"לא יניחוהו להיפטר" מה טמון במחשבת העם האם אפשר למנוע את גזירת שמים?
היחידה עוסקת ברצון העם למנוע את פטירת משה ובמתח בין תפילה והשתדלות אנושית לבין קבלת גזירה אלוקית שאינה משתנה.
"לא יניחוהו להיפטר" מה טמון במחשבת העם האם אפשר למנוע את גזירת שמים? במרחבי התורה ,ישנם פסוקים שאינם רק מילים ,אלא רעש אדמה רוחני המזעזע את אמות הסיפים של העולם" .וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר" (דברים לב ,מח) .דווקא ביום האחרון ,בנקודת הקיצון של חייו של הרועה הנאמן ,גדול הנביאים ,נחרץ הדין .אך העם, האוהב והדואג ,לא השלים .ישראל עמדו כצוק איתן ואמרו :לא ניתן למשה רבנו להיפטר! מתוך הערצה לאיש שהוריד את התורה ,שהאכיל אותם מן ושלב ,שהוציאם ממצרים ,בקעה זעקה אנושית המנסה לעצור את מהלך ההיסטוריה. אנו ניצבים בפני פרדוקס נורא :מחד ,גזירת מלך עליון שאין להשיב ,ומאידך ,עוצמתה של התפילה וחיבת ישראל המבקשות לעכב ,למנוע ,ולהחזיק את הנשמה המופלאה הזו בקרבנו. כיצד ניתן לפרש את מחשבת העם? האם יש בידי בשר ודם יכולת אמיתית לעמוד מול רצון שמים? ננסה לצלול אל עומק הסוגיה ,אל המפגש שבין מסירות אנושית לבין ריבונותו המוחלטת של הקב"ה ,ונלמד כיצד "בעצם היום הזה" מלמדנו שגם כשנדמה שבידינו הכוח לשנות ,בסופו של דבר ,רק רצון ה' הוא שקובע את גורלותינו. נבוא אל הפסוק בפרשת האזינו ,הפותח צוהר להבנת המאבק הרוחני המתרחש סביב פטירתו של משה רבנו: התורה כותבת :וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר (דברים לב ,מח) .רש"י (שם) ביאר על פי הספרי :בכל מקום שנאמר בעצם היום הזה ,בא ללמד על כוחם של בני דורו לנסות למנוע את המעשה .בנח אמרו לא נניח לו להיכנס לתיבה ,במצרים לא נניח לישראל לצאת, ובמשה לא נניח לו להיפטר .הוא מלמדנו כי הביטוי אינו מציין רק זמן ,אלא מציאות שבה התנגשות הרצונות – רצון הבורא מול רצון העם – מגיעה לשיאה. רבי אברהם אבן עזרא (דברים לב ,מח) ביאר :לשון בעצם היום בא להדגיש שהדבר נעשה בגלוי ,בחוזק היום ,לעיני כל ,כדי שלא יהיה מקום לחשוב שנעשה בסתר .הוא מדגיש את פומביות הגזירה ,שכן האמת האלוקית אינה צריכה להסתתר. הרמב"ן (דברים לב ,מח) ביאר :כשם שבנח וביציאת מצרים ניכרה יד ה' בניגוד לרצון הבריות, כך גם במיתתו של משה ניכרה ריבונותו המוחלטת של הקב"ה .הוא מעמיק בהבנה כי כל ניסיונות הבריות לעכב את הגזירה רק מדגישים בסופו של דבר את כוחו של ה' ,אשר גובר על כל השתדלות אנושית. הספורנו (דברים לב ,מח) ביאר :שבעצם היום הזה מורה על שלמות הזמן ,שהדבר היה מוכרח ובלתי נדחה עוד ,ועל כן נעשה ביום עצמו לעיני כל .הוא רואה בביטוי ביטוי להשלמת התוכנית האלוהית במועדה המדויק. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (דברים לב ,מח) ביאר :התורה רצתה להדגיש שאין הדבר תלוי כלל במעשיהם של בני אדם ,אלא שגזירת מלך היא שתתקיים גם אם כל העולם מתנגד לכך .הוא מעמיד אותנו על הניגוד שבין מאמצי האדם לבין רצון ה' שאינו משתנה.
