מדוע רואים צורת אדם קטן בתוך השחור שבעין?

היחידה דנה בדמות הזעירה הנראית באישון ובמסורת הלכתית-היסטורית על ניסיון לזהות רוצח דרך עין הנרצח, תוך שימוש בכך למסרים על טהרת המבט.

הראשונה היא לפתח מודעות עצמית לכל אותם "חשבונות" ותירוצים שאנו בונים לעצמנו כדי להצדיק את הליכותינו .עלינו לשאול בכל ערב :האם היום פעלתי בקו ישר של אמת, או שמא נתתי ללבי להתפתל כדי להקל על עצמי? השנייה היא ההבנה שיום הדין אינו רק בחינה של מעשים חיצוניים ,אלא בירור עמוק של מי אנחנו באמת .עלינו לשאוף לעקביות מוסרית ,כך שהאדם שאנו בבית הכנסת יהיה אותו אדם בבית ,בעבודה ,ובמגעים עם הבריות. השלישית היא לימוד היושר בחינוך ובביטחון עצמי – להפסיק לפחד מלהודות בטעות, ולהבין שהכנות שלנו היא הבסיס לחיים של עבודת ה' אמיתית.

עיקר העניין: עיקר העניין בביטוי "דור עיקש ופתלתל" הוא ההתראה מפני התחכום המופרז של הנפש האנושית .התורה אינה חוששת רק מחטא גס ,אלא מהסכנה שבבניית מערכת מורכבת של הצדקות שתהפוך כל עקמומיות לדרך סלולה .הדין בוחן מה עשינו, אך התוכחה חושפת את הסתירות הפנימיות שאנו חיים עמן .האדם הישר אינו מי שאינו טועה ,אלא מי שאינו מתפתל סביב טעויותיו .כשהוא נופל ,הוא קם וממשיך בקו ישר ,ללא מניפולציות וללא ניסיונות לשנות את האמת שתתאים למצבו הנוכחי. השלמות שאליה אנו שואפים אינה שלמות של העדר נפילות ,אלא שלמות של עקביות וכנות .במקום שבו הלב ישר ,גם אם הרגליים מעדו ,האדם נותר נאמן לקו האלוהי המתווה את דרכו ,והתוכחה – במקום להיות כלי של דין – הופכת למראה שרק מדרבנת אותו לדייק את הליכותיו עוד ועוד בדרך העולה בית ה'. כאשר אדם מוותר על התירוצים ומסכים לעמוד מול האמת בעיניים פקוחות ,הוא מגלה שאין מקום לפיתולים בדרך אל הקדושה .הפשטות היא כוח עצום ,והיא המפתח לזכייה ביום הדין וביום התוכחה גם יחד .מי שהולך בדרך ישרה ,אינו צריך לפחד מהיום שבו יראו לו את כל חייו ,שכן כל פסיעותיו היו ניסיון כן ואמיתי לדבוק בבוראו ,ללא מורא וללא חשבון זולת רצון שמים.

מדוע רואים צורת אדם קטן בתוך השחור שבעין? העין היא חלונו של האדם אל העולם ,שער דק ורגיש שדרכו נכנס האור ומתפענח לרגעים של הבנה ,של זיכרון ושל חוויה .אך בתוך האישון השחור ,אותו עיגול עמוק שבמרכז העין, מסתתר סוד עתיק ומטלטל שסקרן הוגים ופוסקים לאורך הדורות .כאשר אדם מתבונן לתוך עינו של חברו ,הוא אינו רואה רק חושך או בליעה של אור ,אלא הוא מופתע לגלות דמות אדם זעירה ,בבואה מוקטנת של עצמו או של העומד מולו .האם זו אשליה אופטית גרידא, או שמא מדובר במראה נאמנה המבקשת לספר לנו משהו על טבעה של הראייה? השאלה הזו מזנקת מתוך ספרי השאלות והתשובות למקומות האפלים והכואבים ביותר :בשו"ת בית יצחק מובא חידוש מבהיל על שופטים שהביטו באישון עיניו של נרצח ,בתקווה למצוא

