כי לא דבר ריק האיום והבשורה שבפסוק, האותיות נסתרות סוד ה"סם" שבגימטריה
היחידה מפתחת את "כי לא דבר ריק" ואת דימוי התורה כסם חיים או סם מוות בהתאם לאופן הלימוד, היגיעה והכוונה.
וניזאה תשרפ
כי לא דבר ריק האיום והבשורה שבפסוק ,האותיות נסתרות סוד ה"סם" שבגימטריה במרחבי התורה ,ישנם פסוקים שאינם רק מילים כתובות על קלף ,אלא הם נוקבים עד עומק הלבבות כפטיש המפוצץ סלע .הפסוק "כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם" (דברים לב ,מז) אינו עוד אמירה מוסרית או הדרכה כללית ,אלא הוא גילוי נורא של מהות התורה עצמה .התורה אינה קישוט ,אינה מדרגה נוספת ,אלא היא נשמת החיים – בלעדיה אין האדם קיים כלל. אולם ,בתוך האור הגדול הזה טמון סוד מצמרר :כיצד ייתכן שהדבר שהוא עצם החיים, הופך במצבים מסוימים לסם מוות? חז"ל מלמדים אותנו כי "זכה נעשית לו סם חיים ,לא זכה נעשית לו סם מיתה" .כיצד ייתכן שהתורה ,שהיא אמת אבסולוטית ,משנה את פניה בהתאם ליחסו של הלומד? האם ייתכן שאדם מלא במעלות ,בעושר ובחכמה ,אך ללא תורה – נחשב כמת? נצלול אל נבכי הסוגיה הזו ,נבין את משמעות ה"ריק" שבתורה ,ונלמד כיצד להפוך את הלימוד שלנו למקור חיות נצחי ,במקום שבו אנו מונחים בדרכנו הייחודית בין החיים לבין הסכנה. נבוא אל הפסוק בפרשת האזינו ,המגלה לנו כי התורה אינה חיצונית לאדם ,אלא מהות קיומו: רבינו שלמה יצחקי (דברים לב ,מז) ביאר :כי לא דבר ריק הוא ,ואם ריק הוא – מכם הוא ,שאין אתם יגיעין בו ,שאין לכם ליגע עצמכם לדעת טעמו .הוא מדגיש כי הריקנות אינה נמצאת בתורה עצמה ,שכן היא גדושה בחוכמה ובטעם ,אלא היא נוצרת רק כאשר האדם בוחר שלא לעמול בה ,ובכך הוא מרוקן את עצמו מתוכנה הפנימי. רבינו משה בן נחמן (דברים לב ,מז) ביאר :כי הוא חייכם – התורה איננה דבר שיביא תועלת צדדית בלבד ,אלא היא עצם חייכם וקיומכם ,ובזכותה תחיו ימים רבים על האדמה .הוא מחדד את ההבנה שהתורה היא יסוד החיים ,ולא אמצעי חיצוני להשגת מטרה כזו או אחרת. רבינו אברהם אבן עזרא (דברים לב ,מז) ביאר :כי לא דבר ריק הוא ,שאין מצווה ממצוות התורה שהיא ריקה מטעם ,כי כל אחת יש לה סוד ותועלת ,בין בגוף בין בנפש .הוא מורה לנו להביט על התורה כעל מערכת שלמה ומדויקת ,שבה לכל פרט יש השפעה עמוקה על המציאות הרוחנית והגופנית של האדם. הספורנו (דברים לב ,מז) ביאר :כי הוא חייכם ,כי הוא סיבת חייכם ודבקותכם באל חי .הוא מעמיק את דברי הקודמים ומסביר שהתורה אינה רק כלי לשמירה על החיים ,אלא היא עצם הקשר והדבקות בבורא ,שהיא היא החיים האמיתיים. נבוא אל דברי חז"ל ,המגלים לנו את הסוד הנורא של התורה ,כוח שביכולתו לבנות עולמות או חלילה להביא כיליון ,הכל תלוי בכלי המקבל: בגמרא במסכת יומא (דף עב ע"ב) נאמר :וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה .גילוי זה מלמד כי התורה כשלעצמה היא כוח אלוהי יחיד ,אך האדם במעשיו ובכוונתו קובע את השפעתה עליו ,הופך אותה למקור של חיות או למקור של חורבן.
