למה כל כך קשה לנו לוותר, גם כשאנחנו יודעים שהגיע הזמן?

כמעט לכל אדם יש מגירה שכבר מזמן הייתה אמורה להתרוקן. מפתחות שאיש אינו זוכר מה הם פותחים, כבלים של מכשירים שאינם קיימים וקבלות שאיבדו כל משמעות. מדי פעם מסדרים מעט, מעבירים מצד לצד, ומבטיחים שבפעם הבאה באמת ניפרד.

יש לנו גם מגירות כאלה בלב. אכזבה ישנה, משפט שמישהו אמר לפני שנים, הרגל שכבר מכביד, חלום שאינו מתאים לאדם שהפכנו להיות. אנחנו יודעים שהגיע הזמן להניח, אך היד הפנימית מסרבת להיפתח.

לא תמיד נאחזים במה שטוב

לפעמים נדמה שאדם נאחז במה שטוב לו. החיים מלמדים שלעיתים קרובות אנחנו נאחזים דווקא במה שמוכר לנו. המוכר מעניק תחושה של ביטחון, גם כאשר הוא כבר אינו משמח. השינוי, לעומת זאת, מבקש מאיתנו להיכנס למקום שעוד אין לנו בו סיפור מוכן.

הקושי עמוק עוד יותר כאשר הדבר הישן נעשה לחלק מן הזהות. במשך שנים אדם אומר לעצמו: ״כך אני״, ״אני לא מסוגל״ או ״אצלי זה לא עובד״. שינוי אינו רק החלפת התנהגות. הוא מאלץ אותו לבדוק אם ההגדרה הישנה שלו עדיין אמת.

מדוע התורה מדברת על עקירה

פרשת ראה אינה מסתפקת באמירה שלא ללכת בדרכי העבודה הזרה. היא מצווה: ״אבד תאבדון״. הרמב״ן (דברים יב, ב) מסביר שאין די בהפסקת המעשה כל עוד נשארים הסמלים והמקומות שמושכים אליו בחזרה. לפעמים האדם כבר יצא מן הדרך הישנה, אך השאיר בתוכו דלת פתוחה אליה.

העיקרון נוגע גם לחיים שלנו. אפשר להפסיק שיחה ועדיין לנהל אותה שוב ושוב בראש. אפשר לעבור למקום חדש כשהלב נשאר במקום הישן. אפשר לומר שסלחנו ובכל זאת להמשיך לבנות את ההווה סביב הפגיעה. השחרור מתחיל כאשר אנחנו מזהים לא רק מה הפסקנו לעשות, אלא מה עדיין מחזיק בנו.

לא רק ממה, גם בשביל מה

התורה אינה משאירה חלל ריק. אחרי הציווי לעקור את המקומות הישנים היא מפנה אל ״המקום אשר יבחר ה׳״ (דברים יב, ה). הרש״ר הירש מסביר שהתורה מרכזת את כוחות האדם סביב נקודת חיים חדשה. קשה מאוד להיפרד ממשהו כשכל מה שרואים הוא האובדן. קל יותר לשחרר כאשר מתברר לאן רוצים להגיע.

לכן השאלה אינה רק על מה הגיע הזמן לוותר. כדאי לשאול גם בשביל מה. איזו זוגיות, איזו נוכחות, איזו אמונה או איזו גרסה ישרה יותר של עצמנו תוכל להיכנס אל המקום שהתפנה? כאשר יש יעד בעל משמעות, הפרידה מפסיקה להיות סוף בלבד והופכת לתחילתו של מסע.