וניזאה תשרפ
נבוא אל דברי חז"ל ,המגלים לנו את עומק הקשר שבין האדם לבין קצובת ימיו ,ואת המקום שבו תפילה ומעשים טובים פוגשים את גזירת השמים: בגמרא במסכת בבא בתרא (דף יז ע"א) נאמר :שלושה דברים אין אדם יודע ,יום מיתתו ,יום הנחמה ,ועומק הדין .דברים אלו מציבים גבול ברור להבנתנו האנושית ,ומלמדים כי המיתה היא תחום השמור להנהגה העליונה בלבד. בגמרא במסכת כתובות (דף קד ע"א) נאמר :מסופר על פטירת רבי ,שכל מי שאמר שהוא נפטר נדקר בחרב ,כדי שלא יפסיקו ישראל להתפלל עליו .הגמרא מוסיפה ומבארת כי כל זמן שהתפללו עליו ,הוא התקיים .הרי לנו יסוד מופלא :תפילתם של ישראל יש בכוחה לעכב את מלאך המוות ,גם כאשר הגזירה לכאורה כבר בשער. בגמרא במסכת מועד קטן (דף כח ע"א) נאמר :הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים .המפרשים ביארו כי מעשי האדם ,כגון התנהלותו וזהירותו ,יכולים להשפיע על המועד שבו יפגוש את הגזירה ,אך הגזירה עצמה עומדת. בגמרא במסכת עירובין (דף סג ע"ב) נאמר :תלמידי חכמים העוסקים בתורה ,היא מגינה עליהם ואינה מניחה למלאך המוות לשלוט בהם כל זמן שהם עוסקים בה .עומק הלימוד מורה כי התורה אינה רק חכמה ,אלא כוח חיים ממשי שדוחה את כוחות הכיליון. בגמרא במסכת ברכות (דף ה ע"א) נאמר :על ייסורים שממרקים עוונותיו של אדם ,ומוסיפים לו חיים .נמצא כי ישנם כלים שניתנו ביד האדם – תפילה ,תורה וייסורים המטהרים – שיש בכוחם להוסיף ימים ,או לפחות לעכב את הגזירה ,אך בסוף דבר ,הנהגת העולם נותרת בידי הבורא. נבוא אל דברי הראשונים ,אשר ניתחו את כוחה של השתדלות אנושית אל מול גזירת שמים ,והסבירו את התחומים שבהם האדם יכול לפעול ואת הגבול שבו הוא עוצר מלפני ריבונות הבורא: הרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת אבות ,פרק ד משנה יז) ביאר :יום המיתה נגזר על כל אחד ואחד ואינו תלוי בבחירתו של אדם כלל ,אלא שהאדם יכול להוסיף על שנותיו או לגרוע מהם על ידי מעשיו ,אבל כאשר הגזירה הגיעה בעיתה אין ביד אדם למנוע .הוא מציב גבול ברור בין היכולת להשפיע על איכות ומשך החיים לבין השליטה על קצובתם הסופית שנגזרה. הרשב"א בחידושיו (מסכת כתובות ,דף קד ע"א) ביאר :מנהג ישראל שלא להפסיק להתפלל על חולה אפילו אם מצבו קשה ביותר ,מפני שכוח התפילה עצום עד שיכולה להחזיק את האדם בחיים גם נגד מה שנראה טבעי .הוא מלמדנו שתפילה אינה רק טכניקה ,אלא ביטוי של דבקות המבקשת להמשיך חיות אל תוך עולם שלכאורה נחתם דינו. הריטב"א בחידושיו (מסכת כתובות ,דף קד ע"א) ביאר :על הסיפור של רבי ,שאף על פי שכלתה גזירת שמים ,כל זמן שהיו מתפללים עליו היה מתקיים ,אלא שברגע שפסקה התפילה נפטר. הוא מדגיש כי עצם השהות בתפילה היא המקיימת את החיים ,ובכך הוא מבהיר שההשתדלות הרוחנית היא המגן הפעיל על החיים.
