האם אנחנו יודעים רק מה אנחנו רוצים לקבל, או גם מי אנחנו צריכים להיות כדי שהמתנה באמת תהיה ברכה?

לנו .אבל אולי יש שאלה אחת שאנחנו כמעט אף פעם לא מעזים לשאול: מה היה קורה אילו הקב"ה היה נותן לנו השנה בדיוק את כל מה שאנחנו מבקשים? לא חלק .לא בערך .הכול. תארו לעצמכם שהיינו יודעים בוודאות שכל בקשה שנבקש בראש השנה תתקבל .המשכורת שרצינו תגיע .התפקיד שרצינו…

לנו .אבל אולי יש שאלה אחת שאנחנו כמעט אף פעם לא מעזים לשאול: מה היה קורה אילו הקב"ה היה נותן לנו השנה בדיוק את כל מה שאנחנו מבקשים? לא חלק .לא בערך .הכול. תארו לעצמכם שהיינו יודעים בוודאות שכל בקשה שנבקש בראש השנה תתקבל .המשכורת שרצינו תגיע .התפקיד שרצינו יהיה שלנו .הבית שעליו חלמנו יירכש .האדם שאנחנו רוצים שיאהב אותנו יאהב .העסק יצליח .הילד יתקבל למקום שרצינו .אנשים יכירו בכישרון שלנו .כל הדלתות שאנחנו עומדים מולן כבר שנים ייפתחו. האם היינו יודעים מה לבקש? במבט ראשון נדמה שכן .הרי מי מכיר את החיים שלנו טוב מאיתנו? מי יודע טוב מאיתנו מה כואב לנו ,מה חסר לנו ומה אנחנו רוצים? אבל אולי דווקא כאן מסתתרת אחת השאלות הגדולות של ראש השנה :האם העובדה שאני יודע מה אני רוצה מוכיחה שאני יודע מה באמת יעשה לי טוב? זו שאלה לא נוחה ,מפני שאנחנו רגילים לחלק את החיים לשני טורים פשוטים מאוד :דברים שאני רוצה שיקרו ,ודברים שאני רוצה שלא יקרו. הצלחה נמצאת בטור הראשון ,כישלון בשני .שפע בראשון ,מחסור בשני.

קבלה בראשון ,דחייה בשני .אנחנו מתפללים שהשנה הבאה תעביר כמה שיותר דברים מן הטור השני אל הראשון. ובוודאי שראוי להתפלל על הטוב .אין כאן שום ניסיון להפוך כאב לברכה או מחסור לאידיאל .אדם צריך להתפלל לבריאות ,לפרנסה ,לילדים, לזוגיות ,לשלום ולהצלחה .אבל בתוך התפילה הגדולה הזאת מסתתרת שאלה נוספת :האם כל דבר שאני מבקש לקבל מגיע לבדו ,או שכל מתנה מביאה איתה גם חיים חדשים שאצטרך לדעת כיצד לחיות אותם? אדם מבקש קידום בעבודה .במשך שלוש שנים הוא רואה את הכיסא שמעליו וחושב :אם רק אגיע לשם .תהיה משכורת אחרת ,יהיה מעמד אחר ,יקשיבו לי ,אוכל להשפיע .ואז יום אחד מתקשרים אליו ומודיעים לו שהתפקיד שלו .הוא מגיע הביתה מאושר .המשפחה חוגגת .אחרי חודשיים הוא מגלה שבתוך הקופסה של הקידום היה דבר שלא הופיע בתמונה שצייר לעצמו :הטלפון מצלצל גם בערב .האחריות כבדה יותר. עכשיו הוא זה שצריך לפטר עובד .עכשיו הוא צריך להכריע בין אנשים. עכשיו טעות שלו עולה הרבה יותר .הוא קיבל בדיוק את מה שביקש, אבל יחד עם התפקיד החדש הגיעה גם שאלה חדשה :האם האישיות שלו גדלה יחד עם התפקיד? אדם מבקש כסף .אין שום פסול בכסף .כסף יכול לתת ביטחון ,להוציא אדם מחובות ,לאפשר צדקה ,לעזור לילדים ,לתת השכלה ,רפואה ,בית ורווחה .אבל אדם שמבקש יותר כסף בדרך כלל מדמיין מה יוכל לעשות עם הכסף .הוא פחות מדמיין מה הכסף עלול לעשות איתו .האם הוא יידע מתי מספיק? האם רמת החיים תעלה בכל פעם שההכנסה תעלה, כך שהתחושה שחסר לו לעולם לא תיעלם? האם הוא יתחיל להשוות את עצמו לאנשים עשירים ממנו? האם הוא יהיה נדיב יותר או מפוחד יותר? האם הכסף ייתן לו חירות ,או שדווקא הפחד לאבד אותו יהפוך אותו לעבד? אנחנו יודעים לדמיין היטב מה נעשה עם הברכה .אנחנו כמעט לא מדמיינים מה הברכה תעשה איתנו.

אדם מבקש שיכירו בו .במשך שנים הוא עובד ואף אחד כמעט אינו רואה. הוא אומר לעצמו :אילו רק היו יודעים מה אני מסוגל לעשות .ואז מגיעה ההכרה .אנשים מתחילים להקשיב .מזמינים אותו .מפרגנים לו .שמו מוכר .עכשיו מתחיל ניסיון שמעולם לא היה לו כשהיה אלמוני :האם הוא מסוגל לקבל מחמאה בלי להזדקק למחמאה הבאה? האם הוא מסוגל לומר דבר שאינו פופולרי כאשר הוא חושב שהוא נכון? האם הוא עדיין יודע מי הוא כאשר הקהל אינו מוחא כפיים? לפני ההצלחה הוא היה צריך להתמודד עם השאלה איך להצליח .אחרי ההצלחה הוא צריך להתמודד עם שאלה אחרת לגמרי :איך לא ללכת לאיבוד בתוך ההצלחה. ואולי הדבר חריף עוד יותר דווקא בדברים היקרים ביותר שאנחנו מבקשים .אדם מבקש זוגיות .הוא מתפלל שנים למצוא אדם שאיתו יבנה בית .אבל זוגיות אינה רק פתרון לבדידות .זוגיות היא גם המפגש הגדול עם העובדה שעכשיו יש אדם נוסף שהרצונות שלו אמיתיים בדיוק כמו שלי .אדם ביקש מישהו שיאהב אותו ,ועכשיו הוא נדרש ללמוד כיצד לאהוב אדם אחר גם כאשר האהבה דורשת ממנו לצאת מעצמו. כמה אנשים רוצים זוגיות ,אבל בתוך הדמיון שלהם הזוגיות היא בעיקר אדם שיתאים לחיים שכבר בנו לעצמם? ואז מגיע אדם אמיתי .עם עבר. עם משפחה .עם רגישויות .עם רצונות .עם ימים טובים ופחות טובים .עם דברים שהוא אוהב ועם דברים שמטריפים אותנו .ופתאום מתברר שהבקשה "תן לי זוגיות" הכילה בתוכה בקשה נוספת שלא תמיד אמרנו: תן לי גם את היכולת להפוך מ"אני" ל"אנחנו" בלי למחוק לא את עצמי ולא את האדם שמולי. אדם מבקש ילד .אין כמעט תפילה עמוקה מזו .הוא מדמיין את הברית, את החיוך הראשון ,את הצעדים הראשונים ,את הילד רץ אליו .אבל הילד שיגיע אינו מגיע כדי לשחק תפקיד בחלום של ההורה .הוא מגיע כאדם. אולי הוא יהיה שונה מאוד ממה שדמיינו .אולי הוא ילמד אחרת .יחשוב אחרת .ירצה דברים אחרים .אולי יהיו בו חולשות שלא תכננו וכוחות שלא ידענו לבקש.

ואז ההורה מגלה שהבקשה לילד לא הייתה רק בקשה לקבל ילד .זו הייתה גם בקשה לקבל תפקיד .להיות אבא .להיות אמא .והתפקיד הזה דורש מן האדם דברים שלא היו נדרשים ממנו קודם :סבלנות ,ויתור, גבולות ,הקשבה ,יכולת לשאת דאגה ,יכולת לאהוב אדם בלי להפוך אותו לרכוש שלנו ,ובעיקר היכולת להבין שהילד שקיבלנו אינו חומר גלם שנועד להפוך לאדם שאנחנו תכננו. יש תפילות שכאשר הן נענות ,התשובה של הקב"ה אינה רק מתנה. היא גם אחריות. ואולי זו אחת הסיבות שאנחנו טועים כל כך הרבה כשאנחנו מדמיינים את העתיד .אנחנו מדמיינים את רגע הקבלה ,אבל החיים מתחילים דווקא ביום שאחריו. אנחנו מדמיינים את הרגע שבו מודיעים לנו שהתקבלנו לתפקיד ,לא את יום שלישי העייף שמגיע חצי שנה אחר כך .אנחנו מדמיינים את החופה, לא את השיחה הקשה במטבח שבע שנים לאחר מכן .אנחנו מדמיינים את המפתח לבית החדש ,לא את המשכנתה בעוד מאה ועשרים חודשים. אנחנו מדמיינים את התינוק בידיים ,לא את הילד בן החמש עשרה שסוגר את הדלת ואומר שהוא לא רוצה לדבר .אנחנו מדמיינים את מחיאות הכפיים ,לא את הפחד מן היום שבו הן ייפסקו. אנחנו מדמיינים להגיע. אנחנו פחות מדמיינים לחיות שם. וזו אינה רק תחושה אנושית .הפסיכולוגים פרופסור טימותי וילסון מאוניברסיטת וירג'יניה ופרופסור דניאל גילברט מאוניברסיטת הרווארד עסקו במשך שנים בתחום המכונה "תחזית רגשית" ,היכולת שלנו לחזות כיצד נרגיש בעקבות אירועים עתידיים .בסקירתם המקיפה שפורסמה בכתב העת Current Directions in Psychological Scienceבשנת ,2005 הם מתארים תופעה המכונה "הטיית ההשפעה" ,שבה בני אדם נוטים במצבים שונים להפריז בעוצמתה ובמשך הזמן של ההשפעה הרגשית שהם מצפים שאירועים עתידיים ייצרו בחייהם .הם מצביעים גם על תופעה המכונה "מיקוד יתר" ,שבה האירוע שאנחנו חושבים עליו תופס

בדמיון מקום גדול כל כך ,עד שאנחנו ממעיטים במשקלם של כל שאר הדברים שימשיכו להתרחש בחיינו במקביל .טימותי וילסון ודניאל גילברט, Current Directions ( Affective Forecasting: Knowing What to Want ,in Psychological Scienceכרך ,14גיליון ,2005 ,3עמ' .)131-134 אבל את העולם הפסיכולוגי הזה נפתח בהמשך בפני עצמו .בשלב הזה מספיקה לנו השאלה שהוא מניח על השולחן :כמה מן החיים שלנו אנחנו משקיעים במרדף אחרי עתיד שאנחנו בטוחים שנרגיש בו בצורה מסוימת ,אף שמעולם לא היינו בו? אנחנו אומרים :כשאגיע לשם ,ארגע. כשיהיה לי הסכום הזה ,ארגיש בטוח. כשאקבל את התפקיד ,אדע שאני שווה. כשאנשים יעריכו אותי ,אפסיק להרגיש שאני צריך להוכיח. כשאתחתן ,לא אהיה בודד. כשיהיו לי ילדים ,החיים יקבלו משמעות. כשאגיע ליעד ,סוף סוף אוכל לנשום. אבל אולי חלק מן המשפטים הללו מסתירים בתוכם טעות עמוקה: אנחנו מבקשים מן ההישג העתידי לפתור שאלה פנימית שאולי שום הישג אינו יכול לפתור במקומנו. אם אדם אינו יודע מהו "מספיק" ,גם יותר לא בהכרח ייתן לו מספיק. אם אדם אינו מסוגל להרגיש בעל ערך בלי אישור ,ייתכן שגם אלף מחיאות כפיים רק יגרמו לו לפחד מן הרגע שבו האולם ישתתק .אם אדם אינו יודע להיות עם עצמו ,לא בטוח שאדם אחר יוכל לבטל עבורו את כל הבדידות .אם אדם אינו יודע לעצור ,ייתכן שהצלחה לא תיתן לו מנוחה. היא רק תיתן לו יעד גדול יותר לרדוף אחריו.