וניזאה תשרפ

שם ,כחקוקה על לוח ,את דמותו האחרונה של הרוצח שעמד מולו רגע לפני מותו .הדבר מעורר צמרמורת של ממש – הכיצד ייתכן כי העין אינה רק כלי פסיבי הקולט מראות ,אלא מעין ארכיון חי המנציח את הרגעים האחרונים שלפני החשיכה הגדולה? האם פסוקי התורה הממשילים את השגחת הבורא ל"אישון עינו" טומנים בחובם רמז לפיזיולוגיה הרוחנית הזו, והיכן עובר הגבול בין מציאות לבין מיתוס עמוק שנטבע בתודעת הדורות? נבוא אל פסוקי התורה המאירים את הדימוי של האישון כמרכז השמירה והראייה ,ונבחן כיצד הראשונים עמדו על טיבו של אותו איש קטן הנראה בתוך העין: הפסוק בפרשת האזינו מתאר את השגחת ה' על עמו ישראל :ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו (דברים לב ,י). רש"י (דברים לב ,י) ביאר :כאישון עינו ,כאותו דבר השחור שבעין שהוא רואה בו את הכל. מבואר בדבריו כי האישון הוא המרכז שדרכו מתבצעת פעולת הראייה בעולם ,ועל כן השווה הכתוב את שמירת ה' את עמו לשמירה על האישון הרגיש והחיוני ביותר. המצודות (תהילים יז ,ח) ביאר :אישון הוא השחור ,ונקרא כן על שנראה בו צורת איש קטן, והנו"ן יורה על קוטן הדבר .המצודות מניח כי השם אישון אינו מקרי ,אלא נובע מעצם העובדה שצורת אדם קטנה משתקפת באותו אזור שחור. האבן עזרא (דברים לב ,י) ביאר :כאישון עינו הוא מקום הראייה ,וכאשר יישמר שלא יוזק, כן שמר ה' את ישראל .לשיטתו ,הדימוי מתמקד בשבריריות ובחשיבות של מקום הראייה, שכל פגיעה בו משביתה את היכולת לראות ,ולכן הוא זקוק לשמירה מיוחדת. הרמב"ן (דברים לב ,י) ביאר :יצרנהו כאישון עינו ,אין לך שמירה יותר מהאישון ,שכל אדם מגן עליו בכל כוחו .הרמב"ן מדגיש את האינסטינקט האנושי הטבעי להגן על העין ,ומלמד שזהו משל להשגחה הפרטית הצמודה והמגינה של הקב"ה. רבנו בחיי (דברים לב ,י) ביאר :יצרנהו כאישון עינו ,הוא מקום הראייה שבו נראית צורת האדם שמולו ,ועל כן נקרא אישון .נראה לחדש לפי דבריו כי האישון מתפקד כזכוכית מגדלת שבה משתקפת המציאות החיצונית בתוך האדם פנימה. ספר החינוך (מצוה תלה) ביאר :את הדימוי כאישון העין ,ומדגיש שכל דבר שאדם רואה חקוק באישון ולכן זהו משל על שמירה יתירה .נראה לבאר כי החקיקה הזו היא שמקנה לעין את מעמדה ככלי עדות. מכל המפרשים עולה כי האישון אינו רק איבר פיזי ,אלא נקודת חיבור שבה נפגשים העולם החיצוני והפנימיות האנושית .העובדה שדמות הזולת משתקפת בו הפכה אותו בתודעה המקראית והמפרשית למקום שבו הראייה הופכת לזיכרון ונוכחות. נבוא אל דברי חז"ל ,המבארים את עומק משמעות האישון לא רק ככלי פיזי ,אלא כסמל רוחני וכמוקד התלוי בנשמתו של האדם: בגמרא במסכת ברכות (דף סא עמוד א) נאמר :מה אישון זה כל הגוף רואה על ידו ,אף ישראל