בגמרא במסכת שבת (דף פח ע"ב) נאמר :אמר ריש לקיש ,מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל? זכה נעשית לו סם חיים ,לא זכה נעשית לו סם מיתה .זכה למיימינים בה ,לא זכה למשמאילים בה .רש"י שם ביאר :למיימינים שעוסקים בה בכל כוחם ,סמא דחיי. למשמאילים שעוסקים בה שלא בכל כוחם ,נעשית להם סמא דמותא. בדברי הגמרא הללו נחשף יסוד מטלטל :אין התורה משתנה ,אלא האדם הוא זה הקובע כיצד תאיר עליו האמת .גישה של יגיעה ,מסירות וטהרת כוונה מושכת את האור המחיֶה, בעוד גישה של רפיון ,גאווה או לימוד שאינו לשמה ,הופכת את אותו האור עצמו לסם שגורם למוות רוחני .חז"ל מזהירים אותנו כי הדרך שבה אנו ניגשים אל הקודש אינה עניין טכני בלבד ,אלא היא קובעת את גורל הנפש שלנו מול התורה. נבוא אל דברי הראשונים ,אשר העמיקו בנפלאות התורה והסבירו את שורש הריקנות והסם הנעלם בתוך האותיות והמצוות: החיד"א בספרו נחל קדומים (פרשת האזינו) ביאר :כי לא דבר ריק הוא מכם ,הכוונה שאין לך מילה או אות בתורה שהיא לבטלה ,אלא כל דבר מלא סודות ורזין .ואם נדמה לאדם שהפסוק או ההלכה ריקנית ,אין זה אלא מכם ,כלומר מחסרון ידיעת הלומד ,שטרם זכה להבין .הוא העניק רובד עמוק לדברי רש"י ,ולימדנו שהתורה היא כלי אינסופי ,וכל רגע של "ריקנות" הוא רק הזמנה להעמיק עוד בידיעה. רבי יעקב עייאש בספרו בית יעקב (פרשת האזינו) ביאר :כי לא דבר ריק הוא ,על הלשון כי הוא חייכם – לדבריו אין הכוונה שהתורה מוסיפה חיים לאדם ,אלא שהתורה היא עצם חיותו. כמו שנשמתו של האדם היא חיות גופו ,כך התורה היא נשמת ישראל .ולכן מי שאין בו תורה אין זה חיסרון צדדי ,אלא כאילו ניטלה ממנו נשמתו. רבי אליהו הצרפתי בספרו קול אליהו (דברים לב ,מז) ביאר :כי ריק איננו רק חסרון ביגיעה, אלא מצב שבו האדם לומד את התורה בלי ליתן לה כבוד הראוי .ולכן מכם הוא ,כי אתם הפכתם את התורה לדבר ריק על ידי שמיעטתם בערכה .אך באמת כל דברי התורה מלאים אורה ,וכל לימוד לשמה מגלה את חיותה. רבי יוסף חיים בבן איש חי (שנה ראשונה ,דרוש יח) ביאר :כי כי לא דבר ריק הוא מכם ,הוא רמז לכך שהתורה אינה נתונה רק לחכמי הדור ,אלא לכל אדם מישראל .אם נדמה שהיא ריקה ,הרי זה מפני שהאדם לא פתח את ליבו ,אבל באמת גם המילים הפשוטות שבתורה הן חיי עולם לכל אחד ואחד. נבוא אל דברי האחרונים ,אשר הטמיעו את דברי הראשונים ופירשו את המאבק המרתק שבין כוונת הלומד לבין תוצאת הלימוד – סם חיים או סם מוות: המהרש"א בחידושי אגדות (מסכת יומא ,דף עב ע"א) ביאר :את דברי הגמרא על ה"סם" ,כי האותיות הנסתרות שבאותיות סמך ומם מרמזות למילה סם .הוא מבאר שכשם שיש בסם גלוי כוח של חיים ,כך יש בסם נסתר כוח של מיתה .הוא מעמיק ומסביר כי מי שלומד תורה לשמה – פונה לצד ימין ומגלה את סם החיים הגלוי ,ואילו מי שלומד שלא לשמה – פונה לצד שמאל ומגלה את הסם הנסתר שבצד שמאל ,שהוא בבחינת מוות.
