האם באמת קשה יותר לגדל תינוק בארץ ישראל מאשר מטע עצום של זיתים? הוכח מפרשת השבוע!

היחידה משתמשת בדרשה על גידול תינוק בארץ ישראל מול גידול זיתים כדי להעמיק בערך ובקושי של חינוך בארץ ובשאלת מקום מגורים מול צורכי חינוך.

עין" – לחיות בתחושת ביטחון פנימית שהקב"ה שומר עלינו ברגעים הקטנים ביותר ,ושהוא רואה אותנו כדמות היקרה לו מכל ,החקוקה עמוק בתוך ההשגחה העליונה.

עיקר העניין: עיקר העניין בביטוי "אישון" ובמשמעותו הכפולה – האיבר הפיזי מחד וההשתקפות האנושית מאידך – הוא המפגש שבין האדם לבין המציאות שהוא קולט .התורה אינה משתמשת במשל זה בדרך מקרה; היא מלמדת שהעין אינה פסיבית .האישון, המקום הרגיש ביותר בגוף האדם ,הוא גם המקום שבו האדם פוגש את זולתו ואת עולמו .כשהראשונים והפוסקים דנו בשאלת הנצחת דמותו של האדם בעינו של הנרצח ,הם לא רק עקבו אחרי מציאות טכנית ,אלא חשפו את התפיסה היהודית שהראייה היא קדושה.

האדם אינו רואה רק חפצים; הוא רואה נשמות ,הוא רואה השתקפויות ,והוא חוקק בתוך אישון נפשו את מה שהוא בוחר להביט בו .הדין ההלכתי מלמד אותנו שגם אם יש אמת במציאות זו ,עלינו להישמר מחיפזון ומשימוש בכלי זה לצרכי משפט אנושי ,אך הלימוד המוסרי ברור :מה שאנו רואים נחרט בנו .אם נשכיל לחיות במבט של אמת ,של חסד ושל קדושה ,נגלה שאישון עינינו הופך להיות חלון המקשר בינינו לבין הבורא ,המביט בנו תמיד בשמירה אינסופית .השלמות שאליה אנו שואפים אינה רק ניקיון המעשים ,אלא טהרת המבט ,שהיא השער שדרכו נכנסת תורה וקדושה אל תוככי הלב ,ומותירה שם רושם נצחי של דבקות באמת. וכך ,כאשר אדם מתהלך בעולם בתודעה שעינו היא כלי קיבול לאור השכינה ,הוא הופך את כל ראייתו למעשה של עבודת ה' .הוא מבין שכל מבט הוא הזדמנות לתיקון ,כל מפגש הוא רגע של חסד ,וכל הווייתו הופכת להיות חקוקה כאישון עינו של הקב"ה ,שומרת ,יקרה ומוארת לעד.

האם באמת קשה יותר לגדל תינוק בארץ ישראל מאשר מטע עצום של זיתים? הוכח מפרשת השבוע! הרוח המנשבת בין הרי הגליל נושאת עמה את ריח האדמה הסלעית ,אותה אדמה קשוחה ונוקשה שנדמה כי רק שורשי עצי הזית העתיקים מעיזים לנעוץ בה את ציפורניהם .שם, בין גושי סלעים המשתרעים על פני טרשים צרובי שמש ,צומח לו עץ הזית – עדות אילמת לכוח חיים שאינו נכנע ,כזה המצליח לחלץ את שמנו הזך מתוך לבו של הצור הקשה .השקט שבהר מופר רק על ידי חריקת הרוח בעלים הכסופים ,והתחושה היא של מאבק נצחי בין רכות השמן לבין עוצמת החלמיש .אלא שדווקא בלב המרחב הפראי והתובעני הזה ,ניצב רבי אלעזר בן רבי שמעון ומטיל אל האוויר אמירה שמרעידה את אמות הסיפים :נוח לו לאדם לגדל לגיון שלם של זיתים בגליל ,על כל יגיעתם וקושיים ,מאשר לגדל תינוק אחד