אין רואין ברכה אלא בשביל התורה .מבואר כאן שהאישון אינו רק כלי הראייה של העין ,אלא הוא מהווה את נקודת המפגש של האור עם המציאות כולה .כשם שהאישון מאפשר לגוף לתפקד בעולם ,כך התורה מאפשרת לישראל לקלוט את ברכת ה' בעולם .נראה לחדש כי האישון מסמל את היכולת לזקק את המציאות הפיזית לכדי הבנה רוחנית. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה ב) נאמר :מה האישון הזה כל איבריו של אדם תלויין בו ,כך ישראל כל העולם תלוי בהן .יסוד זה מלמד על אחריות עצומה :האישון הוא המרכז שאליו מתנקזים כל האיברים ,וכך הם ישראל בתוך העולם – הם המרכז הרוחני שבו תלוי קיומו של היקום כולו. הרד"ק בפירושו לתהילים (פרק יז פסוק ח) כתב :שמרני כאישון בת עין ,האישון הוא השחור שבעין שבו רואה האדם ,ונקרא אישון על שם שנראה בו דמות קטן של הרואה .דבריו מחזקים את הבנתנו כי המושג אישון אינו תלוש מהמציאות האופטית הפשוטה ,אלא מבוסס על תופעת ההשתקפות הזעירה. נראה לבאר מדברי חז"ל והראשונים שהעיסוק באישון אינו רק ביולוגי ,אלא עדות לכך שהראייה היא פעולה משותפת בין הנראה לרואה .כשאדם מביט בחברו ,הוא אינו רק מסתכל עליו ,אלא גם נושא בתוך אישון עינו את בבואתו של הזולת .מכאן הדרך קצרה להבנה כי העין היא עדה אילמת למה שנקלט בתוכה ,תפיסה שתשמש בהמשך כבסיס לדיוני הפוסקים בדורות הבאים. רבינו בחיי (דברים לב ,י) כתב :יצרנהו כאישון עינו הוא מקום הראייה שבו נראית צורת האדם שמולו ,ועל כן נקרא אישון .מבואר בדבריו כי האישון אינו רק שער כניסה לאור ,אלא זכוכית שבה נרשמת המציאות החיצונית .הוא מסביר שההשתקפות אינה רק מקרית ,אלא מהווה חלק ממהות האישון ,עד שהיא הפכה למקור שמו. האבן עזרא (דברים לב ,י) ביאר :כאישון עינו מקום הראייה שהוא עיקר השמירה .אף על פי שהוא מתמקד בעוצמת השמירה הנדרשת לאיבר כה רגיש ,הוא מסכים כי זהו המקום שבו נראית דמות הנראה .נראה להסביר כי האבן עזרא רואה באיכות הראייה את הסיבה למעמדו של האישון כאיבר המוגן ביותר בגוף. ספר החינוך (מצוה תלה) ביאר :את הדימוי כאישון העין ,ומדגיש שכל דבר שאדם רואה חקוק באישון ולכן זהו משל על שמירה יתירה .נראה לחדש כי הביטוי חקוק מעיד על כך שהראשונים ראו בראייה פעולה שאינה מסתיימת ברגע המבט ,אלא מותירה רושם בל יימחה בתוך הכלי הרואה. נראה לבאר מדברי הראשונים שהם לא רק עסקו בתיאור פיזיולוגי ,אלא ראו באיכות ההשתקפות הזו ביטוי לעדינות הראייה האנושית .התפיסה שהאישון משמש ככלי קיבול לדיוקן הזולת הופכת את הראייה למחויבות :ברגע שאדם נכנס לשדה הראייה שלי ,הוא משאיר חותם בתוך עיניי .זהו מוסר השכל שבו הראשונים מניחים את התשתית להבנת העין כעדה שאינה שוכחת את מה שנקלט בה.