רבינו בחיי (דברים לב ,מח) ביאר :בעצם היום הזה בא להורות שגזירת מיתתו של משה לא היתה מסורה לשום מלאך או שליח ,אלא נגזרה מלמעלה באופן גלוי ,וכל רצון של בני אדם למנוע זאת היה נידון מראש כבטל .הוא מדגיש כי במקרה של משה רבנו ,מדובר בהנהגה ישירה ומוחלטת של הקב"ה ,שאין בה מקום לניסיונות אנושיים של עיכוב. נבוא אל דברי האחרונים ,אשר הטמיעו את דברי הראשונים ופירשו את המאבק המרתק שבין רצון ישראל לבין גזירת השמים ,בדרכם הייחודית: המהרש"א בחידושי אגדות (מסכת כתובות ,דף קד ע"א) ביאר :בני דורו של רבי לא חשבו שיוכלו לשנות את הגזירה לגמרי אלא לעכב אותה בכוח תפילתם ,וכך גם ישראל במשה ,סברו שיוכלו לעכב את מיתתו ולא לבטלה לגמרי .הוא מבחין בין שינוי מוחלט של הגזירה לבין ניסיון אנושי ,מובן ומרגש ,לעכב אותה ולהרוויח עוד רגע של חיות. החתם סופר בדרשותיו (דרוש לשבת שובה) ביאר :סברו ישראל שיתפללו עליו בחזקה ויעכבו מלאך המוות מלהיכנס ,אך סוף דבר נגזרה גזירה בעצם היום הזה .הוא מדגיש את עוצמת האמונה של ישראל בכוח תפילתם ,אל מול המציאות הבלתי נמנעת שנגזרה מן השמים. רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת התורה (דברים לב ,מח) ביאר :בעצם היום בא ללמד שהדבר נעשה לעיני כל ישראל ,שלא יחשבו שיש בכוחם של בני אדם למנוע את גזירת שמים .וכותב שישראל חשבו שיוכלו להקדים עצמם ולהציב סייגים ,שלא יתנו למשה לעלות להר ,אך התורה לימדה שהקב"ה עשה הדבר בגלוי ,לבטל מחשבה זו .הוא מסביר כיצד הניסיון המעשי למנוע את העלייה להר היה ביטוי למעורבות האנושית שביקשה לשנות את המציאות. הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים בספרו עזרה לדוד (דרוש על פרשת האזינו) ביאר :כל מה שישראל חשבו למנוע את מיתתו של משה הוא לימוד על גודל חיבת ישראל למנהיגם .אמנם לא היתה מחשבתם אלא לעכב ,כי האמינו שהעיסוק בתורה והתפילה יכולים להגן עליו .הוא מדגיש כי המניע העמוק הוא חיבה שאינה מוכנה לוותר ,גם כאשר המציאות מורה אחרת. נבוא אל דברי גדולי הפוסקים וההוגים בדורות האחרונים ,אשר העמיקו בפרשנות הניסיון האנושי לעכב את גזירת מיתתו של משה רבנו ,וביארו את משמעות הדיאלוג הזה שבין העם למנהיגו: הגאון רבי יוסף שלום אלישיב בספרו אילת השחר (דברים לב ,מט) ביאר :בשם הגאון רבי חיים מבריסק ,כי ישראל חשבו למנוע את משה מלעלות להר ,כיון שנאמר במפורש ששם ימות, וכמו שמצינו ומות בהר אשר אתה עולה שמה .סברו אם כן שאם לא יעלה להר לא ימות, ובכך יבטלו את הגזירה .הוא מבאר כי בני ישראל לא ניסו להתערב במישרין בגזירת השמים, אלא ניסו לפעול במישור הטכני-מציאותי ,מתוך הנחה שהגזירה תלויה בתנאי מסוים שניתן למנוע את התקיימותו. הגאון רב שמאי גינזבורג בספר אמרי שמאי (פרשת האזינו דברים לב ,מח) ביאר :כי ישראל לא רצו למנוע גזירה חלילה אלא ביקשו למצוא דרך לעכב ,כדי להוסיף ימים למשה רבם .הוא מדגיש כי המחשבה לא הייתה מרידה ברצון ה' ,אלא תפילה אקטיבית המבקשת למתוח את זמן החסד.
