לולי כעס אויב – הסוד הנורא שמחזיק את ישראל קיימים

היחידה מפרשת את "לולי כעס אויב אגור" כסוד של קיום ישראל הקשור לגילוי שם ה' בעולם ולחשש מטענת האויב.

נבוא אל סיום עיוננו ,ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל לאמץ אל ליבנו מתוך העיסוק בסוד העמל שבארץ ישראל: הראשונה היא ההכרה כי עמל אינו אות לחוסר הצלחה ,אלא כלי של פיתוח; כאשר הורה נתקל בקושי בחינוך ,עליו לזכור כי זהו תהליך הכתישה המכין את הלב להפקת שמן המאור .השנייה היא האחריות הדינמית ,המזכירה לנו כי קדושת המקום מחייבת אותנו למעורבות פעילה ,עמוקה וערנית בכל הקשור לעולמם הרוחני של ילדינו ,מתוך הבנה שאי אפשר להסתמך רק על אוויר הקודש מבלי להשקיע ביגיעה אישית .השלישית היא תחושת השליחות ,שכן כל ילד בארץ ישראל הוא שותף בבנייתו של דור הגאולה ,והעמל המושקע בו הוא כנגד עמל אינסופי ,המעניק לכל יום של חינוך משקל של נצח.

עיקר העניין: עיקר העניין בדרשת רבי אלעזר בן רבי שמעון ,המשווה בין גידול לגיון זיתים בגליל לבין גידול תינוק אחד בארץ ישראל ,טמון בתפיסת המציאות של ארץ החיים. הארץ הזו אינה מקום גיאוגרפי בלבד ,אלא מרחב שבו הקדושה תובעת מהאדם לעלות מדרגות הטבע אל מדרגות הרוח .כשם שהזיתים בגוש חלב זקוקים למאמץ מיוחד כדי להוציא את שמנם מתוך הסלע ,כך גם הנשמות הגדלות בארץ הקודש זקוקות לעיבוד עמוק ,למסירות נפש ולהשקעה שאין לה שיעור .המדרש אינו מבקש להרפות ידיים ,אלא להגדיר את ערכו הנשגב של החינוך – כל תינוק הוא עולם ומלואו ,וכל שעה של חינוך בארץ ישראל היא מלאכת בנייה של מלכות שמים עלי אדמות .האחרונים לימדונו כי הבחירה בארץ ישראל היא בחירה בדרך של יגיעה, שבה אין קיצורי דרך ,אך הברכה הנובעת ממנה – מתוך סלעי הקושי – היא ברכה שאין לה סוף ,והיא המעמידה את קיומו של הדור הבא על אדני האמת. החינוך בארץ ישראל הוא השמן הזך המופק מתוך סלעי החיים ,וכל עמל בו הוא השקעה נצחית בבניין דור עתיד מאיר ומקודש .הקושי בגידול הילד אינו עדות לחסרון אלא סימן מובהק לכך שאנו עוסקים בנשמות יקרות ,הזקוקות למסירותנו כדי להפוך לאור גדול לכלל ישראל.

לולי כעס אויב – הסוד הנורא שמחזיק את ישראל קיימים בין דפי התוכחה הקשים המופיעים בפרשת האזינו ,נחשפת לפתע תהום פעורה ,מציאות מטלטלת שבה הקב"ה כביכול מעמיד את ישראל כנגד כף המאזניים של ההיסטוריה. המילים הללו ,אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם ,מהדהדות בעוצמה מצמררת; הן מציירות תמונה שבה ישראל עומדים על סף הכליה ,ורק מעצור אחד ,דק כחוט השערה, מונע את חתימת גורלם :לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת .הרעד שעובר בקורא הפסוקים הללו הוא עמוק ,שכן הם מגלים כי גורלו של העם

