האם אנחנו בוחרים את החיים שלנו, או פשוט ממשיכים אותם?

אנחנו מתרגלים לבית שבו אנחנו גרים, לדרך שבה אנחנו נוסעים לעבודה, לאנשים שסביבנו ואפילו לרעש שמחוץ לחלון. ההרגל הוא כוח מופלא. הוא מאפשר לנו לחיות בלי לקבל בכל בוקר מחדש אלפי החלטות קטנות.

אבל הכוח שמאפשר לנו להתרגל לטוב מאפשר לנו גם להתרגל למה שאינו טוב. עוד בוקר שבו קמים בלי חשק, עוד שיחה שחוזרת לאותו מקום, עוד חלום שנדחה לשבוע הבא. כמעט שום דבר אינו משתנה ברגע אחד. המציאות נעשית מוכרת, והמוכר מתחיל להיראות טבעי.

לא כל מה שמוכר לנו מתאים לנו

יש אנשים שחיים שנים בתחושה עמומה שמשהו חסר, אבל מתקשים לומר מה. כלפי חוץ הכול מתפקד. הם עובדים, מנהלים בית, פוגשים חברים ומגדלים ילדים. ובכל זאת מופיעה לפעמים שאלה שקטה: האם כך באמת רציתי שהחיים שלי ייראו?

השאלה הזאת אינה בהכרח כפיות טובה ואינה מחייבת להפוך מיד את כל החיים. לפעמים היא סימן שהלב עדיין חי, שהוא מסרב לזהות בין הרגל לבין גורל. היא מזמינה אותנו לבדוק אילו דברים אנחנו ממשיכים מפני שהם נכונים, ואילו דברים ממשיכים רק מפני שכבר התחלנו בהם.

המשפט ״ככה אני״ נשמע כמו תיאור של זהות. אבל פעמים רבות הוא רק שם מכובד להרגל ישן. האדם אינו תמיד מי שהוא מוכרח להיות. לעיתים הוא מי שהתרגל להיות.

לפני הבחירה באה הראייה

פרשת ראה נפתחת בקריאה: ״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה״ (דברים יא, כו). התורה אינה מתחילה במילה ״בחר״ אלא במילה ״ראה״. לפני שהאדם יכול לשנות כיוון, הוא מוכרח לראות את הדרך שבה הוא כבר הולך.

אפשר לדעת שנים שמשהו אינו מתאים לנו ולהמשיך לחיות איתו. הידיעה נמצאת בשכל, אבל ההרגל מטשטש את המפגש עמה. ראייה היא רגע אחר. היא מתרחשת כאשר אדם מביט על חייו כאילו פגש אותם היום לראשונה ושואל: אילו הגעתי עכשיו אל המקום הזה, האם הייתי בוחר להישאר בו?

רבי עובדיה ספורנו (דברים יא, כו) מבאר שהברכה והקללה ניתנות לפני האדם בהתאם לדרך שבה יבחר. הבחירה אינה רעיון מופשט. היא מקבלת צורה במעשים החוזרים, בסדרי העדיפויות ובדברים שאנחנו מאפשרים להם להפוך לשגרה.

שינוי אינו חייב להתחיל במהפכה

כאשר אדם מגלה פער בין חייו לבין מה שחשוב לו, הוא עלול לחשוב שעליו לשנות הכול. המחשבה הזאת מבהילה, ולכן הוא חוזר אל המוכר. אבל הבחירה יכולה להתחיל בצעד קטן שמחזיר לידיו את ההגה.

אפשר לקבוע שיחה שנדחתה זמן רב, להקדיש שעה שבועית לדבר שנשכח, להציב גבול במקום שבו נוצרה שחיקה או להפסיק לומר כן אוטומטי לכל מה שמבקשים מאיתנו. הצעד הקטן אינו פותר חיים שלמים, אך הוא מוכיח לאדם שהוא עדיין משתתף בכתיבתם.

החיים אינם דורשים מאיתנו לבחור אותם פעם אחת. הם מבקשים שנשוב ונבחר בהם. לא בכל רגע ולא מתוך חוסר יציבות, אלא מפעם לפעם מתוך ראייה חדשה וישרה של הדרך, המחיר והאדם שאנחנו נעשים בתוכה.