האם הנסיבות מנהלות את חיינו, או שעדיין נשאר לנו מקום לבחור?

קל לחשוב על בחירה כאילו היא מתקיימת רק בצמתים גדולים. מקצוע, נישואין, מקום מגורים או החלטה שמשנה מסלול. אולם רוב דמותו של האדם נבנית דווקא בהכרעות הקטנות: המילה שהוא בוחר לומר, הדרך שבה הוא מגיב לפגיעה, המעשה הישר שאיש אינו רואה והצעד שהוא עושה גם כשאין לו חשק.

הנסיבות מציבות את גבולות המגרש, אך הן אינן משחקות במקומנו. גם בתוך מצב שלא בחרנו נשארת לנו האפשרות לבחור איזו משמעות ניתן לו ואיזה אדם ניעשה בתוכו.

מדוע המקדש נקרא בית הבחירה

בדברי רבותינו נקרא בית המקדש ״בית הבחירה״. השם הזה אינו מספר רק שהקדוש ברוך הוא בחר מקום. הוא מעמיד את האדם מול רעיון עמוק: במקום שבו מתגלה הבחירה האלוקית, מתבררת גם הבחירה האנושית.

רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק א), מבאר שהאדם הונח בעולם שבו הוא ניצב בין שלמות לחסרונות ובין כוחות המרחיקים אותו מן הבורא לכוחות המקרבים אותו. האדם אינו רק מי שהמציאות פועלת עליו. הוא מי שנדרש להכריע בתוכה.

הבחירה אינה מבטיחה שלא ניכשל. היא מבטיחה שגם אחרי הכישלון איננו מוכרחים להישאר האדם שהיינו ברגע שנפלנו. בכל נקודה אפשר לבנות מחדש לבנה אחת בבית הפנימי.

להפסיק להמתין שהמציאות תבחר עבורנו

רבי אליהו אליעזר דסלר, מכתב מאליהו (חלק א, קונטרס הבחירה), מלמד שלכל אדם נקודת בחירה משלו. לא כולם נאבקים באותו מקום, ולא נכון למדוד אדם על פי המאבק של חברו. השאלה היא מהו הגבול החי שבתוכי, המקום שבו אני באמת מסוגל להכריע עכשיו.

אדם עלול להמתין לשינוי חיצוני: כשהלחץ יחלוף אהיה סבלני, כשהמצב הכלכלי ישתפר אהיה רגוע, כשהאדם שמולי ישתנה אוכל להגיב אחרת. לפעמים ההמתנה מוצדקת, אך לפעמים היא מעבירה את מפתחות החיים לידי הנסיבות.

בית הבחירה נבנה כאשר האדם שואל לא רק מה קרה לי, אלא מה עדיין תלוי בי. הוא אינו מכחיש את הכאב ואינו מאשים את עצמו במה שלא בחר. הוא מחפש בתוכו את האזור הקטן שבו ההגה עדיין בידיו.