וניזאה תשרפ

אינו תלוי רק בזכויותיו ,אלא כביכול בכבודו של בורא העולם עצמו .השקט שבאוויר נטען במתח בלתי נתפס :האם ייתכן שגורלם של אינספור נשמות ,של דורות שלמים של עובדי ה' ,תלוי במבטם המוטעה של אומות העולם? מהו סוד הקשר האמיץ הזה ,שבו שמו של הקב"ה והעדות עליו בעולם כרוכים יחדיו בגורל ישראל ,עד שאפילו ברגעי הדין הנוראים ביותר ,השיקול המכריע המונע את החורבן הוא המחשבה על מה יאמרו הגויים? התפאורה נבנית כאן לא מזהב וכסף ,אלא משמיים רועדים ומארץ עומדת מלכת ,מחכים לראות כיצד יתיישב הסוד הנורא הזה ,שבו הכל תלוי בכך ששמו של ה' לא יחולל חלילה. נבוא אל פסוקי התורה המגלים את הסוד הנורא של קיום ישראל ,ונבחן כיצד מפרשי התורה עמדו על עומק התלות שבין כבודו יתברך לבין הישארות העם: בתורה נאמר :אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת (דברים לב ,כו-כז). רש"י (שם) ביאר :לולי כעס אויב אילמלא הייתי ירא שכעס אויב יגבר ויאמרו ידינו רמה, כלומר לא בזכותי ולא בכוחי עשה הקב"ה ,אלא אנחנו בעצמנו השמדנום .מבואר בדבריו כי השיקול המונע את הכליה אינו זכות ישראל ,אלא החשש מחילול השם שייגרם אם יחשבו האויבים כי הם בעלי הכוח המוחלט. הרמב"ן (שם) ביאר :והטעם בטענה זו איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו ,כי כל הגויים כאין נגדו ,אלא מפני שברא את העולם כדי שיכירו אותו ויודו לשמו ,וכשיאבד ישראל יישכח שמו ולא יישאר יודע אותו בעולם .נראה לבאר כי הוא מחדש שהקיום של ישראל הוא הכרח קיומי עבור הבריאה כולה ,שכן בהיעדר עם שמעיד על הבורא ,תכלית הבריאה כולה הופכת לחסרת משמעות. הספורנו (שם) ביאר :שאם יושמדו ישראל יאמרו האומות כי לא היה זה בעבור חטאם אלא בעבור גבורתנו ,ולמנוע חילול זה אמר ה' שלא ישביתם לגמרי .נראה להסביר כי הוא מדגיש שגם הייסורים והעונשים אינם מגיעים לידי כליה מוחלטת ,כדי להותיר פתח למסקנה שקיומם של ישראל מוחזק ביד ה' ולא ביד אנוש. האבן עזרא (שם) ביאר :פן יאמרו אויביהם כי אנחנו בכוחנו יד רמה לנו ,ולא יד ה' פעל כל זאת .נראה לחדש כי הוא מדגיש את הפן התודעתי ,שבו חשיפת יד ה' בהיסטוריה תלויה בקיומו של העם שחווה את פעולתו. רבינו בחיי (שם) ביאר :כי יש חילול השם גדול כשיאמרו האומות כי לא יכול ה' להכניסם לארץ ,על כן לא השמידם לגמרי ,אלא ייסרם ויענישם מעט מעט .נראה לבאר כי הענישה המדודה היא ביטוי להשגחה שאינה נוטשת ,אלא מעצבת את ישראל דרך הייסורים מבלי למחוק את עדותם. מכל המפרשים עולה כי קיומם של ישראל אינו מובן מאליו ,אלא הוא עוגן שדרכו נחשפת האמת האלוקית בעולם .כאשר ישראל קיימים ,גם אם הם סובלים ,הם עדיין נותרים השופר שדרכו העולם מכיר בבוראו ,וזוהי הסיבה ששמו של ה' כביכול מחזיק אותם ,לבל יאמרו אומות העולם כי יד ה' קצרה מלהושיע.