ואז מתגלה דבר כמעט פרדוקסלי :אנחנו מבקשים שהמציאות תשתנה כדי שאנחנו נרגיש אחרת ,אבל לפעמים גם אחרי שהמציאות משתנה, אנחנו מגיעים אליה עם אותו אדם שהיינו קודם. אנחנו לוקחים את עצמנו איתנו לכל מקום שאליו אנחנו חולמים להגיע. וזו אולי הסיבה שסיפורו של שלמה המלך כל כך עוצמתי דווקא בראש השנה. שלמה נמצא בתחילת מלכותו .דוד המלך אביו איננו ,וממלכה שלמה מונחת עכשיו על כתפיו .הוא צעיר ,חסר ניסיון מול גודל האחריות ,ואז מתרחש דבר שאדם יכול רק לחלום עליו .הקב"ה נראה אליו בגבעון בחלום הלילה ואומר לו ארבע מילים שמסוגלות לחשוף את כל מה שנמצא בלבו של אדם" :שאל מה אתן לך" (מלכים א ג ,ה). תבקש. מה אתה רוצה? אילו ארבע המילים האלה היו נאמרות לנו בליל ראש השנה ,מה הייתה התשובה הראשונה שלנו? שלמה יכול לבקש עושר .הוא יכול לבקש חיים ארוכים .הוא יכול לבקש שאויביו ייעלמו .הוא יכול לבקש שמלכותו תהיה חזקה ויציבה .אבל שלמה עושה דבר מופלא .הוא אינו מבקש קודם כול לשנות את העולם שסביבו .הוא מסתכל על גודל התפקיד ואומר" :ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובא ...ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע" (מלכים א ג ,ז-ט). שלמה מבין משהו שאנחנו לא תמיד מבינים כאשר אנחנו מבקשים. הוא כבר קיבל מלוכה .עכשיו הוא מבקש להיות אדם שראוי למלוכה. הוא כבר קיבל כוח .עכשיו הוא מבקש לב שֵידע להשתמש בכוח .הוא כבר קיבל מעמד .עכשיו הוא מבקש חכמה שלא ללכת לאיבוד בתוכו.

כאשר החכם מכל אדם מקבל אפשרות לבקש כמעט כל דבר ,הוא מבקש לא רק שהחיים יתאימו לרצונות שלו ,אלא שהוא יתאים לאחריות שהחיים הניחו בידיו. והקב"ה עצמו מדגיש את עומק הבחירה הזאת ואומר לשלמה" :יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עשר ולא שאלת נפש איביך ושאלת לך הבין לשמע משפט .הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון" (מלכים א ג ,יא-יב). ולאחר מכן מוסיף הקב"ה דבר מופלא" :וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עשר גם כבוד" (מלכים א ג ,יג). שלמה ביקש את הכלי. והקב"ה נתן לו גם את השפע שהכלי יצטרך לדעת כיצד לשאת. וזה הופך את השאלה של ראש השנה. אולי לפני שאנחנו שואלים מה אנחנו רוצים שהקב"ה ייתן לנו בשנה הבאה ,כדאי לשאול שאלה נוספת :אם הוא ייתן לי את זה ,מי אצטרך להיות כדי שהמתנה הזאת באמת תהיה ברכה? אם אני מבקש כסף ,איזה אדם אני צריך להיות כדי שהכסף ישרת אותי ולא אעבוד אותו? אם אני מבקש הצלחה ,איזה אדם אני צריך להיות כדי שלא אצטרך הצלחה נוספת בכל בוקר כדי להרגיש שאני שווה משהו? אם אני מבקש זוגיות ,איזה אדם אני צריך להיות כדי לא רק למצוא אהבה אלא גם לדעת לבנות אותה? אם אני מבקש ילדים ,איזה אדם אני צריך להיות כדי לתת להם מקום להיות מי שהם ולא רק מי שחלמתי שיהיו? אם אני מבקש השפעה ,איזה אדם אני צריך להיות כדי שכוח לא יגרום לי להפסיק לשמוע את מי שאין לו כוח? ואם אני מבקש שפע ,איזה אדם אני צריך להיות כדי שאחרי שאקבל אותו עדיין אדע לומר תודה? ואולי זו תפילה שאנחנו מתפללים מעט מדי: ריבונו של עולם ,אני יודע לבקש ממך שתיתן לי יותר. אבל תן לי גם להיות יותר.

אל תיתן לי רק הזדמנות ,תן לי את החכמה לזהות מה לעשות איתה .אל תיתן לי רק כוח ,תן לי אופי שֵידע לשאת אותו .אל תיתן לי רק הצלחה ,תן לי פרופורציה שלא תיתן להצלחה להפוך למדד היחיד של הערך שלי .אל תיתן לי רק אנשים שיאהבו אותי ,תן לי לב שֵידע לאהוב אותם בחזרה. אל תיתן לי רק את החיים שאני מבקש. תן לי להיות האדם שֵידע מה לעשות עם החיים אם באמת תיתן לי אותם. ומכאן אנחנו יכולים להיכנס אל השאלה הבאה ,והיא אולי מטרידה עוד יותר :אם בני אדם אינם תמיד יודעים לחזות מה באמת יעשה אותם מאושרים ,כמה מן הדברים שאנחנו מבקשים בראש השנה הם דברים שאנחנו באמת יודעים שאנחנו צריכים ,וכמה מהם הם דברים שאנחנו פשוט משוכנעים שכשנקבל אותם נהיה סוף סוף מאושרים? השאלה הזאת נוגעת באחת ההבטחות השקטות ביותר שאדם נותן לעצמו במשך החיים .הוא כמעט אף פעם אינו מנסח אותה במפורש, אבל היא מסתתרת מאחורי אינספור החלטות ,מאמצים וחלומות: כשאגיע לשם ,יהיה לי טוב .כשהעסק יעמוד על הרגליים ארגע, כשאסיים את המשכנתה אנשום ,כשאקבל את התואר ארגיש שהוכחתי את עצמי ,כשאתחתן הבדידות תיעלם ,כשהילדים יגדלו יהיה לי זמן, כשהם יתחתנו אפסיק לדאוג ,כשאגיע להכנסה מסוימת אפסיק לחשוב על כסף ,וכשאצא לפנסיה אתחיל סוף סוף לעשות את הדברים שאני באמת אוהב. וכך אדם יכול לחיות שנים כאשר ההווה הוא בעיקר מסדרון בדרך אל חדר שעוד לא הגיע אליו .הוא אינו בהכרח אומלל ,אבל חלק מן התודעה שלו נמצא תמיד במקום הבא .הוא אוכל ארוחת ערב וחושב על העסק .הוא נוסע לחופשה וחושב על מה שמחכה כשיחזור .הוא מגיע להישג ומיד מתחיל למדוד את המרחק להישג הבא .החיים מתרחשים עכשיו ,אבל תחושת החיים השלמים נדחית שוב ושוב לעתיד.

אין שום פסול במטרות .להפך ,אדם זקוק למטרות כדי לבנות ,להתפתח, לפרנס ,ליצור ולהשפיע .הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מעניקים למטרה הבטחה שהיא מעולם לא נתנה לנו .קידום יכול לשפר את השכר ואת מידת ההשפעה ,אבל הוא אינו מבטיח תחושת ערך .בית יכול לשפר מאוד את איכות המגורים ,אבל הוא אינו מבטיח ביתיות .נישואים יכולים ליצור זוגיות עמוקה ,אבל הם אינם מבטיחים שאדם לעולם לא ירגיש לבד .כסף יכול לפתור בעיות רבות שנובעות ממחסור בכסף ,אבל הוא אינו פותר בהכרח פחד ,קנאה ,השוואה ,חוסר משמעות או צורך באישור .אחת הטעויות האנושיות הגדולות היא לבקש מדבר חיצוני לפתור שאלה פנימית שהוא מעולם לא נועד לפתור. וכאן הפסיכולוגיה המודרנית מוסיפה לתמונה נדבך מרתק .הפסיכולוגים פרופסור טימותי וילסון מאוניברסיטת וירג'יניה ופרופסור דניאל גילברט מאוניברסיטת הרווארד הקדישו מחקרים רבים לתחום המכונה "תחזית רגשית" ,כלומר היכולת שלנו לחזות כיצד נרגיש בעקבות אירועים עתידיים .אחד הממצאים המרכזיים שעליהם הצביעו הוא שבני אדם מסוגלים לעיתים קרובות לנבא נכון את כיוון הרגש ,כלומר לדעת שאירוע מסוים ישמח אותם ואחר יצער אותם ,אך עלולים לטעות בהערכת עוצמתה ומשכה של ההשפעה הרגשית .אחת התופעות שתוארו בתחום מכונה "הטיית ההשפעה" ,הנטייה להפריז לעיתים בהשפעה הרגשית שאנחנו צופים שתהיה לאירוע עתידי .טימותי וילסון ודניאל גילברט, Advances , in Experimental Social Psychology ( Affective Forecasting כרך ,2003 ,35עמ' .)345-411 מדוע אנחנו טועים? אחד ההסברים שהמחקר מציע פשוט להפליא: כאשר אנחנו חושבים על אירוע עתידי משמעותי ,אנחנו עושים עליו מעין זום נפשי .אדם שממתין לתשובה אם התקבל לתפקיד שהוא רוצה מאוד מדמיין את המשרד החדש ,את המשכורת ,את המעמד ואת הרגע שבו יספר למשפחה .האירוע ממלא את מסך הדמיון .אבל הוא אינו מדמיין באותה עוצמה את יום רביעי הגשום שלושה חודשים לאחר מכן ,את הסתימה בכיור ,את הילד שחזר עצוב מבית הספר ,את הוויכוח בבית ,את