וניזאה תשרפ

בארץ ישראל .המילים הללו תלויות בחלל כחידה מסעירה :וכי גידולו של עולל רך ,ראשית צמיחתנו ,כבד ועמוק יותר מן העמל המפרך של עיבוד מטעי ענק בלב ליבו של טרשי הגליל? מהו הסוד החבוי בקדושתה של הארץ ,שהופך את הניסיון החינוכי והאנושי בה למעמסה שאין לה אח ורע ,עד שנדמה כי האדמה עצמה דורשת מאיתנו יותר ממה שנדרש מן האיכר החורש את הסלע? נבוא אל פסוקי התורה המאירים את הדימוי של הוצאת שמן מתוך הצור ,ונבחן כיצד מפרשי התורה עמדו על עומק הקשר שבין קדושת הארץ לבין העמל הנדרש בה: בפרשת האזינו מתארת התורה את שפע הברכה שזכה לו ישראל בהיותם תחת השגחת הבורא :ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים לב ,יג). רש"י (דברים לב ,יג) ביאר :ושמן מחלמיש צור אלו זיתים של גוש חלב ,החלמיש צור תקפו וחזקו של סלע .מבואר בדבריו כי הכתוב מתאר מציאות פלאית שבה הארץ מוציאה שמנה הטוב מתוך הקושי הגדול ביותר – הסלע הנוקשה. האבן עזרא (שם) ביאר :ושמן מחלמיש צור דרך משל ,שיתן להם שמן זית אפילו מן המקומות הסלעיים שאין דרך שם לגדל זיתים .נראה להסביר כי לשיטתו ,השפע המגיע ממקומות צחיחים הוא עדות לכך שהארץ אינה מתנהלת על פי חוקי הטבע הרגילים ,אלא על פי ברכה מיוחדת. הרמב"ן (שם) ביאר :שמן מחלמיש צור כי ארץ ישראל תוציא שמן אף מן המקומות הקשים והסלעיים ,ללמדך על מעלתה שהיא ארץ חפץ .הוא מדגיש כי עצם היכולת של האדמה להוציא שמן מתוך הצור היא הוכחה לקדושתה ולמעלתה הנשגבת כארץ שנבחרה על ידי ה’. בעל הטורים (שם) ביאר :שמן מחלמיש צור ראשי תיבות שמח .נראה לחדש כי הברכה שיוצאת מתוך העמל והיגיעה היא מקור השמחה האמיתית ,שכן היא אינה ניתנת בחינם אלא נקנית בזיעת אפים. הרשב"ם (שם) ביאר :ושמן מחלמיש צור אף במקומות קשים ביותר של חלמיש ימצאו שמן זית לרוב .מבואר בדבריו כי השפע בארץ הקודש אינו נעצר גם במקומות שבהם הטבע היה מכתיב שוממות ,שכן ההשגחה האלוהית מרווה את הארץ גם דרך הסלעים. רבנו בחיי (שם) ביאר :ושמן מחלמיש צור להורות כי ארץ ישראל מובחרת מכל הארצות, עד שגם בסלע הקשה שבה יוצא שמן .ללמד כי אין טובה אלא בארץ הזאת ,וגם עבודתה קשה כי היא ארץ נבחרת .נראה לבאר כי הקושי בעבודה הוא פועל יוצא ממעלתה הרוחנית הגבוהה של הארץ ,המציבה רף גבוה לכל מי שחפץ לזכות בפריה. מכל המפרשים עולה כי הארץ אינה משפיעה שפעה כלאחר יד ,אלא דורשת מן האדם עמל ויגיעה .הסלע המניב שמן הוא סמל למאבק של הרוח בחומר ,מאבק שבו נבנית קדושתם של ישראל בארצם. נבוא אל דברי חז"ל ,המבארים את מהות הברכה בארץ ישראל ואת התביעה הרוחנית הגבוהה המלווה את החיים בה:

