כמה מהחיים שלנו אנחנו דוחים עד שנהיה מוכנים?

כמה מהחיים שלנו אנחנו דוחים עד שנהיה מוכנים? ראש השנה מגיע ואיתו שוב הרצון להתחיל מחדש :ללמוד יותר ,להשקיע במשפחה ,לשמור על הבריאות ,לתקן קשר ,להגשים חלום ולהיות האדם שכבר שנים אנחנו מבטיחים לעצמנו שנהיה .אבל כמה מן ההחלטות

כמה מהחיים שלנו אנחנו דוחים עד שנהיה מוכנים? ראש השנה מגיע ואיתו שוב הרצון להתחיל מחדש :ללמוד יותר ,להשקיע במשפחה ,לשמור על הבריאות ,לתקן קשר ,להגשים חלום ולהיות האדם שכבר שנים אנחנו מבטיחים לעצמנו שנהיה .אבל כמה מן ההחלטות

שאנחנו מקבלים השנה כבר קיבלנו בראש השנה שעבר? אולי אחת המילים המסוכנות ביותר בחיים אינה "לא" ,אלא "אחר כך" .מה אנחנו באמת מחכים שיקרה לפני שנתחיל ,מתי המתנה היא חכמה ומתי היא רק שם מכובד לפחד ,וכמה מן החיים עלולים לחלוף בזמן שאנחנו מחכים לרגע שבו סוף סוף נהיה מוכנים? מסע אל הזמן שאינו מחכה ,אל הדברים החשובים שאינם תמיד צועקים ,ואל השאלה שראש השנה מעמיד בפנינו: מה חשוב לנו מכדי שניקח אותו איתנו לעוד שנה כשהוא עדיין מחכה שנתחיל? יש משהו כמעט פלאי בראש השנה .אדם יכול להגיע אליו אחרי שנה שבה לא מעט דברים נשארו בדיוק כפי שהיו ,ובכל זאת ,כאשר השנה החדשה נכנסת ,מתעוררת בו מחדש האמונה שאפשר להתחיל .אולי השנה אלמד יותר ,אולי אהיה רגוע יותר ,אולי אשמור על הבריאות ,אולי אפנה יותר זמן למשפחה ,אולי אתקן קשר שכבר זמן רב כואב לי ,ואולי אפסיק לדחות את הדבר שאני יודע כבר שנים שאני צריך לעשות .ראש השנה נותן לנו דבר שהחיים כמעט אינם נותנים :נקודת התחלה ברורה. אתמול הייתה שנה אחת ,היום מתחילה שנה אחרת ,ויש משהו בתאריך החדש שמאפשר לאדם לדמיין שגם הוא יכול להיות חדש. אולי משום כך אנחנו אוהבים כל כך לקבל על עצמנו דברים בראש השנה .אנחנו יושבים בתפילה ,שומעים את המילים העתיקות ,מביטים בשנה שחלפה ומרגישים שהפעם אנחנו באמת רוצים שמשהו יהיה אחרת .לא רק שהקב"ה ייתן לנו שנה אחרת ,אלא שגם אנחנו נחיה אותה אחרת .אבל בתוך התקווה הזאת מסתתרת שאלה מעט מביכה: כמה מן הדברים שאנחנו רוצים לקבל על עצמנו בראש השנה הזה כבר רצינו לקבל על עצמנו בראש השנה שעבר? כמה פעמים כבר אמרנו שהשנה נפנה יותר זמן לילדים ,נשמור יותר על הבריאות ,נחזור ללמוד משהו שאנחנו אוהבים ,נדבר עם אותו אדם ,נבקש סליחה ,נסגור עניין ישן ,נפסיק לתת לעבודה לקחת את כל החיים או נתחיל סוף סוף את הדבר שאנחנו מדברים עליו כבר שנים? ואיך ייתכן שהרצון היה אמיתי ,לפעמים אמיתי מאוד ,ובכל זאת שנה שלמה עברה והדבר נשאר בדיוק במקום שבו היה? אולי מפני שאחת המילים המסוכנות ביותר בחיים אינה "לא" ,אלא "אחר כך"" .לא" לפחות מכריח אותנו להתמודד עם החלטה" .אחר כך" מאפשר לנו

להרגיש שעדיין לא ויתרנו .אני לא מוותר על החלום ,אני אעשה אותו אחר כך .אני לא מוותר על הקשר ,אני אדבר איתו כשהמצב יירגע .אני לא מזניח את הבריאות ,פשוט עכשיו התקופה מטורפת .אני לא מוותר על הלימוד ,אחרי שהפרויקט הזה יסתיים יהיה לי יותר זמן .אני לא מזניח את הזוגיות ,עכשיו הילדים קטנים ,וכשהם יגדלו יהיה לנו יותר זמן לעצמנו. וכך "אחר כך" נעשה מקום נוח מאוד להניח בו את כל הדברים החשובים לנו בלי להרגיש שוויתרנו עליהם .אנחנו ממשיכים להאמין שיום אחד נעשה אותם ,והאמונה הזאת אפילו מרגיעה אותנו .אולי זו הסיבה שדחייה מסוכנת כל כך :היא מאפשרת לנו לוותר על דברים בלי להרגיש שוויתרנו עליהם .אבל הזמן אינו יודע שאנחנו מתכוונים .הוא אינו עוצר מפני שאנחנו באמת רוצים .הוא פשוט עובר. אדם בן שלושים וחמש אומר לעצמו שכאשר יתבסס קצת יותר הוא יתחיל לחיות .בן ארבעים הוא אומר שעכשיו אלה השנים הקריטיות בקריירה .בן ארבעים וחמש עסוק בצרכים של הילדים .בן חמישים מגלה התחייבויות אחרות .בן חמישים וחמש מטפל בהורים שמתבגרים .יום אחד הוא מביט לאחור ושואל מתי בדיוק הייתה אמורה להגיע התקופה שבה החיים יתפנו .והתשובה יכולה להיות קשה מאוד :אולי אף פעם. מפני שהחיים אינם רק מה שאנחנו מתכננים לעשות כאשר יסתיימו כל ההפרעות .העבודה ,הילדים ,הבית ,החשבונות ,העייפות ,ההורים, הבעיות ,האירועים ,הימים שבהם אין כוח והשבועות שבהם הכול משתבש ,כל אלה אינם הפסקה מן החיים .אלה החיים עצמם. אנחנו מחכים לפעמים לגרסה עתידית של המציאות שבה כל הדברים האלה יסתדרו בשורה ,יפנו לנו מקום ויאמרו :עכשיו אפשר להתחיל. אבל אולי היום הזה אינו מגיע .המשימה הנוכחית מסתיימת ומגיעה אחרת ,ילד אחד גדל ומתחיל אתגר חדש ,המשכנתא יורדת ומופיעה הוצאה אחרת ,פרויקט מסתיים ומגיע תפקיד חדש .החיים אינם מתרוקנים כדי שנוכל סוף סוף להכניס לתוכם את הדברים החשובים. בדרך כלל אנחנו צריכים להחליט שהדברים החשובים ייכנסו לתוך החיים כפי שהם.

הלל הזקן ניסח את האשליה הזאת במשפט קצר ומדויק .הלל הזקן אומר במשנה במסכת אבות (פרק ב ,משנה ד)" :ואל תאמר לכשאפנה אשנה ,שמא לא תפנה" .הלל אינו אומר שמא לא תרצה ללמוד ,שמא תאבד את השאיפה או שמא לא תהיה מסוגל .הוא אומר דבר פשוט הרבה יותר" :שמא לא תפנה" .אולי אותו מרחב נקי שאתה מבטיח לעצמך שוב ושוב פשוט לא יגיע ,לא מפני שיתרחש אסון ,אלא מפני שכך נראים חיים. יש כאן הבחנה עמוקה מאוד .אדם יכול לחיות מתוך הנחה שישנם שני סוגי חיים :החיים שהוא חי עכשיו ,העמוסים ,המסובכים והבלתי מושלמים ,והחיים האמיתיים שיתחילו יום אחד כאשר יהיה לו זמן .הלל הזקן אומר לו למעשה :אל תבנה על החיים השניים .ייתכן שאין שני חיים. יש את אלה .מי שמחכה שהחיים יפסיקו להפריע לו לחיות ,עלול לגלות יום אחד שההפרעות היו החיים. יש זוגות שמכירים את זה היטב .כשהילדים קטנים הם אומרים שעכשיו אין זמן לזוגיות .יש תינוקות ,לילות ללא שינה ,גנים ,עבודה ,כביסות, מקלחות ואלף משימות קטנות .זו אינה התחמקות בהכרח .יש תקופות שבהן באמת קשה מאוד למצוא זמן וכוח .הם אומרים לעצמם שכשהילדים קצת יגדלו הם יחזרו לעצמם .הילדים גדלים ,אבל עכשיו יש חוגים ,שיעורי בית ,מבחנים ,הסעות והתמודדויות .אחר כך מגיע גיל ההתבגרות ,אחר כך חתונות ,אחר כך נכדים .יום אחד שני אנשים יכולים לשבת בבית שקט מאוד ולגלות שהרעש שהיה אמור להפריע לזוגיות נעלם ,אבל גם הקשר שחיכה כל השנים ל"אחר כך" כבר אינו אותו קשר. אין כאן אשמה .יש כאן שאלה שחייבים לשאול בזמן :האם אנחנו שומרים מקום לדברים החשובים בתוך החיים ,או שאנחנו מחכים שהחיים ישמרו להם מקום בשבילנו? מפני שהחיים אינם תמיד עושים זאת .הדברים הדחופים יודעים לתבוע זמן .הדברים החשובים הרבה יותר שקטים .הם יכולים להמתין לנו יום ,שבוע ,חודש ושנה ,ולפעמים דווקא משום שהם אינם צועקים אנחנו מניחים אותם שוב בצד.

