איפה עובר הגבול בין השתדלות אחראית לבין ניסיון לשלוט בתוצאה שאינה בידינו?

אם בראש השנה נקבע מה יקרה לנו ,בשביל מה להתאמץ כל השנה? בראש השנה אנחנו עומדים בבית הכנסת ואומרים ברעד" :מי יחיה ומי ימות ...מי יעני ומי יעשר" .אבל מיד לאחר החג אנחנו חוזרים לעבוד, לחסוך ,ללכת לרופאים ,לקבל החלטות ,לבנות תוכניות ולהיאבק על העתיד שלנו .ואם השנה כבר נידונה לפני הקב"ה ,מתעוררת שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה :בשביל מה…

אם בראש השנה נקבע מה יקרה לנו ,בשביל מה להתאמץ כל השנה? בראש השנה אנחנו עומדים בבית הכנסת ואומרים ברעד" :מי יחיה ומי ימות ...מי יעני ומי יעשר" .אבל מיד לאחר החג אנחנו חוזרים לעבוד, לחסוך ,ללכת לרופאים ,לקבל החלטות ,לבנות תוכניות ולהיאבק על העתיד שלנו .ואם השנה כבר נידונה לפני הקב"ה ,מתעוררת שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה :בשביל מה אנחנו מתאמצים כל כך? השאלה הזאת נוגעת באחד המתחים העמוקים ביותר בחיי האמונה :היכן מסתיימת ההשתדלות ומתחיל הביטחון? האם עוד מאמץ הוא אחריות ,או לפעמים רק פחד שמתחפש לאחריות? ואם הקב"ה מנהיג את התוצאה, מה באמת נשאר בידיים שלנו? דרך דברי חז"ל ,הרמב"ם ,חובות הלבבות ,החזון איש ומחקרים פסיכולוגיים על שליטה ,אי ודאות וחוכמה בדיעבד ,מתגלה הבחנה שיכולה לשנות את הדרך שבה אנחנו עובדים ,מחנכים ,מקבלים החלטות ומתמודדים עם כישלונות :ייתכן שהשאלה החשובה ביותר אינה מה נקבע לנו בראש השנה ,אלא מה הקב"ה השאיר בידיים שלנו לעשות לאחריו. יש רגע בראש השנה שבו אדם עומד בבית הכנסת ,המחזור פתוח לפניו, והעולם שהוא מכיר כאילו נעצר .העבודה ,העסק ,הבנק ,הרופא, התוכניות ,החוזים ,ההשקעות ,הקשרים והמאמצים נדחקים לרגע הצדה ,ובמקומם עולה תחושה מטלטלת :יש דין .השנה הבאה אינה רק עוד שנים עשר חודשים שמתחילים במקרה .אנחנו עומדים לפני הקב"ה ומבקשים על החיים עצמם. המשנה במסכת ראש השנה (פרק א משנה ב) אומרת" :בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" .הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א) מביאה כמה פירושים לביטוי "כבני מרון" ,אבל המכנה המשותף לכולם חד :אין כאן דין כללי ומטושטש של האנושות כקבוצה. כל אדם עובר לפני הקב"ה ונידון. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ג) ,מתאר את הימים הללו במילים שמסוגלות לטלטל גם אדם ששמע אותן מאות פעמים: "כשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו ,כך בכל שנה

ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה". ובתפילת "ונתנה תוקף" ,המיוחסת במסורת שהביא רבי יצחק בן משה מווינה ,בעל אור זרוע ,לרבי אמנון ממגנצא ,אנחנו אומרים" :בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון ...מי יחיה ומי ימות ...מי ישלו ומי יתיסר ,מי יעני ומי יעשר ,מי ישפל ומי ירום" .רבי יצחק בן משה מווינה ,אור זרוע (חלק ב ,הלכות ראש השנה ,סימן רעו). ואז מסתיים ראש השנה. האדם סוגר את המחזור ,חוזר הביתה ,עושה הבדלה במוצאי החג ,קם למחרת בבוקר ,ופתאום מתחיל לעשות דבר כמעט מוזר. הוא מתאמץ. הוא יוצא לעבודה. הוא מתקשר ללקוח. הוא שולח קורות חיים. הוא מנהל משא ומתן על המשכורת. הוא פותח עסק. הוא סוגר עסק. הוא משקיע כסף. הוא חוסך לפנסיה. הוא עושה ביטוח. הוא הולך לרופא. הוא לוקח תרופות. הוא עושה בדיקות תקופתיות. הוא אוכל בריא.

הוא מתעמל. הוא נועל את הדלת בלילה. הוא מתקין אזעקה. הוא בודק את הבלמים לפני נסיעה ארוכה. ולכאורה מתבקשת שאלה פשוטה מאוד :מה בדיוק אנחנו עושים? אם לפני כמה ימים עמדנו בבית הכנסת ואמרנו בכל הרצינות שהשנה הזאת נידונה לפני הקב"ה ,מדוע אנחנו מתנהגים עכשיו כאילו העתיד תלוי בנו? אם נקבע "מי יעני ומי יעשר" ,מדוע לעבוד שעות נוספות? אם נקבע "מי יחיה ומי ימות" ,מדוע ללכת לרופא? אם נקבע "מי ישלו ומי יתיסר" ,מדוע אנחנו עושים כל כך הרבה כדי לבנות לעצמנו חיים שלווים? ואם התשובה היא שהכול תלוי במעשינו ,בהחלטותינו ובמאמצינו ,מה פירוש הדבר שבראש השנה אנחנו עומדים לדין על השנה הבאה? או שהשנה נקבעת שם ,או שאנחנו קובעים אותה כאן .איך שני הדברים יכולים להיות נכונים בעת ובעונה אחת? השאלה נעשית חריפה עוד יותר כאשר אנחנו מסתכלים על החיים עצמם .שני אנשים פותחים עסקים דומים .אחד עובד ללא הפסקה ,בונה תוכנית עסקית ,משקיע בפרסום ,נותן שירות מצוין ובכל זאת נכשל .השני פותח עסק בתקופה הנכונה ,פוגש במקרה את האדם הנכון ,מקבל הזדמנות שלא תכנן ותוך זמן קצר מצליח הרבה מעבר למה שדמיין. אדם אחד מקפיד מאוד על בריאותו ובכל זאת חולה .אדם אחר מזניח במשך שנים את כל ההמלצות ומגיע לגיל מופלג .אדם אחד שולח מאות קורות חיים ואינו מתקבל ,ואחר פוגש במקרה חבר בבית קפה שמספר לו על תפקיד שמתפנה ומסדר לו פגישה.

אנחנו קוראים לזה מזל ,תזמון ,נסיבות ,קשרים ,מקריות ,הזדמנות. התורה מלמדת אותנו לראות מאחורי המציאות גם הנהגה אלוקית .אבל דווקא כאן השאלה נעשית קשה יותר :אם יש הנהגה ,מה מקומה של ההשתדלות? ואם להשתדלות יש משמעות אמיתית ,מה פירוש הדבר שהקב"ה מנהיג את התוצאה? אפשר לפתור את המתח הזה בדרך קלה מאוד :לומר שהאדם צריך לעשות קצת השתדלות כדי לצאת ידי חובה ,ואחר כך הכול כבר בידי שמים .אבל החיים אינם מאפשרים תשובה כל כך פשוטה. כמה השתדלות היא "קצת"? אם אדם מובטל ,כמה קורות חיים עליו לשלוח? אחד ביום? עשרה? מאה? אם רופא אחד אומר לעשות ניתוח ורופא שני אומר להמתין ,האם ביטחון בה' פירושו להפסיק לברר? אם העסק מפסיד ,האם צריך לומר "הפרנסה מן השמים" ולהמשיך ,או לסגור אותו? אם אדם רוצה להתחתן ,האם עליו לחכות שהזיווג יגיע ,או לפנות לעוד שדכנים ,לצאת לעוד פגישות ולהרחיב את מעגל ההיכרויות? אם ילד מתקשה בלימודים ,האם ההורים צריכים להתפלל ,או לחפש מורה פרטי? ברור לכולנו שהתשובה היא שבדרך כלל צריך גם להתפלל וגם לפעול. אבל המילים "גם וגם" אינן פותרות את השאלה .הן רק מציבות אותה בצורה חריפה יותר. מה היחס בין שני ה"גם" הללו? כמה מן התוצאה תלוי בי וכמה אינו תלוי בי?