בגמרא במסכת מנחות (דף פה עמוד ב) נאמר :תניא ,רבי יוסי אומר :כל הארצות עיסתן קשה, ארץ ישראל עיסתה רכה ,ומה טעם? לפי שמושכת חלב ודבש ,שנאמר ארץ זבת חלב ודבש. רש"י (שם) ביאר :עיסתה רכה – שהיא מתברכת ואינה צריכה עמל רב כל כך כארצות אחרות לעשות פירות .נראה להסביר כי גמרא זו מציבה יסוד לברכת הארץ ,אולם דברי המדרש על הקושי בגידול תינוק בארץ ישראל באים להשלים תמונה זו – דווקא בגלל רכותה וקדושתה של הארץ ,התביעה לחינוך הילדים בה היא תובענית וגבוהה לאין ערוך. בגמרא במסכת ברכות (דף מד עמוד א) נאמר :על פירות גוש חלב אומר ברוך הטוב והמטיב. רש"י (שם) ביאר :גוש חלב מקום של זיתים הוא ,ומפני ריבוי שמנם אמרו עליו כן .תוספות (שם) ביאר :שהיו פירותיהן משובחים ומלאים שמן יותר מכל הפירות .מבואר כי בגוש חלב, על אף קרקע הטרשים ,זכו לברכה מיוחדת של שמן ,דבר המצריך עמל חקלאי רב ,כנרמז בפסוקים שביארנו. במדרש רבה (בראשית פרשה כ ו) נאמר :אמר רבי אלעזר בן רבי שמעון :נוח לו לאדם לגדל לגיון זיתים בגליל ,ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל .נראה לחדש כי הגידול בגליל ,למרות היותו קשה פיזית ,הוא עמל חיצוני ,בעוד שהגידול בארץ ישראל הוא עמל נפשי ורוחני, המעצב את קדושת האומה ,ולפיכך כובד המשקל שבו הוא נשגב ומורכב הרבה יותר. מתוך המקורות עולה כי הברכה הגשמית המצויה בארץ ישראל תלויה ביגיעה ,אך התביעה הרוחנית בגידולו של ילד בארץ הקודש היא כובד ראש שאין לו שיעור .החז"ל מציבים רף גבוה – מי שחי בארץ ישראל אינו רק חי במקום של ברכה גשמית ,אלא הוא שותף לבניית דור עתיד ,מלאכת קודש שאינה נמדדת במונחים של קושי פיזי כגידול מטעים ,אלא במונחים של אחריות על דמותה הרוחנית של האומה. נבוא אל דברי הראשונים ,אשר בחנו את המורכבות שבמצוות העלייה לארץ ישראל ואת האתגרים הרוחניים הנלווים למגורים בה ,מתוך הבנה כי החיים בארץ הקודש דורשים תעצומות נפש מיוחדות: הרמב"ן (בספר המצוות ,השמטות למצוות עשה ד) כתב :כי ירושת הארץ והישיבה בה היא מצווה גדולה ,אלא שיש בה חובות ותביעות שאין בכל הארצות .נראה לבאר כי הוא רואה בחיים בארץ ישראל לא רק זכות ,אלא מסגרת תובענית שבה הקדושה מחייבת את האדם להשתלמות רוחנית מתמדת ,וכל סטייה מכך הופכת לקושי גדול יותר מאשר בחוץ לארץ. רבנו בחיי (בפירושו לדברים יא ,יא) ביאר :ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד ,אין דרישה זו אלא כדרישת מלך מעבדיו ,שעינו פקוחה על כל תנועה ומעשה .הוא חידש כי החיים בארץ הקודש דורשים דריכות רוחנית מתמדת ,שכן השגחת ה' בה היא גלויה וקרובה יותר ,והדבר מטיל אחריות כבדה על כתפי האדם בכל הקשור לגידולו וחינוכו של הדור הבא. הטור (אורח חיים סימן רכה) ביאר :את מנהג הברכה המיוחדת על פירות גוש חלב ,וביאר שהם זכו למעלתם בזכות הקושי הרב שבעבודתם ובזכות המסירות שהשקיעו בהם יושבי הארץ .נראה לחדש כי כשם שהזיתים זקוקים לטיפול מסור כדי להוציא את שמנם הטוב, כך גם הילד בארץ ישראל זקוק להשקעה רוחנית מרובה שתאפשר לו לפרוח מתוך הסלע.

