מה ראש השנה שחל בשבת מלמד על נאמנות לערך כשצריך לשנות את הדרך?

השנה השופר ישתוק :מה אפשר לשמוע דווקא כשהקול איננו? דווקא ביום הראשון של ראש השנה ,היום שהתורה מכנה "יום תרועה", השופר לא יישמע השנה מפני שהיום חל בשבת .מה יכולה השתיקה הזאת ללמד אותנו על החיים? אולי שלא כל נאמנות מתבטאת בעשייה ,שלא כל אחריות פירושה שליטה ,ושלעיתים הדרך להישאר נאמנים לערך היא דווקא להסכים לשנות את…

השנה השופר ישתוק :מה אפשר לשמוע דווקא כשהקול איננו? דווקא ביום הראשון של ראש השנה ,היום שהתורה מכנה "יום תרועה", השופר לא יישמע השנה מפני שהיום חל בשבת .מה יכולה השתיקה הזאת ללמד אותנו על החיים? אולי שלא כל נאמנות מתבטאת בעשייה ,שלא כל אחריות פירושה שליטה ,ושלעיתים הדרך להישאר נאמנים לערך היא דווקא להסכים לשנות את הדרך שבה התרגלנו לבטא אותו .ומה אם חלק מן הדברים שאנחנו ממשיכים לעשות בשם אהבה ,אחריות וטוב כבר אינם משרתים את מה שלשמו התחלנו לעשות אותם? יש רגע בראש השנה שאנחנו מכירים כמעט בגוף .התפילה נעצרת, הציבור עומד ,השקט מתפשט בבית הכנסת ,בעל התוקע אוחז בשופר, והאוזן כבר מחכה לקול .יש משהו בתקיעה שאי אפשר להחליף במילים. במשך דורות יהודים שמעו את הקול הזה בבתי כנסת מפוארים

ובמרתפים ,בקהילות גדולות ובמניינים קטנים ,בימי שלווה ובשנים של פחד .השופר נעשה חלק מן הזיכרון העמוק של ראש השנה. אבל יש שנים שבהן מגיע היום הראשון של ראש השנה ,ואותו רגע אינו מגיע. כאשר ראש השנה חל בשבת ,ביום הראשון אין תוקעים בשופר .השופר נמצא ,בעל התוקע נמצא ,הציבור נמצא ,המצווה היא מצוות היום ,ובכל זאת הקול שאנחנו מחכים לו אינו נשמע .רק למחרת ,ביום השני של ראש השנה ,נשמע את התקיעות. דווקא לאחר שעסקנו בכוחו של קול השופר לעורר אדם ,המציאות הזאת כמעט זועקת שאלה :אם השופר כל כך חשוב ,אם הוא הקול שאמור להעיר את האדם מתרדמתו ,אם התורה עצמה קוראת לראש השנה "יום תרועה" ,כיצד ייתכן שדווקא ביום הראשון של ראש השנה אנחנו מוותרים עליו? התורה בספר במדבר (כט ,א) אומרת" :ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" .ובספר ויקרא (כג ,כד-כה) נאמר" :דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש .כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה לה'". יום תרועה. זכרון תרועה. ובכל זאת ,כאשר היום הזה חל בשבת ,אנחנו עומדים ביום הראשון בלי תרועה. המשנה במסכת ראש השנה (ד ,א) אומרת" :יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת ,במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה" .הגמרא במסכת ראש השנה (דף כט ע"ב) מביאה את דברי רבה ,המבאר שחכמים חששו שמא אדם שאינו בקי בתקיעה ייטול את השופר בידו וילך אצל בקי ללמוד ,ומתוך כך יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ב ,ו) פוסק" :יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום" ,ומבאר את הגזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או יוציאנו מרשות לרשות. צריך לעצור מול הדבר הזה ולא לעבור עליו מהר מדי. יש כאן מתח עצום. מצד אחד מצוות עשה מן התורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה. מצד שני ,כאשר ראש השנה חל בשבת ,חכמים קובעים שבמציאות הרגילה מחוץ למסגרת המקדש המתוארת במשנה ,לא יישמע השופר ביום הראשון. ומכאן אפשר לפתוח דלת אל אחת השאלות הקשות ביותר בחיים :האם אנחנו מסוגלים לוותר על הדרך שאנחנו רגילים לעשות בה את הדבר הנכון ,כאשר דווקא הנאמנות לדבר הנכון דורשת מאיתנו לוותר על הדרך? זו שאלה הרבה יותר גדולה משופר. מפני שבני אדם נקשרים לא רק לערכים שלהם .הם נקשרים גם לצורה שבה התרגלו לממש אותם. אדם אומר :המשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחיי .כדי לדאוג למשפחה הוא עובד קשה .בתחילה העבודה היא כלי .הוא רוצה לתת לילדיו ביטחון ,בית ,חינוך ואפשרויות .אבל השנים עוברות ,העבודה הולכת וגדלה ,האחריות מתרחבת ,המשכורת עולה ,והתפקיד דורש עוד ועוד .יום אחד הוא מגלה שהוא עדיין אומר "אני עושה הכול בשביל המשפחה" ,אבל המשפחה כמעט אינה פוגשת אותו. מה קרה? הערך היה המשפחה. הכלי היה העבודה. אבל בשלב מסוים הכלי קיבל חיים משלו.