כאב הראש ,את החשבון שצריך לשלם ואת מאות האירועים הקטנים שימשיכו להרכיב את חייו. בדמיון שלנו ההישג יכול להיות כל התמונה .במציאות הוא נעשה חלק מתמונה גדולה הרבה יותר. המחשה מרתקת לכך נמצאה במחקר שפרסמו בשנת 2000טימותי וילסון ,תאליה ויטלי ,ג'ונתן מאיירס ,דניאל גילברט ודני אקסום .בין השאר הם בחנו אוהדי פוטבול באוניברסיטה שהתבקשו לחזות כיצד תוצאת משחק תשפיע על מצב רוחם .כאשר המשחק עמד במרכז תשומת הלב ,המשתתפים נטו להפריז במשך השפעתו הצפויה על אושרם .כאשר התבקשו לחשוב גם על אירועים ופעילויות אחרים שימלאו את חייהם לאחר המשחק ,התחזיות נעשו מתונות יותר. החוקרים כינו את המנגנון הזה " ,"Focalismמיקוד יתר באירוע מסוים תוך מתן משקל חסר לכל שאר הדברים שיתרחשו במקביל .טימותי וילסון ואחריםFocalism: A Source of Durability Bias in Affective , Journalכרך ,78 , of Personality and Social Psychology ( Forecasting גיליון ,2000 ,5עמ' .)821-836 לכאורה מדובר באוהדי ספורט ובמשחק אחד ,אבל העיקרון יכול להאיר תחומים רחבים הרבה יותר בחיים .אדם אומר לעצמו שאם רק יעבור לבית גדול יותר המשפחה תהיה מאושרת יותר .ייתכן מאוד שהמעבר יהיה מצוין ,אבל כאשר הוא מדמיין את העתיד הבית ממלא את התמונה: המטבח החדש ,החדרים ,המרפסת ,המרחב .פחות בולטים בדמיון זמן הנסיעה לעבודה ,המשכנתה ,התחזוקה ,השכנים ,המעבר של הילדים והעובדה שגם בסלון הגדול יותר יישבו בסופו של דבר אותם בני אדם עם אותן מערכות יחסים. אדם אחר אומר שאם רק יחליף עבודה הכול יהיה טוב יותר .אולי זו באמת ההחלטה הנכונה ,ובוודאי יש מקומות עבודה רעילים או בלתי מתאימים שראוי לעזוב .אבל כדאי לשאול מה בדיוק הוא מבקש להחליף .אם הבעיה היא מנהל פוגעני ,מעבר עשוי לשנות את חייו .אם הבעיה היא שהוא זקוק בכל מקום להרגיש שהוא האדם המוערך ביותר

בחדר ,ייתכן שהוא יחליף משרד אבל ייקח איתו את המאבק .לפעמים אנחנו צריכים לשנות את המקום ,ולפעמים אנחנו מגלים שהדבר שממנו רצינו לברוח ארז את המזוודה יחד איתנו. מחקר נוסף מעניק לתופעה הזאת המחשה כמעט יומיומית .פרופסור אליזבת דאן מאוניברסיטת קולומביה הבריטית ,יחד עם טימותי וילסון ודניאל גילברט ,בחנו סטודנטים שהוקצו למגורים במעונות שונים. הסטודנטים נטו לצפות שהבדלים בולטים בין מקומות המגורים ישפיעו במידה משמעותית על מידת האושר שלהם .בפועל ,ההבדלים בשביעות הרצון היו קטנים יותר מן הצפוי ,ובין היתר גורמים חברתיים שלא זכו למשקל מספק בזמן התחזית התבררו כמשמעותיים לחוויה בפועל. אליזבת דאן ,טימותי וילסון ודניאל גילברטLocation, Location, , Location: The Misprediction of Satisfaction in Housing Lotteries ( ,Personality and Social Psychology Bulletinכרך ,29גיליון ,11 ,2003עמ' .)1421-1432 יש כאן תובנה עצומה לחיים ,מפני שאנחנו רואים בקלות את מה שקל למדוד .כמה מטרים יש בבית ,כמה כסף נכנס לחשבון ,איזה תפקיד כתוב מתחת לשם ,איזה רכב עומד בחניה וכמה אנשים מכירים אותנו .הרבה יותר קשה למדוד עם מי נשתה קפה בבוקר ,כמה מתח נביא איתנו הביתה ,האם העבודה תשאיר בנו כוח לילדים ,האם יהיו לנו אנשים שאפשר לדבר איתם באמת ,והאם אנחנו אוהבים את האדם שאנחנו נעשים בתוך אורח החיים שבחרנו .אנחנו עלולים לקבל החלטות גדולות באמצעות הדברים שקל לספור ,אף שחלק מן הדברים שקובעים את איכות החיים אינם מופיעים בשום טבלה. וזה מתחבר בעוצמה לתפילות ראש השנה .אדם מבקש "פרנסה טובה". אבל מה פירוש טובה? האם רק כמה כסף ייכנס לחשבון ,או גם באיזו שעה הוא יחזור הביתה? האם פרנסה שמכניסה הרבה יותר כסף אבל גובה ממנו כמעט את כל נוכחותו בבית היא בהכרח טובה יותר? אין תשובה אחת שמתאימה לכל אדם ולכל תקופה .לפעמים האחריות מחייבת לעבוד קשה מאוד .לפעמים דווקא ויתור על הזדמנות כלכלית

מסוימת הוא הבחירה הנכונה .השאלה איננה מהי התשובה האוניברסלית ,אלא האם בתוך המרדף אחר הדבר שקל למדוד אנחנו זוכרים למדוד גם את המחיר שאי אפשר להכניס לתלוש המשכורת. כך גם כאשר אדם מבקש הצלחה .מה פירוש הצלחה? שהעסק יגדל? שהמשכורת תעלה? שיכירו את שמו? שהוא ישפיע על אנשים? שהמשפחה תהיה גאה בו? שהוא יוכל להסתכל על חייו ולהרגיש שהם נאמנים לערכים שלו? אנחנו משתמשים במילה אחת" ,הצלחה" ,כדי לתאר דברים שונים לחלוטין ,ולכן אדם יכול להגיע בדיוק להצלחה שעליה חלם ולגלות שהיא פתרה את הבעיה הלא נכונה. הוא חשב שהוא רוצה כסף ,אבל אולי בעצם רצה ביטחון .הוא חשב שהוא רוצה מעמד ,אבל אולי בעצם רצה כבוד .הוא חשב שהוא רוצה פרסום ,אבל אולי בעצם רצה שיראו אותו .הוא חשב שהוא רוצה לנצח אדם אחר ,אבל אולי בעצם רצה להוכיח לעצמו שהוא מספיק טוב .וכאן מתחילה שאלה הרבה יותר עמוקה :כאשר אני מבקש דבר מסוים, האם אני יודע מה אני באמת מבקש באמצעותו? אדם אומר שהוא רוצה בית גדול יותר מפני שצפוף בבית הנוכחי .זו סיבה ברורה ואמיתית .אדם אחר רוצה בית גדול יותר מפני שאחיו קנה בית גדול יותר משלו .מבחוץ שניהם מחפשים אותה דירה .מבפנים אלה שתי בקשות שונות לחלוטין .הראשון רוצה מרחב .השני אולי מבקש מן הבית לפתור השוואה שאף מספר חדרים לא יצליח לסיים. אדם אומר שהוא רוצה להגיע לתפקיד בכיר מפני שיש לו יכולת להשפיע והוא רוצה לממש אותה .זו שאיפה ראויה .אדם אחר רוצה בדיוק את אותו תפקיד מפני שבמשך ארבעים שנה הוא מנסה להוכיח לאביו, לחבריו או לעצמו שהוא הצליח .מבחוץ שניהם מטפסים לאותו משרד. מבפנים הם הולכים לשני יעדים שונים לחלוטין .הראשון מבקש השפעה. השני מבקש הוכחה לערכו. וההבדל הזה נעשה דרמטי כאשר מגיעים ליעד .אם רציתי תפקיד כדי להשפיע ,אני יכול למצוא משמעות בעבודה עצמה .אבל אם רציתי אותו כדי להוכיח שאני שווה ,הקידום נותן לי הוכחה זמנית בלבד .אחרי זמן מה

תופיע שאלה חדשה :מה עכשיו? למי עוד צריך להוכיח? איזה תפקיד גבוה יותר קיים? מי נמצא מעליי? מי מרוויח יותר? מי מוכר יותר? יעד יכול להסתיים ,אבל צורך בלתי פתור להוכיח את הערך העצמי יודע כמעט תמיד להמציא יעד חדש. זו אולי אחת הסיבות לכך שאנשים מסוגלים להגיע למשהו שחיכו לו שנים ,לשמוח בו באמת ,ולאחר זמן קצר להתחיל לחשוב על הדבר הבא .אין בכך בהכרח שום דבר רע .התפתחות אנושית אינה אמורה להיפסק .אבל לפעמים כדאי לעצור ולשאול אם אני מתקדם מפני שאני רוצה לצמוח ,או מפני שאני מפחד מן הרגע שבו אפסיק לרוץ ואצטרך לפגוש את עצמי בלי יעד חדש. השאלה אינה רק לאן אני רוצה להגיע .השאלה היא מה אני מצפה שהמקום שאליו אגיע יפתור בתוכי. וזו כבר שאלה של ראש השנה. כאשר אדם עומד בתפילה ומבקש שנה של הצלחה ,הוא יכול לשאול את עצמו לא רק מה הוא מבקש לקבל ,אלא למה הוא מבקש אותו .האם אני רוצה יותר כסף כדי לתת למשפחה ביטחון ,או מפני שאני מודד את עצמי מול אחרים? האם אני רוצה השפעה מפני שיש לי מה לתת ,או מפני שאני זקוק לכך שאנשים יראו אותי? האם אני רוצה להתקדם מפני שיש בי כוחות שלא מימשתי ,או מפני שאינני מסוגל להרגיש בעל ערך במקום שבו אני נמצא? אין צורך להתבייש בתשובות .כמעט כולנו מורכבים ממניעים שונים. אפשר לרצות כסף גם לביטחון וגם למעמד .אפשר לרצות להשפיע וגם ליהנות מן ההכרה .אפשר לרצות תפקיד מפני שהוא מתאים לנו וגם מפני שאנחנו רוצים להוכיח משהו .עבודת האדם אינה להעמיד פנים שכל מניעיו טהורים לחלוטין ,אלא להכיר את המנועים שמפעילים אותו כדי שלא יגלה אחרי שנים שהוא הגיע בדיוק ליעד שבחר, אבל מסיבה שמעולם לא בדק. וכאן חוזר שלמה המלך ומלמד אותנו משהו עצום .הקב"ה אומר לו: "שאל מה אתן לך" (מלכים א ג ,ה) ,ושלמה אינו מבקש תחילה עוד