וניזאה תשרפ

רבינו יצחק אברבנאל (בפירושו לדברים לב ,יג) ביאר :שמן מחלמיש צור הוא סמל לאותם אנשים הגדלים בארץ ישראל מתוך קושי וייסורים ,ובכל זאת הם הופכים להיות המאור הגדול של האומה .הוא פירש שהארץ מעצבת את הנשמות דרך הקשיים שהיא מציבה ,ומי שעומד בהם הופך לכלי קיבול לברכה עליונה. נראה לבאר מדברי הראשונים שהם ראו בקושי ובחינוך בארץ ישראל תהליך של זיקוק .ארץ הקודש אינה ארץ של מנוחה קלה ,אלא ארץ של עמל שתוצאתו היא זיכוך הנשמה והעלאתה לדרגות גבוהות .האחריות המוטלת על ההורים היא להבין שהקושי בגידול ילדים אינו מכשול בדרך ,אלא הוא בעצמו כלי העבודה המרכזי שדרכו נבנים עמודי התווך של האומה. נבוא אל דברי האחרונים ,אשר פרסו את היריעה ההלכתית והמוסרית סביב שאלת המגורים והחינוך בארץ ישראל ,תוך שהם מאזנים בין קדושת הארץ לבין החובה להעמיד דור של יראי שמים: הרשב"ש (שו"ת הרשב"ש סימן ב) כתב :אין ספק שאם יש לאדם בנים ויודע שלא ימצא להם מקום ראוי ללמוד תורה בארץ ישראל ,ובחו"ל הוא מוצא להם ,בכגון זה אין שום מצווה לעלות לארץ ישראל .ביאר כי על אף מעלת הארץ ,החובה לחינוך הילדים לתורה היא עקרון יסוד, שאם אינו מתקיים ,אין מקום לתבוע מן האדם את המעבר לארץ הקודש בנסיבות הללו. הפלא יועץ (ערך דירה) כתב :טוב לקבוע דירתו בירושלים עיר הקודש ,אם לא שחושב שבעיר אחרת יהיה לו יותר יישוב לעבודת ה׳ יתברך ,שאז אפילו ישיבת חוץ לארץ טובה מישיבת ארץ ישראל ,כי זה כל האדם שיעבוד את בוראו עבודה שלימה ותמה .חידש כי קדושת המקום אינה עומדת בפני עצמה ,אלא היא כפופה ליכולת האדם להוציא אל הפועל את עבודת ה׳ השלמה ביותר עבורו ועבור בני ביתו. החיד"א (פתח עיניים ,ברכות מד) ביאר :מעלת פירות גוש חלב אינה מנותקת מן הטורח הרב שבהשגתם ,והדבר מלמד על דרך החיים בארץ ישראל – שהברכה נצמדת אל היגיעה ,וככל שהמטרה מקודשת יותר ,כך העמל הנדרש להשגתה רב יותר .נראה לבאר כי הוא מחבר בין הפשט של הפירות לבין העומק המוסרי של עמל החינוך. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (חזון עובדיה ,הלכות ברכות עמוד תסח) ביאר :את מעלתם המיוחדת של זיתי גליל ,והדגיש כי היא נובעת גם מן המאמץ שמושקע בהם ,מה שמלמד שכל ברכה הבאה לידי ביטוי במציאות הארצית בארץ ישראל היא תוצר של עמל. מו"ר הגרש"ה וואזנר (שו"ת שבט הלוי ,חלק ו סימן קיג) כתב :דברי המדרש מלמדים שמי שמתחייב לגדל ילדים בארץ הקודש צריך להיות מוכן לעמל גדול .הוסיף כי עם כל זאת, הקדושה והברכה שבגידולם עולה על כל הקשיים .נראה לבאר כי הוא מבקש לעודד את ההורים שלא יראו בקושי סימן למניעה ,אלא הכנה הכרחית לקראת הקדושה העתידה לצמוח בילדים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף ,או"ח חלק ג עמוד תקל) כתב :העמל בחינוך הילדים בארץ ישראל גדול ,אך שכרו אין לו ערוך .ומכל מקום אם יודע שלא יוכל לחנכם כראוי בארץ ,ויש לו אפשרות בחו"ל יבחן כל מקרה לגופו ,ויעשה כפי שיכול לעבודת ה׳.