נבוא אל דברי חז"ל ,המבארים את עומק הזעקה של משה רבנו ואת הסוד שמאחורי הישרדות ישראל בעתות משבר: בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"א) מסופר על תפילתו של משה רבינו לאחר חטא העגל: למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם .ביאר שם רש"י :שמא יאמרו המצריים שאין הקב"ה יכול להושיעם ,ולפיכך הומתם במדבר .נראה לבאר כי חז"ל מציבים כאן יסוד קבוע – הדאגה לשם ה' היא המנוע העיקרי בתפילת הצדיקים ,שכן הופעת כוחו בעולם מותנית בעדות של עם ישראל. בגמרא במסכת שבת (דף פט ע"א) נאמר :כאשר ביקשו מלאכי השרת לקטרג על ישראל לאחר חטא העגל ,עמד משה ואמר לפני הקב"ה :אם תכלה אותם מה יאמרו אומות העולם? שמא לא יכול ה' להביאם לארץ .נראה לחדש כי מלאכי השרת רואים את החטא במנותק מהתכלית ,אך משה רבנו רואה את גורל ישראל כקשור בקשר בל ינתק בהנהגת ה' בעולם. במדרש תנחומא (פרשת כי תשא סימן יא) נאמר :אמר משה לפני הקב"ה ,רבונו של עולם ,לא היו ישראל אלא שליחים ,אתה הוא שהוצאתם ממצרים ,ואם תכלה אותם יאמרו אומות העולם שאין בידך להכניסם .ביאר שם ה"עץ יוסף" :כי ישראל אינם פועלים לעצמם ,אלא הם הכלי שבו ה' פועל את גאולתו ,ואובדנם הוא כביכול ביטול פעולתו של ה’. בספרי (פרשת האזינו פיסקא שו) על פסוקנו נאמר :אלמלא הייתי מתיירא שמא יאמרו אומות העולם לא בכחם ולא בחילם של ישראל אלא בידי שמים ,היו נאבדים .אבל כדי שלא יחלל שמי – אני מקיימם .נראה לבאר כי המדרש חושף את המורכבות של ההנהגה האלוהית :הדין מחייב כיליה ,אך כבוד שמו של ה' אינו מאפשר למציאות שבה האומות יחשבו שהן אדוני ההיסטוריה ,ולכן עם ישראל ניצל. המדרש רבה (שמות פרשה מג) מקשר את העניין לפסוק ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט,

ג) ,ומלמדנו כי אין הקב"ה מתפאר בבריאה אחרת כפי שהוא מתפאר בעמו .נראה לחדש כי העם הזה הוא ה"מראה" שבו הקב"ה משקף את מלכותו ,וכאשר המראה הזו מאוימת ,השם יתברך כביכול מגן עליה למען כבודו. נבוא אל דברי הראשונים ,אשר העמיקו להבין את הקשר הפנימי והבלתי ניתן להפרדה שבין כבוד שמים לבין קיומו של עם ישראל ,מתוך הבנה שגורלנו אינו עניין פרטי ,אלא סוגיה המונחת בלב הנהגת העולם: רבינו שלמה יצחקי בפירושו על התורה (דברים לב ,כז) ביאר :לולי כעס אויב אגור אילמלא הייתי ירא שכעס האויב יגבר ,ויאמרו ידינו רמה ,כלומר לא בזכותי ולא בכוחי עשה הקב"ה, אלא אנחנו בעצמנו השמדנום .מבואר בדבריו כי הכתוב מציב כאן את הפחד מחילול השם ככוח המרסן את הדין ,שכן ניצחון האויבים ללא הכרה ביד ה' הוא הסילוף הגדול ביותר של המציאות. רבינו משה בן נחמן בפירושו על התורה (שם) ביאר :והטעם בטענה זו איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו ,כי כל הגויים כאין נגדו ,אלא מפני שברא את העולם כדי שיכירו אותו ויודו