נכס בתוך חייו אלא יכולת לחיות נכון את החיים שכבר ניתנו לו" :ונתת לעבדך לב שמע" (מלכים א ג ,ט) .אולי מפני שהוא מבין שהשאלה הגדולה אינה רק מה יהיה לי ,אלא מי יהיה האדם שיהיה לו. יש ברכות שאם העולם החיצוני שלנו גדל מהר יותר מן העולם הפנימי ,אנחנו עלולים לקבל אותן לפני שלמדנו כיצד לשאת אותן. וזה לוקח אותנו למקום עמוק עוד יותר .עד עכשיו שאלנו האם הדבר שאנחנו רוצים באמת יעשה אותנו מאושרים כפי שאנחנו מדמיינים .אבל התורה מציבה שאלה נוקבת יותר :אולי הדבר שאנחנו מבקשים אכן טוב, אולי הוא באמת ברכה ,אולי ראוי להתפלל עליו בכל הלב ,ובכל זאת דווקא כאשר הוא יגיע יתחיל ניסיון חדש שלא היה קיים בזמן שחסר לנו. אנחנו רגילים לחשוב שניסיון מתחיל כאשר אין לאדם .כאשר חסר כסף, כאשר הדלת נסגרת ,כאשר העסק אינו מצליח ,כאשר התפילה עדיין מחכה לתשובה .אבל משה רבנו מתאר לעם ישראל ניסיון הפוך לחלוטין. הוא אינו מזהיר אותם רק מפני הרעב ,אלא מפני השובע; לא רק מפני המחסור ,אלא מפני השפע; לא רק מפני החולשה ,אלא מפני הכוח. לפעמים הניסיון הגדול אינו כיצד נשארים מאמינים כאשר התפילה עדיין לא נענתה ,אלא מי אנחנו נעשים ביום שאחרי שהיא נענתה. אנחנו רגילים לזהות ניסיון עם חסרון .כשאין כסף ,זה ניסיון .כשאין עבודה ,זה ניסיון .כשאדם מחכה לילדים ,זה ניסיון .כששערים נסגרים בפניו ,כשהבריאות מתערערת ,כשהעסק אינו מצליח או כשהתפילה נמשכת שנים ועדיין אין תשובה ,אנחנו יודעים לומר שהוא עומד בניסיון. אבל יש סוג אחר של ניסיון שקשה הרבה יותר לזהות ,דווקא מפני שהוא מגיע כשהכול נראה טוב .יש ניסיונות שנכנסים לחיים לא דרך הדלת של החסרון ,אלא דרך הדלת של השפע. משה רבנו עומד לפני עם ישראל רגע לפני הכניסה לארץ .ארבעים שנה הם הלכו במדבר .הם ידעו מהו מחסור .הם ידעו מה פירוש להיות תלויים בכל בוקר במן שיורד מן השמים .הם ידעו מהי דרך שאין בה שדות ,בתים, כרמים ,חשבונות בנק ונכסים .לכאורה ,אילו היינו צריכים לנחש מפני איזה רגע משה חושש יותר ,היינו אומרים שהוא חושש מן המדבר .אבל

בפרשת עקב הוא מתאר סכנה אחרת לגמרי ,סכנה שתגיע דווקא אחרי שהתקופה הקשה תסתיים. משה רבנו אומר לישראל" :פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת .ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח ,יב-יד) .כדאי לקרוא את הפסוקים לא כאזהרה עתיקה אלא כמעט כתיאור של חלום אנושי :אוכל בשפע ,בית טוב ,רכוש שגדל ,כסף וזהב שמתרבים ,וכל אשר לך ירבה .מה בדיוק רע כאן? שום דבר .התורה עצמה מבטיחה את טובה של הארץ .הבעיה איננה במה שיש לאדם .הבעיה היא במה שעלול לקרות לאדם כאשר יש לו. התורה אינה מזהירה מפני העושר בלבד .היא מזהירה מפני האדם שעלול להיוולד בתוך העושר. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים ח ,יא) ,מבאר שמשה מזהיר את ישראל שכאשר יגיעו אל השובע ואל הטובה הם עלולים לשכוח את הקב"ה ,מפני שעושר וכבוד עלולים להביא את לב האדם לגבהות. הסכנה אינה שהבית טוב מדי או שהזהב רב מדי .הסכנה היא שהשפע משנה בשקט את הסיפור שהאדם מספר לעצמו על מקור הצלחתו. ואכן ,כמה פסוקים אחר כך התורה מתארת בדיוק את המשפט שעלול להיוולד בתוך לבו של אדם מצליח" :ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח ,יז). שימו לב שהתורה אינה אומרת שהאדם יכריז זאת בכיכר העיר .היא אומרת" :ואמרת בלבבך" .בחוץ הוא יכול להמשיך לדבר על סייעתא דשמיא .הוא יכול לומר "ברוך ה'"" ,בעזרת ה'"" ,הכול מלמעלה" .אבל עמוק בפנים יכול להתרחש שינוי קטן :פעם הוא ידע שהוא זקוק לעזרה. עכשיו הוא מתחיל להרגיש שהוא הסיבה. וזה שינוי שקל מאוד לפספס ,מפני שהוא אינו מתרחש ביום אחד .אדם אינו קם בבוקר ואומר :מהיום אני גאוותן .הוא פשוט מצליח בעוד עסקה. ועוד אחת .מקבל עוד קידום .עוד אנשים מבקשים את עצתו .עוד דלתות נפתחות .לאט לאט הוא מתחיל לייחס לעצמו יותר ודאות .פעם הוא

התייעץ .עכשיו הוא כבר יודע .פעם הוא הקשיב .עכשיו הוא בעיקר מסביר .פעם הוא התפלל לפני החלטה גדולה .עכשיו הוא מרגיש שהוא מכיר את השוק. הצלחה אינה תמיד משנה את האמונות שאדם מצהיר עליהן. לפעמים היא משנה בשקט את האדם שמחזיק באמונות האלה. וזה אינו נוגע רק לאמונה .כוח משנה יחסים בין בני אדם .כאשר אדם חסר כוח ,הוא זקוק לאחרים .הוא צריך לשכנע ,לבקש ,להקשיב ולהתחשב .כאשר הוא מקבל כוח ,הוא מגלה לפתע שאפשר גם להורות. אפשר להפסיק להסביר .אפשר לדבר ואחרים ישתקו .ואז מתבררת שאלה שלא היה אפשר לבדוק קודם :מי הוא כאשר הוא כבר אינו חייב להיות נחמד כדי לקבל את מה שהוא רוצה? יש אנשים שאנחנו מכירים רק כשהם עדיין בדרך למעלה .הם נעימים, קשובים ,זוכרים כל מי שעזר להם ,עונים לכל טלפון ומכבדים כל אדם. ואז הם מצליחים .פתאום אין זמן .פתאום אנשים שפעם היו חברים הופכים ל"אנשי קשר" .פתאום האדם שהיה אסיר תודה על כל הזדמנות מתחיל להרגיש שהעולם חייב לו הזדמנויות. לא מפני שההצלחה בהכרח משחיתה .רבים מצליחים ונשארים אנשים נפלאים ,ולעיתים ההצלחה אף מאפשרת להם לעשות טוב בהיקפים שלא יכלו קודם .אבל היא מסירה מגבלות ,וכאשר מגבלות מוסרות מתגלה לעיתים מה האדם עושה כאשר הוא יכול יותר. וכאן המחקר הפסיכולוגי מעניק נקודת מבט מעניינת מאוד .הפסיכולוג דאכר קלטנר מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ,יחד עם דבורה גרואנפלד וקמרון אנדרסון ,הציעו במסגרת מה שכינו "גישת ההתקרבות והעכבה לכוח" שכוח חברתי עשוי להשפיע על קשב ,התנהגות ורגש .לפי המודל ,כוח גבוה קשור לעיתים להפעלה מוגברת של נטיות התקרבות, בעוד שכוח נמוך קשור לעכבה ולרגישות רבה יותר לאיומים ולהשלכות חברתיות .דאכר קלטנר ,דבורה גרואנפלד וקמרון אנדרסוןPower, , ,Psychological Review ( Approach, and Inhibitionכרך ,110גיליון ,2 ,2003עמ' .)265-284

חשוב לדייק :המחקר אינו אומר שכל אדם שמקבל כוח נעשה אדם רע, וזו בוודאי אינה מסקנה ראויה .כוח אינו גזר דין על האישיות .אבל הוא יכול לשנות את התנאים שבתוכם האישיות פועלת .אדם שבעבר היה מוכרח לחשוב כיצד אחרים יגיבו אליו יכול להגיע למצב שבו הוא פחות תלוי בתגובותיהם .וזה בדיוק הרגע שבו נדרשת עבודה פנימית עמוקה יותר ,מפני שמה שהכריח אותו קודם להתחשב מבחוץ צריך עכשיו להגיע מבפנים. כאשר אין לאדם כוח ,המציאות מציבה לו גבולות .כאשר יש לו כוח ,הוא נדרש לפעמים להיות הגבול של עצמו. וזו נקודה עצומה לחינוך ,לניהול ,לרבנות ,לפוליטיקה ,לעסקים ואפילו למשפחה .מנהל שאיש אינו מעז לומר לו שהוא טועה נמצא בסכנה גדולה יותר ממנהל שיש סביבו אנשים שמסוגלים לחלוק עליו .הורה שמפעיל סמכות רק מפני שהוא יכול עלול לגדל ילדים שמצייתים לידו אבל נסגרים בפניו .אדם בעל ממון שמתרגל שכל בקשה שלו מתמלאת יכול לאבד בהדרגה את היכולת לשמוע "לא" .אדם שמקבל הרבה כבוד עלול להתחיל לפרש יחס רגיל כחוסר כבוד. והדבר המעניין הוא שהאדם עצמו לא תמיד ירגיש שהוא השתנה. מבחינתו העולם השתנה .אנשים נעשו פחות מקצועיים ,פחות מכבדים, פחות חכמים .הוא אינו שם לב שאולי הרף שלו השתנה מפני שהתרגל לכך שהמציאות מסתדרת סביבו. אפשר לראות תהליך דומה גם ביחס לכסף .אדם שנאבק שנים כדי להגיע לביטחון כלכלי מדמיין נקודה שבה יוכל לומר :עכשיו יש מספיק. אבל לפעמים ככל שההכנסה עולה ,גם נקודת ה"מספיק" זזה .הבית גדל ,רמת החיים עולה ,המעגל החברתי משתנה ,ההשוואות משתנות, ומה שפעם היה נראה עושר מתחיל להרגיש רגיל לחלוטין. הפסיכולוגים פיליפ בריקמן ודונלד קמפבל טבעו כבר בשנת 1971את הדימוי של "הליכון הדוני" ,ובהמשך התפתח מחקר רחב על הסתגלות הדונית ,הנטייה של בני אדם להסתגל במידה מסוימת לשינויים חיוביים ושליליים ולחזור לאורך זמן לכיוון רמת רווחה אופיינית ,אף שהיקף