האם כאשר התאמצתי יותר שיניתי את מה שנגזר עליי? האם כאשר לא התאמצתי הפסדתי דבר שכבר נגזר שאקבל? ואם הקב"ה ידע מראש שלא אתאמץ ,אולי גם חוסר ההשתדלות שלי כבר היה חלק מן התמונה? ברגע שמתחילים לשאול ברצינות ,מתברר שאנחנו עומדים מול אחת השאלות הגדולות ביותר בחיי האמונה :איך אדם יכול להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם ובאותה שעה לחיות כאילו האחריות מוטלת עליו? והשאלה הזאת אינה פילוסופיה המיועדת לבית המדרש בלבד .היא נמצאת בכל החלטה שאנחנו מקבלים. מנהל עומד לפני עסקה גדולה .הוא יכול להתפלל להצלחה ,אבל בסוף עליו להחליט אם לחתום. חולה עומד מול שתי אפשרויות טיפול .הוא יכול לומר תהלים ,לבקש ברכה ולהתפלל מעומק הלב ,אבל בסוף מישהו צריך לבחור טיפול. אדם עומד לפני השקעה .הוא מאמין שהפרנסה מן השמים ,אבל הוא עדיין צריך לבדוק מספרים. הורים מתפללים על ילד ,אבל הם צריכים גם להחליט כיצד לחנך אותו. האמונה אינה פוטרת אותנו מן ההחלטה .לפעמים היא הופכת את ההחלטה לקשה יותר ,מפני שאנחנו יודעים שאנחנו פועלים בתוך עולם שאיננו שולטים בכל המשתנים שלו. וכאן אולי צריך להבחין בין שני מושגים שאנחנו מערבבים כל הזמן: אחריות ושליטה. אנחנו אחראים להרבה מאוד דברים. אבל אנחנו שולטים בהרבה פחות. אני אחראי להתכונן לראיון עבודה .אינני שולט באדם שיושב מולי. אני אחראי לנהל את העסק ביושר ובחכמה .אינני שולט בשוק.

אני אחראי לשמור על הבריאות .אינני שולט בכל מה שיקרה לגוף. אני אחראי לחנך את הילד .אינני שולט בכל הבחירות שיעשה כשיגדל. אני אחראי להשקיע בזוגיות .אינני יכול לשלוט בלבו של אדם אחר. אני אחראי לזרוע. אינני שולט בגשם. חלק גדול מן הסבל האנושי נולד כאשר אנחנו לוקחים אחריות על מה שאיננו שולטים בו ,או מוותרים על אחריות במקום שבו דווקא יכולנו לפעול. האדם הראשון אומר :אם הכול מן השמים ,אין טעם להתאמץ .הוא הופך אמונה לתירוץ לפסיביות. האדם השני אומר :אם אתאמץ מספיק ,אצליח בוודאות .הוא הופך השתדלות לאשליה של שליטה. שניהם מבקשים לברוח מאותו מתח. הראשון מוותר על האחריות. השני מסרב להכיר בגבולות השליטה. והתורה ,כפי שנראה ,אינה נותנת לנו את הנוחות של אף אחד משני הקצוות. אחד הפסוקים המפורסמים ביותר בנושא נמצא בפרשת עקב .משה רבנו מזהיר את ישראל מפני הרגע שבו יצליחו ויאמרו" :כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח ,יז) .אבל שימו לב למה שהתורה אינה אומרת אחר כך .היא אינה אומרת :אל תחשוב שיש לך כוח .היא אומרת" :וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (שם, יח). זה דיוק עצום. יש לך כוח.

אתה עושה חיל. אבל מי נתן לך את הכוח? התורה אינה מוחקת את הפעולה האנושית .היא מכניסה אותה לתוך תמונה גדולה יותר. האיכר צריך לחרוש .הוא צריך לזרוע .הוא צריך לדעת מתי להשקות ומתי לקצור .אם יישב בבית ויאמר שהיבול מן השמים ,לא תהיה זו אמונה אלא הזנחה .אבל אחרי שעשה הכול ,עדיין קיימים גשם ,מזיקים, מחלות ,מחירים ,שווקים ועשרות גורמים שאינם בידיו. הוא חייב לעבוד כאילו החריש חשוב ,ולהאמין כאילו החריש אינו אלוהים. וכאן מתחיל להתגלות עומק אחר לגמרי במושג השתדלות .אולי מטרת ההשתדלות אינה לגרום לאדם להרגיש שהוא שולט בתוצאה .אולי להפך :ההשתדלות היא המקום שבו האדם נדרש לקחת אחריות מלאה על החלק שנמסר לידיו ,בלי לנסות לגנוב לעצמו בעלות על החלק שלא נמסר לידיו. זו עבודה נפשית קשה מאוד. מפני שאנחנו אוהבים ודאות. אם כבר השקעתי ,אני רוצה לדעת שאצליח. אם כבר שמרתי על הבריאות ,אני רוצה התחייבות שאהיה בריא. אם כבר הייתי הורה טוב ,אני רוצה ערבות לכך שהילדים ילכו בדרך שרציתי. אם כבר למדתי ,אני רוצה לדעת שאעבור. אם כבר התפללתי ,אני רוצה לדעת שהתפילה התקבלה בצורה שביקשתי. אבל החיים אינם נותנים לנו חוזה כזה. ואולי דווקא משום כך הם דורשים מאיתנו אמונה.

לא אמונה במקום פעולה. אמונה בתוך הפעולה. לעשות את הדבר הנכון בלי לקבל שליטה על התוצאה. להתאמץ בלי להפוך את המאמץ לאליל. לתכנן בלי לחשוב שהתוכנית היא המציאות. לקבל החלטה בלי לדעת בוודאות כיצד היא תסתיים. וזה כבר מתחיל לשנות את השאלה שבה פתחנו .אולי השאלה אינה רק: אם בראש השנה נקבע מה יקרה לנו ,בשביל מה להתאמץ כל השנה? אולי צריך לשאול שאלה הפוכה ומטלטלת לא פחות :מי אמר שההשתדלות שלנו עומדת מחוץ למה שנקבע בראש השנה? אולי כאשר הקב"ה דן את האדם על השנה הבאה ,אין פירוש הדבר שנכתב עבורו סרט שבו הוא יושב בכורסה והאירועים פשוט נוחתים עליו. אולי בתוך השנה שניתנת לו נמצאים גם הכוחות ,האפשרויות ,המפגשים, הבחירות והמעשים שבאמצעותם הדברים יתרחשו. אדם מתפלל לפרנסה. ייתכן שהתשובה תגיע בדמות עבודה. אבל כדי לקבל אותה הוא יצטרך לשלוח קורות חיים. אדם מתפלל לרפואה. ייתכן שהתשובה תגיע דרך רופא. אבל כדי להגיע אליו הוא יצטרך לקבוע תור. אדם מתפלל לזוגיות. ייתכן שהתשובה תגיע דרך פגישה. אבל כדי שהפגישה תתרחש הוא יצטרך להסכים לצאת מן הבית. אולי לפעמים אנחנו מחכים שהקב"ה יעשה עבורנו את הדבר שהוא החליט לעשות באמצעותנו.