וניזאה תשרפ
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו על התורה (פרשת האזינו) ביאר :כי משמעות המילה ריק אינה כחיסרון של מעלה צדדית ,אלא כשהתורה חסרה לאדם ,הוא חסר את עצם החיים .הוא מדגיש כי שאר חסרונות משאירים את האדם קיים ,אך בלא תורה האדם אינו נחשב קיים כלל ,כיוון שהתורה היא מהות חייו ולא תוספת חיצונית להם. רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת התורה (פרשת האזינו) ביאר :כי הקב"ה אינו מעניש את האדם לפי ערכו האינסופי של הבורא ,שהרי אז העונש היה נצחי ,אלא לפי ערכו של האדם שהוא נפסד .הוא מוסיף כי לעומת זאת ,השכר על התורה והמצוות הוא נצחי ,כיוון שהוא נובע מדבקות בנצחיותו של הקב"ה ,ובכך מתבטא החסד הגדול הטמון בתורה. רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (שבועות ,מאמר י) ביאר :כי התורה היא עצם כוח החיים של ישראל .הוא מחדד כי אם האדם לומד תורה לשמה ,הוא מגלה את כוח החיים שבה ,ואילו אם לומד שלא לשמה ,אותו כוח עצמו הופך למדת הדין עליו ,שכן כל כוח שלא נעשה בו שימוש ראוי ,הופך לגורם של חורבן וקלקול. נבוא אל דברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר העמיקו בפרשנות הקשר שבין האדם לבין התורה ,ובחנו את השפעת המניעים הפנימיים על התוצאות הרוחניות של הלימוד: רבי אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק ד ,מאמר על לימוד התורה) ביאר :כי הסוד של סם חיים או סם מוות איננו טמון רק במניע הגלוי ,אלא במהות הפנימית של הלימוד .אם הלימוד נובע משאיפה להתקרב אל האמת ,הוא סם חיים ,ואם הלימוד נובע מרצון לגאווה או לניצוח, הרי שזו הארת תורה המתלבשת בסיגים והופכת לאדם לסם מוות .הוא מלמדנו כי התורה אינה משתנה ,אלא האדם הוא המלביש את האור בלבוש המכריע את גורלו. רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק או"ח ,סימן יג) ביאר :כי התורה איננה ריק משום שכל מצווה היא יסוד של תיקון עולם .אם נדמה לאדם שמצווה קטנה היא חסרת ערך ,הרי זו טעות גדולה ,כי כל פרט הוא חוליה בשרשרת הכללית של חיי האומה. נמצא שאין בתורה דבר ריק ,אלא שהאדם הוא שמסתכל עליה כלאחר יד ,וכשהוא זונח את הפרטים ,הוא מאבד את חיותו הכללית. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תלמוד תורה) ביאר :כי על הלומד להיזהר מאוד בכבוד התורה ובכבוד הלומדים ,שכן דרך ארץ קדמה לתורה .הוא מדגיש כי לימוד התורה מתוך זלזול בזולת או מתוך גאוות הלב ,עלול להפוך את הלימוד למכשול ,שכן אין התורה יכולה לשרות במקום שבו אין יראת שמים ומידות טובות. רבי חיים קניבסקי בספרו טעמא דקרא (פרשת האזינו) ביאר :כי הקב"ה נתן את התורה כדי שתהיה חקוקה בלב האדם ,וכאשר אדם לומד תורה ,הוא מחבר את נשמתו למקור העליון. הוא מדגיש כי הריקנות שמוזכרת בפסוק היא העדר הקשר האישי והחיבור הרגשי לתורה, שרק מתוכו נובעים החיים האמיתיים. נבוא אל התרגום של הסוגיה אל מציאות החיים ,כדי לעמוד על ההשלכות המעשיות העולות מן המאבק שבין טהרת הלימוד לבין הסכנה הטמונה בלימוד שאינו כראוי:
אחריות הלימוד לשמה :מתוך דברי חז"ל והאחרונים עולה כי אדם הקובע בליבו ללמוד לשם שמים זוכה שהתורה תהיה לו סם חיים .נפקא מינה למי שנכנס לבית המדרש – עליו לשאול את עצמו בכל פעם לא רק כמה הוא לומד ,אלא לשם מה הוא לומד .לימוד התורה מתוך רצון לכבוד או לניצוח בויכוח עלול להפוך את סם החיים לסם מוות ,ולכן נדרשת בחינה עצמית מתמדת. ערך היגיעה :כפי שהדגישו רש"י והחיד"א ,אם נראה לאדם שהתורה ריקה או שאין הוא מוצא בה טעם ,הרי זה סימן שלא יגע בה כראוי .נפקא מינה שכל אדם חייב להשקיע יגיעה, זמן ומאמץ ,ולא להסתפק בלימוד שטחי ומהיר .רק מתוך היגיעה הקשה נפתחים שערי הבינה ומתגלה עומק חיותה של התורה. יחס למצוות קלות :דברי הבית יעקב וקול אליהו הראו שגם מצווה שנראית קטנה או טכנית היא חיות ממש .נפקא מינה שאין לזלזל במצוה כלשהי או בחלק כלשהו בלימוד שנראה כטפל ,שכן כל פרט בתורה מחבר את האדם לשורש חיותו העליון ,וזלזול באחד מהם הוא פגיעה בחיים עצמם. הסתכלות על התורה כשלמות :דברי הרב עוזיאל מלמדים שנפקא מינה מעשית בחינוך ובהנהגה ציבורית :כל חלק בתורה בונה את האומה .לכן אסור לראות תחום כלשהו כלא חשוב .לימוד הנגלה ,הדרוש ,ההלכה והאגדה כולם חלק בלתי נפרד מחיות האומה ,ומי שמרכז את כל כוחו בתחום אחד ומזלזל באחרים ,פוגע בשלמות החיות שלו. תחושת חיות :לפי החפץ חיים ,מי שאין בו תורה דינו כמת .נפקא מינה שגם מי שטרוד בפרנסתו חייב לקבוע עיתים לתורה באמונה .אין זה רק הידור או מעלה נוספת בלוח הזמנים, אלא פעולת החייאה עצמית שבלעדיה האדם מאבד את הגדרתו כחי. נבוא אל עומק המחשבה ,אל הקשר המסתורי שבין האותיות ,הנפש והתורה ,כדי להבין מדוע סם החיים תלוי בכלי המקבל. נראה לבאר כי המילה סם אינה מקרית .כוח החיים הגלום בתורה הוא כוח רב עוצמה, אנרגיה רוחנית שאין לה גבולות .כוח כזה יכול להחיות ,אך הוא יכול גם לשרוף .המהרש"א מרמז על הסוד הגלום באותיות סמך ומם – אלו אותיות שסגורות בתוכן את השאול ,ומצד שני הן בונות את הסמיכה והתמיכה .הרעיון הוא שהתורה היא מציאות נטולת פשרות: היא מעמידה את האדם מול האמת המוחלטת .אם האדם בא מול האמת הזו מתוך ענווה, הוא משתמש בכוח כדי להתרומם .אם הוא בא מתוך גאווה ,האמת הזו משמשת לו מראה שחושפת את כיעורו ,וזהו סם המוות – הפיכת הקדושה לכלי של קטרוג. נראה להוסיף כי הריקנות שמוזכרת בתורה אינה מצב של העדר ,אלא מצב של ניתוק. כאשר אדם לומד ללא יגיעה ,הוא הופך את התורה לדבר חיצוני לו .הוא לומד אותה כמו שהוא קורא ספר חכמה חול ,ללא החיבור אל הנשמה .במצב כזה ,האור האלוקי אינו מוצא אכסניה בלב האדם ,והוא נותר על פני השטח .זהו הריק – תורה שיש לה צורה של תורה ,אך חסרה בה נשמה .הרעיון הוא שתורה ללא יגיעה היא תורה ללא חיות ,כי החיות נולדת רק מתוך המאמץ שבו האדם נותן מעצמו אל תוך האותיות.