אולי אם ישאלו אותו מדוע הוא ממשיך לעבוד כך ,הוא עדיין יענה :בשביל הילדים .אבל אולי הילדים כבר אינם צריכים ממנו עוד שעה במשרד .אולי הם צריכים שעה איתו. זו שאלה קשה מפני שהעבודה אינה אויב .פרנסה היא אחריות ,חריצות היא מעלה ,ולעיתים אין לאדם אפשרות אמיתית לצמצם .לא כל מי שעובד שעות רבות בורח ממשפחתו ,ולא כל אדם יכול לבחור את שעות עבודתו .אבל דווקא משום שהחיים מורכבים ,השאלה אינה "האם לעבוד הרבה זה טוב או רע" .השאלה עמוקה יותר :האם הכלי עדיין משרת את הערך שלשמו בחרתי בו ,או שכבר התרגלתי לשרת את הכלי? זה קורה גם בהורות. הורה רוצה להגן על ילד .כאשר הילד קטן ,הוא באמת צריך הגנה כמעט בכל דבר .ההורה בוחר עבורו ,בודק ,מזכיר ,מסדר ,מונע סכנות ומתקן טעויות .כל זה נובע מאהבה ומאחריות .אבל הילד גדל ,וההורה ממשיך לעשות את אותו הדבר. מדוע? מפני שהאהבה נשארה ,אבל אולי גם צורת האהבה נשארה. הוא עדיין מגן על הילד בן העשרים וחמש כאילו היה בן שמונה .מתקשר להזכיר ,מתערב בהחלטות ,מנסה למנוע כל טעות ,פותר בעיות לפני שהילד הספיק להתמודד איתן .אם ישאלו אותו למה ,הוא יענה בכנות: מפני שאני אוהב אותו. וזה נכון. אבל אולי דווקא מפני שהוא אוהב אותו ,הגיע הזמן לשנות את הדרך שבה האהבה נראית. יש רגע שבו להחזיק הוא אהבה. ויש רגע שבו לשחרר הוא אהבה. הערך לא השתנה. הכלי צריך להשתנות.

כמה כאב נוצר בחיים מפני שאנחנו ממשיכים להשתמש בכלי שהיה נכון פעם ,אחרי שהמציאות כבר השתנתה? אדם למד בילדותו להסתדר לבד .אולי באמת לא היה על מי להישען. העצמאות הצילה אותו .הוא נעשה חזק ,אחראי ומסוגל .אבל עכשיו הוא נשוי ,והוא עדיין אינו מסוגל לבקש עזרה .הכלי שבנה כדי לשרוד בעולם שבו לא יכול היה לסמוך על אחרים נעשה חומה בתוך קשר שבו דווקא אפשר לסמוך. אדם למד להיות זהיר מפני שנפגע .הזהירות הגנה עליו .אבל שנים אחר כך היא כבר אינה רק מגינה עליו מפגיעה ,היא מגינה עליו גם מקרבה. אדם למד להילחם כדי שישמעו אותו .אולי במקום שבו גדל ,מי שלא הרים את קולו פשוט נעלם .היום הוא נמצא בבית אחר ,עם אנשים אחרים ,אבל בכל מחלוקת הגוף עדיין מתנהג כאילו הוא צריך להילחם על עצם קיומו. הכלים שלנו אינם בהכרח רעים. לפעמים הם היו חכמים מאוד. השאלה היא האם הם עדיין נכונים. ואולי ראש השנה שחל בשבת מציב מולנו תמונה מטלטלת בדיוק משום שהשופר אינו כלי שולי .אילו היינו מוותרים על פרט קטן ,לא היה כאן חידוש גדול .אבל כאן מדובר במצווה שמגדירה את היום עצמו" :יום תרועה יהיה לכם". ובכל זאת ,מגיע רגע שבו הנאמנות למערכת ההלכתית עצמה מתבטאת בכך שהשופר נשאר במקומו. זה דורש מאיתנו להבחין בין קדושת המטרה לבין ההיצמדות לכלי. אבל כאן צריך לדייק מאוד .איננו אומרים שהשופר "אינו חשוב" ,חלילה, ואיננו אומרים שאדם רשאי להחליט בעצמו שמצווה מסוימת אינה מתאימה כרגע לערך גדול יותר .להפך .דווקא כאן האדם אינו מחליט בעצמו .הוא כפוף להלכה .חכמים הם שקבעו שבשבת אין תוקעים