וזו כבר שאלה אחרת לגמרי .כי אם כך ,ההשתדלות אינה מתחרה בהשגחה .היא יכולה להיות אחד הכלים שבתוכם ההשגחה מתממשת. אבל כאן צריך לעצור לפני שממהרים לפתור הכול ,מפני שמיד מתעוררת קושיה גדולה עוד יותר :אם ההשתדלות עצמה היא חלק מן הדרך שבה הקב"ה מנהיג את התוצאה ,היכן בדיוק עובר הגבול? מתי עוד מאמץ הוא אחריות ,ומתי הוא כבר פחד שמתחפש לאחריות? מתי האדם צריך לשלוח עוד קורות חיים ,ומתי עליו להבין שעשה את שלו? מתי צריך ללכת לעוד רופא ,ומתי החיפוש אחר חוות דעת נוספת כבר אינו השתדלות אלא חוסר יכולת לשאת אי ודאות? אם הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים ,מדוע נמסרו לידינו כל כך הרבה החלטות שמשפיעות באמת על החיים שלנו? ואם ההחלטות שלנו באמת משפיעות ,באיזה מובן אנחנו יכולים לומר שבראש השנה נקבע מה יהיה? כדי לענות על זה ,צריך קודם לברר דבר בסיסי הרבה יותר ,שאנחנו רגילים לצטט אבל לא תמיד עוצרים להבין :מה באמת אומרים חז"ל שנקבע בראש השנה? לפני שאנחנו מנסים ליישב את הסתירה ,צריך לברר אם ניסחנו נכון את אחד הצדדים שלה .אנחנו אומרים שוב ושוב ש"בראש השנה הכול נקבע" ,אבל האם זה באמת הניסוח המדויק של חז"ל? האם ביום אחד נכתב מראש כל פרט שיתרחש בשנה הבאה ,עד העסקה שנחתום עליה, הרופא שנפגוש ,הטלפון שנקבל וההחלטה שנקבל ,או שהמקורות מתארים מציאות מורכבת יותר? המשנה במסכת ראש השנה (פרק א משנה ב) אומרת" :בארבעה פרקים העולם נידון :בפסח על התבואה ,בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ...ובחג נידונין על המים" .כבר כאן מתברר שהמשנה אינה אומרת במילים "בראש השנה נקבע כל מה שיקרה לאדם במשך השנה" .היא אומרת שכל בני האדם עוברים לפני הקב"ה בדין .זהו יסוד עצום ,אבל חשוב לא להכניס לתוך לשון חז"ל יותר ממה שנאמר בה.

הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"א) מביאה את דברי רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן" :שלשה ספרים נפתחין בראש השנה ,אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים .צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ,רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה ,בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים ,זכו נכתבין לחיים ,לא זכו נכתבין למיתה" .כלומר, חז"ל אכן מתארים את ראש השנה כיום דין שיש בו כתיבה ,אבל כבר בתוך אותו תיאור אנחנו מגלים דבר חשוב מאוד :יש מצבים שבהם הדין עצמו משאיר מקום למה שיעשה האדם לאחר ראש השנה. הבינוני אינו מקבל בראש השנה תוצאה סופית שאי אפשר עוד להשפיע עליה .הוא "תלוי ועומד" .הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים אינם ימים שבהם האדם ממתין לראות מה נכתב עליו ,אלא ימים שבהם הוא עצמו עדיין פועל .אם כך ,כבר בלב המושג "דין" נמצאת פעולה אנושית. העובדה שהקב"ה דן את האדם אינה מבטלת את מעשיו של האדם ,מפני שהמעשים עצמם הם מן הדברים שעל פיהם הוא נידון. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ג) ,פוסק" :כשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו ,כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה" .ובהמשך אותו פרק הוא כותב שהבינוני תלוי עד יום הכיפורים .אבל הרמב"ם אינו משאיר את האדם כצופה מן הצד במה שנעשה בשמים .מיד הוא מתאר את עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים כזמן שבו תשובה יכולה לשנות את מצבו של האדם. ובהלכות תשובה (ג ,ד) הרמב"ם מביא את מנהג תקיעת השופר ומנסח את הקריאה המפורסמת" :עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" .קשה לחשוב על סתירה גדולה יותר לתפיסה שלפיה דין פירושו פסיביות .דווקא ביום שבו האדם נידון ,השופר קורא לו לפעול .אם הכול היה סרט שכבר נחתם ואין למעשי האדם שום משמעות ,מה פירוש "חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה"?

ראש השנה אינו היום שבו אומרים לאדם שאין עוד מה לעשות. הוא היום שבו מזכירים לו עד כמה משמעותי מה שהוא עושה. הדבר נעשה חריף עוד יותר בגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"ב). רבי יצחק אומר" :ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם ,אלו הן: צדקה ,צעקה ,שינוי השם ושינוי מעשה" .הגמרא מביאה פסוקים לכל אחד מהם .כלומר ,אפילו המושג "גזר דין" בחז"ל אינו בהכרח שם נרדף למציאות שבה אין עוד משמעות לפעולה .יש מצבים שבהם תפילה ,צדקה ושינוי מעשה נכנסים עצמם לתוך מערכת הדין. כאן אנחנו צריכים לשנות את התמונה הפשוטה שהייתה לנו בראש. דמיינו לרגע אדם שחושב שראש השנה הוא כמו הדפסת לוח שנה סגור: ביום א' תקרה לך הצלחה ,ביום ג' תאבד סכום מסוים ,בחודש כסלו תפגוש אדם מסוים ,בחודש שבט תחלה ,ובחודש ניסן תבריא .עכשיו הכול מודפס ,ואתה רק הולך בתוך הדפים עד סוף השנה .זו תמונה מאוד חזקה בדמיון ,אבל קשה לומר שכך חז"ל עצמם מתארים את הדין. חז"ל מתארים עולם שבו יש דין אלוקי ,ובאותו עולם ממש יש תפילה, תשובה ,צדקה ,בחירה ,אחריות ,שכר ועונש .אם אנחנו בונים תפיסה של "גזירה" שמוחקת את כל אלה ,כנראה בנינו את מושג הגזירה בצורה רחבה יותר מן המקורות עצמם. וזה משנה מאוד את הדרך שבה צריך להבין גם את תפילת "ונתנה תוקף" .בפיוט המיוחס במסורת שהביא רבי יצחק בן משה מווינה ,בעל אור זרוע ,לרבי אמנון ממגנצא ,אנחנו אומרים" :בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון ...מי יחיה ומי ימות ...מי יעני ומי יעשר ,מי ישפל ומי ירום" .אבל אותו פיוט עצמו אינו מסתיים באמירה :הכול נכתב ולכן אין מה לעשות .להפך .מיד לאחר התיאור המטלטל אנחנו אומרים" :ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רע הגזרה" .רבי יצחק בן משה מווינה ,אור זרוע (חלק ב ,הלכות ראש השנה ,סימן רעו). זו נקודה שאפשר לקרוא מאות פעמים ולא להרגיש עד כמה היא מהפכנית .בתוך אותו טקסט שבו אנחנו מכריזים שיש גזירה ,אנחנו מכריזים שיש משמעות למעשה האדם .אין כאן שתי תפיסות שונות