וניזאה תשרפ

לשמו ,וכשיאבד ישראל יישכח שמו ולא יישאר יודע אותו בעולם .נראה לחדש כי הוא גילה סוד עצום :קיומם של ישראל אינו אמצעי הגנה לכבוד שמים בלבד ,אלא הוא עצם מטרת הבריאה .ללא עם שיכיר ויעיד על האלוקות ,הבריאה נותרת ללא תכלית ,ועל כן הקב"ה מקיים אותנו כחלק מתחזוקת תכלית היקום. רבינו אברהם אבן עזרא בפירושו (שם) ביאר :פן יאמרו אויביהם כי אנחנו בכוחנו יד רמה לנו ,ולא יד ה' פעל כל זאת .נראה להסביר כי הוא מתמקד בסכנה שבתפיסת ההיסטוריה כרצף מקרי או אנושי ,שבה ה' נדחק מהעולם .כל עוד עם ישראל חי ,ההשגחה נותרת מוחשית וגלויה. רבינו בחיי בן אשר בפירושו על התורה (שם) הוסיף :כי יש חילול השם גדול כשיאמרו האומות כי לא יכול ה' להכניסם לארץ ,על כן לא השמידם לגמרי ,אלא ייסרם ויענישם מעט מעט .נראה לחדש כי גם העונשים והייסורים מחושבים לפי היכולת של העם לעמוד בהם ,כשהמטרה היא תמיד תיקון ולא חלילה מחיקה ,שכן העם הוא הנכס שדרכו שמו של ה' מתקדש. הספורנו בפירושו (שם) ביאר :שאם יושמדו ישראל יאמרו האומות כי לא היה זה בעבור חטאם אלא בעבור גבורתנו ,ולמנוע חילול זה אמר ה' שלא ישביתם לגמרי .הוא מדגיש כי עצם השמירה על ישראל מונעת מהאויבים להעניק לעצמם מעמד אלוהי ,ובכך היא שומרת על האמונה בעולם כי הקב"ה הוא הפועל האמיתי. מדברי הראשונים אנו למדים שקיום עם ישראל הוא עדות חיה ונושמת .הניסיון להבין את הנהגת ה' בעולם ללא קשר לעם ישראל הוא ניסיון שנידון לכישלון ,שכן ההיסטוריה האנושית כולה משתרגת סביב העדות הזו .האחריות שלנו היא לזכור שכל מעשינו משפיעים ישירות על הדרך שבה העולם מפרש את נוכחות ה' בתוכו. נבוא אל דברי האחרונים ,אשר פרסו את היריעה ההגותית סביב שאלת הישרדות ישראל והקשר המוחלט לכבודו יתברך ,ומתוך כך העמיקו בבירור תפקידו של האדם בתפילה ובעבודת ה’: רבי חיים מוולוז'ין בספר נפש החיים (שער ב פרק יא) חידד :שעיקר יסוד התפילה והעמידה לפני הקב"ה הוא לא על צרכיו הפרטיים של האדם אלא על כבוד שמו יתברך .נראה לבאר כי הוא מחדש שהתפילה אינה טכניקה לקבלת צרכים ,אלא השתתפות בצער השכינה ,וכל זמן שישראל בצרה ,חובה לכוון שהישועה תבוא כדי למנוע חילול השם ,שכן אז העולם יכיר שיד ה' פועלת ולא כוחם של האומות. רבי שלמה קלוגר בספר חכמת התורה (דברים לב כז) ביאר :שמגמת התורה ללמדנו שאין מדת הרחמים כאן באה מצד זכות ישראל אלא מצד קידוש השם .נראה לחדש כי אף בשעות שבהן ישראל חוטאים ,הקב"ה מגן עליהם מפני שכבוד שמו מתחלל בנפילתם ,וזהו צורך גבוה כביכול שאין לו שום קשר לזכויותינו האישיות ,אלא לעצם המציאות של שמו בעולם. המלבי"ם בפירושו על התורה (שם) הדגיש :שהחשש הוא כפול – הן מצד חילול השם אם