בגבולות ההלכתיים שנפסקו .לכן הנקודה אינה שאדם רשאי לוותר על מצווה בשם רעיון רוחני אחר .הנקודה כמעט הפוכה :לפעמים עבודת ה' דורשת מן האדם לוותר אפילו על החוויה הרוחנית שהוא רוצה, מפני שעבודת ה' אינה בנויה על מה שהוא מרגיש שנכון לעשות, אלא על נאמנות לרצון ה'. וזה כבר נוגע במקום עמוק מאוד בנפש. כמה פעמים אנחנו מבלבלים בין הדבר שאנחנו רוצים לעשות למען מישהו לבין הדבר שהוא באמת צריך מאיתנו? אדם רוצה לעזור .זו תכונה נפלאה .הוא רואה אדם קרוב מתקשה ומיד נכנס לפעולה .הוא מתקשר ,מסדר ,נותן עצות ,פותר בעיות .אבל האם הוא שאל אם האדם שמולו רוצה כרגע פתרון? לפעמים בן זוג מספר על יום קשה ,והאדם שמולו מיד מציע מה לעשות. מבחינתו זו אהבה :אם יש בעיה ,אני רוצה לעזור לפתור אותה .אבל אולי האדם שמולו אינו זקוק כרגע לפתרון .אולי הוא זקוק שמישהו יהיה איתו בתוך מה שכואב. העצה טובה. הכוונה טובה. אבל אולי דווקא עכשיו צריך לא לתת אותה. כמה קשה לאדם שמסוגל לפתור בעיות לא לפתור. כמה קשה להורה שיודע את התשובה לתת לילד לטעות. כמה קשה לאדם שיודע שהוא צודק לא לומר את המשפט שיוכיח זאת. כמה קשה למי שרגיל לפעול להבין שלפעמים הפעולה הנכונה היא לעצור. אנחנו מעריכים עשייה .בצדק .העולם נבנה מאנשים שעושים .משפחות זקוקות לאחריות ,קהילות זקוקות ליוזמה ,חלומות אינם מתגשמים רק מתוך מחשבות .אבל דווקא אנשים של עשייה עלולים לפעמים ליפול למלכודת מיוחדת :להאמין שכל בעיה דורשת עוד פעולה.

לפעמים הבעיה היא הפעולה. לפעמים אדם אינו צריך לעשות יותר. הוא צריך להפסיק לעשות דבר מסוים. יש מריבות שלא ייפתרו מעוד משפט נכון .הן ייפתרו כאשר מישהו יפסיק לנסות לנצח. יש ילדים שלא זקוקים לעוד עצה .הם זקוקים לכך שההורה יפסיק לנהל עבורם את החיים. יש קשרים שלא זקוקים לעוד בירור עכשיו .הם זקוקים לזמן. יש מצבים שבהם התנצלות אינה צריכה עוד הסבר .ככל שהאדם מסביר מדוע פגע ,האדם שנפגע מרגיש פחות שנשמע. יש רגעים שבהם שתיקה אינה היעדר עשייה. היא עשייה קשה מאוד. ואולי זו אחת המתנות המפתיעות של ראש השנה שחל בשבת .במשך שנה שלמה אנחנו יכולים לחשוב שעבודת האדם נמדדת במה שהוסיף: כמה למד ,כמה עשה ,כמה נתן ,כמה התקדם ,כמה הספיק .ואז מגיע יום הדין ומציג בפנינו אפשרות אחרת לגמרי. אולי יש דברים שהשנה שלנו תשתנה דווקא אם לא נוסיף אותם. אם לא נענה לכל דבר. אם לא ניכנס לכל ויכוח. אם לא נקנה בכל פעם שמתעורר רצון. אם לא נפתח את הטלפון בכל רגע של שקט. אם לא נתקן מיד כל טעות של הילד. אם לא ניתן לכל מחשבה מפחידה לנהל החלטה. אם לא ננסה לשלוט בכל מה שאינו בשליטתנו.

לפעמים השאלה הגדולה של שנה חדשה אינה רק :מה אני רוצה להתחיל לעשות? אולי צריך לשאול גם :מה הגיע הזמן להפסיק לעשות? יש החלטות שמשנות חיים באמצעות פעולה. ויש החלטות שמשנות חיים באמצעות הימנעות. איש אינו רואה את ההודעה שלא שלחת מתוך כעס. איש אינו יודע על המשפט שהיה לך על קצה הלשון ובחרת לבלוע. אין תמונה של הוויכוח שלא התחיל. אין תעודה על הפגיעה שיכולת להחזיר ובחרת שלא. אין מחיאות כפיים על הפעם שבה נתת לילד להתמודד לבד אף שכל הגוף שלך רצה להתערב. העולם רואה בעיקר דברים שקרו. אבל חלק מן הניצחונות הגדולים ביותר של האדם הם אירועים שלא התרחשו. אולי משום כך יש משהו כל כך עוצמתי בשופר שלא נשמע. בכל שנה הקול מספר סיפור. השנה ,ביום הראשון ,גם השתיקה מספרת. והיא יכולה לשאול אותנו שאלה שלא תמיד אנחנו אוהבים לשמוע: האם יש בחיים שלי דבר שאני ממשיך לעשות בשם ערך חשוב ,אף שהגיע הזמן לבדוק אם דווקא הנאמנות לאותו ערך דורשת ממני לעשות אותו אחרת? אולי אנחנו נאמנים מאוד למטרה. אבל נאמנים מדי לדרך.