אותו דבר קורה עם ילדים .אב עובד קשה מאוד ,והוא עושה זאת באמת עבורם .הוא רוצה שיהיה להם בית טוב ,חינוך ,ביטחון ואפשרויות .הוא יוצא מוקדם וחוזר מאוחר ,ובכל פעם שמתעוררת בו נקיפת מצפון הוא אומר לעצמו שעכשיו הוא בונה את העתיד שלהם ,וכשהמצב יתייצב יהיה לו יותר זמן .לפעמים הוא גם צודק לחלוטין .פרנסה היא אחריות, ולעיתים אין לאדם שום אפשרות אחרת .אבל גם בתוך המציאות הזאת יש שאלה שאסור לברוח ממנה :האם אנחנו עלולים לתת לילדים את כל מה שאנחנו רוצים שיהיה להם ,ובדרך להחמיץ את השנים שבהן הם רצו בעיקר אותנו? ילד בן חמש אינו נשאר בן חמש עד שאבא יסיים את הפרויקט .ילדה בת תשע אינה עוצרת את הילדות עד שאמא תסיים את התקופה העמוסה. הזמן שלהם אינו מחכה לזמן שלנו .יום אחד הילד כבר לא יבקש שנשב לידו .יום אחד הוא כבר לא ירוץ לספר לנו כל פרט ממה שקרה בבית הספר .יום אחד הדלת תיסגר מעט יותר .זה אינו אסון ,כך ילדים גדלים, אבל יש חלונות בחיים שנפתחים לזמן מוגבל .אפשר לבנות קשר גם אחר כך ,אפשר לתקן ואפשר להתקרב ,אבל אי אפשר לחזור לערב מסוים שבו הילד רצה לספר משהו ואנחנו אמרנו "לא עכשיו". וזה אולי אחד הדברים שהזמן מלמד אותנו בדרך הקשה :יש דברים שאפשר לדחות ,ויש דברים שהדחייה עצמה משנה אותם .אפשר לדחות קניית שולחן ,והשולחן יחכה .אפשר לדחות סידור של ארון ,וגם בעוד חודש כנראה יהיה מה לסדר .אבל אי אפשר לדחות באותה צורה ילד ,הורה מזדקן ,מערכת יחסים או גוף .אלה אינם דברים שנשארים קפואים עד שנחליט להתפנות אליהם .בזמן שאנחנו מחכים ,גם הם ממשיכים לנוע. וכאן ראש השנה נכנס אל הסיפור בעוצמה אחרת לגמרי .אנחנו רגילים לחשוב על ראש השנה כיום שבו מתחיל זמן חדש ,אבל ראש השנה הוא גם היום שמכריח אותנו להכיר בכך שזמן קודם הסתיים .עוד שנה שלמה ירדה מחשבון החיים .לא כדי להפחיד אותנו ולא כדי להפוך את היום הקדוש למפגש עם חרדת הזמן ,אלא כדי להעיר בתוכנו את השאלה מה אנחנו עושים עם הזמן שניתן לנו.

דוד המלך אומר בספר תהלים (צ ,י-יב)" :ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעפה. מי יודע עז אפך וכיראתך עברתך .למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" .יש בפסוקים הללו בקשה יוצאת דופן" :למנות ימינו כן הודע". לכאורה ,מדוע צריך לבקש מן הקב"ה שילמד אותנו למנות ימים? כל אדם יודע לספור .אנחנו יודעים בני כמה אנחנו ,יודעים איזו שנה עכשיו ויודעים שהזמן עובר .אבל אפשר לדעת לספור ימים בלי לדעת שהימים שלנו נספרים. ולכן דוד המלך אינו מסיים במילים "למנות ימינו כן הודע" ,אלא מוסיף: "ונבא לבב חכמה" .יש ידיעה על הזמן שצריכה לעבור מן הראש אל הלב ולהוליד חכמה .לא בהלה ,לא פאניקה ולא מרוץ להספיק הכול, אלא חכמה לדעת מה חשוב .חכמה להבחין בין מה שיכול לחכות לבין מה שרק נדמה לנו שהוא יכול לחכות .חכמה להבין שלא כל דבר דחוף הוא חשוב ,ולא כל דבר חשוב יעמוד מולנו ויצעק שהוא דחוף. המייל יודע לצעוק .ההודעה מצפצפת .הטלפון מצלצל .המשימה בעבודה מסומנת כדחופה .אבל הילד שרוצה שנשב איתו עשר דקות אינו מופיע באף מערכת עם סימן קריאה אדום .הזוגיות אינה שולחת התראה שאם לא נשקיע בה עכשיו בעוד כמה שנים עלול להיווצר מרחק .הגוף אינו תמיד מודיע מראש מתי הוא יתחיל לגבות את המחיר .הורה מבוגר אינו אומר בכל מפגש כמה מפגשים נוספים עוד יהיו .הדברים החשובים ביותר בחיים הם לעיתים קרובות מנומסים מאוד .הם אינם צועקים ,ולכן קל כל כך לדחות אותם. אנחנו מטפלים בדחוף מפני שהוא דורש תשובה עכשיו ,ודוחים את החשוב מפני שהוא עדיין מסכים לחכות .עד שיום אחד אנחנו מגלים שגם לחשוב שהוא יחכה לנצח הייתה הנחה ,לא הבטחה. וזה אולי אחד הדברים שראש השנה מבקש מאיתנו כאשר הוא עוצר את מרוץ השנה ומכריח אותנו להביט לאחור .לא רק לשאול מה עשיתי השנה ,אלא לשאול :למה שוב לא הגעתי אל הדבר שאני אומר כבר שנים שהוא חשוב לי? מה נמצא כבר שלוש שנים ברשימת ה"אחר כך"

שלי? איזו שיחה ,איזה קשר ,איזה חלום ,איזה שינוי ,איזה לימוד ,איזו בקשת סליחה ,איזו בדיקה ,איזו החלטה? ואז מגיעה שאלה קשה עוד יותר :האם באמת לא היה לי זמן ,או שהמילים "לא היה לי זמן" מסתירות לפעמים דברים אחרים? אולי פחדתי .אולי לא ידעתי כיצד להתחיל .אולי לא רציתי להיכשל .אולי לא רציתי להיפגע .אולי לא הייתי מוכן לגלות מה יקרה אם אנסה .כי לפעמים הבעיה שלנו אינה שאין לנו זמן להתחיל .לפעמים אנחנו מחכים לזמן שבו כבר לא נפחד להתחיל ,והזמן הזה עלול שלא להגיע. יש הבדל גדול בין אדם שממתין מפני שעדיין לא הגיע הזמן לבין אדם שממתין מפני שהוא מקווה שיום אחד לא יצטרך לפחד .מבחוץ שניהם יכולים להיראות בדיוק אותו דבר .שניהם עדיין לא התחילו ,שניהם אומרים "עוד לא" ,שניהם יכולים אפילו להסביר היטב מדוע נכון להמתין. אבל אצל הראשון ההמתנה היא חלק מן הדרך ,ואצל השני ההמתנה היא הדרך שלא להתחיל ללכת. אדם רוצה לפתוח עסק .הוא בודק את השוק ,חוסך כסף ,לומד את התחום ,מתייעץ ובונה תוכנית .הוא עדיין לא פתח ,אבל הוא מתקדם. אדם אחר אומר כבר חמש שנים שהוא רוצה לפתוח עסק ,ובכל פעם שמדברים איתו הוא מסביר שהוא מחכה לרגע הנכון .אלא שהרגע הנכון משנה בכל שנה את שמו .פעם זו הייתה המשכנתא ,אחר כך המצב במשק ,אחר כך הילדים ,אחר כך חוסר הוודאות ,ועכשיו הוא פשוט רוצה "להרגיש יותר מוכן" .ייתכן שכל אחד מן הנימוקים אמיתי ,אבל בשלב מסוים כדאי לשאול :האם אני באמת מחכה לתנאים טובים יותר ,או שאני מחכה לעולם שבו הצעד כבר לא יפחיד אותי? העולם הזה כמעט אינו קיים. מפני שכאשר דבר חשוב לנו באמת ,הוא בדרך כלל גם מסוגל להפחיד אותנו .דווקא מפני שהעסק חשוב ,האפשרות להיכשל מפחידה .דווקא מפני שהקשר חשוב ,האפשרות להידחות כואבת .דווקא מפני שהחלום