נראה לבאר מדברי האחרונים שהם לא ראו בקושי חינוכי בארץ ישראל גזירת גורל אלא אתגר אקטיבי .האחריות להעמדת הדור היא הקו המנחה את פסיקתם ,והם מלמדים כי הבית הפרטי בו מתחנך הילד הוא המבצר הראשון ,שבו נבחנת התביעה הרוחנית של ארץ הקודש. נבוא אל דברי גדולי ההוגים בדורותינו ,אשר עמדו על גודל האחריות והאתגר הכרוך בחינוך הדור הבא בצל קדושתה של ארץ ישראל ,והעמיקו בהבנת הדינמיקה שבין הקושי להצלחה הרוחנית: הגאון רבי יצחק הוטנר ביאר בספרו פחד יצחק (מאמרי העלייה לארץ) כי התביעה הגבוהה בגידול ילדים בארץ ישראל נובעת מכך שהארץ אינה מאפשרת חיים של אדישות .הוא חידש כי בארץ הקודש ,האדם נדרש להיות נוכח בכל רגע ,שכן הארץ עצמה מגיבה למעשיו .נראה לבאר כי הקושי בחינוך הוא למעשה ביטוי לכך שהנשמה של הילד הגדל בארץ ישראל מושפעת ישירות מהקדושה השורה בה ,ולכן היא תובעת מההורה מדרגת חינוך שאינה נדרשת בחוץ לארץ. הגאון רבי שלמה וולבה ביאר בספרו עלי שור כי הגידול בארץ ישראל משול לזיתים הצומחים בין סלעים ,שכן רק בלחץ של התמודדות מתגלה איכותו הפנימית של האדם .הוא מחדש כי אם היינו בוחנים את תהליך החינוך רק על פי הנוחות והשקט ,היינו טועים; האמת היא שהתפתחות רוחנית אמיתית ,כזו ששורשיה נטועים בעומק הארץ ,דורשת התמודדות עם אתגרים שנועדו להוציא אל הפועל את כוחות הנשמה החבויים. הגאון רבי אברהם גרודזינסקי ביאר בספרו תורת אברהם כי מה שנאמר על הקושי בגידול ילדים אינו אזהרה מפני העלייה ,אלא קריאת כיוון להשקעה יתרה .הוא מסביר כי כמו שהשמן המובחר ביותר דורש כתישה עזה ,כך הנשמות הנולדות ומתחנכות בארץ ישראל זקוקות לחינוך עמוק ומסור ,שכן הקדושה שבהן גדולה ורגישה יותר ,ועל כן היא זקוקה לטיפוח קפדני ודקדקני. מו"ר הגר"א וייס ביאר כי הדימוי של גידול ילדים כעמל של מטע זיתים בא על מנת ללמדנו את ההדרגתיות .הוא מחדש כי כשם שהזית אינו נותן פריו ללא עמל שנים ,כך גם בחינוך ילדים בארץ ישראל ,ההורים נדרשים לאורך רוח ולסבלנות אין קץ .נראה להוסיף כי התביעה הגדולה מההורה אינה מעידה על חסרון בילד ,אלא על הפוטנציאל העצום הטמון בו ,שכן ארץ ישראל היא המקום שבו הפוטנציאל הרוחני הופך למציאות חיה. נראה לבאר מדברי גדולי הדור הללו כי הקושי אינו חסם ,אלא מנוף .הם מלמדים אותנו כי החינוך בארץ ישראל הוא מלאכת מחשבת ,הדורשת מההורה לא רק השקעה כמותית ,אלא חיבור איכותי ועמוק לעומקם של החיים ,מתוך הבנה שהחינוך כאן הוא חלק בלתי נפרד משרשרת הדורות הבונים את קדושת הארץ. נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,כדי לעמוד על ההשלכות המעשיות של הבנת הקושי בחינוך בארץ ישראל כחלק ממעלתה של הארץ: א .שיקול העלייה לארץ ישראל :על פי דברי הרשב"ש והפלא יועץ ,מצוות יישוב הארץ