שנדבקו זו לזו בטעות .זהו בדיוק המתח שחז"ל רוצים שנחיה בתוכו :יש דין ,ויש לאדם מה לעשות בתוך הדין. אולי לכן הניסיון לנסח את השאלה כ"אם הכול כבר נקבע ,בשביל מה לעשות משהו?" מחמיץ פרט חשוב .המקורות עצמם אינם אומרים לאדם שהפעולה שלו עומדת מחוץ להנהגה האלוקית .להפך ,התשובה, התפילה ,הצדקה והמעשים שלו נמצאים בתוך אותה הנהגה. אבל עדיין לא פתרנו את השאלה המעשית .נניח שתפילה ותשובה יכולות להשפיע על הדין .מה לגבי עבודה? מה לגבי רופא? מה לגבי השקעה עסקית? האם גם אלה משנים את מה שנגזר ,או שהם רק הדרך שבה מה שנגזר ממילא מגיע אלינו? כאן הגמרא במסכת ביצה (דף טז ע"א) מביאה מאמר חז"ל שמחדד עוד יותר את המתח" :כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים ,חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה" .לכאורה ,הנה המקור שחיפשנו :המזונות קצובים מראש השנה .עכשיו השאלה שלנו חוזרת במלוא העוצמה .אם סכום הפרנסה שלי קצוב ,מדוע לעבוד יותר? האם שעות נוספות יכולות להוסיף על הקצבה? ואם לא ,בשביל מה אני עושה אותן? אלא שאותה תורה שאומרת שמזונותיו של אדם קצובים אינה אומרת לו להפסיק לעבוד .להפך .התורה עצמה אומרת" :ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ ,ט) .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות דעות ה ,יא) ,מתאר את דרכו הראויה של תלמיד חכם וכותב שעליו לעסוק במלאכה שיש בה כדי להתפרנס ,ולא להפוך את התורה לכלי לפרנסה .במקום אחר הרמב"ם חריף אף יותר ביחס למי שמחליט לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה ולהתפרנס מן הצדקה .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג ,י). כלומר ,בתוך אותה מסורת עצמה קיימות שתי אמירות :מצד אחד, מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה; מצד שני ,האדם נדרש לעבוד.

אם אנחנו רוצים להבין את היחס ביניהן ,צריך להפסיק לחשוב על השתדלות כאילו היא מתחרה בקב"ה על השליטה בעולם. האדם שזורע שדה אינו מייצר את חוקי הביולוגיה .הוא אינו מייצר את השמש .הוא אינו מייצר את האדמה .הוא אינו מייצר את יכולתו של הזרע להפוך לצמח .הוא אינו שולט בגשם .אבל אם הוא לא יזרע ,לא יהיה שדה .האם היבול בא מן הקב"ה או מן החקלאי? השאלה עצמה אולי בנויה בצורה לא נכונה .החקלאי פועל בתוך עולם שהקב"ה ברא, באמצעות כוחות שהקב"ה נתן ,והפעולה שלו עצמה היא חלק מן הדרך שבה הברכה מגיעה. דוד המלך בספר תהלים מתאר זאת בפסוק קצר ומדויק" :אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו ,אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר" (תהלים קכז ,א) .שימו לב שדוד המלך אינו אומר :אם ה' בונה את הבית, אין צורך בבונים .הוא אומר שיש בונים ,והם עמלים .הוא גם אינו אומר: אם ה' שומר את העיר ,אין צורך בשומר .יש שומר ,והוא שוקד .אבל כל העמל הזה יכול להיות "שוא" אם האדם חושב שהפעולה האנושית לבדה היא מקור הביטחון. איזו תמונה מדויקת של חיי האמונה :יש בונה ,ויש מי שמברך את הבנייה .יש שומר ,ויש מי שהשמירה כולה עומדת תחת השגחתו. אפשר לראות את אותה תפיסה אצל יעקב אבינו כאשר הוא עומד לפני המפגש המאיים עם עשו .התורה מספרת" :ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית לב ,ח) .ומה עושה יעקב? הוא אינו אומר שהקב"ה כבר הבטיח לו ולכן אין צורך לפעול .רש"י ,רבי שלמה יצחקי (בראשית לב, ט) ,מביא על יסוד דברי חז"ל שיעקב התקין עצמו לשלושה דברים: "לדורון ,לתפלה ולמלחמה". זה כמעט מודל שלם לחיים במשפט אחד. יעקב מתפלל. יעקב שולח דורון. יעקב מתכונן למלחמה.

האם הוא מאמין בקב"ה? בוודאי .הרי תפילתו עצמה מלאה באמונה: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (בראשית לב ,יב) .אבל האמונה אינה גורמת לו לעמוד במקום .להפך ,הוא עושה כל מה שביכולתו בתוך המציאות. מדוע? מפני שביטחון אינו ידיעה שהקב"ה יעשה דווקא את מה שאני רוצה. ביטחון הוא הידיעה שגם כאשר אני פועל בכל כוחי ,אינני נעשה בכך בעל הבית על התוצאה. וזה הבדל עצום. אדם יכול לעבוד שתים עשרה שעות ביום מתוך אחריות ,ואדם אחר יכול לעבוד אותן שתים עשרה שעות מתוך חרדה .מבחוץ הם עושים בדיוק אותו דבר .מבפנים הם חיים בשני עולמות שונים .הראשון אומר :זה החלק שלי ,ואני עושה אותו היטב .השני אומר :אם אפסיק לרגע ,הכול יתמוטט. השתדלות נמדדת לא רק בכמות הפעולות שאנחנו עושים ,אלא גם בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הכוח של הפעולות האלה. כאן דבריו של רבי בחיי אבן פקודה בספר חובות הלבבות נעשים יסודיים מאוד .בשער הביטחון הוא מסביר שהאדם נדרש לעסוק בסיבות ובאמצעים הנהוגים בעולם ,ובאותה שעה לבו אינו אמור לבטוח בסיבה עצמה אלא בקב"ה .רבי בחיי אבן פקודה ,חובות הלבבות (שער הביטחון ,פרק ד) .הרופא הוא סיבה .העבודה היא סיבה .המסחר הוא סיבה .אבל הסיבה אינה המקור העצמאי של התוצאה. אפשר להמחיש זאת באופן פשוט .אדם מקבל משכורת בסוף החודש. מה פרנס אותו? לכאורה המעסיק .אבל מדוע יש למעסיק כסף לשלם? מפני שהחברה הצליחה .מדוע הצליחה? מפני שהיו לקוחות .מדוע היו לקוחות? מפני שהיה מוצר שאנשים רצו ,מפני שהשוק אפשר זאת ,מפני שעובדים הצליחו לייצר אותו ,מפני שאינספור תנאים התחברו .ככל

שאנחנו עוקבים אחרי שרשרת הסיבות ,אנחנו מגלים עד כמה המשפט "אני מפרנס את עצמי" הוא תיאור חלקי מאוד של המציאות. האדם אכן עובד. המשכורת אכן קשורה לעבודה. אבל אין לו שליטה על כל המערכת שבתוכה העבודה הזאת יכולה להפוך לפרנסה. וזה אולי פירוש עמוק לדברי התורה" :וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח ,יח) .התורה אינה אומרת שאין לך כוח לעשות חיל .היא אומרת שגם הכוח עצמו ,הבריאות ,הכישרון, ההזדמנות ,הזמן ,האנשים שפגשת והעולם שבתוכו יכולת לפעול אינם דברים שיצרת מאפס. ומכאן אפשר להתחיל להבין את המשפט "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה" בצורה שאינה הופכת את האדם לפסיבי .ייתכן שהקצבה האלוקית אינה מגיעה למרות העבודה ,אלא דרך העבודה .העובדה שהברכה מן השמים אינה אומרת שאין לה כתובת בעולם .היא יכולה להגיע דרך משכורת ,לקוח ,עסקה ,אדם שפגשנו ,רעיון שנולד ,הזדמנות שנפתחה או החלטה נכונה שקיבלנו. הטעות היא לחשוב שאם הקב"ה נותן ,האדם אינו צריך לפעול; או שאם האדם פועל ,הקב"ה כבר אינו נותן. אבל עכשיו אנחנו מגיעים אל נקודה מסוכנת מאוד .מפני שאם ההשתדלות היא חלק מן הדרך שבה הברכה מגיעה ,אפשר להצדיק כמעט כל כמות של מאמץ .אדם יכול לעבוד שמונה עשרה שעות ביום ולומר שזו השתדלות .הוא יכול לבדוק את חשבון הבנק עשרים פעם ביום ולקרוא לזה אחריות .הוא יכול לפנות לעשרה רופאים לאחר שכבר קיבל תשובה ברורה ולומר שהוא רק עושה את המוטל עליו .הוא יכול לחיות בתוך חרדה מתמדת ולהעניק לחרדה שם מכובד" :אני פשוט אדם אחראי".