יקר לנו ,אנחנו חוששים לבדוק מה יקרה כאשר הוא יפגוש את המציאות. אם לא היה אכפת לנו ,לא היינו מפחדים כל כך. ולכן לפעמים הפחד אינו סימן שהדרך שגויה .הוא רק סימן שיש לנו מה להפסיד. זו הבחנה חשובה ,מפני שאנשים רבים מחכים לביטחון לפני שהם מתחילים .הם אומרים לעצמם :כאשר אהיה בטוח שזה יצליח ,אעשה. כאשר אדע שהקשר יתקבל ,אדבר .כאשר אדע שההחלטה נכונה, אחליט .כאשר אדע שלא אתחרט ,אבחר .אבל כמה מן ההחלטות המשמעותיות בחיים מגיעות עם תעודת אחריות? אדם שמתחתן אינו יודע כיצד ייראו שלושים השנים הבאות .אדם שמביא ילד לעולם אינו יודע אילו אתגרים מחכים לו .אדם שבוחר מקצוע אינו יודע אם יתאים לו בעוד עשרים שנה .אדם שמתחיל עסק אינו יודע אם יצליח .אפילו אדם שמבקש סליחה אינו יודע כיצד הצד השני יגיב. אנחנו רוצים לפעמים ודאות לא כדי לקבל החלטה טובה יותר, אלא כדי לקבל החלטה בלי לשלם את המחיר הנפשי של בחירה. כי לבחור פירושו לוותר על האפשרות לדעת מראש. וזה מפחיד. כל עוד אינני בוחר ,כל האפשרויות נשארות פתוחות .כל עוד אינני מתחיל ,אינני יכול להיכשל .כל עוד אינני שולח את כתב היד ,איש אינו יכול לדחות אותו .כל עוד אינני מבקש סליחה ,אינני צריך להתמודד עם האפשרות שלא יסלחו לי .כל עוד אינני אומר לאדם מה אני מרגיש ,אינני צריך לשמוע מה הוא מרגיש כלפי. הדחייה מגינה עלינו. וזו אחת הסיבות שקשה כל כך לוותר עליה. אנחנו רגילים לחשוב על דחיינות כעל חולשה של אנשים עצלנים .אבל לפעמים דחיינות היא מנגנון מתוחכם מאוד של אנשים רציניים ,אחראיים

ואפילו פרפקציוניסטים .הם אינם דוחים מפני שלא אכפת להם .לפעמים הם דוחים דווקא מפני שאכפת להם יותר מדי. אדם רוצה לכתוב מאמר .הוא רוצה שיהיה מצוין .לכן הוא ממשיך לקרוא עוד חומר ,מחפש עוד מקור ,חושב על עוד זווית ,משפר את המבנה, מחכה ליום שבו יהיו לו כמה שעות נקיות .כל פעולה בפני עצמה נראית רצינית .אבל ייתכן שמתחת לכול מסתתר דבר פשוט :כל עוד המאמר אינו גמור ,אי אפשר לשפוט אותו. הוא עדיין יכול להיות מושלם. ברגע שיסיים ,הוא יהיה משהו ממשי. ומשהו ממשי לעולם אינו מושלם כמו האפשרות שלו בדמיון. לפעמים פרפקציוניזם אינו הרצון לעשות דבר מושלם .הוא הפחד להוציא לעולם דבר שאינו מושלם. והמחיר יכול להיות עצום. יש אנשים שיש להם רעיונות נפלאים שאיש לעולם לא יראה ,מפני שהם עדיין "עובדים עליהם". יש אנשים שיש להם חלומות שהם שומרים כבר עשרים שנה במצב מושלם ,בדיוק משום שמעולם לא ניסו להגשים אותם. יש אנשים שמעדיפים לומר "יכולתי" מאשר לבדוק אם הם באמת יכולים. כל עוד לא ניסיתי ,אני יכול לספר לעצמי שאילו הייתי מנסה הייתי מצליח. אם אנסה ואכשל ,אאבד את האפשרות הזאת. וכאן מתברר דבר מפתיע :לפעמים אנחנו מעדיפים לשמור על הדימוי של האדם שיכול היה להצליח מאשר להסתכן ולהפוך לאדם שבאמת ניסה. זה קורה גם ביחסים. אדם נפגע מחבר לפני שנים .בהתחלה היה כועס מדי לדבר .אחר כך עבר זמן .עכשיו הוא כבר רוצה להתקשר ,אבל משהו נעשה קשה יותר.

מה אומרים אחרי שלוש שנים? איך מתחילים? ומה אם הצד השני אינו רוצה לדבר? ומה אם הוא בכלל אינו חושב שפגע? ומה אם השיחה תהיה מביכה? אז הוא אומר :יום אחד. ובכל שנה שעוברת נעשה קשה יותר לעשות את מה שהיה קשה כבר בהתחלה. יש כאן מנגנון אכזרי :ככל שאנחנו דוחים דבר מפני שעבר זמן ,עובר עוד זמן והדבר נעשה קשה יותר. אדם אומר :אחרי כל כך הרבה שנים ,מה הטעם להתקשר עכשיו? אבל אם לא יתקשר עכשיו ,בעוד שנה יוכל לומר :אחרי עוד שנה ,מה הטעם? וכך הזמן שכבר אבד נעשה הצדקה לאבד גם את הזמן שעוד נשאר. אחת הטעויות הכואבות ביותר שאנחנו יכולים לעשות היא להשתמש בעבר שאיננו יכולים לשנות כסיבה לא לשנות את העתיד שעדיין פתוח לפנינו. זה נכון לקשר. זה נכון ללימוד. זה נכון לבריאות. זה נכון לקריירה. וזה נכון מאוד לתשובה. אדם יכול לומר לעצמו :אני כבר שנים אותו אדם .כמה פעמים כבר קיבלתי על עצמי ולא עמדתי? כמה ראשי שנה עברו עלי? כמה פעמים כבר התחרטתי על אותו דבר? מה הטעם לקבל שוב? וכאן היהדות אומרת דבר הפוך לחלוטין.

כל עוד האדם חי ,עצם העובדה שנכשל אתמול אינה מבטלת את האפשרות לבחור היום. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ד) כותב דברים מופלאים על בעל תשובה" :ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה .אין הדבר כן ,אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם" .ובהמשך דבריו הוא מוסיף שמעלת התשובה גדולה כל כך עד שבעל התשובה אינו צריך לראות את עברו כמחסום המרחיק אותו מן הקב"ה. יש כאן רעיון שראש השנה זקוק לו מאוד. העבר מסביר מדוע קשה לנו. הוא יכול ללמד אותנו. הוא מחייב אותנו לפעמים לתקן. אבל הוא אינו מקבל זכות וטו על העתיד. העובדה שאמרת את אותו הדבר בראש השנה שעבר ולא הצלחת אינה סיבה לא לומר אותו השנה .היא סיבה לשאול מה צריך לעשות הפעם אחרת. זו הבחנה גדולה. כי לפעמים אדם אינו מפחד להתחיל דבר חדש .הוא מפחד להתחיל שוב. להתחיל בפעם הראשונה יכול להיות מרגש. להתחיל בפעם השביעית כבר דורש ענווה. אדם שנכשל בדיאטה פעם אחת יכול לומר שהשיטה לא התאימה .אחרי עשר פעמים הוא מתחיל לומר :אני הבעיה. אדם שניסה ללמוד בקביעות ונפל שוב ושוב מתחיל להאמין שהוא פשוט אינו אדם של התמדה. אדם שקיבל על עצמו לא לכעוס וחזר לכעוס אומר :זה האופי שלי.

וכך כישלונות הופכים מזיכרונות להגדרות. לא "נכשלתי". "אני כישלון". לא "לא התמדתי". "אני לא יודע להתמיד". לא "פחדתי". "אני פחדן". וברגע שהמעשה הופך לזהות ,השינוי נעשה הרבה יותר קשה. מפני שאדם אינו מנסה עוד לשנות הרגל .הוא מרגיש שהוא צריך להילחם במי שהוא. אבל ראש השנה מציע בדיוק את ההפך. הוא חוזר בכל שנה. אילו עצם העובדה שלא הצלחנו בשנה הקודמת הייתה מבטלת את האפשרות להתחיל שוב ,לא היה צורך בראש השנה נוסף. יש משהו עמוק מאוד במחזוריות של הזמן היהודי .ראש השנה חוזר .יום הכיפורים חוזר .סוכות חוזר .שבת חוזרת בכל שבעה ימים .אולי מפני שהתורה מכירה את האדם .היא אינה בונה עולם שבו קיבלנו הזדמנות אחת ואם החמצנו אותה הכול אבוד. היהדות אינה רק דת של התחלות .היא דת של האפשרות להתחיל מחדש. וזה הבדל עצום. להתחיל מחדש פירושו להגיע אל אותה נקודה עם אדם שכבר נפל בה. עם זיכרון. עם אכזבה.

עם פחות תמימות. ולמרות הכול לומר :אני מנסה שוב. אבל לא בדיוק באותה דרך. אם קיבלתי על עצמי במשך חמש שנים "ללמוד יותר" ולא למדתי ,אולי הבעיה אינה ברצון .אולי הקבלה מעורפלת מדי .מתי אלמד? כמה? מה יקרה ביום עמוס? מהו המינימום שאני שומר גם כאשר הכול משתבש? אם אמרתי "אהיה יותר עם הילדים" ולא קרה דבר ,אולי אני צריך להפסיק לקבל החלטה על רגש ולהתחיל לקבל החלטה על יומן. אם אמרתי "אשמור על הבריאות" ,אולי השאלה אינה כמה אני רוצה, אלא איזו פעולה ממשית נכנסת אל השבוע. אם אמרתי "אני חייב לדבר איתו" ,אולי צריך להפסיק לחכות לרגע שבו ארגיש מוכן ולכתוב עכשיו הודעה אחת" :יש משהו שאני רוצה שנדבר עליו .מתי נוח לך?" לפעמים כל המרחק בין "יום אחד" לבין חיים אחרים הוא תאריך ביומן. וזה נשמע קטן מדי ביחס לעוצמת ראש השנה. אבל אולי דווקא משום כך זה אמיתי. כי קבלה גדולה שאינה מגיעה ליום שלישי בשעה שש בערב יכולה להישאר תפילה יפה מאוד. ואילו החלטה קטנה שיש לה מקום וזמן יכולה להתחיל לשנות חיים. שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,אומר בספר משלי (ו ,ו-ח)" :לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם .אשר אין לה קצין שטר ומשל .תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" .שלמה המלך אינו רק משבח חריצות .הוא מצביע על יצור קטן שאינו מחכה לרגע דרמטי .הוא עושה בזמן שאפשר לעשות .הקיץ אינו נמשך לעולם ,ולכן הנמלה אינה אומרת :יום אחד אאסוף.