וניזאה תשרפ

אינה דוחה את האחריות לחינוך הילדים .נפקא מינה היא שמשפחה המתלבטת אם לעלות צריכה לבחון בכובד ראש :האם באפשרותה לספק לילדיה מסגרת חינוכית תורנית שתענה על צרכיהם הרוחניים? אם התשובה היא שלילית ,אין חובה הלכתית לעלות ,שכן בניית הדור הבא היא היסוד שעליו נשענת קדושת הארץ. ב .התמודדות עם קשיים בחינוך :מי שכבר מתגורר בארץ ישראל ונתקל בקשיים בחינוך ילדיו ,אל לו לראות בכך עדות לכישלון אישי או פגם במקומו .נפקא מינה היא לאמץ גישה של התמדה ואמונה; הקושי הוא חלק בלתי נפרד מ"שמן מחלמיש צור" – כדי להוציא שמן זך ,נדרשת כתישה .ההורה נדרש לראות בקשיים אלו תהליך של זיקוק ולא מכשול. ג .בחירת מקום מגורים בארץ :לדברי הפלא יועץ ,גם בתוך ארץ ישראל יש להעדיף מקום שיאפשר עבודת ה' שלמה וחינוך מתוקן .נפקא מינה היא בעת בחירת מקום מגורים :השיקול המכריע אינו הנדל"ן או איכות החיים הגשמית ,אלא הסביבה החינוכית והחברתית ,שכן היא ה"מטע" שבו יצמחו הילדים. ד .השקעת משאבים בחינוך :המדרש המציב את גידול הילד כקשה יותר מגידול לגיון זיתים מלמד אותנו על סדר עדיפויות .נפקא מינה היא בהקצאת זמן וממון :על הורים להשקיע את מיטב כוחותיהם בחינוך ,שכן הערך של עמל זה עולה על כל הישג חומרי אחר .כל מאמץ בחינוך בארץ ישראל שקול כנגד הישגים כבירים במקומות אחרים. ה .גישה רעיונית לקושי :הקושי בחינוך הוא אות לקדושה .נפקא מינה היא חיזוק הרוח: במקום להישבר מול קשיים ,על האדם לומר לעצמו שזהו סימן לכך שהנשמות בבית זה הן יקרות ודורשות מסירות מיוחדת .התפיסה הזו משנה את האווירה בבית ומעניקה להורים כוח לעמוד באתגרים. ו .אחריות ציבורית :כמו שמטע זיתים דורש השקעה תמידית כדי להפיק שמן ,כך החברה בארץ ישראל נדרשת למסירות למען חינוך הדור הבא .נפקא מינה היא להקמת מסגרות חינוכיות איכותיות שיהיו ה"סלע" שעליו יגדלו ילדי ישראל ,תוך מתן דגש על הערכים והקדושה שארץ ישראל תובעת. מכאן אנו רואים שהחיים בארץ ישראל הם מלאכת מחשבת ,הדורשת מאיתנו לראות בכל יגיעה בחינוך ככלי קיבול לברכה עליונה. נבוא אל עומק הרעיון הטמון במשל הזיתים והתינוק ,וננסה ליישב את הסתירה הנראית לעין בין קדושתה של הארץ לבין העמל הנדרש כדי לשמר בה את החיים התורניים. נראה לבאר כי המשל של רבי אלעזר בן רבי שמעון אינו מבקש להפחיד מפני החיים בארץ ישראל ,אלא להגדיר מחדש את מושג העמל .בעולם החקלאות ,העמל בגידול זיתים הוא עמל של התמדה פיזית ,של כתישת הזית עד הוצאת השמן .לעומת זאת ,בגידול תינוק בארץ ישראל ,העמל הוא עמל של יצירת נשמה .התינוק בארץ ישראל הוא כפוטנציאל חי לדור העתיד ,והחינוך שלו אינו פעולה טכנית אלא פעולת בנייה של קדושה .הקושי שציין המדרש נובע מכך שבאופן פרדוקסלי ,דווקא במקום שבו הקדושה זמינה וקרובה יותר,