ההסתגלות משתנה מאוד בין אנשים ובין אירועים .פיליפ בריקמן ודונלד קמפבל ,Hedonic Relativism and Planning the Good Society ,בתוך ,Adaptation-Level Theory: A Symposiumבעריכת מ' ה' אפלי,1971 , עמ' .287-302 אבל כאן אני רוצה להשתמש ברעיון הזה רק בנקודה אחת ,מפני שכבר עסקנו בהסתגלות בהקשרים אחרים :גם ברכה גדולה יכולה להפוך מהר יותר מכפי שאנחנו מדמיינים מן הדבר שעליו הודינו לדבר שאנחנו מרגישים שמגיע לנו .אתמול אדם התפלל לקבל עבודה .היום הוא מתלונן שאין לו חניה קרובה למשרד .אתמול הוא התפלל לקנות בית .אחרי שנתיים הוא כבר בעיקר רואה מה חסר בבית .אתמול הוא היה מאושר שמישהו בכלל מוכן לפרסם את היצירה שלו .היום הוא כועס שלא נתנו לו מקום מרכזי מספיק. אין בכך בהכרח כפיות טובה מכוונת .זו תכונה אנושית .אנחנו מסתגלים. אבל דווקא משום כך התורה אינה משאירה את הכרת הטוב לרגש ספונטני בלבד. משה רבנו אומר" :ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים ח ,י) .ומיד אחר כך" :השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך" (שם ,יא) .הסמיכות כמעט זועקת .אכלת? שבעת? דווקא עכשיו תברך .דווקא עכשיו תיזהר. כאשר חסר לאדם ,הוא אינו זקוק לתזכורת שחסר לו. כאשר יש לו ,הוא זקוק לתזכורת שיש לו. לפני הישועה אנחנו זוכרים היטב להתפלל .אחרי הישועה אנחנו צריכים ללמוד לזכור על מה התפללנו. וזה יכול לשנות את תפילת ראש השנה .אדם מבקש מהקב"ה פרנסה. אולי כדאי שיוסיף בתוכו :ואם תיתן לי אותה ,אל תיתן לי לשכוח את הימים שבהם ביקשתי אותה .אדם מבקש הצלחה .ואם תיתן לי אותה, אל תיתן לי להסתכל מלמעלה על האנשים שנמצאים במקום שבו הייתי

אני לפני כמה שנים .אדם מבקש השפעה .ואם תיתן לי אותה ,אל תיתן לי להפסיק להקשיב דווקא מפני שאנשים התחילו להקשיב לי. זו תפילה עמוקה מאוד :ריבונו של עולם ,תן לי את הברכה ,אבל שמור עליי מפני הגרסה של עצמי שעלולה לחשוב לאחר מכן שהיא אינה זקוקה עוד למברך. וכאן אפשר להבין מדוע משה רבנו מאריך כל כך בתיאור המסע במדבר לפני שהוא מזהיר מפני השפע .הוא אומר לישראל" :וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר" (דברים ח, ב) .הדרך הקשה אינה רק תקופה שצריך לשרוד עד שמגיעים לארץ. היא אמורה להשאיר משהו בתוך האדם גם כשהוא כבר בארץ. מי שהיה רעב אמור לדעת משהו על רעב גם כשהמקרר מלא. מי שהיה חסר כוח אמור לזכור משהו על חולשה גם כשהוא יושב בכיסא של בעל הסמכות. מי שהיה בתחילת הדרך אמור לזכור כיצד מרגיש אדם שאיש עדיין אינו מכיר את שמו. מי שהיה זקוק לעזרה אמור לדעת כיצד נראה העולם מן הצד של מי שמבקש אותה. אחת השאלות הגדולות של הצלחה אינה רק כמה גבוה הצלחנו לעלות ,אלא כמה מן האדם שהיינו למטה הצלחנו לקחת איתנו למעלה. וזה נכון גם ברוחניות .אדם יכול להתפלל על עלייה רוחנית ,על לימוד, על התמדה ועל קרבת אלוקים .הוא מתקדם ,לומד יותר ,יודע יותר, נעשה דמות שאחרים שואלים אותה .אבל גם כאן יכולה להופיע סכנה עדינה :הדברים שבתחילת הדרך גרמו לו ענווה יכולים להפוך בהמשך לסיבה לגאווה .התורה שאמורה לפתוח את לבו עלולה ,אם אינו זהיר, להפוך לכלי שבאמצעותו הוא מודד את עצמו מול אחרים. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות דעות ב ,ג) ,כותב ביחס לגאווה שאין די בהליכה בדרך האמצע כבשאר המידות ,אלא ראוי לאדם להתרחק

ממנה ביותר .הדברים מקבלים משמעות מיוחדת כאשר אדם מצליח. מפני שדווקא כאשר יש לו סיבות אמיתיות להיות מרוצה מהישגיו ,הוא צריך לדעת להבחין בין הכרה בכוחותיו לבין הפיכת הכוחות הללו לסיבה לראות את עצמו כגדול מאחרים. ואולי כאן מתגלה דבר מפתיע :לפעמים המחסור שואל אותנו אם אנחנו מסוגלים להאמין כשאין לנו ,והשפע שואל אותנו אם אנחנו מסוגלים להישאר בני אדם כשיש לנו. אלה שני ניסיונות שונים לחלוטין .בזמן מחסור האדם מתמודד עם כאב, פחד וחוסר ודאות .בזמן שפע הוא מתמודד עם התרגלות ,גאווה ,תחושת בעלות ואשליית עצמאות .במחסור הוא עלול לחשוב שאין לו שום כוח. בשפע הוא עלול לחשוב שכל הכוח שלו. והתורה מבקשת ממנו לחיות בין שתי הטעויות. לא לומר :שום דבר אינו תלוי בי. ולא לומר :הכול תלוי בי. לעבוד ,לבנות ,ליצור ,להתאמץ ,להצליח ולשמוח בהצלחה ,ובאותה שעה לדעת לומר" :וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח ,יח). שימו לב לניסוח המדויק .הפסוק אינו אומר שלא עשית חיל .הוא גם אינו אומר שאין לך כוח .להפך :יש לך כוח .עשית .בנית .עבדת .התאמצת. אבל אפילו את הכוח שבאמצעותו עשית את כל זה קיבלת. איזו תפיסה מאוזנת. היא אינה מוחקת את האדם. והיא אינה מאלילה אותו. האדם פועל ,אבל אינו המקור האחרון של עצמו. האדם מצליח ,אבל אינו הבעלים הבלעדי של כל התנאים שאפשרו את הצלחתו.

האדם עובד ,אבל הוא זוכר כמה דברים היו צריכים להסתדר כדי שהעבודה שלו תוכל להניב פרי. הענווה שהתורה מבקשת מן האדם המצליח אינה לומר "לא עשיתי כלום" .היא לומר "עשיתי הרבה ,אבל לא עשיתי את עצמי". וזו יכולה להיות אחת התפילות העמוקות של ראש השנה :ריבונו של עולם ,אם השנה הזאת תהיה שנת שפע ,תן לי כלים לעמוד גם בניסיון של השפע .אם העסק יגדל ,שהלב לא יקטן .אם המעמד יעלה ,שהעיניים לא יתחילו להסתכל מלמעלה .אם אנשים יקשיבו לי ,שלא אפסיק להקשיב להם .אם יהיה לי יותר כסף ,שלא יהיה לי פחות זמן לדברים שבשבילם רציתי את הכסף מלכתחילה .אם אצליח ,שלא אצטרך למחוק את האדם שהייתי לפני שהצלחתי. אל תיתן לי רק להגיע למקומות גבוהים .תן לי להגיע אליהם בלי לאבד בדרך את הדברים שבגללם בכלל היה כדאי להגיע. אבל כאן מתעוררת שאלה קשה עוד יותר .עד עכשיו עסקנו במה שקורה כאשר הקב"ה נותן לנו את מה שביקשנו .אלא שכל אדם שמגיע לראש השנה נושא איתו גם תפילות שלא נענו כפי שקיווה .יש דברים שביקש שנה שעברה ולא קיבל .יש שערים שעליהם דפק והם נשארו סגורים .יש דברים שהוא בטוח בכל לבו שהיו טובים עבורו ,ובכל זאת הם לא הגיעו. ופה אסור לתת תשובות זולות .אסור לומר לאדם שסובל" :כנראה זה היה לטובתך" ,כאילו אנחנו יודעים את חשבונותיו של הקב"ה .אסור להפוך כאב של אדם למשפט אמוני יפה .אבל אולי מותר לשאול שאלה אחרת ,הרבה יותר צנועה והרבה יותר עמוקה :האם העובדה שאני רוצה דבר בכל לבי פירושה שאני מסוגל לראות את כל מה שיקרה אם אקבל אותו? ומשם נמשיך אל המקום העדין ביותר בכל הדרך הזאת :איך מתפללים בכל הלב על מה שאנחנו רוצים ,ובאותו זמן משאירים מקום לענווה שאומרת שאיננו רואים את כל התמונה?