יש עונות. יש חלונות. יש זמנים שבהם דברים אפשריים יותר. וזו אינה חרדה מן הזמן. זו חכמה של זמן. יש זמן ללמוד מקצוע. יש זמן להשקיע בילד קטן. יש זמן לדבר עם הורה. יש זמן לבקש סליחה. יש זמן לומר לאדם שאנחנו אוהבים אותו. יש זמן להתחיל. לא תמיד אנחנו יודעים כמה זמן החלון יישאר פתוח. וזו אולי הסיבה שדוד המלך לא ביקש "למנות ימינו כן הודע" כדי שנפחד שהימים נגמרים ,אלא כדי שיגיע בעקבות הידיעה הזאת "לבב חכמה". חכמה אינה לרוץ ולעשות הכול עכשיו. חכמה היא לדעת מה אסור לי להמשיך לדחות כאילו הזמן הבטיח לי שהוא יחכה. ובראש השנה השאלה הזאת נעשית כמעט בלתי נמנעת. כי אנחנו עומדים שוב באותו מקום שבו עמדנו לפני שנה. אותו מחזור. אותן תפילות. אותו שופר. אבל אנחנו כבר לא בדיוק אותם אנשים.

שנה שלמה עברה. והשאלה אינה רק מה אנחנו רוצים מן השנה החדשה. אולי השאלה היא :איזה דבר חשוב אנחנו מסרבים לקחת איתנו לעוד שנה כשהוא עדיין מחכה שנחיה אותו? יש דברים שהשאלה הזאת קשה במיוחד לגביהם ,מפני שאנחנו יודעים בסתר הלב שלא כל מה שנמצא בחיינו יישאר שם עד שנחליט להתפנות אליו .יש דברים שיש להם חלון זמן ,וגם אם איננו יודעים מתי הוא ייסגר, אנחנו יודעים שהוא אינו פתוח לעולם .דווקא משום כך ראש השנה אינו רק הזדמנות לשאול מה אנחנו רוצים להוסיף בשנה הבאה ,אלא גם מה איננו מוכנים עוד להשאיר בחדר ההמתנה. אולי הדוגמה הכואבת ביותר היא ההורים שלנו .כשהיינו ילדים נדמה היה שהם תמיד יהיו שם .אחר כך גדלנו ,הקמנו משפחות ,התחלנו לעבוד והחיים התמלאו .אנחנו אוהבים אותם ,מתקשרים ,מבקרים כשאפשר, אבל תמיד יש משהו דחוף יותר .לפעמים אבא מתקשר באמצע יום עמוס ואנחנו אומרים שנחזור אליו בערב .לפעמים אמא מבקשת שנבוא ואנחנו מבטיחים שבשבוע הבא יהיה רגוע יותר .בדרך כלל באמת נחזור ,בדרך כלל באמת יהיה שבוע נוסף ,ואין שום צורך לחיות מתוך חרדה .אבל יש אמת פשוטה שאיננו אוהבים לחשוב עליה :מספר השיחות שעוד יהיו לנו עם ההורים אינו אינסופי. אדם יכול להגיע לגיל שבו הוא מוכן לתת הרבה מאוד בשביל עוד שיחה אחת שהוא דחה מפני שהיה עסוק .לא משום שהיה בן רע ,אלא משום שהיה בטוח שיהיה אחר כך .כמעט כולנו חיים כך במידה מסוימת ,מפני שאי אפשר לנהל חיים כאשר בכל שיחת טלפון אנחנו חושבים שזו אולי האחרונה .זו אינה דרך בריאה לחיות .אבל בין חרדה לבין אדישות יש מקום רחב ששמו הכרת ערך .לא צריך לפחד שהרגע ייגמר כדי להבין שהוא אינו מובן מאליו. הדבר נכון גם לחברויות .יש חברים שהיו פעם חלק עמוק מחיינו ,ואז החיים התפצלו .עבודה ,מעבר דירה ,משפחה ,קצב אחר .איש לא רב, איש לא החליט להיפרד ,פשוט הפסקנו למצוא זמן .מדי פעם אנחנו

נזכרים ואומרים שצריך להיפגש .עוברים חודשים ,לפעמים שנים .יום אחד אנחנו פוגשים במקרה ,מתחבקים ואומרים שוב" :חייבים לשבת". ושנינו מתכוונים לכך באמת .אלא שכוונה ללא זמן ביומן יכולה להישאר כוונה במשך עשור. יש קשרים שאפשר לחדש גם אחרי שנים ,ויש קשרים שמשהו בהם הולך ונחלש .לא בגלל כעס ,אלא מפני שקשר זקוק לנוכחות .אהבה יכולה להישאר בלב ,אבל חיים משותפים נוצרים מזמן משותף .אנחנו יכולים לאהוב אנשים מאוד ובכל זאת לאבד אותם לא מפני שבחרנו להתרחק ,אלא מפני שמעולם לא בחרנו מספיק להתקרב. והדבר נעשה חריף במיוחד כאשר יש צורך לבקש סליחה .כמעט אף אחד אינו אומר לעצמו :החלטתי שלעולם לא אבקש ממנו סליחה .בדרך כלל אנחנו אומרים משהו הרבה יותר נוח :עכשיו זה עדיין טרי ,ניתן לזמן לעשות את שלו .אחר כך אנחנו אומרים שעבר כבר זמן וזה יהיה מוזר לפתוח שוב .ככל שהזמן עובר ,המבוכה גדלה ,והשתיקה מקבלת משקל משל עצמה .מה שהיה יכול להיות משפט קשה אחרי שבוע נעשה שיחה מפחידה אחרי שלוש שנים. דווקא לקראת ראש השנה הדברים מקבלים משמעות אחרת .אנחנו מבקשים להיכנס לשנה חדשה ,אבל לפעמים גוררים איתנו לתוכה חשבונות שכבר הפכו ישנים רק מפני שלא היה לנו אומץ לגעת בהם. אולי אנחנו מחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון .אולי אנחנו בטוחים שהוא אשם יותר .אולי אנחנו מפחדים שבקשת סליחה תתפרש כהודאה שכל האשמה שלנו .אבל אפשר לבקש סליחה על החלק שלנו בלי למחוק את החלק של האחר .אפשר לומר :גם אם נפגעתי ,אני מצטער על הדרך שבה פגעתי .גם אם צדקתי בחלק מן הדברים ,לא כל מה שעשיתי מתוך הצדק היה נכון. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ט) כותב" :אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום... אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו

מה שהוא חייב לו וירצהו" .יש כאן אמירה הלכתית חדה :יש דברים שאי אפשר לפתור רק בתוך הלב .חרטה פנימית חשובה ,אבל כאשר הפגיעה הייתה באדם אחר ,התשובה צריכה לצאת מן הלב ולפגוש את האדם שנפגע. וכמה פעמים אנחנו יודעים זאת ,ובכל זאת אומרים :אחרי ראש השנה אתקשר ,לפני יום הכיפורים אדבר איתו ,בהזדמנות אכתוב .לפעמים אפילו עשרת ימי תשובה עוברים ואנחנו עדיין מחכים לרגע המתאים. אבל אולי הרגע המתאים אינו רגע שבו לא יהיה מביך .אולי הרגע המתאים הוא הרגע שבו הבנו שהמבוכה אינה סיבה מספקת להמשיך לשאת פגיעה לשנה נוספת. יש דברים שאנחנו דוחים מפני שהם אינם חשובים מספיק ,ויש דברים שאנחנו דוחים דווקא מפני שהם חשובים כל כך שאנחנו מפחדים לגעת בהם. זה נכון גם לבריאות .כמעט כל אדם יודע לומר מה הוא צריך לעשות. לישון יותר ,לזוז יותר ,להיבדק כשצריך ,לאכול בצורה נכונה יותר, להפחית עומס .הבעיה בדרך כלל אינה מחסור מוחלט במידע .אנחנו אומרים שנעשה זאת כשהלחץ יירגע .אלא שהגוף אינו עובד לפי היומן שאנחנו מתכננים לעתיד .הוא חי עכשיו ,והוא צובר גם את מה שאנחנו דוחים עכשיו. אין צורך להפוך כל החלטה בריאותית לפחד ממחלה .להפך .בריאות אינה צריכה להיות חרדה מתמדת מפני מה שעלול לקרות .אבל יש משהו מוזר בכך שאדם מסוגל להשקיע שעות בתכנון העתיד הכלכלי שלו ובאותה שעה להתייחס לגוף שאמור לשאת אותו אל העתיד כאילו הוא מובטח .אנחנו חוסכים כסף לשנים שעוד לא הגיעו ,אבל לפעמים מתקשים להשקיע בגוף שאמור להגיע אליהן. וזה נכון גם לתורה .כמה אנשים אומרים כבר שנים :יום אחד אני רוצה ללמוד את זה ברצינות .כשאצא לפנסיה .כשהילדים יגדלו .כשהעבודה תירגע .כשיהיה לי ראש .אבל הלל הזקן כבר הזהיר" :ואל תאמר לכשאפנה אשנה ,שמא לא תפנה" (אבות ב ,ד) .לא מפני שאדם צריך

