איך זוכרים את העבר בלי לתת לו לנהל את ההווה, ואיך נשארים נוכחים בברכות לפני שהן הופכות לזיכרון?

אם הקב"ה זוכר הכול ,למה ראש השנה נקרא יום הזיכרון? אם הקב"ה אינו שוכח דבר ,מדוע ראש השנה נקרא דווקא "יום הזיכרון" , ומדוע אנחנו מבקשים שוב ושוב" :זכרנו לחיים"? אולי מפני שזיכרון אמיתי אינו רק היכולת לשמור את העבר ,אלא הכוח להחליט מה נעשה איתו בהווה .מחקרים על הזיכרון האנושי מגלים עד כמה הוא מושפע מתשומת לב ,מפרשנות ומן הסיפור שאנחנו…

אם הקב"ה זוכר הכול ,למה ראש השנה נקרא יום הזיכרון? אם הקב"ה אינו שוכח דבר ,מדוע ראש השנה נקרא דווקא "יום הזיכרון" , ומדוע אנחנו מבקשים שוב ושוב" :זכרנו לחיים"? אולי מפני שזיכרון אמיתי אינו רק היכולת לשמור את העבר ,אלא הכוח להחליט מה נעשה איתו בהווה .מחקרים על הזיכרון האנושי מגלים עד כמה הוא מושפע מתשומת לב ,מפרשנות ומן הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ,בעוד התורה מלמדת שיש דברים שאסור לשכוח ויש דברים שאסור לתת להם להמשיך לנהל אותנו .איך ייתכן שאנחנו מתעדים אלפי רגעים ובכל זאת

מפספסים אותם בזמן אמת? מדוע אנחנו מתרגלים דווקא לברכות שפעם התפללנו עליהן? ואיך לוקחים מן העבר את החכמה בלי לקחת ממנו את הכלא? מסע אל הזיכרונות שאנחנו מחזיקים ,אל הזיכרונות שמחזיקים אותנו ,ואל השאלה שאולי כדאי לשמוע בתוך קול השופר :האם אנחנו זוכרים את החיים בזמן שהם עדיין שלנו? יש מילים שאנחנו אומרים בראש השנה כל כך הרבה פעמים ,עד שלפעמים דווקא ריבוי האמירה מסתיר את השאלה הפשוטה שמונחת בתוכן .אנחנו אומרים בקידוש "יום הזכרון" ,חותמים בתפילה "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" ,ובתפילת מוסף מקדישים ברכה שלמה לזכרונות .אנחנו מבקשים "זכרנו בזכרון טוב לפניך", אומרים "כי זכר כל המעשים לפניך בא" ,ומתארים את הקב"ה כמי ש"זוכר כל הנשכחות" .אבל אם עוצרים לרגע ,מתעוררת שאלה כמעט מתבקשת :אם הקב"ה אינו שוכח דבר ,מה פירוש שאנחנו מבקשים ממנו לזכור? אדם מבקש ממישהו "תזכור אותי" מפני שיש אפשרות שהוא ישכח. אנחנו מכניסים תזכורת לטלפון מפני שאנחנו עלולים לשכוח פגישה, כותבים רשימת קניות מפני שהזיכרון מוגבל ,ושומרים תאריך ביומן מפני שעוד שבועיים הוא עלול להיעלם מן התודעה .אבל הקב"ה אינו זקוק ליומן .אין אצלו מידע שנמחק ,שם שנשמט או אירוע שהלך לאיבוד .דוד המלך אומר בספר תהלים (קלט ,א-ד)" :ה' חקרתני ותדע .אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק .ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנת .כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה" .אם כך ,מדוע דווקא היום הגדול שבו אנחנו ממליכים את הקב"ה על העולם נקרא יום הזיכרון? אולי הטעות מתחילה בכך שאנחנו מעניקים למילה "זיכרון" בתורה את המשמעות המצומצמת שיש לה בשפה היומיומית .אצלנו לזכור פירושו בדרך כלל להחזיק מידע ולא לשכוח אותו .אבל כאשר התורה אומרת שהקב"ה "זכר" ,ברור פעמים רבות שאין הכוונה שהוא איבד מידע ואחר כך מצא אותו מחדש .הזיכרון המקראי עשוי לבטא מעבר מן הידיעה אל ההתייחסות ואל הפעולה.

לאחר חודשים ארוכים בתיבה נאמר בפרשת נח" :ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים" (בראשית ח ,א) .האם עד אותו רגע הקב"ה שכח שנח נמצא בתיבה? בוודאי שלא .הפסוק עצמו מחבר את הזכירה אל מה שמתרחש בעקבותיה" :ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים". הזיכרון אינו גילוי מחודש של קיומו של נח ,אלא נקודה שבה הידיעה מקבלת ביטוי במהלך ההנהגה. כך גם אצל רחל .שנים היא ממתינה לילד ,ולבסוף אומרת התורה: "ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל ,כב) .גם כאן אין מקום לומר שרחל נשכחה חלילה מידיעתו של הקב"ה .הזכירה מתוארת בצמוד לשמיעה ולפעולה .דבר שהיה קיים לפניו מקבל עכשיו ביטוי חדש במציאות. וזה בדיוק מה שאנחנו אומרים בברכת זכרונות של ראש השנה" :אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם ...כי זכר כל המעשים לפניך בא ואתה דורש מעשה כולם" .ובהמשך אנחנו מזכירים את נח ואומרים" :וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים" .הזיכרון כאן אינו ארכיון שמימי .הוא זיכרון שיש בו יחס, פקידה ,משמעות והנהגה. ופתאום השאלה משתנה .במקום לשאול כיצד ייתכן שהקב"ה צריך לזכור ,אפשר לשאול :מה פירוש לחיות בעולם שבו שום דבר מן החיים שלנו אינו נשכח? זו מחשבה שיכולה להפחיד ,אבל היא גם יכולה להיות מנחמת באופן עמוק .אדם עושה מעשה חסד שאיש אינו רואה .הוא עוצר לעזור למישהו ,מוותר על דבר עבור אדם אחר ,שומר על פיו ברגע שבו יכול היה להשפיל ,נותן צדקה בלי פרסום ,קם בלילה לילד ,מטפל בהורה מבוגר ,מתגבר על כעס ואף אחד אינו מוחא לו כפיים .בעולם האנושי האירועים האלה יכולים להיעלם .אין להם תמונה ,אין להם תעודה ואין להם מדד .אבל ראש השנה אומר :יש זיכרון שאינו תלוי בכך שמישהו צילם.

ומנגד ,גם רגעים שאנחנו מעדיפים למחוק אינם נמחקים רק מפני שהפסקנו לחשוב עליהם .הזיכרון האלוהי מעניק למעשים משמעות. החיים אינם אוסף רגעים שנעלמים מיד לאחר שהתרחשו .אם יש זיכרון לפני הקב"ה ,פירוש הדבר שהעבר שלנו אינו חסר משקל. אבל כאן מתרחש דבר מרתק .דווקא בדור שלנו ,אולי יותר מכל דור שקדם לנו ,אנחנו יודעים מה פירוש לחיות בעולם שכמעט אינו שוכח. הטלפון שומר אלפי תמונות .הענן שומר קבצים מלפני שנים .הרשתות החברתיות מזכירות לנו מה פרסמנו בעבר .הודעות ,סרטונים ,הקלטות ויומנים דיגיטליים הופכים חלקים עצומים מן החיים לארכיון .אדם יכול בתוך שניות לראות תמונה של הילד שלו מלפני עשר שנים ,למצוא התכתבות ישנה או לחזור לרגע שנשכח ממנו כמעט לחלוטין. מעולם לא הייתה לאדם הפרטי יכולת כה גדולה לתעד את חייו ,ובכל זאת אפשר לשאול שאלה כמעט פרדוקסלית :האם אנחנו באמת זוכרים יותר ,או שאנחנו רק שומרים יותר? תארו לעצמכם משפחה שמגיעה למקום מרהיב .נוף שלא רואים בכל יום .השמש שוקעת ,הילדים מתרגשים ,ויש רגע שאפשר פשוט לעמוד בתוכו .אבל כמעט באופן אוטומטי היד נכנסת לכיס .מוציאים את הטלפון ,מצלמים תמונה ,אחר כך וידאו ,אחר כך תמונה משפחתית ,ואז מגלים שאחד הילדים עצם עיניים וצריך לצלם שוב .עכשיו צריך לשלוח למשפחה ואולי גם להעלות .וכאשר מסיימים ,השקיעה כבר כמעט הסתיימה. יש בזה משהו מוזר .אנחנו יוצאים מן הרגע כדי לשמור את הרגע .אנחנו מפסיקים לרגע לחוות כדי לייצר הוכחה לכך שחווינו. וכאן המחקר הפסיכולוגי מציע נקודה מרתקת ,וחשוב לדייק בה. פרופסור לינדה הנקל מאוניברסיטת פיירפילד ערכה מחקרים במסגרת סיור במוזיאון ,שפורסמו בשנת 2014בכתב העת המדעי Psychological .Scienceהמשתתפים התבקשו להתבונן בחלק מן המוצגים ולצלם אחרים .בתנאים מסוימים נמצא שכאשר המשתתפים צילמו את המוצג כולו ,הם זכרו לאחר מכן פחות מן המוצגים ומפרטיהם בהשוואה

למוצגים שבהם רק התבוננו .הנקל כינתה את התופעה "אפקט הפגיעה בזיכרון בעקבות צילום" .עם זאת ,כאשר המשתתפים צילמו באופן ממוקד פרט מסוים ,התוצאה הייתה שונה .כלומר ,המחקר אינו מוכיח שצילום תמיד פוגע בזיכרון ,אלא מצביע על כך שהדרך שבה אנחנו מתעדים אירוע יכולה להשפיע על הקשב ועל האופן שבו הוא ייזכר. וזה חשוב ,מפני שמחקרים נוספים בתחום מצאו שהקשר בין צילום לזיכרון מורכב יותר ,ובמצבים מסוימים עצם הצילום עשוי להגביר תשומת לב לפרטים חזותיים .לכן אין כאן מלחמה בטלפון או במצלמה .השאלה עמוקה יותר :איפה נמצאת התודעה שלנו בזמן שאנחנו מתעדים את החיים? האם המצלמה עוזרת לנו להתבונן ,או מחליפה את ההתבוננות? האם אנחנו מצלמים מפני שהרגע נגע בנו ,או שאנחנו זקוקים לצילום כדי להרגיש שהרגע בכלל קרה? אפשר לראות זאת באירועים משפחתיים .הילד עולה לבמה .האבא רוצה לזכור את הרגע ולכן מצלם את כולו דרך מסך קטן .יש בכך היגיון ,ובעוד עשר שנים הסרטון יכול להיות יקר מאוד .אבל נוצר כאן מתח כמעט פילוסופי :כמה מן ההווה אנחנו מוכנים להפסיד כדי שיהיה לנו בעתיד תיעוד של ההווה שהפסדנו? זו אינה קריאה להפסיק לצלם .תמונות הן אוצר משפחתי .הן מסוגלות לעורר זיכרונות ,לחבר דורות ולהחזיר אל התודעה אנשים ורגעים שאחרת היו מיטשטשים .השאלה היא האם אנחנו עדיין יודעים גם להיות במקום בלי מיד להפוך אותו לקובץ. אולי זו אחת האירוניות הגדולות של זמננו :יש לנו יותר תמונות מן ההורים שלנו ,יותר סרטונים מן הסבים שלנו ויותר יכולת לתעד מכל דור שקדם לנו ,אבל אין שום טכנולוגיה שיכולה להבטיח שהיינו נוכחים ברגע שבו לחצנו על הכפתור .מצלמה יכולה לשמור את התמונה של הרגע. היא אינה יכולה לשמור במקומנו את העובדה שחיינו אותו. וזה מחזיר אותנו לראש השנה .אולי "יום הזיכרון" בא לשאול אותנו לא כמה מידע מן השנה שעברה נשמר ,אלא מה מן השנה שעברה באמת

