיים את תפקידו, הוא אינו מאבד את כליו ,אלא הוא מביא אותם אל מקורם ,אל המקום שבו הם ימשיכו להאיר .החיים אינם רצף של ימים אקראיים ,אלא רצף של פעימות יצירה ,וכאשר אדם חי בתחושת שליחות ,הוא יודע שכל רגע שבו הוא מפעיל את כליו – את מחשבתו ,את דיבורו ואת מעשיו – הוא בונה את דמותו האמיתית שתלווה אותו גם לאחר שהצלם יחזור אל הבורא. אנו רואים שגדולי עולם ,באותם ימים אחרונים שבהם חשו בסילוק הצלם ,לא נכנסו לדיכאון או לחוסר מעש ,אלא להפך – הם הגבירו את עבודתם .הם הבינו שזהו הרגע שבו הם צריכים להביא את הכלי לשיא השלמות שלו לפני שהוא מושב לבורא .זוהי התובנה המטלטלת והמרוממת ביותר שאנו יכולים לקחת אל חיינו :כל עוד הנשימה באפינו ,הכלים בידינו ,והמלאכה לא הושלמה. הגענו אל סיומו של המסע המרתק שבו ביקשנו לעמוד על סוד הילוכו של האדם אל מול רגעיו האחרונים ,וכיצד רזי הסתלקות הצלם האלוקי מלמדים אותנו פרק בחיים עצמם .לאחר שצללנו אל מעמקי הים התלמודי ,אל חוכמת הראשונים ואל סודות הדרשנים והמקובלים, מתגבש אצלנו מושג חדש ובהיר על משמעות החיים. האור החיים (דברים לא ,א) ביאר שוילך משה אינו רק תיאור הליכה פיזית ,אלא עדות להכרה הפנימית של הצדיק שרוח החיים שבו מתחילה להתרחק ,ומתוך כך אנו למדים שכל חיי האדם צריכים להיות מלווים במודעות מתמדת לכך שהנשמה היא אור שניתן לנו בפיקדון, ועלינו לשמור עליו ולהעלותו למקורו מתוך דבקות ושליחות. הרמב"ן (בראשית מז ,כט) כתב על ויקרבו ימי ישראל למות שזוהי הרגשה פנימית המבשרת על קרבת היום מחמת התחלת הסתלקות הנשמה ,ומכאן אנו מסיקים שגדלות האדם אינה רק בכיבוש יצריו ,אלא ביכולת להקשיב ללחישות הנשמה ולדעת את ייעודו גם כאשר הגוף מתחיל להיחלש ,תוך הפיכת החולשה למנוף של התקדשות.

הגמרא בגימרא (מועד קטן דף כח ע"א) ביארה שצדיקים חשים בסילוק נשמתם שלושים יום קודם לכן ,מה שמוכיח לנו כי החיים אינם רצף של מקריות ,אלא תהליך מכוון שבו האדם זוכה להשלים את שליחותו ולחתום את עבודתו בעולם מתוך ידיעה ושלווה ,ולא מתוך תלישות פתאומית. רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים (שער א פרק ד) חידש שהאדם הוא בונה עולמות על ידי כלי עבודתו ,וכל ימיו הם יצירה מתמשכת ,מה שמלמד אותנו שגם אם צלם האלוקים הולך ונסוג, השפעת מעשיו של האדם נותרת לעד ,וכל רגע של תורה ומצווה בונה נדבך נצחי בעולמות העליונים ,כך שאין כאן סוף אלא המרת עבודה. בסיכום דברים ,העולה מכל הדיון הוא שסילוק הצלם אינו אובדן אלא חזרה של האור אל מקורו ,והתחושה הזו שחשים הצדיקים היא הקריאה האחרונה לאדם להפוך את כל חייו למסע של נתינה ,דבקות וחיבור .מי שחי מתוך ידיעה שהצלם הוא האור המניע אותו בעולם ,זוכה להפוך את חייו לסיפור של נצח ,וגם כאשר מגיע היום שבו הצלם נאסף ,הוא משאיר אחריו עולם מואר יותר ,מלא בתורה ובמעשים טובים שהם הם העדות החיה לצלם האלוקים שפעם בקרבו. ישנה חרדה סמויה השוכנת בלב כל אדם חי ,רטט של קדושה המלווה את ההכרה כי איננו כאן לעד .זו אינה חרדה של פחד מן המוות ,אלא חרדה של אחריות ,תחושה עמוקה כי כל יום שאנו חיים הוא הזדמנות להחזיק באור עליון ,בצלם אלוקים ,המבקש מאיתנו לחיות את חיינו במלוא עוצמתם .משה רבנו ,בהליכתו האחרונה אל בני ישראל ,לימד אותנו שגם כאשר הנשמה מתחילה את מסע פרידתה מן החומר ,והאור הפנימי מתכנס לשוב למקורו, זוהי אינה שעה של ריקנות ,אלא שעה של שיא ,שעה של התעלות שבה האדם מבין את ערכו האמיתי כמי שנשא בקרבו נשמה אלוקית לאורך כל ימיו.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא שההכרה בסילוק הצלם ,המתרחש כפי שכתב האור החיים בפירושו לדברים (לא ,א) ,שלושים או ארבעים יום קודם הפטירה ,אינה רק נחלתם של גדולי עולם .היא קריאה לכולנו להתעורר מן התרדמת .הידיעה כי הצלם האלוקי ,אותו גרעין של נצחיות השוכן בנו ,עלול להתרחק אם לא נשמור עליו בחיבור מתמיד לתורה ומצוות ,מחייבת אותנו לחיות כל יום כאילו הוא היום שבו עלינו להוכיח כי האור הזה עדיין דולק בנו בעוז. התובנות העולות מתוך דברי הראשונים והאחרונים לחיים שלנו הן חריפות ונוקבות. ראשית ,עלינו לחיות בתחושת אחריות מתמדת .הצלם האלוקי שוכן באדם כל עוד הוא מחובר אל מקורו בתורה ויראת שמים .ברגע שאדם שוקע בחומריות ושוכח את שליחותו ,הוא מחליש את האור הזה .לפיכך ,כל יום הוא הזדמנות לחזק את הצלם על ידי מעשים טובים ,תפילה בלב שלם וקביעות עיתים לתורה ,המהווים כלי קיבול לאורו של הבורא.