לעזוב את האחריות שלו ולשבת כל היום בבית המדרש ,אלא מפני שאם התורה חשובה לו ,היא צריכה לקבל מקום בתוך החיים שיש לו ,לא רק בתוך החיים שהוא מדמיין שיהיו לו. לפעמים עשרים דקות ביום נראות קטנות מדי ולכן אנחנו מחכים לשעה שלמה .אבל עשרים דקות ביום במשך שנים הן עולם .לפעמים אדם אינו מתחיל מסכת מפני שאין לו זמן ללמוד דף שלם ,ובדרך הוא מאבד מאות ימים שבהם יכול היה ללמוד מעט .אנחנו נוטים להעריך מאוד פעולות גדולות ולזלזל בהצטברות של פעולות קטנות ,אבל החיים עצמם בנויים בעיקר מהצטברות. שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,אומר בספר משלי (יג ,יא)" :הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה" .בפשוטו של מקרא הפסוק מדבר על ממון הנאסף בהדרגה ,אבל העיקרון שהוא מצייר מוכר כמעט בכל תחום בחיים :דברים גדולים נבנים לעיתים קרובות מעט אחר מעט .קשר ,ידע, בריאות ,אמון ,תפילה ,מקצועיות ואפילו שינוי באופי אינם נוצרים בדרך כלל ביום אחד .הם מצטברים. אנחנו מחכים לפעמים ליום שבו יהיה לנו מספיק זמן לעשות הרבה ,ומפסידים את הימים שבהם היה לנו מספיק זמן לעשות מעט. אבל יש תחום אחד שבו הדחייה מתוחכמת במיוחד :החלומות שלנו .לא כל חלום צריך להתגשם .יש חלומות של גיל עשרים שאדם מביט בהם בגיל ארבעים ומודה לקב"ה שלא יצאו לפועל .יש שאיפות שמתבררות כלא מתאימות ,ויש רצונות שצריך לוותר עליהם מפני שיש אחריות גדולה מהם .בגרות אינה מרדף עיוור אחרי כל חלום שהיה לנו אי פעם. אבל יש חלומות שאינם עוזבים. הם חוזרים מדי פעם. ספר שרצינו לכתוב. מקצוע שרצינו ללמוד. מקום שרצינו להגיע אליו.

פרויקט שרצינו להקים. שיחה שרצינו לקיים. שינוי שרצינו לעשות. בכל פעם שאנחנו פוגשים את הרעיון ,משהו מתעורר ,ואז מגיע המשפט: לא עכשיו. לפעמים באמת לא עכשיו. אבל אם אותו "לא עכשיו" חוזר במשך עשר שנים ,אולי הגיע הזמן לשאול מה הוא אומר. האם המציאות באמת אינה מאפשרת? האם המחיר באמת גבוה מדי? או שאני מפחד לגלות מה יקרה אם הדבר שהיה חלום יהפוך למציאות? כי חלום בדמיון אינו נכשל. ספר שלא נכתב יכול להיות יצירת מופת. עסק שלא נפתח יכול להיות הצלחה אדירה. הרצאה שלא נתנו יכולה להיות מופלאה. קשר שלא ניסינו ליצור יכול היה להיות מושלם. האפשרויות בדמיון אינן משלמות מחיר. המציאות כן. וברגע שאנחנו מתחילים ,אנחנו מסכימים לוותר על השלמות של האפשרות כדי לקבל את חוסר השלמות של הדבר האמיתי. יש אנשים ששומרים את החלום שלהם כל כך טוב ,עד שהם מגינים עליו מפני הסכנה היחידה שיכולה להגשים אותו :המציאות. ואולי כאן צריך לשאול שאלה לא פשוטה :מה יותר מפחיד אותנו, להיכשל או להצליח?

אנחנו מדברים הרבה על פחד מכישלון ,אבל גם הצלחה משנה חיים .אם אצליח ,אולי אצטרך לקחת אחריות .אולי אצטרך לעזוב מקום מוכר. אולי אנשים יצפו ממני ליותר .אולי אצטרך להוכיח שההצלחה הראשונה לא הייתה מקרית .לפעמים החלום נוח יותר כשהוא רחוק ,מפני שאז אנחנו יכולים לרצות אותו בלי להתמודד עם המחיר שלו. וזו הסיבה שלא כל "אני רוצה" הוא עדיין רצון שמוכן לחיים. לפעמים אנחנו רוצים את התוצאה אבל לא את הדרך. רוצים להיות בכושר ,אבל לא את האימונים. רוצים זוגיות עמוקה ,אבל לא את השיחות הקשות. רוצים לדעת תורה ,אבל לא את השנים של לימוד. רוצים עסק מצליח ,אבל לא את חוסר הוודאות. רוצים לכתוב ספר ,אבל לא את התיקונים. רוצים להשתנות ,אבל לא את הרגעים שבהם הדפוס הישן יילחם על מקומו. ראש השנה יכול להיות מלא ברצונות כאלה .אנחנו רוצים להיות אנשים אחרים ,אבל לא תמיד שואלים מה האדם האחר הזה עושה ביום רגיל. כי השינוי אינו מתרחש בראש השנה בלבד. הוא מתחיל שם. אבל הוא נבחן ביום שלישי רגיל בחודש מרחשוון. כשאין שופר. כשאין מחזור. כשאין תחושת התחלה. כשאותו אדם מרגיז אותנו שוב. כשאנחנו עייפים.

כשאין איש שרואה את הקבלה שקיבלנו. כשקל מאוד לומר :מחר. הקבלה של ראש השנה אינה נבחנת ברגע שבו הלב מתעורר .היא נבחנת ברגע שבו ההתעוררות כבר איננה ,והבחירה עדיין נשארת. וזו אולי הסיבה שלא מספיק לשאול בראש השנה מה אני רוצה לשנות. צריך לשאול שאלה מעשית הרבה יותר :מה אני מתכוון לעשות כאשר לא ארצה לעשות את מה שאני רוצה עכשיו? אם החלטתי ללמוד ,מה יקרה ביום עמוס? אם החלטתי להשקיע בזוגיות ,מה יקרה בשבוע שאין בו כוח? אם החלטתי לשמור על הבריאות ,מה יקרה אחרי הפעם הראשונה שאשבור את התוכנית? אם החלטתי לדבר אחרת בבית ,מה יקרה כאשר שוב ילחצו בדיוק על הכפתור שמוציא אותי משלוותי? השינוי האמיתי אינו נבנה מן הימים שבהם קל לנו לעמוד בהחלטות שלנו. הוא נבנה מן הדרך שבה אנחנו מתייחסים לימים שבהם לא עמדנו בהן. אדם פספס יום אחד ואומר :הרסתי הכול. אדם נפל פעם אחת ואומר :ידעתי שלא אצליח. אדם חזר להרגל הישן ואומר :שום דבר לא השתנה. וכך כישלון קטן מקבל כוח למחוק תהליך שלם. אבל אולי זו בדיוק אחת המתנות של ראש השנה :הוא מלמד אותנו שהזמן אינו רק קו שמתרחק מאחורינו .הוא גם מעגל שנותן לנו אפשרות לפגוש שוב את אותם מקומות ,אבל לא להיות בהם בדיוק אותו אדם. אנחנו חוזרים לאותו ראש השנה. אבל לא חייבים לחזור לאותה החלטה באותה צורה.

אפשר לבוא חכמים יותר. אפשר לומר :בשנה שעברה רציתי מאוד ,אבל לא בניתי דרך. השנה אני רוצה פחות הצהרה ויותר מבנה. פחות "אני אשתנה" ויותר "זה הדבר הקטן שאני עושה". פחות "יום אחד" ויותר תאריך. פחות "כשיהיה לי זמן" ויותר החלטה מה מקבל זמן. ואולי אז אנחנו מגלים דבר גדול :ההפך מדחיינות אינו להספיק הכול. ההפך מדחיינות הוא להפסיק לתת לדברים החשובים ביותר בחיינו תמיד את הזמן שנשאר. כי לפעמים לא נשאר. ולכן השאלה של ראש השנה אינה כמה דברים נספיק בשנה הבאה .איש אינו יודע מה תביא השנה ,ואיש אינו יכול לעשות הכול. השאלה היא אחרת: אם גם השנה תהיה עמוסה ,מורכבת ,בלתי צפויה ולא מושלמת, אילו דברים חשובים לנו מכדי שנמשיך לחכות שהחיים יתפנו בשבילם? אולי כאן אנחנו מגיעים אל אחת הנקודות העמוקות ביותר של ראש השנה .מפני שעד עכשיו דיברנו על הדברים שאנחנו דוחים כאילו הזמן העומד לרשותנו ידוע לנו ורק צריך ללמוד להשתמש בו נכון .אבל ראש השנה מכניס אל החיים ידיעה אחרת ,ידיעה שאנחנו בדרך כלל מעדיפים להשאיר בשולי התודעה :אנחנו איננו יודעים כמה זמן ניתן לנו. אין צורך לחיות עם המחשבה הזאת בכל בוקר ,ואין שום מעלה בחרדה מפני העתיד .אדם צריך לתכנן ,לחסוך ,להתחייב ,לקבוע פגישות לחודש הבא ולחלום על שנים שעוד יבואו .התורה עצמה בונה חיים של אחריות לעתיד .אבל יש הבדל בין לתכנן את העתיד לבין להתייחס אליו כאילו הוא כבר שייך לנו .העתיד הוא המקום שבו אנחנו מתכננים לחיות, אבל הוא המקום היחיד שבו עדיין לא קיבלנו אפילו יום אחד.