נכנס לתוכנו .אדם יכול להחזיק בטלפון עשרת אלפים תמונות של הילדים ועדיין לגלות שהוא אינו זוכר מתי לאחרונה ישב עם אחד מהם בלי לעשות דבר נוסף .אפשר לשמור מאות תמונות מחופשות ולא לזכור שיחה אחת שהתרחשה בהן .אפשר לתעד כל יום הולדת ובכל זאת לפספס את העובדה שהאנשים שבתמונות הולכים ומשתנים. ילד שהיה קטן בראש השנה הקודם כבר אינו בדיוק אותו ילד .הורה שהיה לידנו בשנה שעברה התבגר בעוד שנה .גם אנחנו איננו אותם אנשים .השגרה מטשטשת את התנועה הזאת מפני שהיא מתרחשת לאט .אף אחד אינו קם בבוקר ומגלה שהילד גדל בעשר שנים .הוא גדל יום אחד בכל פעם ,ולכן נדמה לנו ששום דבר אינו משתנה .אבל כאשר מסתכלים בתמונה מלפני עשור ,פתאום רואים כמה הכול השתנה. אולי זו הסיבה שתמונות ישנות כל כך מטלטלות .לא מפני שהן מראות לנו רק את העבר ,אלא מפני שהן חושפות כמה מהר ההווה נעשה עבר. ואז "יום הזיכרון" מקבל משמעות אנושית נוספת .הוא אינו רק יום שבו אנחנו מבקשים להיזכר לפני הקב"ה .הוא יום שבו אנחנו מתבקשים לעצור לפני שעוד שנה הופכת לאלבום ולשאול :האם הייתי נוכח בחיים שאני עומד בעוד כמה שנים להתגעגע אליהם? זו שאלה קשה ,מפני שיש סיכוי גדול שחלק מן הדברים שאנחנו מתלוננים עליהם היום יהיו הדברים שנתגעגע אליהם מחר .הבית הרועש, הילדים שמבקשים ,הטלפונים של ההורים ,העומס של משפחה צעירה, הנסיעות להסיע ילד ואפילו חלקים מן השגרה שנראים לפעמים אפורים. אין צורך לייפות את הקושי .עייפות היא עייפות ,עומס הוא עומס ,והחיים אינם נעשים קלים רק מפני שבעתיד נתגעגע לחלק מהם .אבל אפשר להחזיק שתי אמיתות יחד :קשה לי עכשיו ,ובכל זאת יש בתוך הקושי הזה דברים יקרים שאינני רוצה לגלות את ערכם רק אחרי שהם ייעלמו. אולי אחת מצורות הזיכרון העמוקות ביותר היא לדעת לזהות את הדבר שעוד נתגעגע אליו בזמן שהוא עדיין נמצא איתנו. ואולי לכן יום הזיכרון מגיע דווקא בתחילתה של שנה .לפני שאנחנו רצים ליצור עוד אלפי רגעים חדשים ,ראש השנה מבקש מאיתנו לעצור ולבדוק

מה עשינו עם הרגעים שכבר קיבלנו .לא כמה מהם שמרנו בטלפון ,אלא כמה מהם שמרנו בתוכנו. אבל כאן רק מתחילה הבעיה האמיתית של הזיכרון .המחקר הפסיכולוגי גילה במשך עשרות שנים עובדה מטלטלת :הזיכרון האנושי אינו פועל כמצלמת וידאו ששומרת הקלטה מושלמת של האירוע .הוא משחזר את העבר ,ובתהליך השחזור הוא עשוי להיות מושפע מן המידע שקיבלנו לאחר האירוע ,מן הציפיות שלנו ומן האופן שבו פירשנו את מה שקרה. מחקריה הקלאסיים של פרופסור אליזבת לופטוס ועמיתיה בתחום הזיכרון הראו כיצד אפילו ניסוח של שאלה לאחר אירוע עשוי ,בתנאים מסוימים ,להשפיע על האופן שבו אנשים זוכרים אותו. וזה כבר לוקח אותנו אל שאלה אחרת לגמרי ,אולי מסוכנת יותר מכל מה ששאלנו עד עכשיו :אם הזיכרון שלנו אינו צילום מדויק של העבר, כמה מן החיים שלנו היום מנוהלים על ידי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שהיה אתמול? השאלה הזאת נעשית הרבה יותר מטלטלת כאשר מבינים עד כמה אנחנו סומכים על הזיכרון שלנו .כשאדם אומר "אני זוכר" ,הוא בדרך כלל אינו מתכוון לומר "זו הגרסה שהמוח שלי הצליח לשחזר" .מבחינתו הוא מספר עובדה .הוא היה שם .הוא ראה .הוא שמע .הוא יודע מה נאמר. ולכן כאשר אדם אחר זוכר את אותו אירוע בצורה שונה ,המסקנה הטבעית היא שאחד מהם אינו אומר אמת .אבל המחקר על הזיכרון האנושי מציע אפשרות הרבה יותר מורכבת :לפעמים שני אנשים יכולים להיות כנים לחלוטין ,בטוחים לחלוטין ,ובכל זאת לזכור את אותו אירוע באופן שונה. אחד המחקרים הקלאסיים והמפורסמים בתחום נערך בידי הפסיכולוגיות אליזבת לופטוס וג'ון פאלמר ופורסם בשנת 1974בכתב העת Journal .of Verbal Learning and Verbal Behaviorהמשתתפים צפו בסרטונים של תאונות דרכים ולאחר מכן נשאלו באיזו מהירות נסעו המכוניות כאשר הן התנגשו .החוקרים שינו את הפועל שבו נוסחה השאלה .בחלק מן הקבוצות השתמשו במילים שמשמעותן התנגשות מתונה יותר ,ובאחרות

במילה שהשתמעה ממנה התנגשות חזקה יותר .נמצא שניסוח השאלה השפיע על הערכות המהירות ,ובניסוי נוסף גם על דיווחים מאוחרים יותר ביחס לזכירת זכוכית שבורה שלא הייתה בסרטון .המחקר הפך לאחת מאבני היסוד בדיון על השפעת מידע שמגיע לאחר אירוע על הזיכרון. צריך כמובן להיזהר מאוד מן המסקנה .המחקר אינו אומר שאין לנו זיכרונות אמינים ,שכל זיכרון הוא המצאה או שאי אפשר לסמוך על שום דבר שאנחנו זוכרים .זו תהיה הגזמה שאין לה בסיס .הוא מלמד דבר עדין ומטריד הרבה יותר :הזיכרון שלנו אינו רק מקום שבו העבר נשמר. הוא גם מקום שבו העבר משוחזר. וההבדל הזה עצום. מצלמה אינה נעלבת .מצלמה אינה מתאהבת .מצלמה אינה יודעת מי ניצח בוויכוח .היא אינה זוכרת ילדות מתוך עיניו של ילד שנפגע ,ואינה מסתכלת על אירוע ישן מתוך מערכת יחסים שהתפתחה במשך עשרים שנה .האדם כן .אנחנו מגיעים אל הזיכרונות שלנו עם כל מה שקרה מאז ,עם הזהות שבנינו ,עם הסיפורים שסיפרנו לעצמנו ועם המשמעות שנתנו לדברים. אולי משום כך שני אחים שגדלו באותו בית יכולים לתאר שתי ילדות שונות לחלוטין .אחד אומר :אבא היה קשה איתנו מאוד .השני אומר :אבא היה אדם מסור שדרש מאיתנו מפני שהאמין בנו .שניהם ישבו ליד אותו שולחן, שמעו לעיתים את אותם משפטים וחיו עם אותם הורים .אבל הם אינם זוכרים רק עובדות .הם זוכרים גם את החוויה של העובדות. וכאן אנחנו מגיעים למקום שבו הפסיכולוגיה של הזיכרון פוגשת כמעט כל מערכת יחסים אנושית .זוג נשוי רב על אירוע שהתרחש לפני חמש שנים .הבעל אומר" :אני זוכר בדיוק מה אמרת" .האישה עונה" :זה בכלל לא היה כך" .ככל שהוויכוח מתקדם ,כל אחד נעשה בטוח יותר בזיכרונו, מפני שהוא אינו חווה אותו כהשערה .הוא רואה בתוכו סצנה .יש לה מילים ,רגשות ,הקשר ואפילו טון דיבור .עכשיו כבר לא רבים רק על האירוע .רבים גם על הזכות להגדיר את המציאות.

כמה מריבות אינן מתנהלות עוד על מה שקרה ,אלא על השאלה למי מותר להחזיק בגרסה הרשמית של מה שקרה. זו נקודה עצומה ,מפני שאם נבין שהזיכרון האנושי אינו הקלטה מושלמת ,אין פירוש הדבר שעלינו לוותר על האמת .להפך .פירוש הדבר שעלינו להיות צנועים יותר בדרך שבה אנחנו טוענים שאנחנו מחזיקים בה .במקום לומר "אני יודע בדיוק מה היה" ,אולי לפעמים נכון יותר לומר "כך אני זוכר את מה שהיה" .ההבדל בין שני המשפטים קטן מבחינה לשונית ,אבל עצום מבחינה אנושית. "אני יודע בדיוק מה היה" סוגר את הדלת. "כך אני זוכר את מה שהיה" משאיר מקום לכך שגם האדם שמולי חווה משהו. זה אינו אומר שכל גרסה נכונה באותה מידה .יש עובדות ,יש מסמכים ,יש הקלטות ,יש דברים שאכן התרחשו או לא התרחשו .אבל במרחבים הגדולים של חיי המשפחה ,החברות והיחסים ,אנחנו לא רבים רק על עובדות .אנחנו רבים על משמעות .אתה אמרת את המשפט הזה .נכון. אבל מה התכוונת? איך אני שמעתי אותו? מה כבר קרה בינינו לפני כן? מה המשפט הזה עשה לי? כאן הזיכרון אינו רק ארכיון .הוא חלק מן הזהות. ואולי זו הסיבה שיש זיכרונות שאדם ממשיך לחיות בתוכם הרבה אחרי שהאירוע הסתיים .ילד חוזר מבית הספר עם מבחן גרוע .המורה אומר משפט אחד" :ממך כנראה לא יצא תלמיד גדול" .אולי המורה שכח את המשפט עוד באותו ערב .הילד לא שכח .עוברות שנים .הוא כבר אינו הילד ההוא .הוא עובד ,מצליח ,מקים משפחה ,אולי אפילו מגיע להישגים מרשימים ,אבל במקום כלשהו בפנים עדיין יושב תלמיד קטן שמנסה להוכיח למורה שאיננו זוכר את שמו שהוא טעה. האירוע ארך עשר שניות. הזיכרון יכול לקבל ארבעים שנה.