ואולי לפעמים הדרך החדשה מתחילה דווקא ברגע שבו אנחנו מוכנים להניח לרגע את השופר מן היד. ואולי דווקא כאן צריך להעמיק עוד יותר ,מפני שהקושי להניח את השופר מן היד אינו רק קושי לשנות הרגל .לפעמים הוא נוגע במקום הרבה יותר עמוק :הצורך שלנו להרגיש שאנחנו עושים משהו .עשייה מעניקה תחושת שליטה .כאשר אני פועל ,אני מרגיש שאני משפיע. כאשר אני מדבר ,אני מרגיש שאני מקדם .כאשר אני מתערב ,אני מרגיש שאני אחראי .כאשר אני נותן עצה ,אני מרגיש שאני מועיל .אבל מה קורה כאשר הדבר הנכון ביותר שאפשר לעשות הוא להמתין? מה קורה כאשר המציאות אינה מבקשת ממני לפתור אותה ,אלא לשאת את העובדה שאין לי כרגע פתרון? זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם. אנחנו אוהבים לחשוב שאם נעשה את הדבר הנכון ,נקבל את התוצאה הנכונה .אם נחנך נכון ,הילדים יגדלו בדיוק כפי שקיווינו .אם נעבוד נכון, נצליח .אם נשמור על הבריאות ,נהיה בריאים .אם נשקיע בזוגיות ,הקשר תמיד יצליח .אם נתפלל בכוונה ,נראה את הישועה .יש אמת גדולה באחריות ,בהשתדלות ובקשר שבין בחירות לתוצאות .אבל החיים שוב ושוב מזכירים לנו שאין לנו שליטה מלאה על התוצאה. אפשר להיות הורה מסור מאוד ולגלות שילד בוחר דרך אחרת. אפשר להשקיע בעסק ולעשות החלטות סבירות ,ובכל זאת להיכשל. אפשר לשמור על הגוף ובכל זאת לחלות. אפשר לאהוב אדם בכל הלב ולא להיות מסוגל להציל אותו מן הבחירות שלו. אפשר לעשות כל מה שאנחנו יודעים ,ועדיין לא לדעת כיצד הסיפור יסתיים. ומה עושה אדם כאשר אין לו שליטה? לעיתים הוא עושה יותר.

הוא מדבר עוד ,לוחץ עוד ,בודק עוד ,מתערב עוד ,חושב עוד ,מנסה עוד פעם את אותה דרך שכבר אינה עובדת .לא תמיד מפני שהפעולה באמת מועילה ,אלא מפני שהפעולה מגינה עליו מן התחושה הקשה שהוא אינו שולט בתוצאה. אבא רואה ילד בוגר שמקבל החלטות שמדאיגות אותו .הוא מסביר. הילד שמע .הוא מסביר שוב .הילד כבר יודע בעל פה מה אבא חושב. בפעם הבאה האב מעלה את הטון ,מוסיף טיעונים ,שולח הודעה ארוכה, מערב אדם נוסף .מבחינתו הוא נלחם על הילד .אולי באמת יש מצבים שבהם אסור לו לוותר ועל המאבק .אבל אולי יש גם רגע שבו הוא צריך לשאול שאלה אחרת :האם אני עדיין מנסה להשפיע עליו ,או שאני מנסה לברוח מן העובדה שאין לי שליטה עליו? זו שאלה כואבת מאוד להורה .מפני שלשחרר שליטה יכול להרגיש כמו להפסיק לאהוב .אבל אלה אינם אותו דבר .אפשר לאהוב מאוד ולהכיר בכך שאדם אחר הוא אדם אחר .אפשר לייעץ בלי לנהל .אפשר להיות נוכח בלי להחזיק בהגה של חייו. כך גם בזוגיות .לפעמים אדם מנסה במשך שנים לשנות תכונה מסוימת אצל בן הזוג .הוא מסביר מדוע היא מפריעה ,מזכיר ,מבקר ,מתווכח ומנסה שוב .ייתכן שיש דברים שחובה לדבר עליהם ואסור להשלים איתם. יש גבולות ,יש פגיעות ויש מצבים שדורשים טיפול ממשי .אבל יש גם מקרים שבהם אדם צריך לשאול האם המאבק המתמשך באמת משנה את האחר ,או רק ממלא את הבית בתחושה מתמדת שהוא אינו מספיק טוב כפי שהוא. אולי חלק מן הבגרות הוא לדעת להבחין בין דבר שאסור לוותר עליו לבין דבר שאי אפשר לשלוט בו. וזה קשה במיוחד מפני שלפעמים שני הדברים נראים מבחוץ אותו דבר. אדם שממשיך להיאבק יכול להיות אמיץ ,והוא יכול להיות מפוחד. אדם שמפסיק להיאבק יכול להיות בוגר ,והוא יכול להיות מיואש. שתיקה יכולה להיות חכמה ,והיא יכולה להיות בריחה.

ויתור יכול להיות ענווה ,והוא יכול להיות חולשה. התערבות יכולה להיות אחריות ,והיא יכולה להיות צורך בשליטה. אין נוסחה אחת שתכריע. לכן השאלה אינה רק מה אני עושה ,אלא מאיזה מקום אני עושה אותו. אולי דווקא כאן שבת מוסיפה לראש השנה קומה שאי אפשר לקבל בשנה רגילה .התורה בספר שמות (כ ,ח-י) אומרת" :זכור את יום השבת לקדשו .ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך .ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" .התורה אינה מצווה על האדם להיות חסר אחריות במשך יום אחד .היא מצווה אותו לעצור את המלאכה. שישה ימים האדם עושה. בונה ,יוצר ,מתקן ,קונה ,מוכר ,זורע ,מבשל ,מתכנן ומנסה להשפיע על המציאות. ואז מגיעה שבת ואומרת לו :עצור. העולם ימשיך להתקיים גם אם במשך יום אחד לא תנהל אותו. זו מחשבה מטלטלת לאדם שמרגיש שהכול תלוי בו. לא מפני שהוא אינו חשוב .לא מפני שאין משמעות למעשיו .התורה עצמה מצווה על ששת ימי המעשה ומעניקה מקום עצום לפעולת האדם בעולם .אבל פעם בשבוע האדם מתבקש לזכור שהוא פועל בתוך עולם שאינו שלו. ואולי כאשר ראש השנה חל בשבת ,שתי התנועות הללו נפגשות בעוצמה מיוחדת .ראש השנה מעמיד את האדם מול דין ,אחריות ,בחירה ותשובה. שבת מעמידה אותו מול גבול העשייה שלו .האחת אומרת :המעשים שלך חשובים .השנייה מזכירה :לא הכול בידיים שלך. איזון כזה קשה מאוד להחזיק.