אולי משום כך יש רגע בתפילות הימים הנוראים שבו כל בית הכנסת משתנה .החזן מתחיל את תפילת "ונתנה תוקף" ,והאדם שומע מילים שקשה מאוד להישאר אדיש אליהן" :בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון ,כמה יעברון וכמה יבראון ,מי יחיה ומי ימות ,מי בקצו ומי לא בקצו ,מי במים ומי באש ,מי בחרב ומי בחיה ,מי ברעב ומי בצמא ,מי ברעש ומי במגפה ,מי בחניקה ומי בסקילה ,מי ינוח ומי ינוע ,מי ישקט ומי יטרף ,מי ישלו ומי יתיסר ,מי יעני ומי יעשר ,מי ישפל ומי ירום". המסורת המפורסמת על הפיוט הזה מובאת בדברי רבי יצחק מווינה, בעל ספר אור זרוע (חלק ב ,הלכות ראש השנה ,סימן רעו) .הוא מביא בשם רבי אפרים מבונא את המעשה הנורא ברבי אמנון ממגנצא ,שמסר את נפשו על קדושת השם .לאחר הייסורים הקשים שעבר הובא בראש השנה לבית הכנסת ,ושם ,לפני קדושה ,אמר את "ונתנה תוקף" .לאחר מכן ,מספר האור זרוע ,נראה רבי אמנון בחלום לרבי קלונימוס בן משולם ,לימד אותו את הפיוט וציווה עליו לשלוח אותו בכל תפוצות הגולה" ,להיות לו עד וזכרון". כשיודעים את הסיפור הזה ,קשה לשמוע באותה צורה את המילים "מי יחיה ומי ימות" .הן אינן רעיון פילוסופי על קוצר החיים .על פי המסורת שמביא האור זרוע ,הן קשורות באדם שעמד בעצמו במקום שבו הזמן חדל להיות מושג מופשט. אבל אם כל מה ש"ונתנה תוקף" יעשה לנו הוא להפחיד אותנו ,החמצנו משהו עמוק מאוד. מפני שהפיוט אינו מסתיים ב"מי יחיה ומי ימות" .אחרי התיאור המטלטל מגיעות המילים" :ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רע הגזרה". האדם אינו נשאר משותק מול חוסר הוודאות .הוא נקרא לפעולה .יש תשובה .יש תפילה .יש צדקה .יש דברים שאפשר לעשות עכשיו. ואולי זו אחת התשובות הגדולות לשאלת הזמן .העובדה שאיננו שולטים בעתיד אינה אמורה לשתק אותנו ,אלא להחזיר אותנו אל המקום היחיד שבו יש לנו יכולת לפעול :ההווה.

אנחנו איננו יודעים כמה ימים יהיו לנו ,אבל אנחנו יודעים שיש לנו את היום שבו אנחנו נמצאים. וזה משנה את כל היחס לדחייה. אם אדם היה יודע בוודאות שיש לו עוד חמישים שנה ,אולי היה יכול לומר לעצמו שיש דברים שאפשר להשאיר לעוד עשר שנים .אבל הוא אינו יודע .מצד שני ,אם יחיה בכל יום כאילו הוא היום האחרון ,הוא לא יוכל לבנות שום דבר .הוא לא יוכל לגדל משפחה ,להשקיע בעסק ,ללמוד מקצוע או ליצור תוכניות ארוכות טווח. החכמה נמצאת בין שני הקצוות. לתכנן כאילו יהיו שנים. לחיות כאילו היום חשוב. להשקיע בעתיד בלי להקריב לו את כל ההווה. לדעת שיש מחר בלי להפוך את המחר למחסן שאליו אנחנו שולחים את כל הדברים החשובים לנו. אולי לכך התכוונה אותה בקשה של דוד המלך בספר תהלים (צ ,יב): "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" .לא "הודע לנו מתי נמות". דוד המלך אינו מבקש תאריך .הוא מבקש ללמוד כיצד ידיעת גבולות הזמן הופכת לחכמת חיים. וחכמת חיים אינה בהכרח לעשות יותר. לפעמים היא לעשות פחות ,אבל את הדבר הנכון. אדם יכול להספיק עשרים משימות ביום ולהזניח את האדם החשוב ביותר בחייו .הוא יכול לענות למאה הודעות ולא לענות לשיחה אחת שהיה צריך לקיים כבר שנים .הוא יכול להיות יעיל להפליא ועדיין לדחות את החיים. אפשר לנהל זמן מצוין ולבזבז חיים שלמים. מפני שניהול זמן שואל כיצד להספיק יותר. חכמת הזמן שואלת מה בכלל ראוי להספיק.

וזה הבדל עצום. אולי לכן בראש השנה אנחנו לא צריכים רק רשימה של קבלות .לפעמים רשימה ארוכה אפילו מאפשרת לנו לברוח מן השאלה הגדולה .קל יותר להחליט על עשרה דברים קטנים מאשר לשאול איזה דבר אחד בחיים שלי אני יודע כבר זמן רב שאינני יכול להמשיך לדחות. לפעמים זה קשר. לפעמים זו בריאות. לפעמים זו תפילה. לפעמים זו החלטה כלכלית. לפעמים זו שיחה עם ילד. לפעמים זו בקשת סליחה. לפעמים זו היכולת לומר "לא" למשהו שכבר שנים גוזל מאיתנו את החיים. ולפעמים הדבר שאנחנו דוחים אינו פעולה אלא הכרה. אדם יודע שהעבודה שלו גובה ממנו מחיר שהוא כבר אינו מוכן לשלם, אבל הוא עדיין לא מוכן להודות בכך. אדם יודע שיש בעיה בזוגיות ,אבל כל עוד לא קוראים לה בשם אפשר להמשיך עוד קצת. הורה יודע שילד מסוים זקוק לעזרה ,אבל מפחד לבדוק מפני שהבדיקה עלולה לתת שם לדבר שהוא מעדיף לא לדעת. אדם יודע שהוא שחוק. יודע שהוא כועס. יודע שהוא בורח. יודע שמשהו צריך להשתנות.

אבל לפעמים עצם הידיעה דורשת מאיתנו אחריות ,ולכן אנחנו מעדיפים להישאר באזור שבו אנחנו "עדיין חושבים על זה". יש דברים שאנחנו דוחים לא מפני שאיננו יודעים את התשובה, אלא מפני שאנחנו יודעים שאחרי שנאמר אותה בקול כבר יהיה קשה להמשיך לחיות כאילו איננו יודעים. ראש השנה הוא יום קשה במיוחד לבריחה הזאת. מפני שראש השנה מכריח אותנו לעמוד. העולם ממשיך בחוץ ,אבל אנחנו עומדים בתפילה. אנחנו מפסיקים לרגע לעשות ומתחילים להביט. מה עשינו עם השנה הזאת? לא מה תכננו. לא מה רצינו. לא מה נספיק בעתיד. מה עשינו. והפער בין הכוונות לבין החיים יכול להיות כואב. אבל הוא גם יכול להיות אחד המקומות הפוריים ביותר של היום. מפני שאדם שמגלה פער אינו חייב לשנוא את עצמו. הוא יכול ללמוד ממנו. אם במשך שלוש שנים אני אומר שמשהו חשוב לי ואינני נותן לו זמן ,אולי הגיע הזמן לשאול לא רק מדוע אין לי זמן ,אלא האם אני באמת מסדר את החיים לפי מה שאני אומר שחשוב לי. זו שאלה לא נעימה. כי כולנו אוהבים לחשוב שאנחנו יודעים מה חשוב לנו.

אבל הדרך המדויקת יותר לגלות מה חשוב לאדם אינה תמיד לשאול אותו. לפעמים צריך להסתכל ביומן שלו. להסתכל בחשבון הבנק. להסתכל לאן הולכת האנרגיה. להסתכל במה הוא עוסק כאשר יש לו שעה פנויה. לא מפני שכל שעה צריכה להיות יעילה או רוחנית .אדם צריך גם לנוח, ליהנות ,להתאוורר ולא לעשות דבר .מנוחה אינה בזבוז זמן .לפעמים היא בדיוק מה שהחיים צריכים. אבל אם אדם אומר במשך שנים שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחייו ,ובפועל היא מקבלת באופן קבוע רק את השאריות של הזמן והכוח ,נוצר פער שכדאי להביט בו. אם אדם אומר שהתורה מרכזית בחייו ,אבל היא תמיד הדבר הראשון שיורד מן היומן כאשר נהיה עמוס ,כדאי לשאול מה קרה. אם אדם אומר שהבריאות חשובה ,אבל כל דבר אחר מקבל קדימות עליה ,אולי אין כאן בעיית ידע. יש כאן סדר עדיפויות שהחיים בפועל מספרים עליו אמת שונה מזו שהמילים מספרות. היומן שלנו הוא לפעמים פירוש כואב מאוד לערכים שלנו. וזו אולי אחת הבדיקות שכדאי לעשות בראש השנה :לא רק לשאול במה אני מאמין ,אלא איזה חלק מן האמונה הזאת קיבל מקום ממשי בשנה שעברה. ואז ,במקום לקבל על עצמנו עשרים החלטות ,אולי אפשר לבחור דבר אחד. דבר אחד שהגיע זמנו. לא הדבר המרשים ביותר.