התביעה להוציא אל הפועל את אותו פוטנציאל היא גדולה יותר .אין מנוחה בארץ ישראל למי שחפץ שהקדושה תהיה חלק מזהותו. נראה להוסיף כי הסלע והחלמיש ,המוזכרים בפסוק ,הם המצע שעליו גדל הזית ,אך הם גם המצע שעליו גדל האדם .אילולא היה הסלע קשה ,לא היה השמן יוצא זך וטהור כל כך. בדומה לכך ,הקשיים שאנו פוגשים בחינוך הילדים בארץ הקודש אינם מקריים; הם ה"סלע" שבו אנו צריכים לטמון את שורשינו .הקושי הוא המעצב את גבולות הנפש ,הוא המאלץ את ההורה לפתח אורך רוח ,מסירות ,ותפילה שאינם קיימים במציאות נוחה יותר .התינוק בארץ ישראל ,הגדל בתוך האווירה הזו ,יונק את עוצמת הארץ מתוך הניסיונות של הוריו. נראה ליישב את הדימוי של ה"לגיון" מול ה"תינוק אחד" .לגיון זיתים הוא אמנם כמות גדולה ,אך הוא נשאר תחת חוקי הטבע ,גם אם הוא דורש עמל .התינוק ,לעומת זאת ,הוא עולם ומלואו של נצח .בגידול תינוק בארץ ישראל ,אנו עוסקים בבניית דור שיעמוד מול המציאות הגבוהה של הארץ .העמל הזה הוא איכותי ,הוא פנימי ,והוא נמשך לאורך שנים של שחיקה ושיוף ,עד שהנפש הופכת להיות נקייה ומוכנה להכיל את אור התורה. נראה להסביר שחוסר המנוחה בחינוך בארץ ישראל הוא הוא השמן שיוצא מן החלמיש. הקושי הוא התירוץ של הארץ להוציא מתוכנו את הכוחות הכי חבויים שלנו .מי שבורח מהקושי ,אולי זוכה לשקט זמני ,אך הוא מחמיץ את הברכה הטמונה בתוך הסלע .החיים בארץ הקודש דורשים מן האדם להפוך את האתגרים לכלים של עבודת ה' ,בידיעה שכל מאמץ הוא תגובה ישירה לקדושת המקום שבו הוא שוכן. נבוא אל עומק נפש האדם המתחנך ומחנך בארץ ישראל ,ונראה כיצד התובנה על הקושי בגידול התינוק משפיעה על עיצוב דמותו של היהודי החי בארץ הקודש. נראה להסביר כי ההכרה בקושי אינה מייאשת ,אלא מעניקה משמעות עמוקה לכל צעד. אדם המגדל את ילדיו בארץ ישראל מתוך הבנה שזוהי משימה שאין לה אח ורע ,הופך בעצמו להיות עץ זית .הוא מבין ששורשיו צריכים לחדור עמוק לתוך הסלע כדי לשאוב את המתיקות של קדושת הארץ .החיבור לאדם הוא ביכולת לפתח סבלנות של איכר המחכה לפרי ,אך עם רגישות של אומן המפסל בנשמה .כאשר הורה מבין שכל רגע של התמודדות עם ילדו הוא בעצם פעולה של בניית דור ,הוא מפסיק לחפש את הדרך הקלה ומתחיל לחפש את הדרך האמיתית. נראה להוסיף כי החיבור לאדם בא לידי ביטוי בהכרה שגם הוא עצמו הוא 'תינוק' שצריך לגדול בארץ ישראל .כשם שאנו מחנכים את ילדינו ,כך הקב"ה מחנך אותנו דרך המציאות של הארץ .הקשיים שאנו פוגשים בגידול הילדים הם הכלים שבהם הקב"ה "מעבד" אותנו, מכשיר אותנו להיות ראויים לחיות בארץ הקדושה .האדם לומד לראות בעצמו תלמיד נצחי, הלומד מתוך האתגרים כיצד להידבק בבורא .החיבור לאמונה הופך להיות חיוני – רק מתוך אמונה שהקב"ה שותף למלאכת החינוך ,ניתן לעמוד בעומס הזה. נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת המסירות .בארץ ישראל ,האדם לומד לוותר על נוחותו למען משהו גדול ממנו .הוא לומד שהאהבה לילדיו אינה מסתכמת