וניזאה תשרפ
נראה ליישב כי ההבדל בין מיימינים למשמאילים הוא ההבדל בין הליכה עם זרם החיים לבין הליכה נגד הזרם .התורה היא הזרם של רצון ה' בעולם .מי שמתחבר אליה ביראה ובאהבה ,זורם איתה ומקבל ממנה חיים .מי שמתעקש להשתמש בתורה כדי להאדיר את עצמו ,הוא כמי שמנסה לעצור את המים בגופו – הזרם החזק שנועד להחיות הופך להיות הכוח שמטביע אותו .זהו הדין הנורא של מי שמנסה לנכס לעצמו את מה ששייך לקדוש ברוך הוא. נראה להסביר כי ההכרה שאין דבר ריק בתורה מלמדת אותנו על הראייה האמונית של המציאות .אדם מאמין אינו רואה אירוע מקרי ,אלא חוליה בשרשרת .הוא אינו רואה הלכה טכנית ,אלא רצון אלוקי .כאשר אדם מתרגל לראות כך את התורה ,הוא מתחיל לראות כך גם את חייו .הכל הופך למלא ,הכל הופך למשמעותי .זהו הכוח המרפא של התורה :היא הופכת את האדם מאדם שחי בריקנות למציאותי ,לאדם שחי בתוך תוכנית אלוקית מלאה באור. נבוא אל נבכי הנפש ,אל המקום שבו האדם פוגש את התורה ככוח חיים או כחלילה נטל, ונבין כיצד המתח הזה נוגע לכל רגע בחיינו. נראה להסביר כי החיבור לאדם בנקודה זו הוא החיבור אל האחריות שעל הכתפיים .התורה אינה אובייקט חיצוני ,אלא היא המראה הגדולה ביותר של הנפש .ברגע שאדם פותח גמרא או ספר ,הוא מזמין אל תוך חייו כוח שאינו מותיר אותו כפי שהיה .אם הוא מגיע מתוך אמת ,הוא יוצא מחובר ומחודש .אם הוא מגיע מתוך חיצוניות ,הוא עלול לצאת יבש וריק .זהו החיבור לאדם המודרני :בעידן של ריבוי מידע וניתוק מהותי ,התורה מזכירה לנו שמה שחשוב אינו כמות הידע ,אלא עומק המפגש .האדם מתחבר לעצמו דרך התורה כאשר הוא מבין שהוא אינו רק לומד על המציאות ,אלא הוא בונה את נשמתו. נראה להוסיף כי החיבור לאדם מתבטא ביכולת להתמודד עם הנפילות .כשהגמרא אומרת סם מוות ,היא אינה מתכוונת לייאש ,אלא לעורר .היא אומרת לאדם :הזהר ,החיים הם עדינים .היכולת שלנו לחיות מתוך חיות תלויה במידת הנכונות שלנו להיות ישרים עם עצמנו .החיבור הזה לאדם הוא חיבור של ענווה :הידיעה שאני תלוי בסיעתא דשמיא בכל רגע ,ושהתורה דורשת ממני את כל כולי .אדם שמרגיש ריקנות אינו צריך להאשים את התורה ,אלא לשאול את עצמו היכן הוא הפסיק להיות יגע ,היכן הוא איבד את כוונה הטהורה. זו אינה האשמה ,זוהי קריאת כיוון לשיבה אל החיים. נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הלב .אדם הופך את התורה לסם חיים כאשר הוא נותן לה לגעת ברגשותיו ,במידותיו ,בערכיו .אם התורה נשארת בראש בלבד, היא נותרת יבשה .אם היא יורדת אל הלב ,היא הופכת לדם הזורם בעורקים .החיבור לאדם הוא בהבנה שהתורה היא שפה של אהבה .אהבה דורשת השקעה ,יגיעה ,ובעיקר – נוכחות. מי שנמצא שם בכל ליבו ,מגלה שהתורה לא רק חוקים ,אלא היא השירה הפנימית של קיומו. המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לראות בחייו משהו גדול בהרבה מהשגרה היומיומית .כשהוא מבין שהתורה היא נשמתו ,הוא מפסיק לחפש טעם חיצוני לחיים,