זו אולי אחת המתיחויות העמוקות ביותר בתפילה .מצד אחד ,תפילה אמיתית אינה אמורה להיות אדישה .אדם אינו עומד לפני הקב"ה ואומר: תעשה מה שאתה רוצה ,ממילא אין לי רצונות .להפך .הוא מגיע עם לב. הוא מבקש בריאות מפני שהוא רוצה לחיות .הוא מבקש ילד מפני שכל ישותו כמהה להיות אבא או אמא .הוא מבקש פרנסה מפני שיש חשבונות על השולחן .הוא מבקש שהבן שלו ימצא את דרכו מפני שהוא אינו ישן בלילה .תפילה שאין בה רצון עלולה להיות מילים נכונות בלי לב שבאמת עומד מאחוריהן. ומצד שני ,יש בתפילה דבר כמעט הפוך .האדם המבקש עומד לפני מי שרואה תמונה שהוא עצמו אינו רואה .הוא יודע מה הוא רוצה ,אבל אינו יודע את כל ההשלכות .הוא יודע מה כואב עכשיו ,אבל אינו יודע מה יהיה בעוד חמש שנים .הוא רואה דלת אחת שנסגרה ואינו יודע אילו מסדרונות היו מאחוריה .הוא רואה אדם אחד שהוא בטוח שבלעדיו לא יוכל להיות מאושר ,מקום עבודה אחד שהוא משוכנע שחייבים לקבל אותו אליו, עסקה אחת שנראית לו כהזדמנות חייו ,והוא מבקש בכל לבו :תן לי את זה. וכאן נמצאת השאלה :איך אפשר לרצות דבר בכל הלב ובאותו זמן להודות שאינני יודע אם אני רואה את כל התמונה? לכאורה אלה שני מצבים שסותרים זה את זה .אם אני באמת רוצה ,כיצד אני משאיר מקום לאפשרות אחרת? ואם אני באמת מאמין שהקב"ה יודע יותר ממני ,כיצד אני מתפלל בעוצמה על רצון מסוים? אבל אולי דווקא החיבור ביניהם הוא אחת מצורות הבגרות העמוקות ביותר באמונה :להיות מסוגל לומר "זה מה שאני רוצה" בלי להפוך את המשפט ל"זה הדבר היחיד שיכול להיות טוב עבורי". יש הבדל עצום בין השניים. אדם יכול לומר :ריבונו של עולם ,אני רוצה את העבודה הזאת .אני רוצה אותה מאוד .התכוננתי אליה ,היא מתאימה לכישרונות שלי ,היא יכולה לפרנס את משפחתי ,ואני מבקש ממך שאקבל אותה .זו תפילה .אבל הוא יכול להוסיף בתוכו הכרה אחת :אני רואה את התפקיד מבחוץ .אינני

יודע מי יהיה המנהל בעוד שנתיים ,מה יקרה לחברה ,איזה מחיר התפקיד יגבה ,אילו אפשרויות אחרות ייפתחו או ייסגרו בגללו .אני מבקש מתוך מה שאני יודע ,אבל אני עומד לפני מי שיודע גם את מה שאני אינני יודע. זו אינה חולשה של התפילה. אולי זו הענווה שבתפילה. והתנ"ך נותן לנו דוגמה מטלטלת דווקא אצל אחד האנשים הגדולים ביותר שעמדו בתפילה .משה רבנו מתחנן להיכנס לארץ ישראל .קשה לדמיין בקשה מוצדקת יותר .הוא הוציא את ישראל ממצרים ,נשא אותם ארבעים שנה במדבר ,קיבל את התורה ,התמודד עם חטא העגל, המרגלים ,קרח וכל משברי הדרך .עכשיו הארץ נמצאת מולו והוא מבקש" :אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנן" (דברים ג ,כה). משה אינו מבקש כסף. לא כבוד. לא נוחות. הוא מבקש להיכנס לארץ ישראל. והבקשה אינה מתקבלת. משה מספר" :ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג ,כו). יש פסוקים שקשה לקרוא במהירות .זה אחד מהם. משה רבנו התפלל. והתשובה הייתה לא. לא מפני שהתפילה שלו לא הייתה אמיתית .לא מפני שלא היה ראוי להתפלל .לא מפני שהדבר שביקש לא היה קדוש .אנחנו יודעים מתוך התורה את הרקע לגזירה ,אבל גם לאחר שאנחנו יודעים אותו נשארת

לפנינו עובדה עמוקה מאוד :אפשר לבקש דבר טוב ,קדוש וראוי בכל הלב ,והתשובה עדיין יכולה להיות אחרת מן התשובה שקיווינו לקבל. וזה מלמד משהו חשוב על תפילה .תפילה אינה חוזה שבו האדם מציג בקשה נכונה והקב"ה מתחייב לספק את התוצאה המבוקשת .אילו כך היה ,תפילה הייתה מנגנון של שליטה .מצא את הנוסח הנכון ,התפלל בעוצמה מספקת ,וקבל את התוצאה. אבל תפילה אינה שליטה בקב"ה. היא קשר עם הקב"ה. וההבדל עצום. בתפילה אני רשאי להביא את כל הרצון שלי לפני הקב"ה ,אבל אינני הופך בכך לבעלים על התוצאה. יש משהו משחרר מאוד בהבחנה הזאת ,אבל גם משהו כואב .מפני שהיא אומרת שאפשר לעשות דברים נכון ועדיין לא לקבל את מה שרצינו. אפשר להתפלל .אפשר להשתדל .אפשר להיות אדם טוב .אפשר לרצות דבר ראוי .ועדיין החיים אינם מתחייבים להסתדר לפי התסריט שכתבנו. וכאן אנחנו מגיעים לאחד המקומות שבהם צריך להיזהר מאוד בשפה הדתית .כאשר אדם אחר עובר כאב ,קל למי שעומד מבחוץ לומר" :הכול לטובה" .המשפט יכול להיות אמיתי כאמונה ,אבל הוא יכול להיות אכזרי כשהוא נאמר כתשובה מהירה לכאב שאיננו נושאים .אדם איבד משהו יקר ,זוג מחכה שנים לילד ,משפחה מתמודדת עם מחלה ,אדם רואה חלום של שנים מתרסק ,ואנחנו איננו יודעים מדוע. אמונה אינה מעניקה לנו רישיון להסביר לאחרים את חשבונותיו של הקב"ה. ספר איוב הוא אולי האזהרה הגדולה ביותר מפני הפיתוי הזה .רעיו של איוב מגיעים אליו לאחר שאיבד את ילדיו ,רכושו ובריאותו .בתחילה הם עושים דבר מופלא" :וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דבר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד" (איוב ב ,יג) .לפעמים זו

החכמה הגדולה ביותר מול כאב שאין לנו הסבר עבורו :להיות שם ולא למהר לפתור אותו. אחר כך הם מתחילים לדבר. והם רוצים להסביר. הם מחפשים מערכת שבה הכול מסתדר :אם סבלת ,כנראה יש סיבה שאנחנו יכולים לזהות; אם קרה לך דבר כזה ,בוודאי אפשר להסביר אותו בתוך נוסחה של שכר ועונש .חלק גדול מן הספר נבנה סביב הוויכוח הזה ,ובסופו הקב"ה אומר לאליפז התימני" :חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (איוב מב ,ז). המסר כאן עמוק מאוד .לפעמים האדם המאמין צריך לדעת לומר :אינני יודע. לא כל דלת שנסגרה נועדה בהכרח להוביל אותנו לדלת טובה יותר שאנחנו עוד רגע נמצא. לא כל כאב יקבל בעולם הזה הסבר שנוכל להבין. לא כל אובדן יתגלה לנו כשלב הכרחי בדרך להצלחה גדולה. אמונה עמוקה אינה חייבת להפוך את הקב"ה למכונת עלילות שבה כל כאב מקבל בפרק הבא פתרון ספרותי מספק. יש אמונה שמתחילה דווקא במקום שבו ההסברים נגמרים. אבל אם כך ,מה אנחנו כן יכולים לומר? אנחנו יכולים לומר דבר צנוע יותר :העובדה שאינני מבין מדוע דבר מסוים לא קרה אינה מוכיחה שהיה צריך לקרות .העובדה שאני בטוח שהייתי מאושר אילו קיבלתי אותו אינה אומרת שאני באמת יודע כיצד היו נראים חיי לאחר מכן .העובדה שאני רואה אפשרות אחת אינה אומרת שאין תמונה גדולה ממנה. וזו אינה רק טענה אמונית .הפסיכולוגיה של קבלת החלטות מלמדת עד כמה היכולת האנושית לחזות עתיד מוגבלת .אנחנו מקבלים החלטות באמצעות המידע שיש לנו עכשיו ,תחת מגבלות של קשב ,ניסיון ,הטיות

וציפיות .אנחנו מדמיינים תרחיש מסוים ,אבל איננו מסוגלים להכניס לתוכו את כל האירועים ,האנשים והשינויים שעוד יתרחשו. הפסיכולוג וחתן פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן עסק רבות בדרך שבה בני אדם מקבלים החלטות בתנאי אי ודאות ובנטייה שלנו להעניק לסיפור הקוהרנטי שבנינו ביטחון רב יותר מכפי שכמות המידע שבידינו מצדיקה לעיתים .במחקריו ובעבודתו עם עמוס טברסקי הוא הראה עד כמה שיפוט אנושי מושפע מהיוריסטיקות ומהטיות ,דווקא כאשר אנחנו מרגישים שהמסקנה שלנו ברורה .דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, Subjective Probability: A Judgment of Representativeness ( ,Cognitive Psychologyכרך ,3גיליון ,1972 ,3עמ' .)430-454 זה אינו אומר שאין לסמוך על השכל .להפך ,עלינו לחשוב ,לבדוק, להתייעץ ולהכריע .אבל אולי אחת המסקנות החשובות ביותר של מחקרי קבלת החלטות היא שתחושת ודאות אינה תמיד זהה לידיעה. אפשר להיות בטוחים מאוד ועדיין לדעת מעט מאוד. כמה פעמים בחיים אמרנו :אם הדבר הזה לא יקרה ,זה אסון ,ולאחר שנים גילינו שהחיים המשיכו לכיוון שלא יכולנו לדמיין? וכמה פעמים קרה גם ההפך :קיבלנו בדיוק את מה שרצינו וגילינו שהמציאות מורכבת הרבה יותר מן התמונה שהייתה לנו? לא צריך להפוך כל חוויה כזאת להוכחה לכך שאנחנו אף פעם לא יודעים מה טוב לנו .זו תהיה קיצוניות הפוכה .אנחנו יודעים הרבה דברים .אדם יודע שהוא רוצה להיות בריא .אדם יודע שטוב שיהיה שלום בבית .אדם יודע שחובות כבדים אינם מצב רצוי .אדם יודע שיש דברים טובים שראוי להתפלל עליהם בכל הכוח. אבל בין "אני יודע שזה טוב" לבין "אני יודע בדיוק באיזו דרך הטוב הזה צריך להגיע אליי" יש מרחק גדול. ואולי זה אחד ההבדלים העמוקים בין בקשה לבין דרישה. בקשה אומרת :זה מה שאני רוצה.

דרישה אומרת :רק כך זה יכול להיות טוב. בקשה פותחת את הלב. דרישה סוגרת את האפשרויות. בתפילה האדם אינו נדרש לוותר על הרצון .הוא נדרש לוותר על האשליה שהרצון שלו מעניק לו ראייה מלאה של העתיד. וכאן אפשר להבין תפילה קצרה מאוד שאמר דוד המלך בספר תהלים: "הורני ה' דרכך אהלך באמתך" (תהלים פו ,יא) .דוד המלך אינו מבקש רק שהדרך שלו תצליח .הוא מבקש שהקב"ה ילמד אותו מהי הדרך. זה הבדל עצום. לפעמים אנחנו באים לתפילה אחרי שכבר החלטנו מהי הדרך ,ומה שאנחנו מבקשים מן הקב"ה הוא בעיקר לחתום עליה. אני החלטתי שזה האדם. עכשיו תגרום לו לרצות אותי. אני החלטתי שזה התפקיד. עכשיו תגרום להם לקבל אותי. אני החלטתי שזה העסק. עכשיו תגרום לו להצליח. אני החלטתי שזה המקום. עכשיו תפתח את הדלת. אבל יש תפילה עמוקה יותר שאומרת :ריבונו של עולם ,זה מה שאני רוצה ,זה מה שאני מבין ,זה מה שנראה לי נכון ,ואני מבקש אותו בכל לבי .אבל אם אני טועה בדרך ,אל תיתן לי רק כוח ללכת מהר יותר. תן לי גם חכמה להבין לאן ללכת.

וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר לאדם שאפתן ,חזק וממוקד .אדם כזה רגיל להציב יעד ולהגיע אליו .זו מעלה גדולה .בלי אנשים כאלה מעט מאוד היה נבנה בעולם .אבל דווקא אדם שיודע להשיג מטרות צריך לשאול מדי פעם אם כל מטרה שהוא מסוגל להשיג היא גם מטרה שכדאי להשיג. יכולת להגיע רחוק אינה פוטרת אותנו מן השאלה אם בחרנו את הכיוון הנכון. לפעמים אנחנו מבקשים מהקב"ה רוח חזקה יותר למפרשים ,כאשר השאלה האמיתית היא האם הספינה מפליגה לנמל הנכון. ואולי זו אחת התפילות החשובות ביותר שאפשר להביא לראש השנה :לא רק "תן לי" ,אלא גם "למד אותי מה לבקש". תן לי לרצות דברים טובים. תן לי לזהות מה באמת חסר לי. תן לי להבחין בין צורך לבין השוואה ,בין שאיפה לבין בריחה ,בין חלום אמיתי לבין חלום שאימצתי מפני שכולם סביבי רצים אליו. תן לי להתפלל בכל הלב ,אבל לא להפוך את התפילה לניסיון לכפות על המציאות את התסריט היחיד שאני מסוגל לדמיין. תן לי אומץ לבקש את מה שאני רוצה ,וענווה לדעת שאני עדיין אינני רואה את כל התמונה. ואז קורה דבר יפה .האדם אינו מתפלל פחות .אולי הוא מתפלל יותר. מפני שעכשיו התפילה אינה רק רשימת הזמנות .היא נעשית מפגש בין הרצון שלו לבין האמונה שלו .הוא אומר לקב"ה :הנה הלב שלי .הנה מה שאני רוצה .הנה מה שכואב .הנה מה שאני מבקש .אני לא מסתיר ממך שום דבר .אבל אני גם יודע שאני עומד בתחילתה של שנה שאת סופה אינני רואה. אני יודע מה אני רוצה שייכתב בה. אני לא יודע את כל מה שיהיה כתוב בה.

וזה מחזיר אותנו אל ראש השנה עצמו .אנחנו עומדים בתחילת שנה ומבקשים חיים ,בריאות ,פרנסה ,שלום ,הצלחה ונחת .אבל אולי אחרי כל הבקשות שאנחנו יודעים לנסח ,צריך להשאיר בתוך הלב גם מקום לבקשה אחת שאיננו רגילים לבקש: ריבונו של עולם ,תן לי את מה שטוב לי ,אבל תן לי גם את החכמה שלא למדוד את טובך רק לפי המרחק שבין מה שביקשתי לבין מה שקיבלתי. כי לפעמים נקבל בדיוק את מה שביקשנו. לפעמים נקבל דבר אחר. לפעמים נבין אחרי שנים. ולפעמים לא נבין. כי לפעמים נקבל בדיוק את מה שביקשנו ,לפעמים נקבל דבר אחר ,לפעמים נבין אחרי שנים ולפעמים לא נבין .אבל בתוך כל האפשרויות האלה נשארת בידינו שאלה אחת עצומה :איזה אדם אנחנו רוצים להיות בתוך השנה שתינתן לנו? ואולי דווקא כאן כדאי להפוך לרגע את כל תפילת ראש השנה .אנחנו מגיעים אליה באופן טבעי עם רשימה של דברים שאנחנו מבקשים לקבל. אבל מה היה משתנה אילו לצד הרשימה הזאת היינו מכינים רשימה נוספת ,לא של הדברים שאנחנו רוצים שיהיו לנו בשנה הבאה ,אלא של האדם שאנחנו מבקשים להיות בה? כי לפעמים נקבל בדיוק את מה שביקשנו ,לפעמים נקבל דבר אחר, לפעמים נבין אחרי שנים ולפעמים לא נבין .אבל בתוך כל האפשרויות האלה נשארת בידינו שאלה אחת עצומה :איזה אדם אנחנו רוצים להיות בתוך השנה שתינתן לנו? ואולי דווקא כאן כדאי להפוך לרגע את כל תפילת ראש השנה .אנחנו מגיעים אליה באופן טבעי עם רשימה של דברים שאנחנו מבקשים לקבל. אבל מה היה משתנה אילו לצד הרשימה הזאת היינו מכינים רשימה

נוספת ,לא של הדברים שאנחנו רוצים שיהיו לנו בשנה הבאה ,אלא של האדם שאנחנו מבקשים להיות בה? אנחנו מבקשים בריאות .אולי כדאי לבקש גם לדעת מה לעשות עם הבריאות אם נקבל אותה .כמה אנשים בריאים דוחים את החיים ליום שבו יהיה להם זמן? כמה אנשים מסוגלים ללכת ,לראות ,לשמוע ,לחבק ולצאת מן הבית ,ובכל זאת עוברים ימים שלמים בלי להרגיש את הפלא שבדברים הללו? בריאות היא ברכה עצומה ,אבל גם ברכה עצומה יכולה להפוך לרקע שקוף כאשר מתרגלים אליה .אולי לצד הבקשה "תן לי בריאות" צריך להוסיף בלב :תן לי גם לא לחכות למחלה כדי להבין איזו מתנה נתת לי. אנחנו מבקשים פרנסה .אולי כדאי לבקש גם שהפרנסה לא תיקח מאיתנו את הדברים שבשבילם רצינו אותה .הרי למה אדם רוצה להרוויח? כדי שיהיה לו בית ,כדי לדאוג למשפחה ,כדי לחיות בכבוד ,כדי לתת לילדים אפשרויות ,כדי שיוכל לעזור לאחרים .אבל יש מצבים שבהם האמצעי גדל כל כך עד שהוא מתחיל לאכול את המטרה .אדם עובד בשביל המשפחה ,ובסוף כמעט אינו רואה אותה .הוא בונה בית שאמור לתת ביטחון לילדים ,אבל אינו נמצא בו .הוא רוצה להעניק להם כל מה שלא היה לו ,ולפעמים הדבר היחיד שהם רוצים ממנו הוא דווקא הדבר שאי אפשר להזמין בכרטיס אשראי :אותו. יש הצלחות שצריך לבדוק לא רק לפי מה שהן מוסיפות לחיים, אלא גם לפי מה שהן דורשות מאיתנו להשאיר בדרך. אנחנו מבקשים ילדים ונחת מן הילדים .אבל אולי לצד הבקשה הזאת כדאי לבקש גם להיות הורים שיודעים לראות ילד ולא רק תוצאה .הורים יכולים להשקיע בילד את כל חייהם ובכל זאת ,בלי להתכוון ,לגרום לו להרגיש שהוא אהוב יותר כשהוא מצליח .הציון עולה והעיניים מאירות. הוא מתקבל למקום יוקרתי והבית חוגג .הוא עושה בחירה שההורים אינם מבינים ,ופתאום האוויר משתנה .ילד קולט מהר מאוד איזה חלק ממנו מקבל מחיאות כפיים.

אולי אחת הברכות הגדולות שהורה יכול לבקש בראש השנה אינה רק "שהילדים יצליחו" ,אלא שנדע לאהוב אותם גם במקומות שבהם ההצלחה שלהם אינה נראית כפי שאנחנו דמיינו אותה .שנדע לכוון בלי לשלוט ,להציב גבולות בלי למחוק אישיות ,לרצות עבורם גדולות בלי להפוך את החלומות שלנו לחובות שלהם. אנחנו מבקשים זוגיות טובה .אבל זוגיות טובה אינה רק דבר שמקבלים. היא גם דבר שנעשים ראויים לבנות .אדם יכול להתפלל שנים למצוא את האדם הנכון ,ובכל זאת השאלה אינה רק האם האדם הנכון יגיע אלא מה הוא עצמו יביא אל הקשר .האם הוא יודע להקשיב בלי להכין תשובה בזמן שהשני מדבר? האם הוא יודע לומר "טעיתי" בלי להוסיף מיד "אבל גם אתה"? האם הוא מסוגל לוותר על ניצחון בוויכוח כדי לא להפסיד את האדם שמולו? לפעמים אנחנו מתפללים שהקב"ה ישלח לנו את האדם הנכון, ושוכחים להתפלל שנהיה אנחנו האדם הנכון עבור מי שיישלח אלינו. אנחנו מבקשים הצלחה .אולי צריך לבקש גם שההצלחה לא תהפוך אותנו לאנשים שאינם מסוגלים עוד להיכשל .יש הבדל גדול בין אדם שרוצה להצליח לבין אדם שחייב להצליח כדי להרגיש שיש לו ערך. הראשון יכול לעבוד בכל כוחו ולהתאכזב כאשר אינו מצליח .השני מרגיש שכישלון אינו רק תוצאה רעה ,אלא הוכחה שמשהו בו עצמו פגום. הפסיכולוגית קרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד חקרה במשך שנים את האופן שבו תפיסות של אנשים ביחס ליכולת וללמידה משפיעות על ההתמודדות שלהם עם אתגר וכישלון .בעבודתה על מה שכונה בהמשך "דפוס חשיבה מקובע" לעומת "דפוס חשיבה מתפתח" ,היא הראתה כיצד תפיסה של יכולת כדבר שניתן לפתח יכולה להשפיע על האופן שבו אנשים ניגשים למאמץ ,למשוב ולאתגרים .קרול דווקSelf-Theories: , Their Role in Motivation, Personality, and Development ).(Psychology Press, 1999