וניזאה תשרפ
הגאון רבי יצחק יעקב וייס בעל מנחת יצחק (חלק ח סימן קיא) ביאר :שהמחשבה של ישראל היתה שמא על ידי לימוד התורה ברבים ותפילה עצומה ,יתבטל כוחו של מלאך המות מלהיכנס כלל .אמנם הדגיש כי סוף דבר הגזירה נגזרת משמים ,ולכן נכתב בעצם היום הזה. הוא מסביר כי ישראל פעלו מתוך אמונה פנימית עמוקה ,המבוססת על יסודות הירושלמי, שתורה יכולה להדוף את המוות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף ברכות (חלק א עמוד שפה) ביאר :כי ישראל סמכו על כוח התפילה ,שהרי חז"ל אמרו שכל זמן שמתפללים על החולה מתקיים ,וכמו שמצינו ברבי .ועל כן חשבו שבכוח תפילתם למנוע את פטירת משה .הוא מעמיד אותנו על הקשר הישיר בין המקורות ההלכתיים של חז"ל לבין התנהגות העם בשעת פטירת משה. הגאון רבי חיים קניבסקי בספרו טעמא דקרא (דברים לב ,מח) ביאר :שישראל חשבו למנוע את מיתתו על ידי כך שימנעו ממנו לעלות להר ,שהרי נצטווה למות שם דווקא .אולם משה מתוך מסירותו לקיים דבר ה' פסע כמה מעלות בבת אחת כדי לקיים את הציווי .הוא חושף בפנינו את ההתנגשות שבין רצון העם לבין מסירותו המוחלטת של משה להשלים את גזירת ה’. נבוא אל התרגום של הסוגיה אל מציאות החיים ,כדי לעמוד על ההשלכות המעשיות העולות מתוך המאבק שבין תפילת האדם לבין גזירת השמים: בתפילה על חולה :למדנו שכוח התפילה מסוגל לעכב מיתה ,כשם שהמשיכו להתפלל על רבי אף לאחר שכבר כלתה גזירתו .הנפקא מינה היא שכל עוד נשמתו של אדם בו ,אין להפסיק מלהתפלל עליו ,גם אם הרופאים אמרו שאין עוד תקוה ,שכן כוח התפילה פועל במרחב שמעבר לטבע. בהנהגת הציבור :ישראל חשבו שיוכלו למנוע את מיתתו של משה על ידי מניעתו מלהיכנס להר .הנפקא מינה לחינוך הדורות היא שיש אחריות גדולה לשמור על גדולי הדור ולהגן עליהם מפני סכנות ,אך יחד עם זאת יש לדעת שאין בכוחנו לשנות את גזירת השמים כאשר הגיעה עתה. בעיסוק בתורה ליד חולה :כפי שמצינו בירושלמי ובגמרא בעירובין ,שעסק התורה דוחה את מלאך המוות כל זמן שלא פסקו .הנפקא מינה היא שיש ענין להרבות בלימוד תורה בסביבת החולה ,אך צריך לזכור שהגזירה הסופית מסורה ביד ה’. בהבנת עומק הדין :ישראל סברו כי בידם למנוע את הגזירה באמצעים שונים .הנפקא מינה היא שחובה עלינו להבין שכל מאמצינו אינם אלא סיבות חלקיות ,והעיקר הוא לקבל את דין שמים בענווה ובאמונה שלמה. בחינוך לתקוה :עצם העובדה שישראל חשבו להתפלל ולעכב מלמדת אותנו שלאדם מותר ואף מצווה לעשות כל שבידו לעכב פגע או מיתה ,גם אם נדמה שהגזירה נחתמה ,כי התפילה משנה את מצבו הרוחני של האדם. במידת האמונה :נפקא מינה מעשית לחיי היום יום היא שהאדם צריך להחזיק בשני קצוות יחד :מצד אחד להתפלל ולעסוק בתורה ולעשות כל שביכולתו ,ומצד שני לדעת בבירור שאין בידו לשנות את הגזירה כאשר הגיעה בעצם היום הזה.