אלא מוצא את הטעם בתוך החיבור התמידי לקודש .המעבר מהרגשת ריקנות לחיים של משמעות הוא המעבר לבגרות רוחנית ,שבה האדם מבין שגם כשהוא עסוק בעולם הזה ,הוא נושא בקרבו נשמה שרק האור האלוקי יכול להחיותה באמת. נבוא אל עומק המוסר הנלמד מן הידיעה כי התורה היא נשמת החיים ,ונבחן כיצד הבנה זו מחייבת אותנו לאחריות אישית ומוסרית כבדה משקל בכל צעד ושעל. נראה להסביר כי המוסר של התורה אינו עוסק רק בחוקים חיצוניים ,אלא בתביעה מתמדת ליושר פנימי .כאשר התורה יכולה להפוך לסם חיים או חלילה לסם מוות ,האדם מבין שהמוסר שלו אינו נקבע רק על ידי מעשיו הגלויים ,אלא על ידי כוונת ליבו בכל רגע של לימוד .המוסר הזה תובע מאיתנו להימנע מהתנשאות; אדם שלומד תורה אינו יכול להשתמש בה ככלי לכוח או למעמד ,שכן בכך הוא הופך את הקודש לחול .זהו מוסר התובע מהאדם לשאול את עצמו :האם הלימוד שלי הופך אותי לאדם רחום יותר ,עניו יותר ,או שמא הוא רק מעמיק את גאוותי? השאלה הזו היא השומרת על הלימוד מלהפוך לסם מוות. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום ביחס לעמל ויגיעה .המוסר הזה מפתח בנו את ההבנה שאין מתנות חינם ,וכל דבר בעל ערך דורש השקעה .אדם שמוותר על היגיעה בתורה מוותר למעשה על איכות חייו הרוחניים .המוסר הזה מחנך אותנו לאחריות על הזמן שלנו; אנו מבינים שכל רגע שבו אנו עוסקים בתורה הוא רגע שבו אנו בוחרים בחיים .אנו לא עומדים מנגד באדישות ,אלא פועלים בכל כוחנו להוסיף תורה לעולם ,מתוך הבנה שכל אות היא אבן בניין בנשמה שלנו ושל הדורות הבאים. נראה לבאר כי האחריות המוסרית הזו מתבטאת בנאמנות לכל פרט ופרט .המוסר של התורה מלמד אותנו שלא לזלזל בשום דבר ,שכן כפי שלימדו הראשונים ,כל מצווה וכל הלכה הן חיות ממש .מי שמפתח רגישות לפרטים הקטנים ביותר של התורה ,מפתח רגישות גם לפרטים הקטנים ביותר של החיים :לכבוד הזולת ,ליושר בדרכים ,להקשבה לדברים שנאמרים בשקט .זהו מוסר שהופך את האדם לאדם שלם ,שאין בו ניתוק בין הלימוד בבית המדרש לבין ההתנהגות בשוק. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של התבטלות מול אמת התורה .כאשר אדם בוחר לחיות מתוך ידיעה שהתורה היא חיותו ,הוא הופך למגדלור של אמת .המוסר הזה אינו מחפש את הנוחות של הקיצורי דרך ,אלא סולל דרך שבה האדם לוקח אחריות על נשמתו .אדם כזה, שחי בתודעה שהתורה היא האוויר לנשימה ,משדר לסביבתו שחיים אמיתיים אינם נמדדים במה שיש לאדם ,אלא במה שהוא מקבל על עצמו ללמוד ולקיים מתוך דבקות בבורא עולם. נבוא אל סיום עיוננו בסוגיה העמוקה של התורה כנשמת החיים ,ונלקט את התובנות המעשיות שיאירו לנו את הדרך להתמודדות עם הלימוד ,הכוונה ,והחיבור היומיומי לדבר ה’: ראשית ,נדע כי התורה אינה נספח לחיים אלא עצם מהותם ,ועל כן קביעת עיתים אינה פריבילגיה אלא הכרח קיומי; שנית ,נלמד כי הסכנה המצויה בלימוד שאינו לשמה מחייבת אותנו לבחינה כנה של מניעי הלב בכל רגע ,כדי להבטיח שהתורה תישאר לנו לסם חיים;
וניזאה תשרפ
שלישית ,נזכור כי כל פרט ,כל אות וכל מצווה הם מלאים בחיוניות וסוד ,ואין לזלזל בשום חלק מלימודנו או ממעשינו.