לא הדבר שאפשר לספר עליו. הדבר שאם נגיע לראש השנה הבא והוא עדיין יהיה באותו מקום ,יהיה לנו קשה להסביר לעצמנו מדוע. ואז לתת לו צורה. אם זו שיחה ,לקבוע מתי היא מתקיימת. אם זה לימוד ,לקבוע זמן. אם זו בריאות ,לקבוע את הצעד הראשון. אם זו בקשת סליחה ,לא לנסח אותה במשך שלושה חודשים .ליצור קשר. אם זו זוגיות ,לא לומר "נשקיע יותר" .להחליט מה משתנה השבוע. אם זה ילד ,לא לומר "אהיה יותר נוכח" .לבחור זמן שבו אנחנו באמת איתו. כי החיים אינם משתנים מן המשפט "זה חשוב לי". הם משתנים כאשר משהו חשוב מקבל מקום. וכאן יש נקודה נוספת שחשוב מאוד לומר :גם אחרי שנחליט ,אנחנו כנראה נדחה לפעמים. גם אחרי ראש השנה יהיו ימים עמוסים. גם אחרי קבלה אמיתית תהיה נפילה. גם אחרי שיחה מרגשת נחזור להרגלים ישנים. ראש השנה אינו הופך אותנו למלאכים. אבל אולי הוא יכול לתת לנו משהו מציאותי יותר :יכולת לזהות מהר יותר שאנחנו שוב דוחים. פעם לקח לנו שנה להתעורר. אולי עכשיו ייקח חודש.

אחר כך שבוע. אחר כך יום. שינוי אינו רק היכולת לא ליפול לדפוס הישן .לפעמים הוא היכולת לחזור ממנו מהר יותר. וכך "אחר כך" מתחיל לאבד מעט מכוחו. אדם שומע את עצמו אומר "אחרי החגים" ,ועוצר. אחרי החגים מתי? באיזה יום? מה בדיוק צריך לקרות כדי שאתחיל? אם אין תשובה ,אולי "אחרי החגים" אינו זמן. אולי הוא מחבוא. וזה ביטוי כל כך מוכר דווקא בתקופה הזאת .לפני החגים קשה להתחיל, בחגים אין שגרה ,ולכן "אחרי החגים" .יש דברים שבאמת נכון לדחות לאחריהם .אבל הביטוי הזה יכול להפוך בקלות למקום שאליו אנחנו שולחים כל דבר שאיננו רוצים להתמודד איתו עכשיו. והנה מגיע אחרי החגים. החיים חוזרים. העבודה מצטברת. צריך להשלים את מה שנדחה לפני החגים. ואז מגיע החורף. ואחר כך פסח. והקיץ. והחופשות. ופתאום שוב אלול.

ואדם מגלה שהשנה שבה הוא התכוון להתחיל עומדת להסתיים. אולי הדבר העצוב ביותר אינו שהזמן עבר מהר .הדבר העצוב הוא לגלות שהזמן חיכה למעשים שאנחנו כל הזמן הבטחנו לו שנעשה אחר כך. ואולי זו יכולה להיות אחת הקבלות העמוקות של ראש השנה הזה :לא לקבל על עצמנו להספיק הכול ,אלא להפסיק לדחות דבר אחד שאנחנו כבר יודעים שהוא חלק מן החיים שאנחנו רוצים לחיות. לא כאשר נהיה מוכנים לחלוטין. לא כאשר לא נפחד. לא כאשר היומן יתרוקן. לא כאשר החיים יסתדרו. אלא בתוך החיים שיש לנו עכשיו. מפני שאולי אנחנו מחכים כבר שנים לרגע הנכון ,ולא שמנו לב לדבר הפשוט ביותר: הרגע הנכון אינו תמיד הרגע שבו התנאים מושלמים .לפעמים הרגע הנכון הוא הרגע שבו הבנו שהמחיר של להמשיך לחכות נעשה גדול מן הפחד להתחיל. ואולי כאן ,רגע לפני שאנחנו מבקשים שנה חדשה ,צריך לשאול מה אנחנו בכלל מתכוונים כשאנחנו אומרים "חדשה" .האם שנה נעשית חדשה רק מפני שהמספר בלוח השנה השתנה ,או מפני שמשהו באופן שבו אנחנו חיים בתוכה השתנה? הרי אפשר להיכנס לשנה חדשה עם אותם פחדים ,אותן דחיות ,אותם "אחרי החגים" ,אותם חלומות שמחכים ליום הנכון ואותן שיחות שאנחנו עדיין מתכוונים לקיים .התאריך יהיה חדש ,אבל החיים יכולים להישאר ישנים. ראש השנה מציב בפנינו אפשרות אחרת .לא למחוק את העבר ולא להעמיד פנים שהפכנו בלילה אחד לאנשים אחרים ,אלא להפסיק לתת לעבר להכתיב באופן אוטומטי את העתיד .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם

(הלכות תשובה ב ,ב) מתאר את התשובה וכותב" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד ...וכן יתנחם על שעבר" .התשובה כוללת מבט לאחור, אבל פניה קדימה .האדם אינו יכול לשנות את מה שעשה ,אבל הוא יכול להחליט שהעבר לא יקבל לבדו את זכות הכתיבה על הפרק הבא. אולי משום כך המילה "תשובה" עמוקה כל כך .היא אינה דורשת מאדם להמציא את עצמו מחדש ,אלא לשוב .לשוב אל דברים שהוא כבר יודע. לשוב אל אדם שהוא כבר רוצה להיות .לשוב אל סדרי עדיפויות שהעומס טשטש .לשוב אל קשרים שנדחקו .לשוב אל תפילה שהפכה להרגל. לשוב אל הילד שהפסיק לחכות שנניח את הטלפון .לשוב אל הגוף שכבר זמן רב מבקש תשומת לב .לפעמים החידוש הגדול ביותר של שנה חדשה אינו לגלות דבר שמעולם לא ידענו ,אלא להפסיק לדחות את מה שאנחנו יודעים כבר שנים. וזה דורש מאיתנו להבחין בין שני סוגים שונים מאוד של "עוד לא" .יש "עוד לא" של חכמה ,ויש "עוד לא" של פחד .יש אדם שאומר :עדיין אינני עושה את הצעד מפני שחסרים לי מידע ,הכשרה ,כסף או תנאים הכרחיים ,והוא יודע מה צריך לקרות כדי שה"עוד לא" יהפוך ל"עכשיו". לעומתו יש אדם שאומר כבר שנים "עוד לא" ,אבל אין לו שום תשובה לשאלה מתי כן .כאשר אין ל"אחר כך" תאריך ,תנאי או דרך, לפעמים הוא אינו תוכנית לעתיד אלא דרך מנומסת לברוח מן ההווה. לכן לא נכון לצאת מראש השנה עם מסר פשטני של "עשה הכול עכשיו". יש החלטות שצריך להבשיל .יש שיחות שכדאי לקיים רק לאחר שהכעס שוכך .יש השקעות שצריך לבדוק .יש שינויים בקריירה שאסור לבצע מתוך רגע של תסכול .יש קשרים שבהם דווקא סבלנות היא חכמה. התורה אינה מחנכת לפזיזות .שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,אומר בספר משלי (יט ,ב)" :גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא". לא כל מה שאפשר לעשות עכשיו צריך לעשות עכשיו ,ולא כל המתנה היא פחד.

השאלה העמוקה יותר היא האם בזמן שאני מחכה אני מתכונן ,או רק נמנע .אם אני רוצה לשנות מקצוע ועדיין איני יכול ,האם אני לומד ,בודק, חוסך ומתייעץ ,או רק אומר "יום אחד"? אם אני רוצה לתקן קשר ואינני מוכן עדיין לשיחה ,האם אני עובד על הכעס ומברר מה אני רוצה לומר, או רק מקווה שהזמן יעשה במקומי את מה שאני מפחד לעשות? אם אני רוצה ללמוד תורה ואין לי שעה ביום ,האם אני מחפש עשרים דקות ,או משתמש בהיעדר השעה כסיבה לא ללמוד אפילו עשר? המתנה חכמה מקרבת אותנו אל המעשה .דחייה משאירה אותנו באותו מקום ומחליפה רק את ההסבר. אולי זה מבחן פשוט שאפשר לקחת מראש השנה :לחשוב על דבר שאנחנו אומרים עליו כבר זמן רב "עוד לא" ,ולשאול מה השתנה בחצי השנה האחרונה כדי לקרב אותו אל ה"כן" .אם שום דבר לא השתנה, אולי אנחנו לא באמת מחכים .אולי אנחנו עומדים. וכאן מגיעה שאלה קשה עוד יותר :מה היה קורה אילו היינו יודעים שלא תהיה לנו שנה נוספת לדחות אליה את הדבר הזה? אין צורך לענות עליה בפחד .המטרה אינה לחיות כאילו כל יום הוא האחרון ולהכניס את הנפש לחרדה .המטרה היא להשתמש לרגע באפשרות הזאת כדי לחשוף סדרי עדיפויות. אילו ידענו שהזמן מוגבל ,עם מי היינו מדברים? על מה היינו מפסיקים לריב? למי היינו אומרים שאנחנו אוהבים אותו? על מה היינו מבקשים סליחה? איזו עבודה הייתה פתאום נראית פחות דחופה? איזה חלום היה נעשה חשוב יותר? איזה כעס היינו מגלים שאיננו רוצים לשאת איתנו?