ופה נמצא אחד הגבולות העדינים ביותר בחיי אמונה :מתי אני עושה את מה שמוטל עליי ,ומתי אני מנסה באמצעות עוד ועוד פעולות להשיג דבר שאף פעולה אנושית אינה יכולה לתת לי ,ודאות מוחלטת? האדם אומר שהוא רוצה עוד מידע ,אבל אולי הוא רוצה הבטחה. הוא אומר שהוא רוצה עוד חוות דעת ,אבל אולי הוא רוצה שמישהו יבטיח שלא תהיה טעות. הוא אומר שהוא רוצה לעבוד עוד שעה ,אבל אולי הוא מפחד שאם יעצור העולם ימשיך בלעדיו. הוא אומר שהוא עושה השתדלות ,אבל אולי ההשתדלות כבר הפכה לניסיון לשלוט בעתיד. ופה השאלה שלנו מקבלת עומק חדש .אולי הוויכוח האמיתי אינו בין אמונה להשתדלות .אולי לפעמים הוויכוח הוא בין השתדלות לבין אשליית השליטה. אנחנו צריכים לפעול. אבל האם אנחנו מסוגלים לפעול בלי לדרוש מן הפעולה להבטיח את התוצאה? אנחנו צריכים לתכנן. אבל האם אנחנו מסוגלים לתכנן ולדעת שהתוכנית יכולה להשתנות? אנחנו צריכים לקבל החלטות. אבל האם אנחנו מסוגלים לקבל החלטה טובה בלי לדעת בוודאות שהיא תצליח? אולי אחד המבחנים הגדולים של ביטחון אינו האם אדם עושה מעט השתדלות ,אלא האם אחרי שעשה השתדלות ראויה הוא מסוגל להניח את הראש על הכרית ולהודות שיש בעולם דברים שכבר אינם בידיו.

וכאן הפסיכולוגיה המודרנית פותחת בפנינו חלון מרתק .בני אדם זקוקים לתחושת שליטה ,ולעיתים כאשר המציאות נעשית בלתי ודאית אנחנו מנסים להגדיל את מספר הפעולות שאנחנו עושים ,לא מפני שכל פעולה באמת מוסיפה לתוצאה ,אלא מפני שעצם הפעולה גורמת לנו להרגיש פחות חסרי אונים .המחקר הפסיכולוגי עסק רבות בהבדל שבין שליטה ממשית לבין תחושת שליטה ,ובדרך שבה בני אדם עלולים לייחס לעצמם השפעה גם במצבים שבהם התוצאה תלויה במידה רבה בגורמים שאינם בשליטתם. וזה כבר לוקח אותנו לשאלה עמוקה מאוד :כמה מן ההשתדלות שלנו נועדה באמת לשנות את המציאות ,וכמה ממנה נועדה להרגיע את הפחד שלנו מן העובדה שאיננו שולטים בה? השאלה הזאת יכולה להישמע תיאורטית עד שמסתכלים על יום רגיל בחיים .אדם שלח קורות חיים למשרה שהוא רוצה מאוד .עברו יומיים ואין תשובה .הוא פותח את הדואר האלקטרוני שוב .אחרי עשר דקות הוא בודק שוב .הוא נכנס לאתר החברה .בודק אם המשרה עדיין מפורסמת. מסתכל בפרופיל של המראיין .שואל חבר אם כדאי לשלוח הודעה נוספת .כל אחת מן הפעולות האלה יכולה להיות הגיונית בפני עצמה, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא כבר אינו אוסף מידע חדש .הוא מנסה באמצעות פעולה להשקיט את התחושה הקשה ביותר עבורו :כרגע ההחלטה נמצאת בידיים של מישהו אחר. אדם אחר ממתין לתוצאות של בדיקה רפואית .הוא כבר עשה את הבדיקה ,הרופא אמר שהתשובה תגיע בעוד שלושה ימים ,ובכל זאת הוא קורא עוד ועוד חומר .הוא עובר מאתר לאתר ,משווה תסמינים ,מחפש סיפורים של אנשים אחרים ובודק שוב את תיבת ההודעות .האם כל הבדיקות הללו משנות עכשיו את התוצאה שנמצאת במעבדה? לא .אבל הן נותנות לו דבר אחר :תחושה שהוא עושה משהו .לפעמים הפעולה אינה משנה את המציאות ,אבל היא משנה לרגע את התחושה של האדם מול המציאות.

וכאן נמצאת אחת ההבחנות החשובות ביותר בחיים :לא כל פעולה שאנחנו עושים כדי להרגיש יותר שליטה באמת מעניקה לנו יותר שליטה. הפסיכולוגית אלן לנגר מאוניברסיטת הרווארד פרסמה בשנת 1975 מחקר קלאסי על תופעה שכינתה "אשליית השליטה" .בסדרת ניסויים היא הראתה שבמצבים מסוימים אנשים עשויים להתנהג כאילו יש להם השפעה על תוצאה אקראית ,במיוחד כאשר קיימים במצב מאפיינים המזכירים מצבים של מיומנות ,כגון בחירה ,תחרות או מעורבות אישית. אלן לנגרJournal of Personality and Social ( The Illusion of Control , ,Psychologyכרך ,32גיליון ,1975 ,2עמ' .)311-328 המסקנה אינה שאנשים טיפשים ואינם יודעים להבחין בין גורל לבין פעולה .הנקודה עדינה הרבה יותר .המוח האנושי מתקשה לחיות בעולם שבו דברים חשובים מאוד תלויים בגורמים שאינם בידינו .כאשר אנחנו יכולים לעשות משהו ,אפילו פעולה קטנה ,עצם הפעולה עשויה להחזיר לנו תחושה מסוימת של שליטה .לעיתים זה מועיל ,מפני שפעולה יכולה באמת לשנות את המציאות .אבל לעיתים אנחנו ממשיכים לפעול גם לאחר שהגענו לגבול שבו הפעולה כבר אינה מוסיפה כמעט דבר ,משום שקשה לנו יותר לעצור מאשר להמשיך. זה קורה בכסף .אדם כבר בנה תוכנית כלכלית סבירה ,חסך ,ביטח את עצמו ובדק את ההשקעות ,אבל הוא ממשיך לבדוק את השוק שוב ושוב מפני שאינו מסוגל לשאת תנודה שאינה בשליטתו .זה קורה בחינוך. הורים נתנו לילד כלים ,גבולות ,אהבה ,חינוך ודוגמה אישית ,אבל ככל שהוא גדל הם מנסים לשלוט בעוד ועוד פרטים ,מפני שקשה לקבל את העובדה שבשלב מסוים הוא נעשה אדם שבוחר .זה קורה בזוגיות .אדם מסביר שוב ושוב מה הוא רוצה ,לא מפני שהצד השני לא שמע ,אלא מפני שהוא מתקשה לקבל את העובדה שאפשר להסביר לאדם אחר מה אנחנו מרגישים ,אבל אי אפשר לשלוט בתגובה שלו.