אם אדם מדגיש רק אחריות ,הוא עלול לחשוב שהכול תלוי בו .כל כישלון הופך להאשמה עצמית ,כל תוצאה קשה נתפסת כהוכחה שלא עשה מספיק ,וכל חוסר ודאות גורם לו לפעול עוד ועוד. אם הוא מדגיש רק את העובדה שאין לו שליטה ,הוא עלול להפוך אותה לתירוץ :הכול משמים ,מה אפשר לעשות ,כך נגזר .ואז הוא בורח מן המקומות שבהם דווקא הייתה לו בחירה. החיים דורשים את שני הדברים יחד :לעשות את מה שבידינו ,ולהכיר במה שאינו בידינו. זו אינה פשרה. זו בגרות. כמה סבל היה נחסך מאדם אילו היה יודע בכל רגע באיזה מן השניים הוא נמצא. יש דברים שאינם בשליטתי ,אבל התגובה שלי אליהם כן. אינני שולט במה אדם אחר חושב עלי ,אבל אני יכול לבחור אם לבנות את כל ערכי על דעתו. אינני שולט בכל מה שילדי יעשו ,אבל אני אחראי לאופן שבו אני מדבר איתם. אינני שולט אם העסק יצליח ,אבל אני אחראי למידת הרצינות ,היושר והמאמץ שאני משקיע. אינני שולט אם אדם יסלח לי ,אבל אני אחראי לבקש סליחה באמת ולתקן ככל שביכולתי. אינני שולט בכל מה שיקרה לגוף ,אבל אני אחראי במידה רבה לאופן שבו אני שומר עליו. אינני שולט באורך החיים ,אבל יש לי אחריות מסוימת לאופן שבו אני משתמש בזמן שניתן לי.

ההבחנה הזאת אינה פותרת את הכאב .היא גם אינה מבטיחה תוצאה. אבל היא יכולה לשחרר את האדם משתי אשליות מסוכנות :האשליה שאין לו כוח ,והאשליה שיש לו את כל הכוח. ואולי ראש השנה שחל בשבת מצייר את ההבחנה הזאת באמצעות דבר מוחשי כל כך .השופר הוא מצווה .אנחנו רוצים לקיימה .בשנה רגילה אנחנו לוקחים אותו ותוקעים .אבל ביום הראשון שחל בשבת ,עבודת היום אינה לומר :אני רוצה כל כך לשמוע שופר ,ולכן אעשה מה שאני רוצה .להפך .דווקא הרצון לעבוד את ה' מתבטא בקבלת הגבול ההלכתי. יש כאן שיעור עמוק בענווה. ענווה אינה לחשוב שאין לי כוח. ענווה היא לדעת היכן הכוח שלי נגמר. לפעמים אנחנו מדמיינים ענווה כאדם שמקטין את עצמו ,שאינו מעז, שאינו פועל .אבל אפשר לחשוב עליה אחרת לגמרי :היכולת לפעול בעוצמה בתוך התחום שניתן לי ,ובאותה נשימה להכיר בכך שהעולם אינו מוכרח לציית לתוכניות שלי. אדם יכול לעשות כל שביכולתו למען ילד ולהבין שהוא אינו בעלים על נשמתו. הוא יכול להשקיע את כל כוחו בעבודה ולהבין שהצלחה אינה חוזה שהמציאות חתמה איתו. הוא יכול להתפלל מעומק הלב ולהבין שהתפילה אינה מנגנון שבאמצעותו הוא מפעיל את הקב"ה. הוא יכול לאהוב אדם בכל לבו ולהבין שאהבה אינה בעלות. ואולי כאן אפשר לשאול שאלה קשה מאוד :כמה מן החרדה שלנו נובעת מן הניסיון לשלוט במה שמעולם לא היה בשליטתנו? לא כל חרדה נובעת מכך ,כמובן .נפש האדם מורכבת ,ולעיתים פחד וחרדה דורשים התייחסות מקצועית ואינם נפתרים באמצעות רעיון

אמוני .אבל בתוך החוויה האנושית הרגילה יש פעמים שבהן אנחנו מותשים לא רק ממה שאנחנו צריכים לעשות ,אלא גם מן הניסיון לנהל תוצאות שאינן בידינו. אנחנו מנהלים בראש שיחות שעוד לא התרחשו. מדמיינים עשר אפשרויות. מנסים לחזות מה כל אדם יעשה. בונים תשובות לתרחישים שאולי לעולם לא יגיעו. ואז קוראים לזה אחריות. אבל אולי לפעמים זו אינה אחריות. אולי זו שליטה בתחפושת. שבת אומרת לאדם פעם בשבוע :יש עולם גם כשאתה לא עושה מלאכה. וראש השנה שחל בשבת מוסיף לכך עומק נוקב :יש דין ,יש אחריות ,יש בחירה ,יש תשובה ,ובכל זאת יש גם גבול. אולי אחת הקבלות העמוקות ביותר לשנה חדשה אינה רק להחליט מה נעשה יותר. אולי כדאי לשאול גם :איזה דבר אני מנסה לשלוט בו כבר שנים ,אף שהוא מעולם לא ניתן לשליטתי? ומה היה קורה אילו הייתי מפנה את כל האנרגיה שאני משקיע בניסיון לשלוט בו אל הדבר שכן נמצא בידיים שלי? במקום לנסות לשלוט בילד ,לעבוד על הדרך שבה אני נוכח מולו. במקום לשלוט במה אנשים חושבים עלי ,לעבוד על האדם שאני רוצה להיות. במקום לנסות להבטיח שלא אכשל ,לבחור כיצד אני פועל מול האפשרות של כישלון. במקום לדרוש ודאות לגבי העתיד ,לבדוק מה נכון לעשות היום.