וניזאה תשרפ

נבוא אל דברי האחרונים ,אשר לקחו את היסוד העתיק הזה והעמידו אותו במבחן המציאות, תוך שהם בוחנים את גבולותיה של הראייה כעדות במצבים קיצוניים: שו"ת בית יצחק (אהע"ז חלק א סימן פז) כתב :שמעתי כי המציאו השופטים עילה להכיר את הרוצח להביט היטב באישון עיני הנרצח .וכיון שכל מראה שאנו רואים נשאר חקוק בעינינו, התמונה האחרונה אשר הביט בה הנרצח הלא היא דמות הרוצח .אמנם ודאי לא נוכל להרוג על פי זה ,אך יועיל להגיע על ידו אל האמת .הוא מגלה כי האישון אינו רק מראה ,אלא הוא נתפס ככלי שבו נשמרת עדות אילמת וקפואה של הרגעים האחרונים. החיד"א בספרו מדבר קדמות (מערכת א אות י) ביאר :מפני שכל אדם רואה בו צורת עצמו, ולכך נקרא כן .החיד"א מוסיף נדבך חשוב ומסביר שהאישון משמש כמעין מראה שבה האדם פוגש את בבואתו שלו ,ובכך הוא מחזק את התפיסה שהאישון משקף באופן אקטיבי את הניצבים מולו. הכף החיים (או"ח סימן קיב ס"ק ח) כתב :האישון נקרא כן מפני הצורה הנראית בו ,ויש בזה גם סוד על פי הקבלה ,שהעין משקפת את אור הנשמה ,ולכן נראה בו דמות העומד מולו .נראה לחדש כי בדבריו מתמזג הפשט עם הסוד – הראייה באישון אינה רק תהליך אופטי ,אלא השתקפות של אור פנימי שיוצא מן הנשמה ופוגש את דמות הזולת. רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה שניה פרשת תולדות הלכה א) כתב :האישון משקף צורת מי שניצב מולו ,ולכן נבחר כמשל לשמירה יתירה .הוא מאמץ את דברי הראשונים כהנחת יסוד להבנת המשלים בתפילה ובמקרא. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ילקוט יוסף (או"ח חלק א עמוד קצז) כתב :האישון נקרא כן מפני שנראית בו דמות זעירה של הניצב מולו .הוא מחזק את דברי הקדמונים ומציב אותם כעובדה פשוטה המשמשת יסוד לדרשות מוסריות ושמירת נשמה. שו"ת שבט הלוי (חלק י סימן יט) הביא מו"ר הגרש"ה וואזנר את דברי בית יצחק ,והוסיף: הגם שאין בזה הוראה להוציא דין ,מכל מקום יש בדבר רמז למה שאמרו חז"ל כי כל הנראה לאדם חקוק בו .נראה לבאר כי הוא מאזן בין ההכרה בתופעה כעובדה רוחנית ופיזיולוגית, לבין הזהירות ההלכתית המוחלטת שלא להסתמך עליה כראיה משפטית. ערוך השולחן (או"ח סימן קיב סעיף ד) ביאר :את יסוד זה שהאישון משמר דמות ,והדגיש כי זוהי עדות על רגישותו של מקום הראייה .הוא רואה בזה עדות למהות העין ככלי מיוחד שנוצר על ידי הבורא כדי לקלוט ולהנציח את המציאות. נראה לבאר מדברי האחרונים שהם מקבלים את התופעה כנתון רוחני ופיזיולוגי ,אך בונים סביבו גדר הלכתי – ההכרה בחקיקת הדמות בעין אינה יכולה לשמש כלי להכרעה משפטית, אלא כמצפן המכוון את האדם אל האמת. נבוא אל דברי גדולי ההוגים והפוסקים בדורות האחרונים ,אשר בחנו את העין לא רק כאיבר ביולוגי ,אלא ככלי המנציח רשמים ומגלה טפח מהקשר הסמוי שבין נשמת האדם לבין המציאות הנראית לעיניו:

הגאון רבי יצחק הוטנר ביאר בספרו פחד יצחק (מאמרי הראייה) כי הראייה של "דמות האדם" בתוך האישון אינה רק אחיזת עיניים ,אלא היא רמז לכך שהאדם אינו רואה את העולם בצורה אובייקטיבית וקרה ,אלא הוא תמיד נוכח בתוך הראייה שלו .הוא מסביר שההשתקפות הזו מורה על כך שהאדם נותן משמעות למה שהוא רואה ,וכי כל מראה נצרף לתוך עולמו הפנימי. נראה לבאר כי הראייה הופכת להיות חלק מאישיותו של האדם ,ואין אדם שרואה דבר מה מבלי לשנות את עצמו על ידי כך. הגאון רבי שלמה וולבה ביאר בספרו עלי שור (חלק א) כי העובדה שצורת האדם משתקפת בעין של חברו היא ביטוי לרעיון שכל אדם הוא עולם ומלואו שנשקף בעיני רעהו .הוא מחדש כי אם כל אחד היה מבין שדמותו משתקפת בעיניו של הזולת ,הוא היה נזהר יותר במבטיו ובמעשיו ,שכן הוא מבין שהוא משאיר חותם בתוך נפשו של מי שעומד מולו .נראה להוסיף כי זהו יסוד בחינוך ליראת שמים – להבין שהמבט שלנו אינו ניטרלי. הגאון רבי אברהם גרודזינסקי ביאר בספרו תורת אברהם כי מה שנאמר על שחקוק בעין אינו רק עניין פיזי אלא מדרגה של טוהר הראייה .הוא מסביר שדור שרואה רק הבלים ,אישון עינו מתמלא בהבלים ,ודור שרואה רק קדושה ,אישון עינו הופך לכלי קיבול לשכינה .נראה לבאר כי היכולת להנציח מראה באישון היא כוח שנתן הבורא ,ואחריות האדם היא להחליט מהם המראות שראויים להישאר חקוקים בנשמתו. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב ביאר כי ההלכה אמנם אינה מקבלת השתקפות כראיה לדין נפשות ,אך התורה בחרה בביטוי "כאישון עינו" כדי ללמד אותנו על גודל החשיבות של הראייה וההשפעה ההדדית בין אדם לאדם .הוא מחדש כי העין משמשת ככלי שבו האדם בוחן את יחסו לה' – כפי שהוא מסתכל על העולם ,כך הוא מביט על הנהגת ה’. נראה להסביר מדברי גדולי הדור הללו כי התפיסה שהעין משמרת את דמות האחר היא הרבה מעבר לסקרנות מדעית או הלכתית; היא קריאה לאדם להתבונן במבטו .הם מורים לנו כי המבט הוא פעולה קדושה ,וכי ההשתקפות היא רמז לכך שכל מה שאנו פוגשים נכנס לתוכנו ומשנה את הרכב הנפש שלנו. נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,כדי לעמוד על הגבולות שבין הראייה ככלי פיזי לבין משמעותה כחקיקה רוחנית בנפש האדם: א .במשפט ובהלכה :האפשרות לראות באישון עין הנרצח את דמות הרוצח איננה יכולה לשמש כראיה הלכתית גמורה להוצאת דין נפשות .כפי שביאר בשו"ת בית יצחק ,אין להעניש אדם על סמך תופעה זו בלבד .אולם ,היא עשויה לשמש כלי מסייע בבילוש ,שמכוון את השופטים לחפש ראיות מוצקות אחרות עד שיגיעו אל האמת ,מתוך הבנה שיש בדבר גרעין של מציאות. ב .בשמירה על קדושת החיים :הידיעה שכל מראה נחקק בעין ,ושברגעים קריטיים הנפש והעין מנציחות את הנראה ,מטילה אחריות עצומה .אדם שניצב מול חברו משאיר בו חותם