נבוא אל עומק המחשבה ,אל המפגש שבין רצון האדם לבין רצון הבורא ,ונבין מדוע חוזר הביטוי בעצם היום הזה בשלושה צמתי היסטוריה – נח ,יציאת מצרים ,ומותו של משה. נראה לבאר כי הביטוי בעצם היום הזה אינו מציין רק זמן ,אלא נקודת חשיפה שבה הקדוש ברוך הוא מסיר את הלוט ומגלה את ריבונותו המוחלטת .בכל אחד משלושת המקרים, הבריות ניסו להפעיל את כוחם כדי לשנות את המציאות :דור המבול ניסה לעצור את התיבה, המצרים ניסו לעצור את הגאולה ,וישראל ניסו לעצור את פטירתו של משה .בכל פעם מחדש התורה מלמדת אותנו את אותו הלקח :כאשר הקב"ה חורץ גזירה ,שום עוצמה אנושית ,פיזית או רוחנית ,אינה יכולה לעמוד בפניו .הרעיון הוא שגם כאשר מדובר בטוב גמור ,כמו הצלתו של משה רבנו ,אין האדם יכול לכפות את רצונו על הנהגת העולם. נראה להוסיף כי יש כאן בירור מעמיק של תפקיד האדם בעולם .מטרת התפילה והתורה אינה לשלוט בגורל ,אלא להידבק בבורא .כשישראל התפללו על משה ,הם לא עשו זאת מתוך מרד בגזירה ,אלא מתוך אהבה עמוקה שאינה יכולה להיפרד .הם למדו את מה שאנו צריכים ללמוד כל ימינו :כוחה של התפילה אכן גדול ,היא מסוגלת לעכב ,למתק ולפתוח שערי רחמים ,אך יש רגע שבו השער ננעל והגזירה מתקיימת לעין כל .התורה מלמדת אותנו לשאת עיניים לאמונה שלמה ,לעשות את כל שביכולתנו ,אך בסוף להכניע את הלב להכרה כי לה' הארץ ומלואה. נראה ליישב כי הדילמה סביב המרחק בין השתדלות אנושית לבין גזירה אלוהית נפתרת כאן .המאמץ האנושי – התפילה ,הלימוד והמניעה הפיזית – הוא חלק מהווייתנו היהודית ,אך הוא אינו הופך אותנו לבעלי הבית על העולם .אנו עושים את שלנו כדי להראות את אהבתנו ואת רצוננו בטוב ,והקב"ה עושה את שלו לפי חכמתו שאינה בתפיסתנו .השילוב הזה הוא שיוצר את האדם המאמין – אדם שפועל במלוא העוצמה אך מכיר בגבולות המציאות ,אדם שאינו נואש מהתפילה אך אינו מתייאש מהגזירה. נראה להסביר כי ההכרה שפטירתו של משה נגזרה בעצם היום הזה מלמדת אותנו שהחיים והמוות אינם מקריים .הם אינם תלויים בנסיבות טכניות של מקום או זמן ,אלא הם ביטוי של תוכנית רחבה שחורגת מעבר לזמן .כאשר אדם מבין זאת ,הוא מפסיק לחפש אשמים או סיבות חיצוניות למה שקרה ,ומתחיל לראות את יד ה' המכוונת .זהו מבט מרגיע ומאזן ,המאפשר לנו להמשיך בחיינו מתוך עוצמה וביטחון ,גם כאשר אנו נפרדים מדברים היקרים לנו ביותר. נבוא אל נבכי הנפש ,אל המקום שבו האדם פוגש את אובדן השליטה ,ונבין כיצד התמודדותם של ישראל עם פטירת משה רבנו מהווה מראה לכל אחד מאיתנו ברגעי משבר. נראה להסביר כי החיבור לאדם בנקודה זו הוא החיבור אל הניסיון האנושי לאחוז במוכר וביקר .בני ישראל לא עמדו מול משה כקבוצה קרה ,אלא כילדים שאינם יכולים לדמיין עולם ללא אב .המחשבה למנוע ממנו לעלות להר או להחזיקו בתפילה היא ביטוי לחרדה הקיומית העמוקה ביותר של האדם :הפחד מהפרידה ,הפחד משינוי שאין ממנו חזרה .החיבור הזה לאדם הוא חיבור של הזדהות עם החלק שבנו שרוצה לעצור את הזמן ,שרוצה להשאיר את הכל כפי שהיה ,ומסרב להשלים עם העובדה שהעולם ממשיך לנוע.