אולי זו אינה כניעה. אולי זו הפעם הראשונה שבה האדם מפסיק לבזבז את כוחו על המקום שבו אין לו כוח ,ומתחיל להשתמש בו במקום שבו באמת יש לו בחירה. וביום הראשון של ראש השנה ,כאשר השופר מונח ואינו נשמע ,אפשר אולי לשמוע בתוך השתיקה הזאת דבר שהקול עצמו אינו אומר בכל שנה: לא כל דבר שאתה מסוגל לעשות אתה צריך לעשות. לא כל דבר שאתה רוצה לתקן נמצא בידיך לתקן. לא כל שתיקה היא חולשה. לא כל עצירה היא נסיגה. ולא כל פעם שבה אינך מחזיק את ההגה פירושה שאיבדת את הדרך. לפעמים דווקא כאשר האדם מניח לרגע את הצורך לשלוט ,הוא מתחיל לגלות מה באמת מוטל עליו. אבל כאן מתעוררת שאלה נוספת ,מפני שקל מאוד לדבר על שחרור שליטה כאשר מדובר בדברים שאינם יקרים לנו באמת .הרבה יותר קשה לעשות זאת כאשר מדובר בדבר שאנחנו אוהבים בכל הלב .דווקא שם הגבול בין אחריות לשליטה נעשה מטושטש .כאשר ילד שלנו נמצא בסכנה ,כאשר הזוגיות מתערערת ,כאשר הפרנסה אינה בטוחה ,כאשר אדם קרוב מקבל החלטה שמדאיגה אותנו ,קשה מאוד לומר לעצמנו: עשיתי את מה שבידי ,ומכאן יש דברים שאינם בידיי .משהו בתוכנו מתקומם .אם אפסיק לעשות ,אולי יקרה אסון .אם לא אדבר עכשיו, אולי אפסיד את ההזדמנות .אם לא אתערב ,אולי אתחרט כל חיי. ולכן חשוב לומר :שחרור שליטה אינו אדישות .הוא גם אינו עצלות ,ייאוש או בריחה מאחריות .יש רגעים שבהם דווקא האחריות מחייבת להתערב, להילחם ,להתעקש ,לפנות לעזרה ,להציב גבול ולא לוותר .אין שום מעלה רוחנית בעמידה מן הצד כאשר מוטלת על האדם חובה לפעול. השאלה אינה האם לעשות או לא לעשות .השאלה היא האם אנחנו

מסוגלים להבחין בין הפעולה הנדרשת מאיתנו לבין הניסיון להבטיח באמצעות הפעולה תוצאה שאיש לא הבטיח לנו. ההבחנה הזאת יכולה לשנות את כל הדרך שבה אדם חי. אדם יכול ללכת לרופא ,לעשות בדיקות ,לשנות תזונה ,לקחת טיפול ולשמור על עצמו ככל יכולתו ,בלי להאמין שבכך קנה שליטה מוחלטת על גופו .הוא יכול לגדל ילד באהבה ,להציב גבולות ,לחנך ,להתפלל ולבקש עצה ,בלי לחשוב שכל בחירה עתידית של הילד תהיה הוכחה להצלחתו או לכישלונו כהורה .הוא יכול להקים עסק ,לעבוד קשה, להתייעץ ולחשב סיכונים ,בלי לדרוש מן המציאות התחייבות שההשקעה תצליח. אולי חלק גדול מן השחיקה שלנו נולד מן הערבוב בין השתדלות לתוצאה .אנחנו עושים דבר אחד ומרגישים אחראים גם לדבר השני. וכאשר התוצאה אינה כפי שרצינו ,אנחנו חוזרים אל העבר ומעמידים את עצמנו למשפט שאין לו סוף :אולי הייתי צריך לומר אחרת .אולי הייתי צריך להתקשר יום קודם .אולי הייתי צריך לבחור איש מקצוע אחר .אולי הייתי צריך להיות קשוח יותר .אולי רך יותר .אולי להישאר .אולי לעזוב. אולי אילו הייתי מבחין בסימן ההוא ,הכול היה נראה אחרת. לפעמים החשבון הזה נחוץ .אדם בוגר צריך ללמוד מן העבר .יש טעויות שצריך לזהות כדי שלא לחזור עליהן .אבל יש רגע שבו חשבון הנפש מפסיק להיות לימוד והופך לניסיון בלתי אפשרי לכתוב מחדש מציאות שכבר התרחשה. העבר נעשה מקום שבו האדם ממשיך לנסות לשלוט. הוא כבר אינו יכול לשנות את מה שקרה ,ולכן הוא משנה אותו שוב ושוב בתוך הראש. בונה תרחישים. מנהל שיחות חלופיות. ממציא משפט שהיה צריך לומר.