לא תמיד משך האירוע קובע את משך ההשפעה שלו .לפעמים משפט שנאמר בדקה אחת מקבל חוזה שכירות לכל החיים. זה יכול לקרות גם בכיוון ההפוך .מורה אומר לילד" :אני מאמין בך" .אולי מבחינת המורה זה היה משפט רגיל .עבור הילד זה יכול להפוך לנקודת משען .אדם מבוגר מספר לפעמים על משפט ששמע לפני עשרות שנים כאילו נאמר אתמול .מדוע דווקא המשפט הזה נשאר? מפני שהזיכרון אינו שומר את כל החיים באותה עוצמה .אירועים מסוימים מקבלים משמעות ,והמשמעות עוזרת להם להישאר. וכאן צריך להוסיף עוד שכבה חשובה מן המחקר הפסיכולוגי .חוקרים העוסקים בזיכרון אוטוביוגרפי מצביעים על כך שהזיכרונות שאנחנו מספרים על עצמנו אינם רק רשימת אירועים מן העבר .הם משתלבים בתוך הסיפור שבאמצעותו אנחנו מבינים מי אנחנו .הפסיכולוג דן מקאדמס מאוניברסיטת נורת'ווסטרן פיתח במשך שנים את המחקר על מה שמכונה "זהות נרטיבית" ,הרעיון שלפיו בני אדם יוצרים תחושת זהות גם באמצעות הסיפור שהם בונים מן העבר ,ההווה והעתיד שלהם .אין פירוש הדבר שאנחנו ממציאים את חיינו ,אלא שאנחנו בוחרים ,מפרשים ומחברים אירועים לכדי סיפור שמסביר לנו מי אנחנו. וזה כבר הרבה יותר מזיכרון. מפני שאם הזיכרון הוא חלק מן הסיפור שאני מספר על עצמי ,אז שינוי האופן שבו אני מפרש את העבר עשוי לשנות גם את האופן שבו אני רואה את ההווה ואת העתיד. אדם יכול לספר את חייו כך" :תמיד דחו אותי" .הוא ימצא בזיכרון הרבה ראיות לכך .הילד שלא הזמין אותו ,הבחורה שלא רצתה לצאת איתו, מקום העבודה שלא קיבל אותו ,החבר שלא חזר אליו .כל אירוע כזה אמיתי .אבל כאשר הם מתחברים לסיפור אחד ,הסיפור מתחיל לחפש לעצמו המשך .עכשיו בכל פעם שמישהו אינו עונה מיד להודעה ,המוח כבר יודע לאיזו מגירה להכניס את האירוע :שוב דוחים אותי. אדם אחר יכול לספר לעצמו" :אני תמיד נכשל ברגעים החשובים" .גם כאן אולי יש זיכרונות אמיתיים .מבחן שלא הצליח בו ,עסקה שנפלה,

הזדמנות שהחמיץ .אבל ברגע שהאירועים נעשים זהות ,הם כבר אינם מספרים רק מה קרה .הם מתחילים להכתיב מה אפשרי. יש הבדל עצום בין "נכשלתי" לבין "אני כישלון" .הראשון הוא זיכרון של אירוע .השני הוא פסק דין על זהות. והבעיה בפסקי דין כאלה היא שהם אינם נשארים בעבר .הם מתחילים להשפיע על הבחירות בעתיד .אדם שנכשל בעסק אחד יכול ללמוד מן הכישלון ולהקים עסק טוב יותר ,אבל הוא יכול גם להסיק "אני לא בנוי לעסקים" ולעולם לא לנסות שוב .אדם שנפגע בקשר יכול ללמוד להיות זהיר יותר ,אבל הוא יכול גם להחליט בלי לומר זאת בקול שאי אפשר לסמוך על איש .אדם שחווה ביקורת קשה יכול לפתח יכולת להקשיב לביקורת ,אבל הוא יכול גם לבלות את שארית חייו בניסיון להוכיח לכולם שהוא מספיק טוב. העבר כבר איננו. אבל הוא ממשיך להצביע בבחירות של ההווה. וכאן נמצא אולי אחד המשפטים החשובים ביותר במאמר כולו :יש זיכרונות שאנחנו מחזיקים ,ויש זיכרונות שמחזיקים אותנו. זיכרון שאנחנו מחזיקים יכול ללמד אותנו .אני יודע מה קרה ,אני מכבד את הכאב ,אני מפיק ממנו מסקנות ,אבל אני נשאר האדם שמחליט מה לעשות עכשיו .זיכרון שמחזיק אותנו פועל אחרת .הוא אינו רק מידע שאנחנו נושאים .הוא מקבל זכות וטו .הוא מחליט למי נאמין ,ממה נפחד ,מה ננסה ,למי נסלח ואפילו מה אנחנו חושבים שמגיע לנו. אדם בן חמישים יכול לנהל חברה גדולה ועדיין לקבל החלטות מול אבא שכבר איננו .הוא רוצה להצליח לא מפני שהוא אוהב את מה שהוא עושה ,אלא מפני שבגיל שתים עשרה הרגיש שאבא לא העריך אותו .הוא רוכש עוד דבר ,משיג עוד תפקיד ,מקבל עוד תואר ,ובכל הישג יש בקשה שקטה :עכשיו אתה גאה בי? אבל האדם שאליו מופנית השאלה אולי כבר אינו בעולם. הזיכרון כן.

וזה אחד הדברים המדהימים בנפש האנושית :אנשים יכולים לצאת מן החיים שלנו ,אבל הקול שלהם יכול להישאר בתוכנו שנים. לפעמים זה קול נפלא .סבא שאמר משפט של אמונה ,אמא שנתנה תחושת ביטחון ,רב שהאמין בתלמיד ,מורה שראה יכולת שאחרים לא ראו .אדם יכול לשאת את הקולות האלה כל חייו ולהיעזר בהם ברגעים קשים. אבל לפעמים זה קול אחר. "אתה לא מספיק טוב". "את תמיד מגזימה". "מי ירצה אותך?" "אתה לא תצליח". "אין לך את זה". המשפט נאמר פעם אחת ,אבל האדם חוזר עליו לעצמו אלפי פעמים. בשלב מסוים האדם שאמר אותו כבר אינו צריך להיות שם .אנחנו ממשיכים את העבודה עבורו. וזו נקודה שראש השנה יכול לגעת בה בעוצמה מיוחדת ,מפני שאנחנו מדברים כל כך הרבה על זיכרון .אולי יום הזיכרון אינו רק יום שבו אנחנו מבקשים שהקב"ה יזכור .אולי הוא גם הזמנה לבדוק אילו קולות מן העבר אנחנו ממשיכים לתת להם מקום בתוך השנה החדשה. אין פירוש הדבר למחוק את העבר .אי אפשר וגם לא נכון .כאב שהיה הוא חלק מן הסיפור .מי שנפגע אינו צריך לשכנע את עצמו שלא נפגע. מי שנכשל אינו צריך להעמיד פנים שהכישלון לא התרחש .מי שאיבד אדם יקר אינו צריך "להתקדם הלאה" כאילו האהבה הייתה תקלה שצריך לתקן. השאלה אחרת לגמרי. האם אני זוכר את העבר ,או שאני עדיין חי בתוכו?

יש הבדל בין השניים. אפשר לזכור אדם בלי להפסיק לחיות. אפשר לזכור פגיעה בלי לבנות ממנה את כל מערכות היחסים העתידיות. אפשר לזכור כישלון בלי להפוך אותו לנבואה. אפשר לזכור טעות בלי להפוך את עצמנו לטעות. אפשר לזכור תקופה קשה בלי להניח שכל תקופה טובה עומדת להסתיים באותה צורה. ואולי דווקא כאן נמצא עומק מופלא במושג של שנה חדשה .ראש השנה אינו מוחק את השנה הקודמת .אנחנו מגיעים אליו עם כל מה שהיה .עם ההצלחות ,הכישלונות ,העלבונות ,האהבות ,הטעויות ,האכזבות והגעגועים .התורה אינה מבקשת מאיתנו להגיע בלי עבר .היא מבקשת מאיתנו להיכנס לעתיד כאשר העבר נמצא במקום הנכון. כי עבר יכול להיות מורה. עבר יכול להיות שורש. עבר יכול להיות מקור של זהות. אבל עבר יכול גם להפוך לכלא. הבעיה אינה שיש לנו עבר .הבעיה מתחילה כאשר העבר מקבל סמכות להחליט שאין לנו עתיד אחר. וכאן מתעוררת שאלה שאולי כל אדם צריך לשאול את עצמו לפני ראש השנה :איזה אירוע מן העבר שלי עדיין מקבל ממני כוח שהוא כבר אינו צריך לקבל? איזה משפט שנאמר לי לפני שנים עדיין מופיע בכל פעם שאני רוצה לעשות צעד חדש? איזה כישלון ישן ממשיך להזהיר אותי שלא לנסות? איזה עלבון אני ממשיך לשלם עליו ריבית שנים אחרי שהאירוע עצמו הסתיים? לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו רוצים התחלה חדשה ,אבל מבקשים לקחת איתנו אל ההתחלה החדשה את כל פסקי הדין הישנים.

וזה כמעט בלתי אפשרי. אי אפשר להתחיל שנה חדשה באמת אם בכל צומת חדש אנחנו נותנים לעבר להצביע ראשון. אבל לפני שנמהר לומר שצריך לשחרר זיכרונות ,צריך לעצור .מפני שיש גם סכנה הפוכה ,ואולי היא לא פחות גדולה .יש דברים שהבעיה שלנו אינה שאנחנו זוכרים אותם יותר מדי. הבעיה היא ששכחנו אותם. יש הבטחות שהבטחנו לעצמנו ברגעים שבהם החיים רעדו ,וכשהחיים נרגעו שכחנו. יש אנשים שהבטחנו שלעולם לא ניקח כמובנים מאליהם ,וכעבור זמן התרגלנו שהם נמצאים. יש תפילות שהתפללנו בדמעות ,וכאשר נענו שכחנו שפעם ביקשנו את מה שהיום אנחנו מתלוננים עליו. יש אמיתות שראינו בבהירות דווקא בתקופה קשה ,וברגע שחזרנו לשגרה הן שוב התכסו ברעש. ואולי כאן נמצאת אחת הסכנות הגדולות שעליהן התורה עצמה מזהירה: לא כל שכחה נולדת מכאב .לפעמים דווקא הברכה גורמת לנו לשכוח. וזו אולי אחת האזהרות הפסיכולוגיות והרוחניות המפתיעות ביותר שבתורה .אילו היינו מתבקשים לנחש מתי אדם נמצא בסכנה הגדולה ביותר לשכוח את הקב"ה ,היינו אולי מצביעים על תקופות של משבר. כאשר אדם כועס ,מאוכזב ,נפגע או מרגיש שתפילתו אינה נענית ,הוא עלול להתרחק .אבל משה רבנו מזהיר את ישראל דווקא מפני מצב אחר לחלוטין .לא כאשר לא יהיה להם ,אלא כאשר יהיה להם .לא כאשר יהיו רעבים ,אלא כאשר יהיו שבעים .לא כאשר יגורו במדבר ,אלא כאשר יישבו בבתים טובים.