יחשבו האומות שידם גברה ,והן מצד אובדן תכלית הבריאה אם ייאבד עם ישראל ,שהרי רק הם נושאים את שם ה' .נראה לבאר כי הוא מאחד את ההיבט המוסרי של חילול השם עם ההיבט הקיומי של הבריאה ,ומלמד שהישועה לעם ישראל היא תנאי הכרחי לישועת העולם כולו. הראשל"צ רבנו יוסף חיים בבן איש חי (דרשות האזינו) ביאר :שהקב"ה קשר את שמו בישראל עד שאי אפשר לגלות את מלכותו בעולם אלא על ידם .נראה להסביר כי הוא מתבונן על עם ישראל לא כקבוצת אנשים ,אלא ככלי קיבול נצחי שדרכו מלכות ה' עוברת אל העולם ,וכל פגיעה בהם היא פגיעה ישירה בצינור של גילוי האלוקות. נראה לבאר מדברי האחרונים כי הם ראו בקיום ישראל עובדה שאינה ניתנת לערעור בגלל הזיקה המהותית שלה לשמו של ה' .האחריות שמוטלת על כל יהודי היא להבין שתפילתו ומעשיו אינם רק על עצמו ,אלא על העדות שהוא נותן על בוראו בעולם ,וכל צעד שלו משפיע על הדרך שבה כבוד ה' נתפס בעיני הבריות. נבוא אל דברי גדולי ההוגים בדורותינו ,אשר עמדו על עומק הסוד שבו קיומו של עם ישראל הוא עדות חיה ונושמת לנוכחות האלוקית בעולם ,והעמיקו בביאור האחריות הכבדה המונחת על כתפינו: הגאון רבי יצחק הוטנר בספר פחד יצחק (מאמרי יום הכיפורים מאמר ט) ביאר :שגילוי מלכותו יתברך בעולם אינו מציאות אובייקטיבית המנותקת מאיתנו ,אלא הוא מתגלה דרך ישראל בלבד .נראה לחדש כי הוא מבקש ללמד שכשם שאין שמש ללא אור ,כך אין גילוי שמו של ה' בעולם ללא עם ישראל .כשישראל אינם קיימים או נרדפים ,כביכול נחלשת הופעת מלכותו, ולכן הרחמים על ישראל הם גם צורך גבוה ,מפני שבלעדיהם אין עדות לשמו בעולם. הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו קול דודי דופק ביאר :כי אנו כרתנו ברית גורל עם הקב"ה ,ברית שבה גורלנו כרוך בגורלו של שמו יתברך .נראה לבאר כי הוא מוסיף רובד של שותפות; לא רק שאנו עדים לשמו ,אלא אנו שותפים למאבק על גילויו בעולם .הייסורים שאנו חווים הם חלק מתהליך זה ,ודווקא בתוכם עלינו למצוא את הכוח להמשיך ולהעיד על ה’. הגאון רבי שלמה וולבה בעלי שור ביאר :כי כל קיומנו בעולם הוא משימה של קידוש השם. נראה לחדש כי הוא דורש מאיתנו להסתכל על כל פעולה יומיומית מתוך פרספקטיבה של קידוש השם – האם במעשינו אנו מאפשרים לאומות לומר כי ה' פועל כל זאת ,או חלילה להפך .הוא מדגיש כי האחריות אינה מוטלת על הכלל בלבד ,אלא על כל יחיד ויחיד המייצג את מלכות ה’. מו"ר הגר"א וייס ביאר כי דברי הכתוב לולי כעס אויב אגור הם תעודת הביטוח הנצחית של עם ישראל .נראה להוסיף כי הוא מבקש לעודד את הלב הנשבר; בשעות של הסתר פנים ושל צרות ,עלינו לדעת שאיננו לבד .כבוד שמו של ה' קשור אלינו ,והוא יתברך כביכול מגן עלינו לא מתוך הזדקקות אלא מתוך נאמנות נצחית לברית שהחל עם אבותינו. נראה לבאר מדברי גדולי הדור כי הם ראו בקיום ישראל מציאות שהיא מעבר לטבע. הם מלמדים אותנו כי אנו העדים היחידים שנותרו בעולם למציאות השם ,וכי גאולתנו היא