וניזאה תשרפ

פיזי ורוחני ,ועל כן עלינו לנהוג בכל אדם ביראת כבוד ,מתוך הכרה בחשיבות המפגש האנושי שנחרט לעד. ג .בחינוך ובמוסר :המשל של שמרני כאישון בת עין מדגיש שכל דבר שאדם רואה חקוק באישון .הנפקא מינה היא חינוכית מובהקת :עלינו לשמור על קדושת הראייה ,להיזהר ממראות אסורים ומפגמים ,שכן כל תמונה שנכנסת לעין הופכת לחלק מהנפש ,והיא אינה נמחקת בקלות. ד .בהבנת הדימויים בתפילה :ההבנה שהאישון משקף את דמות הזולת אינה רק עובדה פיזיולוגית ,אלא עומק של משל .כאשר אנו מתפללים שמרני כאישון בת עין ,אנו מבקשים מהקב"ה שדמותנו תהיה חקוקה לפניו ,כשם שהאישון מנציח את הנראה בו .הנפקא מינה היא שחיזוק הקשר בתפילה נובע מההכרה שאנו תמיד ניצבים לפני ה’. ה .זהירות ממעשים שליליים :אם אפילו פני רוצח נחרטים בעיני קרבנו ,קל וחומר שכל מעשה רע שאדם עושה נחרט בזיכרון הסביבה .הנפקא מינה היא שעל האדם לשקול את צעדיו ,שכן חותמו נחרט בנפשות סובביו ומשפיע על עולמם הפנימי ללא יכולת מחיקה. ו .בבניית זיכרון של קדושה :אדם יכול למלא את עיניו בלימוד תורה ובמעשי חסד ,ובכך ליצור זיכרון חיובי שנחרט בו .הנפקא מינה היא שאנו בעלי הבחירה במה למלא את לוח הזיכרון של אישון עיננו ,וראוי שנבחר בטוב ובקדושה. מכאן אנו רואים שהעין אינה רק צופה ,היא אוצרת .הראייה היא מעשה יצירה של ממש, שבו האדם מעצב את עולמו הפנימי דרך מה שהוא בוחר להכניס לתוך אישון עינו. נבוא אל עומק הרעיון הטמון במושג האישון ,וננסה להבין מדוע בחרה התורה דווקא באיבר זה כמשל ליחסים העדינים שבין הבורא לנבראיו ,וכיצד הוא משמש כגשר בין החומר לרוח. נראה לבאר כי האישון הוא המקום היחיד בגוף האדם שבו החוץ והפנים מתמזגים באופן מוחשי .האור שמגיע מהמרחבים האינסופיים שבחוץ עובר דרך האישון ונכנס אל תוך הלב, אל תוך הנשמה .ההשתקפות של דמות האחר בתוך האישון מלמדת אותנו שהאדם לעולם אינו עומד לבדו .גם בשיא בדידותו ,בתוך עין הנרצח ,דמותו של הזולת נותרת כעדות .זהו רעיון מוסרי אדיר :האדם הוא תמיד חלק מרקמה אנושית ,ואין פעולה או מבט שאינם מותירים רושם על סביבתם. נראה להוסיף כי התפיסה שדמות האדם נחרטת באישון מגלה לנו את סוד הראייה האמיתית. אין ראייה אובייקטיבית וקרה .הראייה היא פעולה שמשנה את הרואה .כשאדם מביט בחברו, הוא לא רק צופה בו ,הוא מזמין אותו להיכנס לתוך עולמו הפנימי .ההשתקפות הזעירה היא האות לכך שהאחר הופך להיות חלק מזהותי .התורה בחרה ב"אישון" כדי להדגיש שהשמירה של הקב"ה עלינו אינה רק השגחה מלמעלה ,אלא שמירה שבה הוא 'רואה' אותנו בתוכו ממש, כדמות החקוקה באישור עינו.