מדמיין החלטה אחרת. ואולי מתחת לכל אלה מסתתרת משאלה אחת :אילו הייתי עושה הכול נכון ,הייתי יכול להבטיח שהכאב הזה לא היה קורה. אבל האם זו אמת? לא תמיד. לפעמים טעינו והטעות יצרה תוצאה .על זה צריך לקחת אחריות .אבל לפעמים עשינו כמיטב יכולתנו באותה שעה ,מתוך הידע והכוחות שהיו לנו ,ובכל זאת המציאות כאבה .אם לא נבחין בין שני המצבים ,נוכל להפוך כל כאב להאשמה עצמית. ואולי שבת באה לומר לאדם דבר שקשה לו מאוד לשמוע :אתה נברא, לא בורא. יש לך כוח עצום. אבל לא כוח מוחלט. התורה בספר בראשית (ב ,ב-ג) אומרת" :ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". שבת מופיעה כבר בראשית התורה כגבול בתוך עולם של עשייה .שישה ימים של בריאה ,יצירה והתהוות ,ואז שביתה .האדם שנצטווה אחר כך לשבות בשבת אינו מפסיק להיות אחראי לעולם .הוא לומד שהעשייה עצמה זקוקה לגבול. יש בזה מסר מהפכני בעולם שבו ערכו של אדם נמדד פעמים רבות לפי התפוקה שלו. כמה הספקת? כמה הרווחת? כמה למדת?

כמה פרסמת? כמה בנית? כמה אנשים מכירים אותך? כמה משימות סגרת? אפילו המנוחה עצמה הפכה לפעמים לכלי שמטרתו לאפשר לנו לעבוד טוב יותר מחר .אדם נח כדי להיות יעיל .ישן כדי להיות חד .יוצא לחופשה כדי "למלא מצברים" .כאילו גם כאשר הוא מפסיק לעבוד ,הוא עדיין עובד עבור העבודה. אבל שבת אינה רק טכניקה לשיפור ביצועים. היא אינה אומרת :עצור כדי שמחר תוכל להספיק יותר. היא מכריחה אדם לפגוש אפשרות אחרת של קיום :להיות בעל ערך גם כאשר אינך מייצר. כמה קשה הדבר הזה לאנשים מסוימים. יש אדם שאם אינו עסוק ,הוא מרגיש אשם .אם יש לו שעה פנויה ,הוא מיד מחפש מה צריך לסדר .אם הוא יושב בלי לעשות דבר ,משהו בתוכו אומר שהוא מבזבז זמן .הוא יודע להיות מועיל .הוא פחות יודע פשוט להיות. ואולי השאלה אינה רק מדוע הוא עובד כל כך הרבה. אולי השאלה היא מי הוא כאשר הוא אינו עובד. מי אני כאשר אינני פותר בעיות? מי אני כאשר אף אחד אינו צריך ממני דבר? מי אני כאשר אין משימה לסמן עליה וי? מי אני כאשר אינני מצליח להרשים ,להועיל ,להשיג או לייצר?

זו שאלה עמוקה מאוד ,מפני שלפעמים האדם בנה את כל הערך העצמי שלו סביב העשייה .הוא אינו רק עובד קשה .הוא צריך לעבוד קשה כדי להרגיש שהוא ראוי. ואז מנוחה נעשית מאיימת. כי כאשר הידיים עוצרות ,עולה השאלה שהעשייה הצליחה להשתיק: האם יש לי ערך גם בלי מה שאני עושה? ראש השנה שחל בשבת מעמיד את השאלה הזאת במקום כמעט בלתי אפשרי להתעלם ממנו .זהו יום הדין .לכאורה ,אם יש יום שבו היינו רוצים לעשות עוד מצווה ,להוסיף עוד זכות ,להשמיע עוד קול ,זה היום .ובכל זאת ,דווקא שם ,ביחס לשופר ביום הראשון ,האדם אינו מוסיף פעולה. הוא מקבל את גבול ההלכה. יש בכך אפשרות לפתוח מבט אחר על עבודת ה' .הקשר עם הקב"ה אינו רק רשימת הדברים שאני עושה .ודאי שהמעשים מרכזיים ביהדות, וההלכה עצמה בנויה על מעשה .אבל אפילו בתוך עולם המעשה יש רגעים שבהם הנאמנות מתבטאת דווקא בכך שאדם אינו עושה את מה שהיה רוצה לעשות. הוא מציית גם כאשר הציות אינו מספק לו את החוויה שרצה. וזה קשה במיוחד בעידן שבו אנחנו רגילים לבחור גם את החוויה הרוחנית שלנו .אדם מחפש תפילה שמרגשת אותו ,שיעור שמדבר אליו ,מנגינה שמרוממת אותו ,קהילה שמתאימה לו .יש בזה הרבה טוב .החיבור האישי חשוב .אבל עבודת ה' אינה יכולה להיות תלויה רק בשאלה מה גורם לי להרגיש רוחני. לפעמים הדבר הנכון אינו מרגש. לפעמים הוא אפילו מאכזב. יהודי יכול להגיע לראש השנה ,להשתוקק לשופר ,ולהבין שהיום לא ישמע אותו. האם היום שלו פחות קדוש?