הרעיון אינו שכישלון תמיד טוב .לפעמים כישלון כואב מאוד ,ולעיתים יש לו מחיר אמיתי .אבל אפשר לשאול איזו משמעות האדם נותן לו .האם נכשלתי בדבר מסוים ,או שאני כישלון? האם קיבלתי מידע שדורש ממני ללמוד ,או קיבלתי פסק דין על מי שאני? אדם שמבקש הצלחה בלבד עלול לפחד מכל מקום שבו יתגלה שאינו מושלם .אדם שמבקש גם לגדול מסוגל לפעמים לקבל מן הכישלון דבר שההצלחה לא הייתה יכולה ללמד אותו. ואולי לכן אחת הבקשות הגדולות של ראש השנה צריכה להיות לא רק "תן לי שנה שבה אצליח" ,אלא "תן לי שנה שבה אגדל" .אלה אינן מילים נרדפות .אפשר להצליח בלי לגדול ,ואפשר לגדול מאוד בתוך תקופה שלא נראית מבחוץ כהצלחה .אדם יכול לסיים שנה עם יותר כסף ופחות סבלנות ,עם תפקיד גבוה יותר ועם בית רחוק יותר ,עם יותר אנשים שמכירים אותו ופחות אנשים שמכירים אותו באמת .מבחוץ הוא עלה. השאלה היא מה קרה בפנים. ומנגד ,אדם יכול לעבור שנה שבה חלק מן התוכניות שלו לא התממשו, ובכל זאת לצאת ממנה עמוק יותר ,סבלני יותר ,מפוכח יותר ,פחות תלוי באישור ,יותר קשוב למשפחה ,יותר נאמן לערכים שלו ויותר קרוב לקב"ה .אין בכך ניסיון לייפות כאב או להחליף הצלחה בכישלון .בוודאי שאנחנו רוצים גם הצלחה .אבל אולי המדד הגדול של שנה אינו רק מה הצלחנו להשיג בתוכה ,אלא מה נעשינו בזמן שניסינו להשיג. זו שאלה שאפשר לקחת לכל מקום בחיים .אדם בנה עסק במשך עשר שנים .העסק חשוב ,אבל בזמן שהוא בנה אותו העסק בנה גם אותו .הוא למד להתמודד עם לחץ ,עם כסף ,עם אנשים ,עם כישלונות ועם הצלחות .השאלה היא איזה אדם יצא מן התהליך .אדם מגדל ילדים, אבל בזמן שהוא מגדל אותם גם הם מגדלים בו דברים שלא היו בו קודם. הם מאלצים אותו להתמודד עם חוסר שליטה ,עם סבלנות ,עם פחד ,עם אהבה שאינה תלויה בתוצאה .אדם חי בזוגיות ,ובמשך השנים הזוגיות אינה רק מקום שבו הוא מקבל אהבה .היא נעשית מקום שבו האישיות שלו נחשפת ומתעצבת.

אנחנו עסוקים במה שאנחנו בונים בחיים ,ולא תמיד שמים לב שהחיים בונים אותנו באמצעות הדברים שאנחנו בונים. וכאן אפשר לחזור לשלמה המלך ולשמוע מחדש את הבקשה שלו. כאשר הקב"ה אומר לו "שאל מה אתן לך" (מלכים א ג ,ה) ,שלמה מבקש "לב שמע" (שם ,ט) .אולי זו אינה רק בקשה לחכמה משפטית. היא מלמדת אותנו צורת בקשה .לפני שאתה מבקש עוד כוח ,שאל איזה לב יישא את הכוח .לפני שאתה מבקש עוד שפע ,שאל איזה אדם יחזיק בשפע .לפני שאתה מבקש שהעולם סביבך יתרחב ,שאל אם גם העולם שבתוכך מתרחב איתו. וזה מתחבר באופן עמוק למילים שאמר דוד המלך בספר תהלים" :לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא ,יב) .דוד אינו מבקש כאן שהמציאות סביבו תשתנה .הוא מבקש שמשהו בו ישתנה .לא תן לי עולם אחר ,אלא "לב טהור ברא לי" .לא סדר לי את כל האנשים סביבי ,אלא "רוח נכון חדש בקרבי". כמה פעמים אנחנו מתפללים בדיוק הפוך? ריבונו של עולם ,שנה את המנהל שלי .שנה את בן הזוג .שנה את הילדים .שנה את המצב הכלכלי. שנה את האנשים שמפריעים לי .שנה את העולם כך שיהיה לי קל יותר להיות האדם שאני כבר. אבל אולי יש רגעים שבהם התפילה העמוקה יותר היא :אל תשנה רק את מה שקורה סביבי .שנה גם משהו בי. תן לי פחות צורך להיות צודק. תן לי יותר יכולת להקשיב. תן לי לדעת לשאת ביקורת בלי להתפרק. תן לי להצליח בלי להתנשא. תן לי להיכשל בלי למחוק את עצמי. תן לי כסף בלי להפוך את הכסף למדד של ערכי. תן לי כוח בלי לאבד רגישות לחסר הכוח.

תן לי אהבה בלי להפוך את האדם שאוהב אותי לרכוש שלי. תן לי ילדים ,ותן לי גם לדעת שהם שלך ושל עצמם לפני שהם שלי. תן לי זמן ,ותן לי לא לבזבז אותו בהמתנה לזמן אחר. וכל הבקשות הללו יכולות להיכנס לתוך שאלה אחת :ריבונו של עולם, איזה אדם אני צריך להיות כדי שהדברים שאני מבקש ממך באמת יהיו ברכה? אולי זו משמעות נוספת שאפשר לשמוע בבקשתו של שלמה" :ונתת לעבדך לב שמע" .לפני רשימת הנכסים ,לב .לפני כל הדברים שהחיים יכולים להכניס לידיים ,הכלי שבתוכו הם יונחו. ואולי משום כך ראש השנה הוא זמן מתאים כל כך לשאלה הזאת .אנחנו עומדים לפני שנה שאיננו יודעים עליה כמעט דבר .אנחנו יודעים מה היינו רוצים שיקרה בה ,אבל איננו יודעים מה יקרה .איננו יודעים אילו דלתות ייפתחו ,אילו ייסגרו ,מי ייכנס לחיינו ,מי יצטרך אותנו ,איזה ניסיון יעמוד בפנינו ואיזו הצלחה תגיע בלי שתכננו אותה .יש דבר אחד שאנחנו כן יכולים להביא אל השנה הזאת כבר עכשיו :כוונה לגבי האדם שאנחנו רוצים להיות בתוכה. אולי במקום רשימה אחת לראש השנה כדאי להחזיק בלב שתי רשימות. בראשונה יהיו הדברים שאנחנו מבקשים :בריאות ,פרנסה ,משפחה, נחת ,הצלחה ,שלום ,חיים .הרשימה הזאת קדושה .אסור לזלזל בה. מאחורי כל מילה כזאת יכולים לעמוד לילות שלמים של דמעות .אבל לצדה יכולה לעמוד רשימה שנייה :סבלנות ,ענווה ,אומץ ,הקשבה, הכרת הטוב ,משמעת ,אמונה ,נדיבות ,יכולת לסלוח ,יכולת לומר לא, יכולת לומר טעיתי ,יכולת להישאר אדם כאשר הדברים מסתדרים ויכולת להישאר אדם כאשר הם אינם מסתדרים. והנה הדבר המפתיע :הרשימה הראשונה תלויה במידה רבה במה שיקרה לנו .הרשימה השנייה עוסקת במי שאנחנו מבקשים להיות בתוך מה שיקרה לנו.

אולי איננו יכולים לבחור את כל מה שהשנה הבאה תביא אל הדלת ,אבל אנחנו יכולים לעבוד על האדם שיפתח לה את הדלת. וכאן תפילת ראש השנה מתחילה להישמע אחרת .אנחנו עדיין מבקשים שנה טובה .בוודאי .אבל "שנה טובה" אינה רק שנה שבה המציאות תציית לרצונות שלנו .אולי שנה טובה היא גם שנה שבה נלמד לרצות דברים טובים יותר ,להבחין בין מה שחסר לנו לבין מה שאנחנו רק רגילים לרדוף אחריו ,לקבל ברכה בלי להשתעבד אליה ,לשאת אכזבה בלי לאבד תקווה ,ולהבין שהשאלה הגדולה של החיים אינה רק מה קיבלנו אלא מה עשינו עם מה שקיבלנו. אנחנו מבקשים חיים .אבל חיים הם חומר גלם. השאלה היא מה נכתוב בהם. אנחנו מבקשים פרנסה .אבל כסף הוא כוח. השאלה היא מה נעשה איתו. אנחנו מבקשים אהבה .אבל אהבה היא אחריות. השאלה היא איך נשמור עליה. אנחנו מבקשים הצלחה .אבל הצלחה היא במה. השאלה היא מי יעמוד עליה. אנחנו מבקשים זמן .אבל זמן הוא האפשרות. השאלה היא למה ניתן אותו. אולי הקב"ה נותן לאדם דברים ,אבל האדם נותן לדברים את צורתם בתוך חייו. וזה מחזיר אותנו אל השאלה שבה הכול התחיל :מה היה קורה אילו בראש השנה היינו מקבלים בדיוק את כל מה שאנחנו מבקשים? אולי היינו מגלים שהשאלה לא הייתה גדולה מספיק.

כי אחרי "מה אני רוצה לקבל?" מגיעה שאלה עמוקה יותר" :מה הדבר הזה יעשה לי?" ואחריה שאלה עמוקה עוד יותר" :מה אני אעשה איתו?" ובסופו של דבר מגיעה השאלה שאי אפשר לברוח ממנה :מי אני רוצה להיות כאשר כל זה יהיה בידיים שלי? ואולי לכן הבקשה הגדולה ביותר אינה בהכרח בקשה לדבר שאין לנו. אולי היא בקשתו של שלמה המלך. "ונתת לעבדך לב שמע". ריבונו של עולם ,תן לנו בריאות ,אבל גם לב שֵידע להודות עליה לפני שנפחד לאבד אותה .תן לנו פרנסה ,אבל גם חכמה לדעת מהו מספיק. תן לנו הצלחה ,אבל גם ענווה לזכור מי היינו לפני שהגיעה .תן לנו כוח, אבל גם רגישות למי שאין לו .תן לנו משפחה ,אבל גם זמן ונוכחות כדי להיות באמת בתוכה .תן לנו אהבה ,אבל גם את היכולת לא לקחת אותה כמובנת מאליה .תן לנו חלומות ,אבל גם את החכמה לדעת אילו מהם באמת שלנו ואילו אימצנו מן העולם שסביבנו. וכשאנחנו מבקשים שתפתח לפנינו שערים ,תן לנו גם את התבונה לדעת שלא בכל שער פתוח מוכרחים לעבור .וכששער נשאר סגור ,תן לנו את הענווה לא להעמיד פנים שאנחנו יודעים תמיד מדוע ,אבל גם לא לחשוב שכל עתידנו היה תלוי דווקא בו. תן לנו את הטוב שאנחנו מבקשים ,אבל יותר מזה ,תן לנו להיות אנשים שֵידעו להפוך את הטוב לברכה. כי אולי בסופו של דבר השאלה הגדולה של ראש השנה אינה רק מה ייכתב לנו. היא גם מה אנחנו נכתוב באמצעות מה שיינתן לנו. ואולי השנה ,רגע לפני שנבקש מן הקב"ה שישנה את החיים שלנו ,כדאי לעצור לרגע ולבקש בקשה אחת נוספת: ריבונו של עולם ,אם אתה נותן לי שנה חדשה ,אל תיתן לי רק שנה טובה יותר .תן לי להיות בתוכה אדם טוב יותר.

הערת מסגרת: Preserve exact extracted source body. Do not rewrite, summarize, translate, or create thin/query pages. Work must apply live exact dedup and latest active gate status before publication.