אנחנו יכולים להשפיע על אדם אחר ,אבל איננו יכולים לבחור במקומו .אנחנו יכולים להשפיע על העתיד ,אבל איננו יכולים להחזיק אותו בידיים. ופה נמצא הגבול הדק בין אחריות לחרדה .אחריות שואלת :מה ניתן לעשות עכשיו? חרדה שואלת :מה עוד אפשר לעשות כדי להבטיח ששום דבר רע לא יקרה? השאלה הראשונה יכולה להוליד פעולה נכונה. השנייה מבקשת הבטחה שהעולם אינו מסוגל לתת. וזה מסביר מדוע אדם יכול לעשות יותר ויותר ולהרגיש פחות ופחות רגוע. לכאורה ,כל פעולה נוספת הייתה אמורה להגדיל את הביטחון .בפועל, כאשר הפעולה נועדה להשיג ודאות מוחלטת ,אין נקודה שבה אפשר לעצור .תמיד אפשר לבדוק עוד פעם .להתייעץ עם עוד אדם .לחפש עוד מידע .לעבוד עוד שעה .לחסוך עוד סכום .להתקין עוד אמצעי הגנה .כל פעולה מורידה את החרדה לרגע ,ואז המוח לומד דבר מסוכן :נרגעתי מפני שבדקתי .בפעם הבאה שהחרדה עולה ,הוא דורש שוב בדיקה. וכאן יש למחקר הפסיכולוגי נקודה חשובה נוספת .פרופסור מרטין סליגמן וסטיבן מאייר הראו במחקריהם הקלאסיים על חוסר אונים נלמד עד כמה משמעותית תפיסת השליטה בהתמודדות עם אירועים קשים. המחקרים המקוריים נעשו בבעלי חיים ,ובהמשך התפתח סביבם מחקר רחב על תפיסת שליטה וחוסר אונים אצל בני אדם .מרטין סליגמן וסטיבן מאיירJournal of Experimental ( Failure to Escape Traumatic Shock , ,Psychologyכרך ,74גיליון ,1967 ,1עמ' .)1-9 צריך לדייק מאוד במה שאפשר ללמוד מכאן .המסקנה אינה ששליטה היא דבר רע .להפך ,תחושת יכולת להשפיע על המציאות יכולה להיות חשובה מאוד לתפקוד .אדם שמאמין שאין משמעות לשום פעולה שלו עלול להפסיק לנסות גם במקום שבו יש לו יכולת אמיתית להשפיע. הבעיה מתחילה בקצה השני ,כאשר הצורך הבריא בהשפעה הופך לדרישה לשליטה מוחלטת. האדם זקוק להרגיש שיש משמעות למעשיו ,אבל הוא אינו זקוק להאמין שכל המציאות תלויה בהם.

וזה בדיוק האיזון המרתק שהתורה דורשת .היא אינה מחנכת לחוסר אונים .אדם אינו רשאי לומר :מה שיהיה יהיה .היא דורשת ממנו לפעול. אבל באותה שעה היא אינה מאפשרת לו להפוך את הפעולה האנושית לאלוהות. שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,אומר בספר משלי" :סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" (משלי כא ,לא) .קשה למצוא משפט קצר שמחזיק את שני הקצוות בצורה מדויקת יותר .הסוס מוכן .לא משאירים אותו באורווה .לא אומרים שאם הקב"ה רוצה ניצחון אין צורך להתכונן. מכינים את הסוס ליום המלחמה ,מתאמנים ,בונים צבא ומתכננים, ובאותו פסוק עצמו נאמר" :ולה' התשועה". ההכנה בידיך. התשועה אינה בידיך בלבד. והפסוק אינו רואה סתירה בין הדברים. אמונה אינה לומר "לא אכין את הסוס כי הקב"ה יעזור" .אמונה היא להכין את הסוס היטב בלי להתחיל לעבוד את הסוס. זה נכון בצורה מדהימה גם לעולם המודרני .אנחנו צריכים רופאים, מחקרים ,בדיקות ,תרופות וטכנולוגיה רפואית .אדם שמסרב לטיפול רפואי נדרש לשאלות הלכתיות כבדות ,ואין להפוך אמונה לתחליף לרפואה .אבל גם לאחר שהרפואה עשתה את כל שביכולתה ,כל רופא הגון יודע שיש גבול ליכולת לחזות בדיוק כיצד גוף מסוים יגיב. אנחנו צריכים כלכלה ,תוכניות עסקיות ,חוזים ,ביטוחים וייעוץ מקצועי. אבל שום תוכנית עסקית אינה יכולה להכניס לתוכה את כל מה שיקרה בעולם בעוד שלוש שנים .איש אינו יודע מראש איזו טכנולוגיה תופיע, איזה מתחרה ייכנס לשוק ,איזה משבר יתרחש ואיזה מפגש מקרי ישנה את כל המסלול. המקצועיות אומרת :למד ככל שאתה יכול .האמונה מוסיפה :אל תבלבל בין ידע רב לבין ידיעת הכול.

וזה משנה אפילו את הדרך שבה אדם חווה כישלון .אם אני מאמין שהתוצאה הייתה בשליטתי המלאה ,כל כישלון מוכיח שעשיתי משהו לא נכון .העסק נכשל? הייתי צריך לעבוד יותר .לא התקבלתי? הייתי צריך להיות טוב יותר .הילד בחר דרך אחרת? נכשלתי כהורה .הטיפול לא הצליח? אולי לא בדקתי מספיק. לפעמים זה נכון .יש כישלונות שצריך ללמוד מהם .יש טעויות .יש רשלנות .יש החלטות גרועות .אמונה אינה פטור מחשבון נפש .אבל יש הבדל עצום בין לשאול "מה יכולתי לעשות טוב יותר?" לבין לקבוע "אם התוצאה הייתה רעה ,סימן שבהכרח יכולתי למנוע אותה". המשפט השני מעניק לאדם כוח כמעט אלוהי בדיעבד .הוא מניח שכל תוצאה הייתה בשליטתו אילו רק היה חכם מספיק ,חרוץ מספיק או זהיר מספיק .אבל המציאות אינה פועלת כך .לפעמים אדם מקבל החלטה טובה על סמך המידע שהיה בידו ,והתוצאה רעה .לפעמים הוא מקבל החלטה גרועה והתוצאה דווקא טובה .תוצאה אינה תמיד מבחן מושלם לאיכות ההחלטה. זו נקודה עמוקה מאוד .אנחנו שופטים החלטות באמצעות הסוף מפני שאת הסוף אנחנו כבר יודעים .אבל האדם שקיבל את ההחלטה לא ידע אותו .מנהל בחר באפשרות שנראתה סבירה על סמך כל הנתונים ,ואחר כך התרחש אירוע שאיש לא צפה .האם עצם העובדה שהמהלך נכשל מוכיחה שההחלטה הייתה חסרת אחריות? לא בהכרח. האחריות שלנו היא לקבל החלטה טובה בתוך המידע שיש לנו. השליטה בתוצאה מעולם לא נמסרה לנו במלואה. וכאן אפשר להבין משהו עמוק מאוד על ראש השנה .אולי העובדה שאנחנו עומדים לפני הקב"ה ומודים שיש דין אינה אמורה להקטין את תחושת האחריות שלנו ,אלא לטהר אותה מאשליית השליטה .אני צריך לעשות כל מה שנכון לעשות ,אבל אינני צריך לשאת על כתפיי את כל היקום. איזו הקלה יכולה להיות במשפט הזה לאדם שחי שנים בתחושה שאם הוא יוריד את היד מן ההגה לשנייה הכול יתפרק .לא לומר לו להפסיק