וניזאה תשרפ

בסיפוק צרכיהם החומריים ,אלא בהענקת עולם רוחני של תורה ויראת שמים ,שדורש השקעה נצחית .כשאדם מוסר את נפשו למען חינוך ילדיו בארץ הקודש ,הוא מבטא בכך את הקשר העמוק שלו לארץ ,לאומה ,ולבורא עולם. המשמעות העמוקה היא שהעין הרוחנית של האדם מתנקה מתוך המאבק .אדם שחי בארץ ישראל והתמודד עם אתגרי החינוך ,מפתח מבט רחב ,סלחני ובוגר יותר .הוא אינו מצפה לחיים ללא מאמץ ,אלא מבין שהמאמץ הוא הוא החיים .הוא לומד למצוא את האור גם בתוך הסלע הקשה ,ולראות בכל ילד יצירה אלוקית הזקוקה לליווי מסור ,באהבה ובאמונה ,עד שתהפוך לאור המאיר את עולמו של הקב"ה. נבוא אל עומק המוסר הנלמד מתוך ההשוואה בין גידול התינוק לבין עמל הזיתים ,ונראה כיצד ההכרה בכך מחייבת את האדם לאחריות מוסרית פנימית שאינה מונעת משיקולי נוחות גרידא. נראה לבאר כי המוסר של ארץ ישראל תובע מאתנו כנות אכזרית ביחס ליכולותינו ולמשימותינו .כאשר המדרש מציב רף כה גבוה לעמל החינוך ,הוא מנקה את ההורה מן האשליה כאילו החיים בארץ הקודש הם תעודת ביטוח אוטומטית להצלחה .המוסר כאן דורש מאיתנו לפתח אחריות אישית של "עבד ה'" .אדם אינו יכול לומר "עליתי לארץ ושלום על נפשי" ,אלא עליו לשאול את עצמו בכל בוקר האם הוא משקיע את ה"עמל" הנדרש כדי שהנשמות המופקדות בידו אכן יצמחו מתוך הסלע ולא יתייבשו בהיעדר טיפוח. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום בכיבוד הנפש של התינוק הנולד בארץ ישראל .אם גידולו קשה יותר מגידול לגיון זיתים ,הרי שכל תינוק הוא יצור בעל ערך נצחי שאין לשעבד אותו לצרכים חברתיים או לקיצורי דרך חינוכיים .המוסר כאן דורש מאיתנו להשקיע בחינוך מתוך יראת שמים ,בידיעה שכל דקה של השקעה בילד היא השקעה בעתיד של כלל ישראל .זהו מוסר של מסירות נפש ,שבו ההורה מוכן להקריב את נוחותו האישית למען בניין דור ישרים יבורך. נראה להסביר כי ההכרה בעמל החינוך כחלק בלתי נפרד ממהות הארץ מחייבת אותנו ליושר פנימי גם ביחס להחלטות חיים קריטיות .המוסר מחייב אותנו לא להציב את עצמנו במצבים שבהם חינוך הילדים יפגע ,מתוך הבנה שאם האדם אינו מסוגל לעמוד בנטל החינוכי של הארץ ,עליו לעשות חשבון נפש אמיתי ולא להיגרר אחר סיסמאות ריקות .מוסר זה אינו מטיף לניתוק מהארץ ,אלא להבנה שקדושת הארץ מתחילה בבית ,בחינוך הילד ,ובנכונות להשקיע בו את כל הכוחות האפשריים. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של עמל ושל אמת .אנו נדרשים להסיר את הציפייה לקלות ולנוחות בתוך ארץ של קדושה .המוסר הזה מעניק לאדם חירות פנימית – החירות להחליט שהוא משקיע את כל חייו בבניית הנשמות הללו ,מתוך אמונה שהקושי הוא סימן לכך שהעבודה הזו אכן נוגעת בשורשי הנצח .כאשר אדם בוחר להשקיע את מיטב שנותיו בחינוך ילדיו בארץ ,הוא בונה את אישיותו בדרך של אמת ,מתוך הכרה שזוהי הדרך שבה הקב"ה דורש מאיתנו להוציא שמן מתוך הסלע הפרטי של כל משפחה ומשפחה.