נראה ליישב את העובדה שהלכתית אין סומכים על כך לדין נפשות ,אך רוחנית אנו רואים בכך עדות מוחלטת .ההלכה נזהרת מלהסתמך על ראייה אנושית כזו בבית דין של מטה ,כי הדין האנושי דורש עדים וחקירה .אך בבית דין של מעלה ,הכל גלוי וחקוק .הזיכרון האלוקי אינו זקוק לעדים חיצוניים ,שכן כל פעולה שלנו חקוקה בעין ההשגחה .האישון הוא אפוא משל למודעות הנצחית של האדם לכך שהוא תמיד נצפה ,תמיד חקוק ,ותמיד מושגח. נראה להסביר שהפחד שמא יראו את דמות הרוצח בעיני הנרצח הוא פחד מהחשיפה של האמת .הפיתול של הדור ,כפי שדיברנו בשאלה הקודמת ,הוא הניסיון לברוח מהמראה הזו. אך האישון הוא מראה שאינה מסיטה את מבטה .הוא מנציח את האמת כפי שהיא .כאשר אדם מבין שכל רגע בחיים נרשם ונחקק ,הוא מפסיק לחפש דרכים להתחמק מהאמת, ומתחיל לחיות חיים של פשטות ,שקיפות וישרות ,בידיעה שדמותו משתקפת באישון ההשגחה בכל רגע ורגע. נבוא אל עומק נפש האדם המתבונן במראות העולם ,ונראה כיצד התובנה שעיניו הן לא רק פתח קליטה אלא גם כלי הנצחה ,פועלת לשינוי האישיות ולחיבור עמוק אל בוראו. נראה להסביר כי המודעות למה שנחקק בעינינו משנה את כל יחסנו למציאות .אדם המבין שאישון עינו הוא שדה שבו נזרעים זרעי הזיכרון ,מתחיל לבור בראייתו .הוא מבין כי כל מה שעיניו שוזפות אינו נעלם עם חלוף הרגע ,אלא נחרט בלוח ליבו .החיבור לאדם כאן הוא ביכולת להפסיק להיות צרכן פסיבי של מראות ,ולהפוך לבוחר אקטיבי .כאשר אנו בוחרים להתבונן בטוב ,ביופי שביצירה ,ובפני צדיקים ,אנו מותירים בעצמנו חותם של אור שנשאר איתנו גם ברגעים של חשיכה. נראה להוסיף כי החיבור לאדם בא לידי ביטוי בהכרה שגם אנחנו בבואות בעיני אחרים. כשאני ניצב מול חברי ,דמותי משתקפת באישון עינו .האם אני משאיר שם מראה של חסד? האם אני חוקק בו זיכרון של אמת? ההבנה הזו מעדנת את המבט האנושי .היא מלמדת אותנו שכל מפגש אינו מקרי ,אלא הזדמנות להשאיר רושם חיובי ,רושם של קדושה ,בנפשו של הזולת .האדם הופך להיות אדם שנותן לאחרים לראות דרכו את הטוב. נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת היראה והאהבה .יראה -כי אנו מבינים שכל מעשינו נחקקים בעין ההשגחה .ואהבה -כי אנו יודעים שהקב"ה שומר עלינו כאישון עינו ,דואג לכל פרט בדרכנו ,ורואה אותנו תמיד בקרבתו .אדם שחי בתודעה הזו אינו מרגיש מנוכר ,הוא מרגיש אהוב .הוא מבין שהמבט של הבורא עליו הוא מבט של שומר נאמן ,מבט שנותן לו תוקף ומשמעות לכל פסיעה ופסיעה. המשמעות העמוקה היא שהעין היא המקום שבו האדם מתחיל את תיקונו .אם ננקה את האישון שלנו ממראות של שקר ,של תחרות ושל פיתול ,נוכל לראות באמת את הדברים כפי שהם .אדם שרואה נקי הוא אדם שיכול להבין את רצון ה' בתוך המציאות המורכבת. זוהי דרך של טהרת הלב דרך טהרת המבט ,חיים שבהם המציאות החיצונית והעולם הפנימי נמצאים בהרמוניה מוחלטת ,תחת שמירתו של הבורא שרואה אותנו כפי שהאישון רואה את כל העולם כולו.