לנהוג .להפך .תחזיק את ההגה .תסתכל על הכביש .תהיה אחראי .אל תשלח הודעות בזמן הנהיגה .תטפל ברכב .אבל תזכור :העובדה שאתה מחזיק בהגה אינה אומרת שאתה מחזיק את העולם. וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין השתדלות לביטחון .השתדלות אומרת :יש לי תפקיד .ביטחון אומר :התפקיד שלי אינו כל המציאות. השתדלות אומרת :עליי לפעול .ביטחון אומר :אינני נדרש לשלוט בכל מה שיקרה לאחר שפעלתי .השתדלות אומרת :אני אחראי לבחירה. ביטחון אומר :אינני בעל הבית על כל התוצאה. ואולי עכשיו אפשר להבין אחרת גם את המילים שאנחנו אומרים בראש השנה .כאשר אדם עומד ואומר שיש דין ,הוא אינו מכריז שאין משמעות למה שיעשה מחר .הוא מכריז שגם מה שיעשה מחר מתרחש בתוך עולם שאינו הפקר .הוא ייצא לעבודה ,אבל הפרנסה אינה אליל .הוא ילך לרופא ,אבל הרופא אינו אלוהים .הוא יבנה תוכנית ,אבל התוכנית אינה נבואה .הוא יקבל החלטות ,אבל הוא לא ידרוש מעצמו לדעת את העתיד לפני שהוא מקבל אותן. האמונה אינה מקטינה את האחריות .היא מקטינה את האשליה שהאחריות מעניקה לנו שליטה מוחלטת. אבל כאן נשארת השאלה הפילוסופית הקשה ביותר .אם הקב"ה יודע את העתיד ,ואם בראש השנה האדם נידון ,ואם אפילו ההזדמנויות והכוחות שבתוכם אנחנו פועלים נמצאים בתוך ההשגחה ,מה נשאר באמת לבחירה שלנו? האם הבחירה עצמה כבר ידועה? ואם היא ידועה, האם יכולנו לבחור אחרת? זו כבר אינה רק שאלת השתדלות. זו שאלת הידיעה והבחירה. והרמב"ם ,באופן יוצא דופן ,אינו מנסה להעמיד פנים שזו שאלה קטנה. הוא מביא אותה במלוא חריפותה ,ואז אומר דבר כמעט מטלטל :יש שאלות שהשכל האנושי מסוגל לשאול במלוא העוצמה ,אבל אינו מסוגל לעמוד במקום שממנו הקב"ה יודע את התשובה.

השאלה הזאת אינה נולדת רק בבית המדרש .כמעט כל אדם שמאמין שהקב"ה יודע את העתיד מגיע אליה בשלב מסוים :אם הקב"ה כבר יודע היום מה אבחר מחר ,האם באמת קיימת אפשרות שאבחר אחרת? ואם אין אפשרות שאבחר אחרת ,באיזה מובן זו בחירה? ואם יש אפשרות שאבחר אחרת ,כיצד אפשר לומר שהידיעה האלוקית מוחלטת? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ה ,א) ,פותח את הדיון בקביעה שאין בה שום עמימות" :רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" .ובהמשך הרמב"ם (הלכות תשובה ה ,ב) מחריף עוד יותר" :כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם" .כלומר ,מבחינת האחריות המוסרית של האדם ,הרמב"ם אינו משאיר פתח למחשבה שהבחירה שלנו היא הצגה שתוצאותיה כבר מוכתבות לנו. ואז הרמב"ם עצמו מציג את הקושיה שאנחנו שואלים .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ה ,ה) ,שואל :אם הקב"ה יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה ,כיצד יכולה להיות בחירה? אם הוא יודע שאדם יהיה צדיק ,לכאורה אי אפשר שיהיה רשע ,ואם נאמר שהאדם יכול לבחור אחרת ממה שהקב"ה יודע ,נמצא שידיעתו אינה אמת. זו שאלה עצומה. והדבר המפתיע הוא שהרמב"ם אינו נותן לה את סוג התשובה שהיינו מצפים מספר הלכה .הוא אינו מנסה לצייר מנגנון פשוט שבאמצעותו אפשר להבין כיצד הידיעה והבחירה מסתדרות .הוא אומר שהבעיה נובעת מכך שאנחנו מנסים לחשוב על ידיעת הקב"ה באמצעות המושגים שבהם אנחנו מבינים ידיעה אנושית .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ה ,ה) ,מסביר שכשם שאין בכוח האדם להשיג את אמיתת הבורא ,כך אין בכוחו להשיג את ידיעתו ,ומסיים" :אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים ,אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם". איזו אמירה יוצאת דופן.

הרמב"ם אינו אומר :השאלה אינה טובה. הוא אינו אומר :אל תשאל. הוא אינו אומר :יש לי תשובה פשוטה שאינך מבין. הוא אומר למעשה שיש כאן שתי אמיתות שהתורה מחייבת אותנו להחזיק בהן :הקב"ה יודע ,והאדם בוחר .הדרך שבה שתי האמיתות הללו מתקיימות יחד אינה ניתנת לצמצום למודל של ידיעה אנושית. יש הבדל עצום בין אמונה שסוגרת שאלות לבין אמונה שמסוגלת לחיות ביושר גם מול שאלה שאינה נסגרת. והנקודה הזאת חשובה מאוד דווקא לראש השנה .מפני שאפשר לקחת את האמונה בדין ולהשתמש בה כדי לברוח מאחריות :אם הקב"ה כבר יודע ,אם הכול בהשגחה ,אם השנה כבר נידונה ,מה זה משנה מה אעשה? הרמב"ם חוסם את הדרך הזאת לחלוטין .העובדה שאינך מבין כיצד הידיעה האלוקית מתיישבת עם הבחירה אינה מעניקה לך רשות להתנהג כאילו אין לך בחירה. מבחינת האדם ,הבחירה היא ממשית. אתה עומד מול שתי אפשרויות. אתה מחליט. אתה אחראי. אם פגעת באדם ,אינך יכול לומר שכך נגזר. אם שיקרת ,אינך יכול לומר שהקב"ה ידע שתשקר. אם הזנחת את הבריאות ,אינך יכול לומר שאם נגזר שתהיה בריא תהיה בריא. אם לא התכוננת לראיון עבודה ,אינך יכול להאשים את ראש השנה. השגחה אינה מחסה שאליו האדם יכול לברוח מפני האחריות שלו.

וזה מתחדד מאוד בדברי הגמרא במסכת ברכות (דף לג ע"ב)" :הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" .רבי שלמה יצחקי ,רש"י (ברכות לג ע"ב ,ד"ה חוץ מיראת שמים) ,מפרש שהיכולת להיות צדיק או רשע אינה בידי שמים אלא נמסרה לבחירת האדם. המשפט הזה מוכר כל כך עד שקל לפספס עד כמה הוא נועז .חז"ל אינם אומרים "הכול בידיך" .הם גם אינם אומרים "הכול בידי שמים" .הם מציבים גבול .יש מציאות שניתנת לאדם ,ויש עמדה מוסרית שהאדם נדרש לבחור בתוכה. אינני בוחר לאיזו משפחה להיוולד. אני בוחר במידה רבה מה לעשות עם מה שקיבלתי ממנה. אינני בוחר את כל האנשים שאפגוש. אני בוחר כיצד להתייחס אליהם. אינני בוחר כל ניסיון שיגיע אליי. אני בוחר כיצד להגיב אליו ,בתוך גבולות היכולת והמציאות שלי. אינני בוחר אם כל מאמץ שלי יצליח. אני בוחר אם להתאמץ ביושר ,באחריות ובחכמה. החיים נותנים לנו קלפים שלא בחרנו ,אבל העובדה שלא בחרנו את הקלפים אינה אומרת שאין משמעות לאופן שבו נשחק בהם. כאן צריך להיזהר ממשפט יפה שעלול להפוך לאכזרי .לא כל אדם מסוגל בכל מצב לבחור כל תגובה ,ולא כל נסיבות החיים משאירות לאנשים אותו מרחב פעולה .עוני ,טראומה ,מחלה ,לחץ ,חינוך ,סביבה ונסיבות יכולים לצמצם מאוד את האפשרויות המעשיות והנפשיות .לומר לאדם שכל מה שקורה לו תלוי רק בבחירותיו הוא פשוט לא נכון, ולעיתים גם חסר רגישות. אבל הטעות ההפוכה מסוכנת לא פחות :להסיק מכך שאיננו שולטים בכל הנסיבות שאין לנו שום יכולת להשפיע על הכיוון.