משה רבנו אומר בספר דברים (ח ,יא-יד)" :השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת .ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה .ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" .צריך לקרוא את סדר הפסוקים לאט .האוכל מגיע .השובע מגיע .הבית נבנה .הרכוש מתרבה. הכסף גדל .לכאורה זו תמונת הברכה שעליה האדם התפלל .ודווקא אז אומרת התורה :היזהר. מדוע? מפני שלמחסור יש דרך מוזרה לשמור את הרצון חי .כאשר אדם עדיין מחכה לדבר ,הוא זוכר אותו היטב .כאשר הוא מקבל אותו ,מתחיל תהליך אחר .הדבר שהיה פעם משאת נפש הופך בהדרגה לחלק מן הנוף .אחת היכולות המופלאות של האדם היא להתרגל כמעט לכל ברכה ,ואחת הסכנות הגדולות שלו היא שאחרי שהתרגל אליה הוא מפסיק לראות אותה כברכה. אדם עומד לפני ראיון עבודה ומבקש רק דבר אחד :ריבונו של עולם ,תן לי את המשרה הזאת .הוא מתקבל .בחודשים הראשונים הוא מגיע נרגש. אחרי שנתיים אותה משרה היא הדבר שעליו הוא מתלונן בכל בוקר .אין בכך בהכרח כפיות טובה .אולי העבודה באמת נעשתה קשה ,אולי התנאים השתנו ואולי הגיע הזמן להתקדם .אבל יש עובדה שכדאי לזכור: מה שהיום הוא שגרה היה פעם תשובה לתפילה. זוג צעיר עומד מול דירה קטנה ואומר :הלוואי שיום אחד יהיה לנו בית משלנו .שנים אחר כך יש להם בית .עכשיו הם רואים את המטבח שצריך להחליף ,את החדר שחסר ואת המשכנתה .כל הדברים אמיתיים .אבל הבית שהיה פעם חלום נעשה רק נקודת המוצא לחלום הבא. אדם מתפלל לילד. אחר כך הוא מתפלל שהילד כבר יישן בלילה. אחר כך שיתחיל ללכת.

אחר כך שיתקבל לבית הספר. אחר כך שיעבור את הבגרויות. אחר כך שימצא את דרכו. ובין תפילה לתפילה יש סכנה שהילד עצמו יהפוך מרצון שהתממש למערכת משימות שצריך לנהל. לפעמים אנחנו זוכרים היטב את הדברים שעוד חסרים לנו ושוכחים את הדברים שפעם חסרו לנו וכבר קיבלנו. הפסיכולוגיה המודרנית מכירה תופעה קרובה לכך תחת המושג "הסתגלות הדונית" .אחד המחקרים הקלאסיים בתחום פורסם בשנת 1978בידי פיליפ בריקמן ,דן קואטס ורוני ג'אנוף בולמן .החוקרים בחנו בין היתר אנשים שזכו בסכומי כסף גדולים בהגרלה והשוו אותם לקבוצת ביקורת .הממצא המפורסם היה שהזוכים לא דיווחו לאורך זמן על רמות אושר גבוהות באופן דרמטי כפי שאפשר היה לצפות מעוצמת האירוע, ואף נמצאו אצלם הבדלים באופן שבו נהנו מהנאות יומיומיות רגילות. המחקר היה קטן ובעל מגבלות מתודולוגיות ,ולכן אין להפוך אותו לחוק פסיכולוגי מוחלט ,אבל הוא נעשה נקודת מוצא חשובה למחקר רחב יותר על יכולתו של האדם להסתגל לשינויים בחייו. מחקרים מאוחרים יותר חידדו שהתמונה מורכבת .בני אדם אינם מסתגלים באותה מידה לכל אירוע ,לא באותו קצב ולא תמיד לחלוטין. יש שינויים חיוביים ושליליים שהשפעתם נשארת לאורך זמן ,ויש הבדלים גדולים בין אנשים ובין סוגי אירועים .אבל העיקרון הכללי מוכר היטב גם מן החיים :דברים חדשים מושכים בתחילה את תשומת הלב ,ולאחר זמן הם יכולים להפוך לחלק מן הרקע. וכאן התורה הקדימה להציב מול האדם לא תיאוריה על אושר אלא אזהרה מוסרית" :פן תאכל ושבעת ...ורם לבבך ושכחת" .הבעיה אינה שיש לך .הבעיה מתחילה כאשר ה"יש" מפסיק להזכיר לך שקיבלת. זו נקודה עדינה מאוד ,מפני שהפתרון אינו לחיות בתחושת אשמה על כך שהתרגלנו .הסתגלות היא גם ברכה .אילו כל דבר חדש היה ממשיך

לרגש אותנו באותה עוצמה לנצח ,היה קשה מאוד לתפקד .אדם צריך להתרגל לבית שלו ,לעבודה שלו ואפילו להצלחות שלו .החיים דורשים יציבות .הבעיה מתחילה כאשר ההסתגלות הרגשית הופכת לשכחה ערכית. אפשר להתרגל לבית בלי לשכוח שהוא ברכה. אפשר להתרגל לבן הזוג בלי להפסיק לראות אותו. אפשר להתרגל לילדים בלי להתייחס לנוכחותם כמובנת מאליה. אפשר להתרגל לבריאות בלי להיזכר בערכה רק כשהיא נפגעת. אפשר להתרגל לפרנסה בלי לשכוח תקופה שבה לא ידענו כיצד נסגור את החודש. הכרת הטוב אינה מחייבת להתרגש בכל בוקר כאילו זו הפעם הראשונה .היא מחייבת לא לתת להרגל למחוק את הידיעה שיש כאן טוב. וכאן אפשר להבין מדוע התורה אינה מסתפקת באזהרה "פן תשכח", אלא מצווה שוב ושוב על זכירה .הזיכרון בתורה אינו נוסטלגיה .הוא מנגנון של זהות .יציאת מצרים אינה רק אירוע שהיה פעם .התורה דורשת שהיא תמשיך לעצב את הדרך שבה יהודי מבין חירות ,אמונה, שבת ,פסח ,יחס לגר ואפילו את עצמו. משה רבנו אומר בספר דברים (ה ,טו)" :וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת" .הזיכרון מוליד התנהגות .לא נאמר רק לזכור שהיינו עבדים ,אלא לחיות אחרת מפני שהיינו עבדים. וכן בפרשת כי תצא אומר משה רבנו בספר דברים (כד ,יז-יח)" :לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה .וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה". שוב ,הזיכרון אינו נשאר בראש .היית חלש ,ולכן עכשיו כשיש לך כוח, תתנהג אחרת כלפי החלש.

זה יסוד עצום. בתורה ,השאלה אינה רק אם אתה זוכר מה עבר עליך .השאלה היא האם מה שעבר עליך שינה את הדרך שבה אתה מתייחס למי שעובר את זה עכשיו. אדם שהיה פעם עני וכעת הצליח יכול לזכור את העוני בשתי דרכים .הוא יכול לומר :אני עברתי את זה לבד ,שגם אחרים יסתדרו .והוא יכול לומר: אני יודע איך מרגיש אדם שמפחד לפתוח חשבון חשמל ,ולכן אני רוצה להיות רגיש יותר .אותו זיכרון .שתי תוצאות הפוכות. אדם שהיה ילד שלא הקשיבו לו יכול לגדול ולהפוך לאבא שאינו מקשיב, מפני שזה המודל שהכיר .והוא יכול לגדול ולהחליט :דווקא מפני שאני יודע כיצד זה מרגיש ,הילד שלי יקבל ממני משהו אחר. אדם שחווה השפלה יכול להפוך את ההשפלה להצדקה להשפיל אחרים :כך העולם עובד .והוא יכול להפוך אותה לנדר פנימי :אני יודע מה מילה יכולה לעשות לאדם ,ולכן אזהר במילים שלי. אדם שעבר תקופה שבה היה זקוק לעזרה יכול ,לאחר שיצא ממנה, למחוק אותה מפני שהיא מזכירה לו חולשה .והוא יכול לשמור אותה דווקא כדי לזהות את האדם שיושב מולו עכשיו ואינו מצליח לבקש עזרה. העבר אינו קובע רק מה קרה לנו .אנחנו קובעים במידה רבה מה נעשה עם מה שקרה לנו. וכאן הזיכרון הופך מאחסון לשליחות. אם אני זוכר רק כדי לכאוב שוב ,הזיכרון מחזיר אותי לאחור. אם אני זוכר כדי ללמוד ,הוא יכול לקחת אותי קדימה. אם אני זוכר חסד כדי להכיר טובה ,העבר מייצר חסד חדש. אם אני זוכר כאב כדי להיות רגיש יותר ,אפילו דבר שלא הייתי בוחר לעבור יכול להפוך למקור של אנושיות. אין בכך שום אמירה שכל כאב "היה לטובה" במובן הפשוט או שאנחנו יודעים מדוע דברים קשים התרחשו .יש כאבים שאין לנו רשות להסביר

עבור אדם אחר .אבל גם כאשר איננו יודעים למה הדבר קרה ,עדיין יכולה להישאר לאדם בחירה מה לעשות עם העובדה שהוא קרה. ואולי זו אחת המשמעויות העמוקות של זיכרון :לא לתת לעבר להיעלם, אבל גם לא לתת לו להישאר חסר תכלית. כאן אפשר לחזור אל ראש השנה ולשאול שאלה כמעט מעשית :אם היינו צריכים לבחור רק חמישה דברים מן השנה שעברה שאסור לנו לשכוח, מה היינו בוחרים? לא חמש תמונות. לא חמש כותרות חדשותיות. לא חמש רכישות. חמש אמיתות. מי היה שם בשבילי כאשר הייתי צריך? איזו תפילה נענתה ואני כבר מתייחס לתשובה כמובנת מאליה? איזה רגע גילה לי מה באמת חשוב לי? איזו טעות לימדה אותי משהו שאינני רוצה לשלם עליו שוב? איזה אדם נתן לי דבר שאין עליו קבלה ואין לו מחיר? איזו תקופה גרמה לי להבטיח לעצמי שכאשר היא תסתיים אחיה אחרת? ועכשיו מגיעה השאלה הקשה :האם קיימנו את ההבטחה? יש אנשים שבמהלך מחלה אמרו :אם אצא מזה ,לא אתעצבן יותר על שטויות .הם יצאו .חלפו חודשים .הפקק שוב מעצבן אותם. יש אדם שישב ליד מיטתו של אדם אהוב בבית חולים ואמר לעצמו :אם נצא מכאן בשלום ,אני לעולם לא אקח אותו כמובן מאליו .הם יצאו. החיים חזרו .גם המריבות חזרו.

יש אדם שעבר משבר כלכלי ואמר :אם העסק יתאושש ,לעולם לא אשכח מה חשוב באמת .העסק התאושש .ואז התחיל המרדף אחרי היעד הבא. אין כאן צביעות .ברגעים הקשים הם התכוונו לכל מילה. אבל השגרה היא כוח עצום. היא אינה מתווכחת עם התובנות שלנו. היא פשוט מכסה אותן לאט. אולי הבעיה הגדולה אינה שאנחנו לא לומדים שיעורים מן החיים. לפעמים אנחנו לומדים אותם היטב ,ואז החיים משתפרים ואנחנו שוכחים את מה שלמדנו. וזה הופך את ראש השנה ליום זיכרון במובן חדש לגמרי .אולי לפני שאנחנו מבקשים עוד שנה ,אנחנו צריכים לשאול אילו אמיתות מן השנה הקודמת אסור לנו לאבד כשנקבל אותה. כי שנה חדשה אינה צריכה להתחיל מאפס. אם היא מתחילה מאפס ,פירוש הדבר שאיבדנו את כל מה שהשנה הקודמת לימדה אותנו. שנה חדשה אמורה להתחיל מן המקום שאליו הגענו אחרי כל מה שעברנו. התחלה חדשה אינה מחיקת העבר .התחלה חדשה היא האפשרות לקחת מן העבר את החכמה ,בלי לקחת ממנו את הכלא. ואז מתברר שיום הזיכרון מחזיק בתוכו שתי עבודות הפוכות לחלוטין. יש דברים שאנחנו צריכים ללמוד לשחרר מפני שאנחנו זוכרים אותם יותר מדי. ויש דברים שאנחנו צריכים להציל מפני השכחה מפני שהתרגלנו אליהם יותר מדי. יש כאבים שלא צריכים להמשיך לנהל אותנו.