וניזאה תשרפ
נראה להוסיף כי החיבור לאדם מתבטא ביכולת לעבד את האובדן דרך העשייה .אף על פי שברור היה כי הגזירה נחתמה ,ישראל לא עצרו .הם המשיכו להתפלל ,הם המשיכו לנסות, הם המשיכו לחפש דרכים .זהו שיעור אנושי עצום :אדם נמדד לא רק בתוצאה ,אלא בכך שהוא לא מוותר על אהבתו ועל מסירותו גם כשהוא יודע שהסוף קרב .ההתמדה בתפילה, גם כשהיא לא משנה את הגזירה הטכנית ,משנה את האדם עצמו .היא הופכת אותו למי שחי מתוך קשר חי ופעיל עם מה שהוא אוהב ,ולא למי שנכנע מראש לגזירה הבלתי נמנעת. נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הקבלה מתוך הכרה .האדם לומד לחיות עם שתי אמתות :האחת ,שאני מחויב להילחם על כל יום ,על כל רגע ,על כל מה שיקר לי; והשנייה ,שאני מסוגל להרפות כאשר ה' אומר דברו .זוהי גדלות נפשית נדירה, היכולת לעשות את המקסימום המוטל עלי ,ובו בזמן להשתחוות לפני גדלות הבורא ולהכיר בכך שחייו של משה רבנו – כמו גם חיינו שלנו – הם חלק ממערך רחב שאינו כפוף לרצוננו. המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לראות באובדן לא כשלון של השתדלותו ,אלא תהליך שבו הוא עובר מהיאחזות באדם לחיבור אל האינסוף .ככל שאנו משחררים את האחיזה המוחשית במה שהיה ,אנו מתחילים לחיות לאור מה שהמנהיג הנחיל לנו .משה רבנו אולי עלה להר ,אך תורתו נותרה עמנו .המעבר מהניסיון לעכב את המציאות לקבלה של הנהגת ה' הוא המעבר לבגרות רוחנית ,שבה האדם מבין שגם כשהוא נפרד מהנראה לעין ,הוא נותר מחובר למה שנצחי. נבוא אל עומק המוסר הנלמד מן הידיעה כי גם אהבה עצומה כאהבת ישראל למשה רבנו אינה משנה את סדרי עולם שקבע הבורא ,ונראה כיצד הבנה זו מעצבת אדם בעל אמונה יציבה ואחריות אישית. נראה להסביר כי המוסר של התמודדות עם גזירת מיתה ,כפי שלמדנו מהניסיון לעכב את פטירתו של משה רבנו ,הוא מוסר של גבולות הנפש .אדם שחי בתודעה שחייו ופטירתו של אדם אחר אינם בידו ,לומד את מידת הענווה .הוא מבין שאהבה גדולה ככל שתהיה, אינה מקנה לנו בעלות על גורלם של אחרים או על הזמן שלהם .המוסר הזה תובע מהאדם נאמנות למסירות ,אך יחד עם זאת שחרור מהאשליה של שליטה .זהו מוסר התובע מהאדם לשאול את עצמו בכל עת :האם אני אוהב את האדם מתוך רצון להיטיב לו ,או מתוך רצון שלי להחזיק בו לעצמי? היכולת להרפות היא ביטוי למידת האהבה הזכה ביותר. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום ביחס לעמל ולמאמץ .העובדה שישראל פעלו בכל כוחם לעכב את המיתה מלמדת אותנו שלאדם יש אחריות מוסרית להילחם על החיים. המוסר הזה מפתח בנו רגישות עצומה לערך החיים; אנו לא עומדים מנגד באדישות ,אלא פועלים בתפילה ובתורה כאילו הכל תלוי בנו .אנו מבינים שאנחנו שליחים של האור ,ועלינו להבטיח שכל עוד נשמה באפנו ,נשתמש בכל כלי רוחני כדי להוסיף חיות וקדושה בעולם, גם אם התוצאה הסופית אינה בידינו. נראה לבאר כי האחריות המוסרית הזו מתבטאת בנאמנות לדרך ,גם כאשר המנהיג נלקח. זוהי גבורה מוסרית נדירה :לחיות בתוך החסר ,אך להישאר מחוברים למורשת שנותרה מאחור.