וניזאה תשרפ

נבוא אל עומק המוסר הנלמד מתוך העובדה שהעין משמרת את המראות הנחרטים בה, ונראה לבאר כיצד ההכרה בכך מחייבת את האדם לאחריות מוסרית חמורה על כל מראה שהוא חושף את נפשו אליו. נראה לבאר כי המוסר של שמירת העיניים אינו רק מניעת חטא חיצוני ,אלא הגנה על טוהר הלוח הפנימי של הנפש .אם האישון משמר את דמותו של הנראה ,הרי שאדם שבוחר להביט במראות אסורים או בפרסומות של הבל ,מכניס לתוך תוכו 'אורחים' שאינם שייכים לקדושתו .המוסר כאן דורש מאיתנו לפתח סלקטיביות של אמת .האדם נדרש להיות שומר הסף של עיניו ,להבין שכל תמונה שהוא מרשה לעצמו להתבונן בה ,הופכת לחלק מהמטען הנפשי שהוא נושא עמו לכל אורך חייו. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום בכיבוד האדם הנראה .כאשר אני מביט בחברי, אני הופך להיות כלי שבו דמותו משתקפת .האם המבט שלי הוא מבט של עין טובה ,המעניקה מקום וכבוד לזולת ,או שמא המבט שלי הוא מבט ביקורתי המבקש למצוא פגם? אדם הלומד לראות את הטוב שבזולת ,חוקק בתוך האישון שלו את המעלות של חברו .זהו מוסר של שותפות ,שבו המבט הופך לכלי להעצמה הדדית ,שכן שנינו נושאים זה את דמותו של זה בתוכנו. נראה להסביר כי ההכרה שדמותו של האדם נחרטת בעיני סובביו ,מחייבת אותנו לאחריות על המראה שאנו מציגים לעולם .האדם נדרש להתנהג ביושר ובכבוד ,בידיעה שמי שמביט בו רואה משהו ממנו בתוך עיניו .הדימוי של ה' שומר עלינו כאישון עינו מלמד אותנו שגם אנו צריכים לפתח רגישות לשמירה על שלומם של אחרים .המוסר כאן הוא מוסר של עדינות, של הבנה שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו שמשתקף בעיני רעהו. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של אחריות על הזיכרון הרוחני .אנו נדרשים לנקות את אישון נפשנו מכל משקעי העבר המעיקים ,כדי שנוכל לראות את האמת בצורה צלולה. המוסר הזה אינו מביא אותנו לידי פחד ,אלא לידי חירות – חירות לבחור במה להתמלא. כאשר אדם בוחר למלא את עיניו באור של תורה ובמראות של חסד ,הוא בונה את אישיותו בדרך של קדושה .הוא מבין שכל יום הוא הזדמנות חדשה לחקוק את דמותו של הקב"ה בעולמו הפנימי ,מתוך אמונה שהמבט שלנו הוא הדרך שבה אנו קולטים את אור השכינה ומעניקים לו מקום בלבנו. נבוא אל סיום עיוננו ,ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל לאמץ אל ליבנו מתוך העיסוק בסוד האישון וההשתקפות שבו: הראשונה היא לפתח מודעות למבט שלנו .נבין כי בכל רגע ,האישון שלנו פועל כמסרטה אילמת הקולטת ומנציחה את המציאות .עלינו לשאול את עצמנו :במה בחרתי להסתכל היום? האם המראות שחדרו אל עיניי מוסיפים לי טהרה ויראת שמים ,או שמא הם מלכלכים את הכלי העדין הזה שנתן לי הבורא? השנייה היא ההבנה שאנו משקפים זה לזה את דמותו של ה' .כשאנו פוגשים אדם אחר ,עלינו לזכור שדמותו משתקפת בנו ,ולכן המבט שלנו צריך להיות מבט של עין טובה ,כבוד ואהבה .השלישית היא הלימוד מן המשל "שמרני כאישון בת