ויש ברכות שאסור לנו להפסיק לראות. יש משפטים שנאמרו לנו בילדות וצריך להפסיק לתת להם סמכות. ויש משפטים שאמרנו לעצמנו ברגעים של אמת ואנחנו חייבים להתחיל להקשיב להם שוב. אולי לכן הזיכרון הוא עבודה כל כך מורכבת .החכמה אינה לזכור הכול. החכמה היא לדעת מה מן העבר צריך לקבל מקום ליד ההגה ,ומה צריך לעבור למושב האחורי. וזו כבר אינה רק שאלה על מה שהיה. זו שאלה על האדם שאנחנו עומדים להיות בשנה הבאה. וכאן אנחנו מגיעים אולי אל המקום העדין ביותר בכל הדיון .אם הזיכרון אינו רק מחסן של העבר אלא כוח שמעצב את ההווה ,צריך לשאול שאלה שאינה פשוטה כלל :האם כדי להתחיל שנה חדשה אנחנו צריכים לזכור יותר ,או אולי דווקא לדעת לשכוח? הרי מצד אחד התורה מצווה שוב ושוב לזכור .מצד שני ,אדם שאינו מסוגל להניח לשום דבר שהיה עלול להישאר כלוא בעברו .כיצד מחזיקים את שני הדברים יחד? יש זיכרונות שאסור למחוק .אדם שפגע במישהו אינו יכול לומר לעצמו "אני מתחיל דף חדש" ובכך לפטור את עצמו מן האחריות לתקן את מה שעשה .אדם שנכשל מפני שהתנהל בפזיזות אינו צריך לשכוח את הכישלון ,אחרת הוא עלול לשלם שוב את אותו מחיר .חברה ששוכחת את טעויותיה חוזרת עליהן ,משפחה שאינה מדברת על פצעים ישנים עלולה להעביר אותם לדור הבא ,ואדם שמוחק את עברו עלול למחוק יחד איתו גם את החכמה שקנה במחיר יקר. אבל יש הבדל עצום בין לזכור אחריות לבין לשאת עונש עצמי שאין לו סוף .אדם עשה טעות לפני עשר שנים .הוא הכיר בה ,ביקש סליחה, שילם את המחיר ,תיקן ככל שיכול ושינה את דרכו .ובכל זאת ,בכל פעם שקורה משהו טוב הוא שומע בתוכו קול שאומר :לא מגיע לך .בכל פעם

שמישהו מעריך אותו הוא חושב :אילו רק היה יודע מה עשיתי אז .מבחינה עובדתית הוא חי בהווה .מבחינה נפשית המשפט עדיין מתקיים. וכאן צריך לומר דבר עדין מאוד :חרטה אמורה להוביל את האדם לתיקון ,לא לבטל את זכותו להיות אדם מתוקן. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ד) כותב דברים מפליאים על היחס לבעל תשובה" :ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה .אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם" .ובהמשך הוא מוסיף שבעל התשובה אינו רק אדם שהעבר שלו נסבל ,אלא אדם שמעלתו גדולה מפני שטעם את החטא ופרש ממנו וכבש את יצרו. יש כאן תפיסה שיכולה לשנות את האופן שבו אדם זוכר את עצמו. התשובה אינה מבקשת למחוק את העובדה שחטאתי .אילו מחקתי אותה ,לא הייתה תשובה .אבל היא גם אינה מאפשרת לחטא להפוך לשם המשפחה שלי .עשיתי דבר מסוים .אינני חייב להיות הדבר שעשיתי. יש הבדל בין לזכור את החטא כדי שלא לחזור אליו לבין לזכור אותו כדי לאסור על עצמנו לעולם לצאת ממנו. ההבדל הזה רלוונטי כמעט לכל תחום בחיים .אדם נכשל בנישואים ראשונים .הוא יכול להיכנס לקשר חדש כשהעבר הוא מורה ,והוא יכול להיכנס אליו כשהעבר הוא נביא .אם הוא מורה ,הוא אומר :למדתי דברים על עצמי ,על תקשורת ,על בחירת בן זוג ועל המקומות שבהם טעיתי .אם הוא נביא ,הוא אומר :כל קשר ייגמר כך .אותה היסטוריה יכולה להוליד חכמה או פחד. אדם הפסיד כסף בעסק .אם העבר הוא מורה ,הוא ילמד לבדוק טוב יותר ,לפזר סיכונים ,להתייעץ ולהיות זהיר .אם העבר הוא נביא ,הוא יאמר :אסור לי לעולם לנסות שוב .במקרה הראשון הזיכרון מגן עליו. במקרה השני הזיכרון סוגר אותו.

אדם סמך על מישהו ונפגע .אפשר ללמוד מכך שלא כל אדם ראוי לאמון מלא .זו חכמה .אבל אפשר גם להסיק שאי אפשר לסמוך על אף אחד. זה כבר אינו רק לקח מן העבר .זו החלטה שהעבר קיבל בשם העתיד. עבר בריא אומר :למד ממני .עבר פצוע אומר :ציית לי. וזה אולי אחד ההבדלים החשובים ביותר שאדם יכול לזהות בתוך עצמו. כאשר עולה זיכרון ישן לפני החלטה חדשה ,כדאי לשאול :האם הזיכרון הזה נותן לי מידע ,או נותן לי פקודה? האם הוא אומר "היזהר" ,או "אל תחיה"? האם הוא עוזר לי לראות סיכון ,או גורם לי לראות כל אפשרות כסיכון? לפעמים ההבדל אינו ברור ,מפני שפחד יודע להתחפש לחכמה .אדם אומר" :אני פשוט מציאותי" .אבל לפעמים המציאות שהוא רואה היא המציאות של מה שקרה לו פעם ,לא של מה שקורה עכשיו .הוא אינו מגיב רק לאדם שעומד מולו .הוא מגיב גם לאדם שפגע בו לפני שנים. הוא אינו נכנס רק לפגישה העסקית הנוכחית .הוא נכנס אליה יחד עם הכישלון הקודם. וכאן אפשר להבין מדוע התחלה חדשה היא דבר קשה כל כך .אנחנו אוהבים את הביטוי "דף חדש" ,אבל אדם אינו באמת דף ריק .הוא מגיע לשנה החדשה עם כתב יד ישן שכבר נכתב בתוכו .עם הרגלים ,פחדים, אמונות ,חוויות ,הצלחות וכישלונות .לכן התחלה חדשה אינה מחיקה. אדם אינו צריך להגיע לראש השנה בלי עבר .הוא צריך להגיע עם עבר שיודע את מקומו. אולי משום כך התורה אינה מצווה אותנו לשכוח את מצרים .בדיוק להפך .היא מצווה לזכור אותה שוב ושוב .אבל היא אינה אומרת לישראל להמשיך לחיות כעבדים .זה הבדל עצום .אפשר לצאת ממצרים ולהמשיך לשאת מצרים בתוך הראש .אדם יכול להיות חופשי מבחוץ ועדיין לקבל החלטות מתוך פחד של עבד. הדור שיצא ממצרים מלמד עד כמה הדבר מורכב .כאשר בני ישראל עומדים מול ים סוף ורואים את מצרים נוסע אחריהם ,נאמר" :וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שמות יד ,י) ,ומיד אחר כך הם

אומרים למשה" :המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר ...הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (שמות יד ,יא-יב) .הגוף יצא ממצרים ,אבל ברגע של פחד התודעה חוזרת אל המקום המוכר. זו אינה רק היסטוריה .זו תופעה אנושית .כאשר העתיד אינו ודאי ,אפילו עבר כואב יכול להרגיש בטוח יותר מפני שהוא מוכר .אדם נשאר במקום עבודה שפוגע בו מפני שלפחות הוא יודע מה מחכה לו שם .נשאר בדפוס שאינו טוב לו מפני ששינוי מפחיד יותר מן הסבל המוכר .ממשיך לחשוב על עצמו בדרך שמקטינה אותו מפני שכך הוא מכיר את עצמו שנים. לפעמים אנחנו מעדיפים כאב מוכר על פני אפשרות לא מוכרת, לא מפני שהכאב טוב אלא מפני שהלא נודע דורש מאיתנו זהות חדשה. וזה מעניק לראש השנה משמעות אחרת .שנה חדשה אינה רק תאריך חדש .היא מפגישה את האדם עם האפשרות שהסיפור עדיין לא הסתיים. והאפשרות הזאת יכולה להיות משמחת ,אבל גם מאיימת .כי אם הסיפור עדיין פתוח ,כבר אי אפשר לומר "ככה אני" .אולי אפשר להשתנות .ואם אפשר להשתנות ,נוצרת גם אחריות. כמה פעמים אנחנו משתמשים בעבר כהסבר לזהות שלנו? אני כזה כי בבית שלי היו כאלה .אני לא יודע להביע רגשות כי אצלנו לא דיברו .אני מפחד מכסף כי גדלתי במחסור .אני לא נותן אמון כי פגעו בי .כל אחד מן המשפטים האלה יכול להכיל אמת עמוקה .העבר אכן מעצב אותנו. ילדות ,משפחה וחוויות משאירות עקבות .אבל יש הבדל בין הסבר לבין גזר דין. העבר יכול להסביר מדוע קשה לי להשתנות .הוא אינו תמיד מוכיח שאינני יכול להשתנות. זו נקודה חשובה גם מבחינה פסיכולוגית .המחקר המודרני על הזיכרון והלמידה אינו מתאר את המוח כמערכת קפואה שבה כל חוויה נחרטת פעם אחת ונשארת ללא שינוי .מחקרים רבים עסקו בתהליכים שבהם

זיכרונות עוברים בעת שליפה עיבוד מחודש ,ובתופעה המכונה "רה קונסולידציה" ,התייצבות מחודשת של זיכרון לאחר שהופעל .התחום מורכב מאוד ,ובוודאי שאין להסיק ממנו שאפשר פשוט "לכתוב מחדש" כל זיכרון כרצוננו .אבל הוא מחזק את ההבנה שהיחסים שלנו עם זיכרונות אינם בהכרח קבועים לחלוטין. גם בטיפול פסיכולוגי אין המטרה בדרך כלל לשכנע אדם שהאירוע הכואב לא התרחש .המטרה יכולה להיות לעזור לו לשנות את האופן שבו האירוע ממשיך לפעול בתוך חייו .הזיכרון נשאר חלק מן הביוגרפיה ,אבל אינו חייב להישאר מנהל החברה. אי אפשר תמיד לבחור אילו זיכרונות יישארו איתנו ,אבל אפשר לעבוד על השאלה איזה תפקיד הם יקבלו בחיים שלנו. יש זיכרון שהוא עד .הוא אומר :זה קרה .יש זיכרון שהוא מורה .הוא אומר :למד מזה .יש זיכרון שהוא שומר .הוא אומר :היזהר שלא לחזור לשם .אבל לפעמים הפכנו זיכרון לשופט שאומר :בגלל מה שקרה ,אני כבר יודע מי אתה .ולפעמים הפכנו אותו לסוהר שאומר :בגלל מה שקרה ,אני כבר יודע לאן אסור לך ללכת. אולי בראש השנה צריך לערוך לא רק חשבון של המעשים ,אלא גם חשבון של הזיכרונות .לשאול כל זיכרון מרכזי בחיינו :מה התפקיד שנתתי לך? האם אתה מלמד אותי או כולא אותי? האם אתה מזכיר לי מי הייתי, או מונע ממני לגלות מי עוד אפשר להיות? וכאן אפשר לחזור אל המילים שאנחנו אומרים שוב ושוב" :זכרנו לחיים". אנחנו רגילים לשמוע אותן כבקשה פשוטה :ריבונו של עולם ,זכור אותנו וכתוב אותנו לחיים .אבל אולי אפשר לשמוע בתוכן גם הד פנימי נוסף. לא רק לזכור את החיים ,אלא לזכור לחיים .שיהיה הזיכרון שלנו כוח שמוליך אל החיים ולא מרחיק מהם.