האדם לומד לראות את עצמו כבעל תפקיד ,כממשיך דרך .המוסר הזה הופך אותנו לעמוד שדרה איתן; אנחנו לא נשברים נוכח אובדן ,אלא מוצאים בתוך הכאב את הכוח לקום ולהמשיך את המפעל .אנחנו לא מאשימים את השמים ,אלא מוצאים בתוך ההכנעה פתח לצמיחה מחדש. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של התבטלות מול רצון ה' .כאשר אדם בוחר להילחם על החיים אך יודע לקבל את הדין ,הוא מוכיח לעולם שיש לב יהודי שפועם בעוצמה אך יודע את מקומו .זהו מוסר שאינו מחפש את הנוחות של האשליה ,אלא סולל דרך שבה האמת היא הנר לרגליו .אדם שחי כך הופך למגדלור ,דמות שמשדרת עקביות ודבקות ,דמות שמזכירה לכל מי שפוגש אותה כי אף על פי שהזמני נגמר ,הנצחי לעולם לא יאבד. נבוא אל סיום עיוננו בסוגיה העמוקה של פטירת משה רבנו והניסיון האנושי לעכב את הגזירה ,ונלקט את התובנות המעשיות שיאירו לנו את הדרך בהתמודדות עם אובדן ,גבולות הכוח ,וחובת האמונה: ראשית ,נדע כי תפילה ועמל תורה אינם כלי כפייה על המציאות אלא כלים של חיבור ודבקות ,הממשיכים חיות וברכה לעולם ללא קשר לתוצאה הנראית; שנית ,נלמד כי יש אחריות מוסרית להילחם על כל רגע של חיים ועל כל אדם יקר לנו ,גם כאשר נדמה שהגזירה נחתמה; שלישית ,נזכור כי לצד ההשתדלות המלאה ,חובתנו היא לפתח ענווה פנימית המכירה בכך שרצון ה' עליון ומוחלט ,והוא המכוון את תולדות חיינו.
עיקר העניין: עיקר העניין בסוגיה זו ,העולה מתוך דברי הראשונים והאחרונים ,הוא היכולת לחיות בתוך המתח שבין האחריות האנושית לבין ההכנעה האלוקית .כפי שביארו גדולי הדורות ,בראשם הגאון רבי משה סופר בספרו חתם סופר ,הניסיון של ישראל למנוע את פטירתו של משה לא נבע ממרד ,אלא מחיבת ישראל העצומה שביקשה לעכב את מלאך המוות .הביטוי "בעצם היום הזה" מלמדנו כי ישנם רגעים בהנהגת העולם שבהם רצון ה' נגלה בגלוי ,באופן שאינו משתנה על ידי מעשי בשר ודם. התובנה המעשית לכל יהודי היא שעלינו לחיות כבעלי אמונה שלמה :מצד אחד, להתפלל ,ללמוד ולהשתדל בכל כוחנו ,כאילו כל העולם תלוי בנו ,ומצד שני ,לשמור בליבנו פתח לענווה ,המכירה בכך שחיינו ומותנו ,וכל מאורעות חיינו ,אינם בידינו אלא ביד בורא העולם .כאשר אנו פועלים מתוך תודעה זו ,הבית והקהילה הופכים למקום של אמת ,שבו הכאב אינו מוביל לייאוש ,אלא להתחברות מחודשת אל הקדוש ברוך הוא ,מתוך הבנה שכל פרק בחיינו הוא חלק ממסע נצחי שסופו גאולה. התפילה והעשייה הן הביטוי המוחלט לאהבתנו ,אך הקבלה היא הביטוי המוחלט לאמונתנו .כשיהודי ניצב מול קושי או פרידה ,הוא אינו נשבר מול הגזירה ,אלא מוצא בה את הכוח להמשיך את המורשת .הוא מצהיר בכל יום מחדש :אני עושה את שלי, מתפלל ,לומד ופועל ,אך סומך על ה' שינהיג את עולמו בחסד ובאמת ,מתוך ציפייה דרוכה ליום שבו יתגלה כי כל פעולותינו היו נדבכים בבניינה של מלכות שמים הנצחית.