האם עבודתו פחות עמוקה? אולי דווקא כאן נבחנת שאלה עדינה :האם אני מבקש את הקב"ה ,או את התחושה שאני רגיל לקבל בדרך שבה אני עובד אותו? זו אינה שאלה שמטרתה לחשוד בכל חוויה רוחנית .שמחה במצווה, התרגשות בתפילה ודבקות הן דברים יקרים .אבל אדם יכול לשאול את עצמו ביושר :אם לקחו ממני לרגע את הצורה שבה אני רגיל להרגיש קרוב ,האם אני עדיין יודע להיות קרוב? השאלה הזאת קיימת גם מחוץ לבית הכנסת. אדם רגיל להרגיש אבא טוב כאשר הוא נותן לילדיו .מה קורה כאשר דווקא להיות אבא טוב דורש לומר לא? אדם רגיל להרגיש בן זוג אוהב כאשר הוא מוותר .מה קורה כאשר שמירת הקשר דורשת ממנו להציב גבול? אדם רגיל להרגיש אדם טוב כאשר כולם מרוצים ממנו .מה קורה כאשר הבחירה הנכונה תגרום למישהו לכעוס עליו? אדם רגיל להרגיש אחראי כאשר הוא מחזיק הכול בידיים .מה קורה כאשר האחריות האמיתית דורשת ממנו להעביר סמכות לאחר? כאן מתגלה ההבדל בין ערך לבין התחושה שהערך נותן לנו. לפעמים אנחנו לא נאחזים רק בדבר הטוב. אנחנו נאחזים בתחושה שאנחנו אנשים טובים כאשר אנחנו עושים אותו. וזה כבר הרבה יותר קשה לשחרר. אדם יכול להמשיך לעזור למישהו לא רק מפני שהעזרה מועילה ,אלא מפני שהוא זקוק להיות "זה שמציל" .הוא יכול להמשיך לוותר לא רק מפני שהוויתור נכון ,אלא מפני שקשה לו לשאת מצב שבו מישהו יחשוב עליו שהוא אנוכי .הוא יכול להמשיך לעבוד ללא גבול לא רק מפני שהמשפחה זקוקה לכסף ,אלא מפני שההצלחה היא המקום שבו הוא מרגיש שווה.

ואז השאלה "האם הכלי עדיין משרת את הערך?" מקבלת קומה נוספת: האם אני מסוגל לוותר על הדרך שבה התרגלתי להרגיש אדם טוב, כדי לעשות את הדבר שבאמת נכון? לפעמים לומר "לא" ירגיש פחות נדיב. אבל יהיה נכון יותר. לפעמים לשתוק ירגיש פחות חכם. אבל יהיה נכון יותר. לפעמים לא לפתור ירגיש פחות אחראי. אבל יהיה נכון יותר. לפעמים לתת לאדם אחר להתמודד ירגיש פחות אוהב. אבל יהיה נכון יותר. ולפעמים ,בראש השנה עצמו ,לא לתקוע בשופר ירגיש כאילו חסר משהו מן היום. ובכל זאת ,זו עבודת היום. אולי יש כאן שיעור גדול בענווה מסוג אחר .לא רק הענווה להכיר במה שאיננו שולטים בו ,אלא הענווה להסכים שהאמת אינה תמיד צריכה להיראות כפי שאנחנו רגילים שהיא נראית. אנחנו רוצים לדעת מראש איך נראה אדם טוב. איך נראה הורה טוב. איך נראית זוגיות טובה. איך נראית אמונה. איך נראית הצלחה. אבל החיים מסרבים להיכנס תמיד לתמונה אחת. לפעמים אהבה נראית כחיבוק.

ולפעמים כגבול. לפעמים אומץ נראה כיציאה למלחמה. ולפעמים כפרישה ממנה. לפעמים אמונה נראית כתפילה עוצמתית. ולפעמים כהמתנה ארוכה בלי תשובה. לפעמים אחריות נראית כעשייה. ולפעמים כהכרה בכך שעשינו את שלנו ,ומכאן הדבר אינו בידינו. ואולי לכן ראש השנה שחל בשבת הוא הזדמנות נדירה לשאול לא רק מה אנחנו רוצים לעשות בשנה הבאה ,אלא משהו הרבה יותר עמוק: איזו צורה ישנה של "האדם הטוב שאני חושב שאני צריך להיות" הגיע הזמן לבדוק מחדש? אולי אנחנו מנסים כבר שנים להיות טובים בדרך שמכאיבה לנו ולאחרים. אולי הגיע הזמן לא לוותר על הטוב. אלא ללמוד לתת לו צורה חדשה. ואולי השנה ,כאשר נעמוד ביום הראשון של ראש השנה בבית הכנסת ונגיע אל המקום שבו האוזן רגילה לחכות לקול השופר, כדאי לא למהר למלא את החסר .לתת לרגע לשקט להיות נוכח. לזכור שהשופר לא נשכח ,המצווה לא איבדה את חשיבותה, והתרועה לא חדלה להיות אחד מסמליו העמוקים של היום .ובכל זאת ,היום אנחנו עובדים את הקב"ה דווקא בלי הקול הזה .אולי בתוך השקט אפשר לשאול :מה בחיים שלי אני מחזיק מפני שהוא באמת נכון ,ומה אני מחזיק רק מפני שכך התרגלתי להיות? היכן אני נדרש השנה להוסיף ,והיכן דווקא להניח? היכן עלי להילחם בכל כוחי ,והיכן האמונה דורשת ממני להכיר בגבול כוחי? למחרת נשמע את השופר .אבל אולי כדי לשמוע אותו אחרת ,אנחנו זקוקים קודם ליום אחד שבו הוא שותק.