ואז מגיעה השאלה החשובה :אם הדברים האלה היו נעשים חשובים כל כך ברגע שהיינו יודעים שהזמן מוגבל ,מדוע העובדה שאיננו יודעים כמה זמן יש לנו הופכת אותם לפחות חשובים? אולי זו בדיוק החכמה שביקש דוד המלך בספר תהלים" :למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ ,יב) .לא לדעת את מספר הימים, אלא לדעת שהם מספר .לא לקבל תאריך ,אלא לקבל פרופורציה. פרופורציה היא אחת המתנות הגדולות שראש השנה יכול לתת לאדם. דברים שבאמצע השנה נראים עצומים יכולים להיראות פתאום קטנים. מריבה שניהלנו חודשים .עלבון שאנחנו מחזיקים .תחרות עם אדם אחר. צורך להוכיח שאנחנו צודקים .ולעומתם דברים שאנחנו דוחים מפני שאינם צועקים יכולים לקבל מחדש את מקומם :משפחה ,בריאות, תורה ,תפילה ,חברות ,חסד ,מנוחה ,משמעות. לא מפני שהעבודה אינה חשובה. לא מפני שכסף אינו חשוב. לא מפני שהישגים אינם חשובים. אלא מפני שראש השנה שואל אותנו האם האמצעים נשארו אמצעים ,או שבדרך הפכו למטרות. אדם יכול לעבוד שנים כדי שהמשפחה תחיה טוב יותר ,ובשלב מסוים לשכוח שהעבודה הייתה אמורה לשרת את המשפחה ולא להחליף אותה .הוא יכול לחסוך לעתיד עד שאינו מרשה לעצמו לחיות שום דבר בהווה .הוא יכול לבנות קריירה כדי להרגיש משמעות ,ואז לגלות שהקריירה עצמה אכלה את כל המקומות שבהם הייתה משמעות. אחת השאלות החשובות בחיים היא לא רק בשביל מה אני עובד, אלא האם הדרך שבה אני עובד משאירה מקום לדבר שבשבילו התחלתי לעבוד. ראש השנה מאפשר לנו לבדוק את היחסים האלה מחדש.

אולי משום כך יש עוצמה גדולה כל כך בכך שבראש השנה אנחנו עוצרים כמעט את כל העשייה הרגילה .אנחנו לא מגיעים למשרד ,לא ממשיכים את סדר היום הרגיל ,לא מנסים להספיק עוד משימה .אנחנו עומדים לפני הקב"ה וממליכים אותו על העולם .בתוך עולם שמלמד אותנו שהכול תלוי במה שנספיק לעשות ,אנחנו עוצרים ומכריזים שיש מלך לעולם ,ושאנחנו איננו מנהלים את הכול. יש בכך גם שיעור ביחס לזמן. אנחנו עושים את שלנו. אבל איננו בעלי הזמן. אנחנו מתכננים. אבל איננו בעלי העתיד. אנחנו זורעים. אבל איננו יכולים להבטיח מה יצמח. ההכרה הזאת אינה אמורה להחליש את העשייה .להפך .היא יכולה לשחרר אותנו מן האשליה שאנחנו צריכים לחכות עד שנוכל לשלוט בכל התוצאות. לפעמים אדם אינו מתחיל מפני שהוא רוצה לדעת כיצד הדבר יסתיים. אבל אין לו שליטה על הסיום. יש לו אחריות על הצעד. אולי חלק מן האמונה הוא להפסיק לדרוש מן העתיד ערבויות לפני שאנחנו מוכנים לעשות בהווה את הדבר שאנחנו יודעים שנכון לעשות. זה אינו אומר לקחת סיכונים חסרי אחריות .אמונה אינה תחליף לשיקול דעת .אבל אחרי שבדקנו ,התייעצנו ,שקלנו ועשינו את מה שאפשר, מגיע רגע שבו עוד מחשבה אינה בהכרח מוסיפה חכמה .לפעמים היא רק דוחה את הבחירה.

יש אדם שמחפש עוד עצה מפני שהוא באמת אינו יודע. ויש אדם שמחפש עוד עצה מפני שאף עצה עדיין לא נתנה לו את מה שהוא באמת מחפש :הבטחה שלא יתחרט. את ההבטחה הזאת איש אינו יכול לתת. ואולי הבגרות אינה לדעת שלעולם לא נתחרט. היא לדעת שגם אם הדרך תהיה מורכבת ,אנחנו מוכנים לשאת באחריות לבחירה שעשינו לפי האמת שידענו באותו רגע. ראש השנה אינו נותן לנו מפה של השנה הבאה. אנחנו עומדים בו ולא יודעים מה יקרה עד ראש השנה הבא" .ונתנה תוקף" אומר זאת בעוצמה שקשה לעמוד מולה .איננו יודעים מי ינוח ומי ינוע ,מי ישקט ומי ייטרף ,מי יעשיר ומי יעני ,מי ישפל ומי ירום .כל כך הרבה מן השנה אינו בידינו. אבל אולי דווקא משום כך היום הזה מפנה את תשומת הלב למה שכן בידינו. תשובה. תפילה. צדקה. בחירה. תגובה. סדרי עדיפויות. היכולת לומר היום מילה טובה. היכולת להתקשר. היכולת לבקש סליחה. היכולת לקבוע זמן.

היכולת לעשות את הצעד הראשון. לא הכול בידינו. אבל משהו בידינו. ולפעמים אנחנו דוחים את המשהו שבידינו מפני שאנחנו עסוקים במה שאינו בידינו. אנחנו לא מתקשרים מפני שאיננו יודעים איך הוא יגיב. אבל התגובה שלו אינה בידינו .השיחה שלנו כן. אנחנו לא מתחילים מפני שאיננו יודעים אם נצליח. ההצלחה אינה מובטחת .ההתחלה אפשרית. אנחנו לא מבקשים סליחה מפני שאיננו יודעים אם יסלחו. הסליחה שלו בידיו .בקשת הסליחה בידינו. אנחנו לא משקיעים בקשר מפני שאיננו יודעים אם הוא ישתנה. השינוי שלו אינו בידינו .הדרך שבה אנחנו מגיעים לקשר כן. כמה מן החיים שלנו תקועים מפני שאנחנו מחכים לקבל שליטה על החלק שאינו שלנו לפני שאנחנו מוכנים לעשות את החלק שכן שלנו? ואולי כאן נמצאת אחת המתנות הגדולות של ראש השנה. הוא אינו מבטיח לנו שנה שבה הכול יסתדר. אנחנו מתפללים לשנה טובה ומתוקה ,לבריאות ,לפרנסה ,לשלום ולחיים ,ובכל ליבנו מבקשים שהקב"ה ימלא את בקשותינו לטובה .אבל לצד התפילה על מה שיקרה לנו ,ראש השנה מזמין אותנו לשאול מה נעשה אנחנו עם מה שיקרה. אולי לא נוכל לבחור את כל האירועים. אבל נוכל לבחור לא לדחות שוב ושוב את הדברים שכבר ברור לנו שהם חשובים.

לא את הכול. דבר אחד. שיחה אחת. זמן אחד. קבלה אחת שאפשר לחיות. צעד אחד שאפשר להתחיל. כי שנה חדשה אינה צריכה להתחיל במהפכה. לפעמים היא מתחילה ברגע שבו אדם מפסיק לומר על דבר אחד "אחר כך". והופך אותו ל"עכשיו". אולי זה כל ההבדל בין עוד ראש השנה שעובר עלינו לבין ראש השנה שמשהו ממנו עובר איתנו אל תוך השנה. לא כמה התרגשנו. לא כמה החלטנו. לא כמה הבטחנו לעצמנו שנהיה אחרים. אלא האם היה דבר אחד שהיה חשוב לנו מספיק כדי לקבל מקום ממשי בחיים. וכאשר יגיע ראש השנה הבא ,אם יזכה אותנו הקב"ה להגיע אליו לחיים טובים ולשלום ,אולי לא נצטרך לומר שעשינו הכול .איש אינו עושה הכול. אולי גם לא נוכל לומר שלא דחינו דבר .כולנו דוחים. אבל אולי נוכל להביט על השנה ולומר: היה דבר אחד שכבר שנים חיכה לי. והשנה הפסקתי לחכות.

כי הטרגדיה הגדולה של החיים אינה שלא הספקנו לעשות הכול. איש אינו מספיק הכול .הטרגדיה היא לגלות שהדברים שהיו חשובים לנו באמת נשארו כל השנים ב"אחר כך" ,בזמן שהחיים עצמם התרחשו עכשיו.

הערת מסגרת: Preserve exact extracted source body. Do not rewrite, summarize, translate, or create thin/query pages. Work must apply live exact dedup and latest active gate status before publication.