יש זיכרון שמחזיר אדם שוב ושוב לרגע שבו נשבר ,ויש זיכרון שמזכיר לו שהוא כבר שרד את מה שחשב שלא ישרוד .אותו עבר ,שתי דרכים לשאת אותו. אדם יכול להסתכל על תקופה קשה ולומר :מאז אני יודע שהכול יכול להתפרק .והוא יכול להסתכל עליה ולומר :מאז אני יודע שיש בי כוחות שלא ידעתי שיש בי .שתי האמירות יכולות להיות אמיתיות .השאלה היא איזו מהן תנהל את השנה הבאה. אנחנו לא תמיד יכולים לבחור את העובדות של הסיפור שלנו .אבל לעיתים יש לנו בחירה איזו משמעות מן הסיפור נמשיך לשאת איתנו. ואולי זה אחד הדברים היפים ביותר בראש השנה .התורה אינה מבקשת מאיתנו להעמיד פנים שאתמול לא היה .אנחנו מגיעים עם כל מה שהיה, אבל אנחנו עומדים מול מחר שעדיין לא נכתב .העבר מבקש להיזכר, העתיד מבקש להיפתח ,והאדם עומד ביניהם. אבל לפני שנגיע אל הסיום ,נשארת עוד שאלה אחת ,אולי הגדולה מכולן :אם היינו צריכים לבחור בראש השנה מה לקחת איתנו מן השנה שעברה ומה להשאיר מאחור ,איך נדע מה אסור לנו לשכוח ומה אסור לנו להמשיך לסחוב? אולי הדרך לענות על השאלה הזאת מתחילה בהבחנה פשוטה ,אבל עמוקה מאוד :לא כל מה שאנחנו משאירים מאחור אנחנו שוכחים, ולא כל מה שאנחנו זוכרים אנחנו חייבים להמשיך לשאת .אפשר לזכור משהו בלי לתת לו משקל על הכתפיים .אפשר לדעת בדיוק מה קרה ,להכיר בכאב ,ללמוד ממנו ,ואפילו לספר עליו ,ובכל זאת לא לאפשר לו לקבוע את הצעד הבא. תארו לעצמכם אדם שעובר דירה .הוא פותח ארונות שלא פתח שנים ומגלה כמה דברים הוא סוחב רק מפני שמעולם לא עצר לשאול אם הוא עדיין צריך אותם .בגדים שאינם מתאימים ,מכשירים שאינם עובדים, קופסאות שאיש אינו יודע מה יש בהן ,ניירות מלפני עשרים שנה .כל עוד

נשאר באותו בית ,הדברים פשוט היו שם .אבל המעבר מאלץ אותו להחליט :מה עובר איתי לבית הבא? ראש השנה הוא במובן מסוים מעבר כזה .לא מפני שבחצות הלילה אנחנו נעשים אנשים אחרים ,אלא מפני שהתאריך מכריח אותנו לעצור בין שתי תקופות ולשאול :מה אני מעביר איתי לשנה הבאה רק מפני שסחבתי אותו עד עכשיו? אולי אנחנו צריכים לעשות פעם בשנה גם אריזה נפשית. את הכישלון הזה ,אני לוקח? כן ,אבל רק את הלקח. את הבושה? אולי לא. את האדם שפגע בי? את העובדה שזה קרה אי אפשר למחוק .אבל האם אני צריך לקחת איתי גם את השיחות שאני ממשיך לנהל איתו בתוך הראש? את ההצלחה הזאת? בוודאי .אבל אולי לא את הגאווה שנדבקה אליה. את התקופה הקשה? כן ,מפני שהיא לימדה אותי משהו על החיים. את הפחד שהיא יצרה? אולי הגיע הזמן לבדוק אם הוא עדיין שומר עליי או רק מצמצם אותי. יש דברים שצריכים לעבור איתנו לשנה הבאה כזיכרון ,אבל לא כמטען. וההבחנה הזאת יכולה לשנות את כל הדרך שבה אנחנו עושים חשבון נפש .בדרך כלל אנחנו שואלים מה עשינו טוב ומה עשינו לא טוב .אבל

אולי כדאי להוסיף שתי שאלות אחרות :מה למדתי השנה שאסור לי לשכוח ,ומה נשאתי השנה שכבר אינו משרת שום דבר טוב? השאלה הראשונה מגינה עלינו מפני השכחה. השנייה מגינה עלינו מפני השעבוד לעבר. אדם יכול לשבת בראש השנה ולגלות שהדבר החשוב ביותר שלמד השנה אינו קשור דווקא להישג גדול .אולי הוא למד שאבא ואמא אינם נעשים צעירים יותר .אולי גילה שהילדים אינם צריכים ממנו רק כסף אלא זמן. אולי הבין שהגוף אינו מכונה שאפשר להזניח ללא סוף .אולי למד שאפשר לעבוד קשה מאוד ולהצליח בדבר שאינו באמת חשוב לו .אולי גילה שחבר אחד שהיה לצדו בזמן משבר שווה יותר מעשרות קשרים שטחיים. השאלה היא מה יקרה לתובנות האלה בעוד חצי שנה. מפני שזו אחת הטרגדיות השקטות של החיים :אנחנו יכולים לקבל שיעור יקר מאוד ,לשלם עליו מחיר כבד מאוד ,ואז לחזור לחיים הישנים ולאבד את מה שקנינו. אדם עובר משבר בריאותי ומבין שהבריאות חשובה יותר מעוד שעה במשרד .כשהוא מתאושש ,הוא אומר לעצמו שמעכשיו יחיה אחרת. בחודשים הראשונים הוא אכן חי אחרת .אחר כך העבודה מתגברת, הטלפון מצלצל ,הלחץ חוזר ,ובלי שהחליט לבטל את התובנה ,הוא פשוט חוזר להרגלים הישנים. אדם כמעט מאבד קשר חשוב .באותו רגע הוא מבין כמה האדם שמולו יקר לו .הוא מבטיח לעצמו שלא יחזור להתנהג כפי שהתנהג .חולפים חודשים .תחושת הסכנה נעלמת .יחד איתה מתחילה להיעלם גם הבהירות. זו אינה בהכרח חולשת אופי .כך בנויה השגרה .רגעים חריגים מרכזים את התודעה .השגרה מפזרת אותה .לכן אדם אינו יכול להסתמך רק על כך ש"לעולם לא אשכח" .הרבה מן הדברים שאמרנו שלעולם לא נשכח נשכחו דווקא מפני שלא בנינו דרך לזכור אותם.

וכאן התורה מלמדת דבר עמוק מאוד על הזיכרון .היא אינה מסתפקת בציווי מופשט לזכור .היא יוצרת פעולות שמכניסות את הזיכרון אל החיים. אנחנו זוכרים את יציאת מצרים באמצעות פסח ,מצה ,סיפור ,קידוש ומצוות נוספות .הזיכרון אינו נשאר רעיון מופשט .הוא מקבל זמן ,מילים ומעשה. אפשר ללמוד מכאן עיקרון אנושי עצום :אם יש דבר שאיננו רוצים לשכוח ,כדאי לתת לו צורה בתוך החיים. אם הבנת השנה שהמשפחה חשובה לך ,אל תסתפק במחשבה .תן להבנה שעה ביומן. אם גילית שאתה זקוק ללימוד ,קבע לו זמן. אם הבנת שהקשר עם ההורים יקר ,אל תאמר "אתקשר יותר" .קבע יום. אם למדת שהגוף אינו מובן מאליו ,תן לתובנה ביטוי מעשי. אם אדם עשה איתך חסד שאינך רוצה לשכוח ,מצא דרך שבה הזיכרון הזה יוליד חסד למישהו אחר. זיכרון שאין לו ביטוי בחיים נמצא תמיד בסכנה להפוך לסיפור יפה שאנחנו מספרים על מי שהיינו פעם. וזה אולי ההבדל בין נוסטלגיה לזיכרון תורני .נוסטלגיה מסתכלת לאחור ואומרת :היה פעם .זיכרון תורני מסתכל לאחור ושואל :בגלל שהיה פעם, מה אני עושה היום? יציאת מצרים אינה רק סיפור על אבותינו .התורה אומרת :היית עבד ,לכן היחס שלך לגר צריך להיות אחר .היית חסר כוח ,לכן כאשר יש לך כוח אתה נדרש להשתמש בו אחרת .קיבלת חירות ,לכן אינך רשאי להפוך את עצמך שוב לעבד. העבר מקבל נפקא מינה בהווה. ואולי זו שאלה מצוינת לכל זיכרון שאנחנו רוצים לקחת לשנה הבאה: איזו נפקא מינה יש לו?