וניזאה תשרפ

גאולת שמו יתברך .התביעה המוסרית הנובעת מכך היא לחיות חיים של אמת ,חיים שבהם כל אדם מרגיש שהוא שגריר של מלכות שמים על פני האדמה. נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,כדי לעמוד על ההשלכות המעשיות של הבנת הקשר שבין קיום ישראל לבין כבוד שמים: א .כוונת התפילה :כאשר יהודי עומד בתפילה ,אין עיקר מגמתו רק לישועתו הפרטית. נפקא מינה היא שכל תפילה על צרה צריכה להיפתח ולהיחתם בבקשה על כבוד שמו יתברך, מתוך הבנה שהישועה הפרטית היא חלק מתיקון העולם וגילוי מלכותו. ב .יחס לעם ישראל :כיוון שעם ישראל הוא הלבוש של האלוקות בעולם ,כל פגיעה ביהודי היא פגיעה בכבוד שמים .נפקא מינה היא חיוב גמור לנהוג כבוד במידות ובתורה בכל אדם מישראל ,שכן בזה אנו שומרים על יוקרת שמו יתברך המתגלה דרכו. ג .לימוד התורה כעדות :כנסת ישראל מבטאת את נוכחותו של הקב"ה באמצעות לימוד התורה .נפקא מינה שעל כל יחיד לראות בלימודו לא רק העשרה אישית ,אלא פעולה אקטיבית של הוספת אור ואלוקות בעולם ,שכן ללא העדים הללו נסתר שמו מן העולם. ד .מדת הרחמים בצרת הכלל :גם בשעה שאין לישראל זכות ,הרחמים מגיעים להם מצד כבוד שמו יתברך הקשור בגורלם .נפקא מינה שאין להתייאש מעולם מרחמי שמים ,שכן קיומנו הוא צורך גבוה כביכול ,ואל לנו להסתכל רק על מעשינו אלא על השם הנקרא עלינו. ה .הופעת ישראל בגויים :ההתנהגות של יהודי בכל מקום בעולם היא עדות חיה .נפקא מינה היא החובה להקפיד ביושר ,בהגינות ובמידות טובות ,כדי שדרכנו יאמרו האומות כי ה' פעל כל זאת ,ולא יתחלל שמו על ידינו. ו .אחריות על חילול השם :אדם שנתקל בחילול השם נדרש לפעול לתיקונו .נפקא מינה שאין לעבור על כך בשתיקה ,אלא להשתדל להשיב כבוד לשמיים בכל מקום בו הוא ניכר, שכן זו תמצית השליחות של עם ישראל בעולם. מכאן אנו רואים שהחיים שלנו הם שליחות מתמשכת שעיקרה הוא היותנו עדים חיים למציאות הבורא בכל מעשה ומעשה. נבוא אל עומק הרעיון הטמון במילים לולי כעס אויב אגור ,וננסה ליישב את הסתירה שבין חטאי העם לבין רצון ה' לקיים אותם למען שמו .נראה לבאר כי הדינמיקה הזו אינה מעידה על כך שה' זקוק לאדם חלילה ,אלא על העיקרון שהעולם נברא כדי להיות מקום שבו האלוקות מתגלה בתוך מציאות חומרית ומוגבלת .אילו היה ה' פועל ללא צורך בעדים, המציאות החומרית הייתה נותרת דוממת וריקה ממשמעות ,שכן האמת האלוקית תהיה נסתרת בתוך האור הגנוז שלה. נראה להוסיף כי עם ישראל אינו רק עם ,אלא הוא מהות רוחנית שהתלבשה בגוף אנושי. כאשר הכתוב אומר ואתם עדי נאום ה' ,אין זו רק הגדרה תפקידית ,אלא הגדרה של עצם המציאות .ישראל הם המקום שבו הרצון האלוקי פוגש את ההיסטוריה האנושית .לכן ,כאשר