עיקר העניין: עיקר העניין בסוגיה זו ,העולה מתוך דברי חז"ל והפוסקים ,הוא שהתורה היא כוח אלוקי טהור שאינו ניטרלי ,אלא מגיב לכלים שאנו מציבים לפניו .כפי שביארו חכמינו ,ההבדל בין סם חיים לסם מוות אינו נמצא בטקסט עצמו ,אלא במידת היגיעה ,בטוהר הכוונה ובענווה שבה ניגש הלומד אל הקודש .התובנה המעשית לכל יהודי היא שהתורה היא מראה לנפש – אם ניגש אליה בביטול עצמי מתוך חפץ אמת ,היא תזרים בנו נשמה יתרה ותחיה אותנו; אך אם נבוא אליה מתוך גאווה, ניצוח או זלזול ,נחמיץ את האור ונשאר בריקנותנו. בכל הדורות הדגישו רבותינו שאין התורה תוספת חיצונית לחיי האדם אלא יסוד הווייתו .הלימוד לשם שמים והיגיעה מביאים את האדם לחיות אמיתית ,בעוד שהלימוד המנותק מהלב הופך את כוח התורה עליו לנטל .מכאן נובעת חובתנו: לא להסתפק בלימוד שטחי ומהיר ,אלא לטבול בעומקן של המילים ,להבין שכל מצווה קטנה היא חוליה בשרשרת הנצח ,ולדעת שכל מילה שאנו משמיעים בתורה – בביתנו או בקהילתנו – נחרטת בנפש השומעים ופועלת בהם פעולה של חיים או חלילה היפוכו. התורה היא כמעיין הנובע חיים ,אך עלינו להשגיח על הכלי שבו אנו שותים ממנה. כשיהודי ניצב מול ספריו ,הוא אינו רק מעיין בחכמה ,אלא הוא מקיים פעולת החייאה לנשמתו .הוא מצהיר בכל יום מחדש :אני עמל בתורה לא כדי לאסוף ידע, אלא כדי להידבק במקור החיים .הוא פועל מתוך הכרה שכל רגע של לימוד הוא בחירה בחיים נצחיים ,ומתוך אמונה שלמה שסופה של הליכה בדרך הימין – דרך התורה – להביא אותו אל השלמות שבה האדם והבורא מתאחדים באור האינסוף.
לעילוי נשמתם הטהורה
של קדושי טבח שמחת תורה אזרחים ,חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון אשר נהרגו על קידוש ה' במלחמת 'חרבות ברזל' תהא נשמתם צרורה בצרור החיים וזכות התורה תעמוד להם ולכל עמנו.
ֹ ֹּ "יִזְכו ֹר אֱלק ִֹים ֹאֶת ַהנְּ ׁ ָשמות ַה ּ ת... רו הו ט ְ ּ ֹ אֶת הַנּ ִרְ ָצח ִים וְהַנ ִרְ צָחות, אֶת ַא ּמ ִיצֵי ַה ּ ֵלב ׁ ֶשנֶּחְ לְצוּ ַל ֲהגָנ ַת הַי ּ ׁ ִּשוּב ִים" ת.נ.צ.ב.ה