אם אין לו שום השפעה על הדרך שבה אני חי ,אולי אני זוכר את האירוע אבל שכחתי את משמעותו. אם אני אומר שהשנה למדתי כמה המשפחה חשובה ,אבל לוח הזמנים שלי בשנה הבאה זהה לחלוטין ,מה בדיוק למדתי? אם אני אומר שהבנתי שהחיים קצרים ,אבל אני ממשיך לבזבז אותם על אותם סכסוכים ,מה נשאר מן ההבנה? אם אני אומר שהרגשתי את חסדי הקב"ה בתקופה מסוימת ,אבל ברגע שהתקופה חלפה חזרתי לראות הכול כמובן מאליו ,מה עשיתי עם הזיכרון? וכאן אנחנו מגיעים לצד השני של החשבון .יש זיכרונות שאנחנו דווקא צריכים להפסיק לתת להם ביטוי. אדם זוכר שפעם לעגו לו .בכל פעם שהוא נכנס לחדר הוא מנסה להוכיח שהוא חשוב .הזיכרון קיבל ביטוי. אדם זוכר שפעם ניצלו את טוב לבו .מאז הוא אינו מאפשר לעצמו לתת אמון .הזיכרון קיבל ביטוי. אדם זוכר שכאשר היה ילד לא היה כסף בבית .היום יש לו די והותר ,אבל הוא אינו מסוגל ליהנות משום דבר מפני שהגוף עדיין חי כאילו מחר הכול ייעלם .הזיכרון קיבל ביטוי. לא כל ביטוי של זיכרון הוא ברכה. ולכן אולי שתי השאלות של ראש השנה צריכות לעמוד זו לצד זו: איזה זיכרון אני רוצה להפוך למעשה? ואיזה זיכרון אני רוצה להפסיק להפוך למעשה? זו הבחנה חזקה מאוד. כי אנחנו לא יכולים תמיד לשלוט במה שיעלה בתודעה .זיכרון יכול להגיע בלי הזמנה .ריח ,שיר ,מקום ,משפט או תאריך יכולים לפתוח פתאום

דלת לעולם שלם .אבל בין הזיכרון לבין הפעולה עדיין יכול להיות מרחב שבו האדם שואל :מה אני עושה עכשיו עם מה שנזכרתי? ואולי כאן נמצאת אחת המשמעויות העמוקות של חירות .חירות אינה מצב שבו אין לנו עבר .לאדם בלי עבר אין זהות .חירות היא היכולת להקשיב לעבר בלי להיות מוכרחים לציית לכל קול שעולה ממנו. אדם חופשי אינו אדם ששכח מאין בא .אדם חופשי הוא אדם שיודע מאין בא ,אבל עדיין מסוגל לבחור לאן הוא הולך. וזה מחזיר אותנו למצרים בדרך אחרת .התורה אינה אומרת "שכח כי עבד היית" .היא אומרת בדיוק להפך" :וזכרת כי עבד היית" .אבל מה הזיכרון אמור לעשות? לא להשאיר אותך עבד .להפוך אותך לאדם שמתנהג אחרת מפני שהוא יודע כיצד מרגישה עבדות. זו אולי אחת מצורות הריפוי העמוקות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. לא למחוק את הכאב ,אלא להפוך אותו למקור של רגישות .לא להכחיש את החולשה שהייתה ,אלא להפוך אותה ליכולת לראות חולשה אצל מישהו אחר .לא לומר "זה לא קרה" ,אלא לומר :זה קרה ,ועכשיו אני בוחר מה הדבר הזה יוליד. יש אנשים שהופכים את מה שחסר להם בילדות למתנה שהם נותנים לילדים שלהם. יש אנשים שהופכים תקופה של בדידות ליכולת לזהות אדם בודד בחדר מלא אנשים. יש אנשים שהופכים כישלון ליכולת לעודד אדם שנכשל בלי להשפיל אותו. יש אנשים שהופכים מחלה לרגישות לחולה. יש אנשים שהופכים אובדן ליכולת להבין כאב שאי אפשר להסביר במילים. הם לא מחקו את העבר. הם שינו את הכיוון שאליו הוא זורם.

אולי אי אפשר תמיד לבחור מה החיים יכתבו בתוכנו ,אבל אפשר לפעמים לבחור באיזה דיו נמשיך לכתוב ממנו. ואז מגיע ראש השנה ואנחנו אומרים לפני הקב"ה" :זכרנו לחיים" .לא סתם זכור .זכור לחיים .המילה האחרונה משנה הכול .אנחנו איננו מבקשים זיכרון לשם זיכרון .אנחנו מבקשים שהזיכרון יוביל לחיים. אולי גם אנחנו צריכים לבקש זאת מעצמנו. שהזיכרונות שלנו יהיו לחיים. שהצלחות יולידו הכרת הטוב ולא יהירות. שכישלונות יולידו חכמה ולא שיתוק. שפגיעות יולידו גבולות ולא חומות. שחרטה תוליד תיקון ולא שנאה עצמית. שגעגוע יוליד אהבה ולא רק כאב. שברכות שקיבלנו יולידו הודאה ולא התרגלות. שהעבר יהיה שורש ,אבל לא שרשרת. כי שורש מחבר את האדם למקום שממנו בא ונותן לו כוח לצמוח. שרשרת מחברת אותו לאותו מקום ואינה נותנת לו ללכת .לפעמים ההבדל בין השניים אינו במה שקרה לנו ,אלא במה שאנחנו עושים עם מה שקרה. ואולי עכשיו אפשר להבין מדוע ראש השנה נקרא יום הזיכרון אף שהקב"ה אינו שוכח .אנחנו פתחנו בשאלה כאילו זיכרון נועד לפתור בעיה של שכחה .אבל לאורך הדרך גילינו שזיכרון יכול להיות הרבה יותר מזה .זיכרון מעניק לעבר נוכחות בהווה .הוא הופך אירוע למשמעות, משמעות לזהות וזהות לבחירה. הקב"ה אינו זקוק ליום כדי להיזכר בנו. אולי אנחנו זקוקים ליום כדי להיזכר בעצמנו.

להיזכר מי היינו לפני שהתרגלנו. להיזכר על מה התפללנו לפני שקיבלנו. להיזכר מי עמד לצידנו כאשר היה קשה. להיזכר אילו דברים נשבענו שלא ניקח עוד כמובנים מאליהם. להיזכר אילו טעויות איננו רוצים לשלם עליהן פעם נוספת. להיזכר אילו קולות מן העבר כבר אינם ראויים לנהל את העתיד. ולהיזכר ,בתוך כל הרעש של החיים ,איזה אדם אנחנו בכלל רוצים להיות. ואולי משום כך הזיכרון מגיע בראש השנה ולא בסופו .אילו המטרה הייתה רק לסכם את העבר ,היה מתאים יותר לעמוד ביום האחרון של השנה ולהיזכר במה שהיה .אבל יום הזיכרון נמצא בפתח .הוא עומד מול העתיד. וזה אולי הסוד. אנחנו לא זוכרים רק כדי לדעת מאין באנו .אנחנו זוכרים כדי לבחור אחרת לאן אנחנו הולכים. ואולי עכשיו ,אחרי כל הדרך שעברנו ,אפשר לחזור אל בית הכנסת של ראש השנה ולשמוע את המילים המוכרות כאילו אנחנו אומרים אותן בפעם הראשונה .המחזור פתוח ,שליח הציבור עומד לפני העמוד, ואנחנו אומרים" :זכרנו לחיים ,מלך חפץ בחיים ,וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים" .שנים אנחנו אומרים את המילים האלה ומבינים אותן כבקשה על העתיד :תן לנו עוד שנה .אבל אולי יש בתוכן גם שאלה על העבר ועל ההווה :אם אנחנו מבקשים חיים ,מה אנחנו מבקשים לעשות איתם? זו אינה שאלה צדדית .אדם יכול לבקש עוד זמן בלי לשאול לשם מה הוא רוצה אותו .עוד שנה לעבוד ,עוד שנה להרוויח ,עוד שנה לגדל ילדים, עוד שנה ללמוד ,עוד שנה לאהוב ,עוד שנה לתקן .אבל המילה "חיים" אינה רק כמות של ימים .אדם יכול לקבל שלוש מאות שישים וחמישה

ימים ,ובסופם לגלות שחלק גדול מהם עבר מבלי שהיה נוכח בהם באמת. אולי לכן איננו אומרים רק "זכרנו" ,אלא "זכרנו לחיים" .הזיכרון שאנחנו מבקשים אינו זיכרון שקופא על העבר .הוא זיכרון שמוליד חיים. ואם כך הוא הזיכרון שאנחנו מבקשים מן הקב"ה ,אולי זה גם הזיכרון שאנחנו צריכים לבקש עבור עצמנו :לזכור באופן שיעזור לנו לחיות. לזכור את מי שאוהב אותנו לפני שנזדקק לתמונה כדי להתגעגע אליו. לזכור את הבריאות לפני שהגוף יכריח אותנו להעריך אותה. לזכור את הילדים כשהם עדיין רוצים את הזמן שלנו. לזכור את ההורים כשהטלפון עדיין יכול לחייג אליהם. לזכור את התפילות שנענו לפני שהישועה תהפוך לשגרה. לזכור את הכאב שעברנו ,אבל לא כדי לחיות בו שוב אלא כדי להיות רגישים יותר לכאב של אחרים. לזכור את הטעויות ,אבל לא כדי לשנוא את עצמנו אלא כדי לא לשלם עליהן פעם נוספת. לזכור מי היינו ,בלי לוותר על האפשרות לגלות מי עוד אנחנו יכולים להיות. אולי אנחנו מבקשים בראש השנה לא רק שהקב"ה יזכור אותנו לחיים ,אלא שגם אנחנו נדע לזכור את החיים בזמן שהם עדיין שלנו. וכאן השופר נכנס לתמונה בעוצמה מיוחדת .התורה אינה מעניקה לראש השנה בתורה את השם "ראש השנה" .היא אומרת בפרשת אמור: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג ,כד) .הביטוי מופלא" :זכרון תרועה" .הזיכרון והתרועה כרוכים זה בזה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ד) ,כותב על תקיעת השופר" :אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב ,רמז

יש בו ,כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" .כדאי לשים לב למילה שבה הוא מסיים את הקריאה הזאת" :וזכרו בוראכם". השופר אינו מוסר לנו מידע חדש. כולנו ידענו שיש ראש השנה. ידענו שהחיים עוברים. ידענו שהמשפחה חשובה. ידענו שצריך לעשות תשובה. ידענו שלא ניקח איתנו את הכסף. ידענו שהכעסים הקטנים אינם שווים שנים של נתק. ידענו שהילדים גדלים. ידענו שההורים מתבגרים. ידענו שאנחנו עצמנו איננו נשארים צעירים. אז מה השופר מחדש? אולי כמעט שום דבר. וזו בדיוק הנקודה. יש אמיתות שהבעיה שלנו אינה שאיננו יודעים אותן .הבעיה היא שאנחנו יודעים אותן כל כך הרבה זמן ,עד שהפסקנו לחיות כאילו הן אמת. השופר אינו בא בהכרח ללמד .הוא בא להעיר. יש הבדל עצום בין השניים. אדם יכול לדעת משהו בשכל במשך עשרים שנה ,ורגע אחד יכול לגרום לו פתאום לראות את אותה ידיעה כאילו מעולם לא הבין אותה .הוא תמיד ידע שההורים אינם כאן לנצח .ואז מגיע יום אחד שבו אבא מתקשה לקום מן הכיסא ,ופתאום הידיעה מקבלת פנים .הוא תמיד ידע שהילדים

גדלים .ואז הוא מוצא נעל קטנה בארון שכבר אינה מתאימה לאיש, ופתאום השנים מקבלות משקל .הוא תמיד ידע שהבריאות אינה מובנת מאליה .ואז בדיקה אחת גורמת לכל סדרי העדיפויות להשתנות בתוך שעה. המידע לא השתנה. האדם התעורר אליו. לפעמים ההתעוררות הגדולה ביותר בחיים אינה לגלות דבר שלא ידענו ,אלא להרגיש מחדש את מה שכבר ידענו ושכחנו להרגיש. אולי זו תרועת השופר. לא הרצאה. לא הסבר. לא טיעון. קול. קול שאינו נותן לנו עוד עובדה ,אלא מפריע לרגע לרצף החיים .הוא חותך את השגרה ואומר :תסתכל .אתה כאן .עוד שנה הסתיימה .עוד שנה מתחילה .מה אתה עושה עם זה? ואולי זו הסיבה שהרמב"ם אינו אומר רק "חזרו בתשובה" ,אלא מקדים: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם" .אדם יכול להיות ער לחלוטין מבחינה ביולוגית ולישון בתוך חייו .הוא קם בבוקר, עובד ,נוסע ,משלם ,עונה ,מסדר ,קונה ,מתכנן ומספיק .מבחוץ הוא פעיל מאוד .ובכל זאת ,הוא יכול לעבור ימים שלמים בלי לעצור ולשאול למה כל הפעילות הזאת מיועדת. יש שינה של הגוף. ויש שינה של התודעה. אפשר להיות עסוקים מאוד ובכל זאת להיות רדומים לשאלה אם אנחנו עסוקים בדברים הנכונים.