עם ישראל נמצא בצרה ,זהו משבר של כלל המציאות; שכן אם העדים יאבדו ,המסר של הבריאה לא יגיע ליעדו .לולי כעס אויב אגור מבטא את העובדה שהקב"ה שומר על העם הזה מפני שהוא שומר על משמעות הבריאה כולה. נראה ליישב את השאלה המנקרת בלב :כיצד ייתכן שה' חושש ממה שיאמרו הגויים? התשובה טמונה בהבנה שהגויים הם המייצגים של תפיסת הטבע המנותק מהבורא .אם הם ינצחו ויאמרו ידינו רמה ,הם יקבעו בעולם תפיסה של כפירה מוחלטת בהשגחה .הקב"ה אינו חושש לכבודו במובן האנושי של יחסי ציבור ,אלא הוא חושש לקלקולו של העולם .הוא חושש ששמו יישכח מפי הבריות ,ושהאמת האלוקית תפסיק להאיר את חייהם של בני האדם. נראה להסביר שקיום ישראל הוא התרופה לאשליה שניתן לחיות ללא ה' .כל עוד עם ישראל חי וקיים ,הוא מהווה הוכחה חיה לכך שהעולם אינו הפקר ,ושיש מנהיג לבירה .לכן, גם בשעות החשיכה ,ישראל ממשיכים להעיד על הבורא פשוט בעצם קיומם .הידיעה הזו משנה את הפרספקטיבה שלנו על הייסורים – הם אינם רק עונש ,הם דרך שבה ה' מזכיר לעולם כולו את נוכחותו ,דרך העם הזה שקשור אליו בעבותות של אהבה ונצח. נבוא אל עומק נפש האדם המבין כי חייו אינם שייכים רק לעצמו ,אלא הם חלק מסיפור גדול בהרבה – סיפורו של כבוד שמים המתגלה בעולם. נראה להסביר כי ההכרה בכך שעם ישראל הוא העד האלוקי ,משנה לחלוטין את הדרך שבה האדם תופס את המאבקים האישיים שלו .כאשר יהודי חווה קושי ,הוא נוטה לראות בו אירוע פרטי ,מבודד ומדכא .אך כאשר הוא מבין שקיומו הוא קיומה של עדות על הבורא, המבט הופך רחב יותר .הוא מבין שהתמדתו באמונה ,גם כשהדרך קשה ,היא פעולה של קידוש השם במרחב הציבורי של ההיסטוריה .הוא מפסיק לשאול 'למה זה קורה לי?' ומתחיל לשאול 'איך אני יכול להמשיך להעיד על ה' מתוך המציאות הזו?’. נראה להוסיף כי החיבור לאדם בא לידי ביטוי ביכולת להפסיק לחיות עבור עצמו בלבד. אדם שחי בתודעה כזו מפתח רגישות חדשה לזולת .הוא מבין שכל מעידה שלו אינה רק כישלון אישי ,אלא עשויה להתפרש על ידי הסובבים אותו כהיחלשות של האמונה בהשגחה. לכן ,האחריות שלו על מעשיו הופכת להיות חלק מעבודת השליחות שלו .הוא הופך להיות אדם שחי מתוך אחריות גדולה ,אדם שהולך בדרך של ישרות וצניעות לא רק כי 'כך צריך', אלא כי הוא נושא על כתפיו את השם הגדול. נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הציפייה לישועה מתוך השתתפות בצער השכינה .אדם שמרגיש את כאב ישראל כצער של הקב"ה ,לא יוכל להישאר אדיש לצרות הכלל .תפילתו הופכת להיות כנה ועמוקה יותר ,כי הוא אינו מבקש פתרון לבעיותיו הפרטיות בלבד ,אלא הוא מבקש את גילוי מלכותו של ה' בעולם .הוא לומד לראות בכל ישועה שמתרחשת ,גם אם היא קטנה ,תחילתו של גילוי כבוד שמים. המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לחיות בתוך ההיסטוריה ולא מעליה .הוא מבין שהעולם אינו חסר פשר ,אלא הוא מלא בסימנים לנוכחות האלוקית ,ושהוא ,בבחירותיו

וניזאה תשרפ

היומיומיות ,הוא זה שבוחר האם להדגיש את הנוכחות הזו או להסתיר אותה .האדם לומד למצוא את האור גם בתוך הצללים ,מתוך ידיעה שהקב"ה קשור בו ,ושהעדות שלו היא השמן המזין את המנורה הגדולה של מלכות שמים על האדמה. נבוא אל עומק המוסר הנלמד מתוך ההבנה שקיום עם ישראל הוא גילוי שמו של הקב"ה בעולם ,ונראה כיצד הכרה זו מחייבת את האדם לאחריות מוסרית שחורגת מכל גבול אישי או פרטי. נראה לבאר כי המוסר של לולי כעס אויב אגור תובע מאתנו יושרה פנימית עמוקה ,שכן אנו הופכים להיות הכתובת של כבוד שמים .אם האדם מבין שמעשיו הם העדות של העולם על בוראו ,הרי שכל בחירה מוסרית שלו הופכת למשימה לאומית ורוחנית כאחד .המוסר כאן אינו מסתכם בשמירה על חוקי המוסר הכלליים ,אלא דורש מאיתנו לחיות חיים של קידוש השם מוחלט .אדם אינו יכול להרשות לעצמו להתרשל בדרכיו ,בידיעה שכל חולשה שלו עלולה חלילה להשתמע כאילו אין מנהיג לבירה ,או כאילו יד האומות היא הקובעת את סדר העולם. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום ביחס לזולת .אם כל יהודי הוא חלק מהכלי שדרכו הקב"ה מתגלה ,הרי שהמוסר מחייב אותנו לראות בכל אדם מישראל שותף לעדות הזו .הפגיעה באח מתוך רשלנות ,זלזול ,או התנשאות אינה רק עבירה בין אדם לחברו ,אלא היא פגיעה ישירה בכלי המקדש של השם בעולם .המוסר כאן הוא מוסר של כבוד אנושי עמוק ,שבו אנו מבינים שכל אחד מאיתנו הוא אות בספר התורה של ההיסטוריה ,וכל אות צריכה להאיר את השם הגדול. נראה להסביר כי ההכרה שגאולת ישראל היא צורך גבוה מחייבת אותנו לאחריות גדולה כלפי העתיד .אדם מוסרי באמת אינו חי רק עבור ההווה שלו ,אלא עבור הדורות הבאים שיישאו את הלפיד הזה .הוא דואג שהמסורת ,התורה ,והאמונה יעברו בצורה נקייה וטהורה, כדי שהעדות על הבורא תישאר ברורה ומאירה .זהו מוסר של נצחיות ,שבו האדם מוותר על מותרות ועל נוחות כדי לוודא ששם שמים לא יתחלל בעולם. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של עדות ושל שליחות .אנו נדרשים לחיות מתוך תודעה שהקב"ה סומך עלינו ,שכן הוא בחר לקשור את שמו בנו .זהו מוסר שמעניק לאדם כוח אדיר – החירות לדעת שחייו אינם מקריים ואינם חסרי משמעות .כאשר אדם בוחר לחיות ביושר ובאמונה ,גם תחת לחץ או ניסיונות קשים ,הוא מוכיח לעולם כולו שיש אלוקים בשמים ושהוא פועל בקרב הארץ .המוסר הזה הוא השקעה ארוכת טווח בבניית המודעות האלוקית בעולם ,שבו כל יהודי הוא סלע יציב של אמת בתוך ים של תהיות. נבוא אל סיום עיוננו ,ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל לאמץ אל ליבנו מתוך העיסוק בסוד הנורא של לולי כעס אויב אגור: הראשונה היא שינוי מרכז הכובד בתפילה; מעתה נדע שכל תפילה אינה רק על הצרכים האישיים ,אלא היא עדות על ה' בעולם ,וכל ישועה שלנו היא קידוש שמו הגדול .השנייה היא האחריות הדינמית בהליכותינו; בכל מעשה של יושר ,הגינות ומידות טובות ,אנו הופכים