ואז מגיע ראש השנה פעם בשנה ואומר :עצור. לא כדי להפסיק לחיות. כדי לבדוק שאתה באמת חי. וזה מחזיר אותנו אל אותה משפחה שעמדה מול השקיעה בתחילת הדרך שלנו .כולם הוציאו טלפונים כדי לשמור את הרגע .אולי אין בכך שום בעיה .תצלמו .תשמרו .בעוד עשרים שנה התמונה תהיה יקרה .אבל אחרי שצילמתם ,אולי כדאי להכניס את הטלפון לכיס ולהסתכל עוד דקה אחת בלי עדשה. לא בשביל העתיד. בשביל עכשיו. מפני שלא כל דבר חשוב בחיים צריך להפוך לזיכרון כדי לקבל ערך. יש רגעים שערכם הוא בכך שהיינו בהם. וכאן אולי נמצא ההבדל העמוק בין הארכיון הדיגיטלי שלנו לבין "יום הזיכרון" .הטלפון שואל :מה תרצה לשמור מן הרגע? ראש השנה שואל: מה מן הרגע אתה רוצה שיישאר בתוכך? אלה אינן אותן שאלות. אפשר לשמור תמונה בלי שהרגע ישנה אותנו. אפשר לזכור אירוע בלי ללמוד ממנו. אפשר לזכור אדם בלי לתת למה שקיבלנו ממנו להמשיך לחיות דרכנו. ואפשר גם לא להחזיק אפילו תמונה אחת ,ובכל זאת לשאת אדם בתוכנו כל החיים מפני שהדרך שבה אנחנו מדברים ,נותנים ,מאמינים ומתייחסים לאחרים נושאת משהו ממנו. אולי זו הצורה העמוקה ביותר של זיכרון. לא רק לומר על אדם "אני זוכר אותו". אלא שמישהו יפגוש אותי ויקבל ממני דבר שאני קיבלתי ממנו.

סבא לימד נדיבות ,והנכד נותן. אמא לימדה אמונה ,והבת מחזיקה באמצעותה את ילדיה ברגע קשה. רב האמין בתלמיד ,והתלמיד נעשה אדם שיודע להאמין באנשים. חבר עמד לצדי בזמן משבר ,ומאז אני יודע כיצד עומדים ליד אדם אחר כשהוא נשבר. יש אנשים שאינם נמצאים עוד בחדר ,אבל הדרך שבה אנחנו חיים ממשיכה לתת להם מקום בעולם. ואולי זהו זיכרון שאינו רק מביט לאחור. הוא יוצר עתיד. וכאן אפשר להבין גם את הצד השני של ברכת זכרונות .אנחנו מזכירים לפני הקב"ה לא רק את עצמנו .אנחנו מזכירים את הברית ,את האבות, את נח ,את מה שהיה .מדוע העבר נכנס אל הדין על העתיד? מפני שהעתיד שלנו אינו מתחיל מאפס .אנחנו חוליה בתוך סיפור גדול מאיתנו. יש דברים שקיבלנו לפני שנולדנו ,ויש דברים שאנחנו נדרשים להעביר הלאה אחרי שלא נהיה כאן. ראש השנה אינו רק השאלה איזה אדם הייתי השנה. הוא גם השאלה איזה המשך אני נותן למה שקיבלתי. ואז מתעוררת שאלה שאולי קשה יותר מכל השאלות ששאלנו עד עכשיו: מה יישאר מאיתנו בזיכרון של האנשים שחיים איתנו היום? לא מה הם יכתבו עלינו. לא אילו תמונות יהיו להם. מה יישאר בהם. כאשר הילדים שלנו יהיו מבוגרים ,איזה קול שלנו הם ישמעו בתוך הראש? האם יהיה זה קול שאומר להם :אתה אף פעם לא מספיק?

או קול שאומר :אני מאמין בך? כאשר בן הזוג יחשוב על השנים האלה ,האם יזכור בעיקר אדם שהיה תמיד עסוק ,או אדם שידע לפעמים להניח הכול ולהיות שם? כאשר אנשים שעבדו איתנו ייזכרו בנו ,האם יזכרו רק מה השגנו ,או גם איך הרגשנו להם בדרך? כאשר תלמיד ייזכר ברב שלו ,האם יזכור רק מה לימד אותו ,או גם איך גרם לו להרגיש ביחס ליכולת שלו ללמוד? זו מחשבה שאינה צריכה להוביל לחרדה .אי אפשר לנהל כל משפט מתוך פחד כיצד יזכרו אותנו .אבל היא יכולה לתת פרופורציה. אנחנו עסוקים כל כך בבניית העתיד שלנו ,ולעיתים איננו שמים לב שבאותו זמן אנחנו בונים את הזיכרונות של האנשים הקרובים אלינו. ארוחת ערב רגילה יכולה להפוך יום אחד לזיכרון ילדות. נסיעה לבית הספר יכולה להפוך לזיכרון של קשר. משפט שאמרנו בלי לחשוב יכול להישאר עשרות שנים. חיבוק שנתנו ברגע הנכון יכול להישאר גם הוא. איננו יודעים אילו רגעים יישארו. ולכן אולי הדרך אינה לנסות לייצר "רגעים בלתי נשכחים" ,אלא להיות אנשים שראוי לזכור כיצד הרגיש לחיות לידם. וזה מחזיר אותנו שוב אל ראש השנה. אנחנו עומדים לפני מלך העולם ומבקשים :זכור אותנו. אבל אולי לפני שאנחנו יוצאים מבית הכנסת כדאי לשאול בשקט: מה אני עושה כדי שהחיים שאני מקבל יהיו ראויים לזיכרון? לא ראויים לפרסום. לא ראויים להישג.

לא ראויים לתמונה. ראויים לזיכרון. האם הייתה השנה שיחה אחת שבה באמת הקשבתי? האם אדם אחד נעשה קצת פחות בודד מפני שהייתי בחייו? האם הילד שלי קיבל ממני משהו שהוא יוכל לקחת אל הילדים שלו? האם ביקשתי סליחה במקום שבו היה קל יותר להסביר למה אני צודק? האם למדתי דבר שהפך אותי לאדם אחר? האם עשיתי חסד שאיש אינו יודע עליו? האם הייתה תפילה אחת שבה לא רק אמרתי מילים אלא עמדתי באמת לפני הקב"ה? האם יש דבר אחד בעולם שנעשה מעט טוב יותר מפני שהשנה הזאת ניתנה לי? אולי אלה השאלות של יום הזיכרון. לא רק מה אנחנו זוכרים מן השנה. אלא מה מן השנה ראוי לזכור. ואז אפשר להסתכל על השנה החדשה שעומדת מולנו בצורה אחרת. היא עדיין ריקה .אין לנו מושג מה יתרחש בה .יהיו בה בעזרת ה' שמחות, יהיו בה אתגרים ,יהיו ימים שנרצה לזכור וכנראה גם ימים שנעדיף לשכוח. אין לנו שליטה מלאה על האירועים שייכנסו אליה. אבל יש לנו השפעה על האדם שייכנס אליהם. אנחנו יכולים להיכנס לשנה הזאת קצת יותר ערים. קצת פחות מובנים מאליהם. קצת יותר קשובים לברכות שכבר קיימות. קצת פחות נשלטים בידי כאבים שכבר היו.

קצת יותר מודעים לכך שהאנשים שסביבנו אינם תפאורה בחיים שלנו. קצת יותר זהירים במה שאנחנו מכניסים לזיכרונות שלהם. ואולי אין צורך בהחלטה גדולה יותר. מפני שבסופו של דבר שנה אינה נכנסת לזיכרון ביום אחד .היא נכתבת שם רגע אחרי רגע. השנה הבאה תהפוך לזיכרון בדיוק באותה דרך שבה השנה שעברה הפכה לזיכרון :יום אחד בכל פעם ,בלי שנרגיש. יום אחד נעמוד שוב בראש השנה. שוב נשמע שופר. שוב נפתח מחזור. שוב נאמר "זכרנו לחיים". והשנה שעכשיו נראית לנו עתיד תהיה כבר עבר. השאלה היא מה יהיה בתוכה. אילו פנים נזכור. על מה נצטער. על מה נודה. איזה דבר שקיבלנו היום כמובנה מאליו יתברר אז כיקר. איזה פחד שנראה עכשיו עצום יתברר כחסר חשיבות. איזה רגע קטן יהפוך לזיכרון גדול. ואיזה אדם נהיה אנחנו אחרי כל מה שיעבור עלינו. אולי זו אחת המתנות הגדולות של ראש השנה :פעם בשנה אנחנו מקבלים הזדמנות לעמוד בין זיכרון לעתיד .מאחורינו שנה שכבר אי אפשר לשנות את העובדות שהתרחשו בה .לפנינו שנה שעדיין אין בה אפילו יום אחד .ובאמצע עומד האדם ,עם הכוח לקחת מן העבר את

החכמה בלי לקחת את הכלא ,לקחת את הברכות בלי לקחת אותן כמובנות מאליהן ,לקחת את הכישלונות בלי להפוך אותם לזהות ,ולקחת את הזיכרונות בלי לתת להם לסגור את העתיד. ואז המילים "זכרנו לחיים" נשמעות אחרת. ריבונו של עולם ,זכור אותנו לחיים. זכור את הטוב שעשינו גם כאשר איש לא ראה. זכור את הניסיונות שאיש לא ידע כמה עלו לנו. זכור את הרגעים שבהם רצינו להיות טובים יותר גם אם לא תמיד הצלחנו. זכור את אבותינו ואת הברית ואת כל מה שקדם לנו. ותן לנו עוד שנה. אבל אם תיתן לנו אותה ,תן לנו גם את החכמה לא לחכות לסופה כדי להבין מה קיבלנו בתחילתה. תן לנו לזכור את הברכות לפני שהן הופכות לגעגועים. לזכור את האנשים לפני שהם הופכים לתמונות. לזכור את התפילות אחרי שהן נענות. לזכור את השיעורים אחרי שהכאב שגרם לנו ללמוד אותם חולף. לזכור את העבר בלי לתת לו לגנוב את העתיד. ובעיקר ,לזכור בתוך כל המרוץ ,הרעש ,המשימות ,הדאגות והשאיפות, שאנחנו לא רק אוספים ימים. אנחנו חיים אותם. אולי הקב"ה אינו זקוק לראש השנה כדי לזכור אותנו .אנחנו זקוקים לראש השנה כדי לזכור מה אנחנו עושים עם החיים שהוא זוכר.

וכאשר יישמע השופר ,אולי לרגע אחד לא נבקש ממנו ללמד אותנו דבר חדש. רק להעיר בתוכנו את הדברים שכבר ידענו. את האנשים שכבר אהבנו. את הברכות שכבר קיבלנו. את האמת שכבר פגשנו. את האדם שכבר רצינו להיות. ואז ,מתוך כל המשמעויות האפשריות של שתי המילים הללו ,אולי נוכל לומר אותן השנה קצת אחרת: "זכרנו לחיים". ריבונו של עולם ,זכור אותנו לחיים. ועזור לנו לזכור איך לחיות.

הערת מסגרת: Preserve exact extracted source body. Do not rewrite, summarize, translate, or create thin/query pages. Work must apply live exact dedup and latest active gate status before publication.