בין "הכול בידיי" לבין "שום דבר אינו בידי" נמצאים החיים עצמם. הבגרות מתחילה כאשר אדם לומד להבחין בין מה שלא בחר לבין מה שהוא עדיין יכול לבחור בתוך מה שלא בחר. וזה מחזיר אותנו ישירות לשאלת ראש השנה .אולי הדין של ראש השנה אינו מבטל את הבחירה של השנה ,מפני שהבחירה אינה מתחרה בדין. האדם נידון בתוך עולם שבו הוא ממשיך לבחור .הוא מקבל חיים ,זמן, כוחות ,נסיבות ,הזדמנויות וניסיונות ,ובתוכם הוא נדרש לפעול. אדם יכול לקבל הזדמנות עסקית ולא לראות אותה. הוא יכול לראות אותה ולפחד. הוא יכול לראות אותה ולהסתער עליה בפזיזות. הוא יכול לבדוק אותה בחכמה ולהחליט שהיא אינה מתאימה. אותה הזדמנות אינה מכתיבה את הבחירה. אדם יכול לקבל כסף ולהשתמש בו כדי לבנות. הוא יכול להשתמש בו כדי להרוס. הוא יכול לתת ממנו. הוא יכול להפוך אותו למרכז חייו. השפע אינו מכתיב את האדם. ואדם יכול לעבור תקופה קשה ולהישבר ממנה ,לצמוח ממנה ,להיעזר באחרים ,לכעוס ,להתפלל ,להסתגר או לשנות כיוון .אין לנו זכות לשפוט מבחוץ כיצד אדם "היה צריך" להגיב לכאב שלא אנחנו נשאנו .אבל מבחינת האדם עצמו ,בתוך המציאות המורכבת שלו ,נשאלת שוב ושוב השאלה :מה עדיין נמצא בתחום האפשרות שלי עכשיו? זו שאלה הרבה יותר בריאה מן השאלה "איך אני גורם לכל מה שקורה להיות בשליטתי?" מפני שהשאלה השנייה כמעט תמיד תוביל לתסכול.

הראשונה יכולה להוביל לפעולה. וזה אולי המקום שבו ראש השנה מפסיק להיות יום שמחליש את תחושת הכוח של האדם והופך ליום שמעמיד את הכוח שלו במקום הנכון .אינך מנהל את העולם .אבל אתה גם אינך ניצב חסר משמעות בתוכו. אינך כותב את כל העלילה ,אבל אתה אחראי מאוד לדמות שאתה מגלם בתוכה. וכאן יש נקודה נוספת ,עמוקה מאוד ,שנוגעת לאופן שבו אנחנו מסתכלים על הצלחה .אם אנחנו מאמינים שהכול תלוי במאמץ ,אנחנו נוטים לחשוב שאדם מצליח הוא בהכרח אדם שהתאמץ יותר ,היה חכם יותר או קיבל החלטות טובות יותר .מכאן הדרך קצרה מאוד לגאווה אצל המצליח ולבושה אצל מי שלא הצליח. המיליונר אומר לעצמו :עבדתי קשה ולכן הגעתי לכאן .ייתכן שהוא באמת עבד קשה .אבל אולי אלפי אנשים עבדו קשה לא פחות ולא פגשו את ההזדמנות שהוא פגש .אולי הוא נולד במדינה שאפשרה לו להקים עסק .אולי היה בריא בשנים הקריטיות .אולי מישהו האמין בו כשהיה צעיר .אולי פגש שותף במקרה .אולי מוצר שהשקיע בו תפס בדיוק בזמן. ההכרה בהשגחה אינה אמורה לגרום לו להתבייש בהצלחה. היא אמורה לגרום לו להיות עניו בתוכה. ומצד שני ,אדם שלא הצליח אינו צריך להסיק אוטומטית שהכישלון מוכיח שהוא פחות מוכשר או פחות ראוי .אולי הוא טעה וצריך ללמוד. אולי לא התאמץ מספיק .אבל אולי הוא עשה כמעט הכול נכון והמציאות לא נפתחה בפניו. כאשר אנחנו מפרידים בין אחריות לבין שליטה ,אנחנו יכולים לקחת אחריות על טעויות בלי להפוך כל כישלון לפסק דין על הערך העצמי שלנו. והדבר הזה יכול לשנות את כל הדרך שבה אדם עובד .הוא יכול להתאמץ מאוד בלי שכל תוצאה תהפוך למשאל עם על מי שהוא .הוא יכול לקבל ביקורת בלי להרגיש שכל אישיותו עומדת למשפט .הוא יכול להפסיד

עסקה ולשאול מה ללמוד ממנה בלי לומר לעצמו "אני כישלון" .הוא יכול להצליח בלי להסיק מכך שהוא חכם יותר מכל מי שלא הצליח. יש כאן חירות נפשית עצומה. אני עושה את שלי. אני לומד. אני מתייעץ. אני מתכונן. אני מתקן טעויות. אני משתדל. אבל אינני נדרש להיות אלוהים. אני אחראי למאמץ ,לא ליומרה לשלוט בכל התוצאות של המאמץ. ואולי זה אחד הדברים שראש השנה בא ללמד אותנו דווקא באמצעות תחושת הדין .אנחנו עומדים לפני מלך העולם כדי לזכור שאנחנו לא מלך העולם. כמה לחץ היה יורד מחיינו אילו באמת היינו מסוגלים לחיות את המשפט הזה? כמה מנהלים היו חוזרים הביתה מוקדם יותר אם היו יודעים שהעסק חשוב ,אבל הם אינם מחזיקים לבדם את כל העולם על הכתפיים? כמה הורים היו מצליחים לנשום אם היו יודעים שחינוך הוא אחריות עצומה ,אבל הילד אינו פרויקט שאפשר להבטיח את תוצאתו? כמה אנשים היו מקבלים החלטות טובות יותר אילו לא היו דורשים מעצמם ודאות במקום שבו אין ודאות? וכמה אנשים היו מעזים לנסות דברים חדשים אילו ידעו שכישלון אינו בהכרח הוכחה שהם טעו בעצם הניסיון?

כאן הפסיכולוגיה נותנת לנו מושג מעניין נוסף .הפסיכולוג ג'וליאן רוטר פיתח את המושג "מוקד שליטה" ,המתייחס לציפיות של אנשים ביחס למידה שבה תוצאות בחייהם תלויות בהתנהגותם לעומת גורמים חיצוניים .ג'וליאן רוטרGeneralized Expectancies for Internal versus , ,Psychological Monographs ( External Control of Reinforcement כרך ,80גיליון ,1966 ,1עמ' .)1-28 אבל גם כאן אסור להפוך מחקר לסיסמה .מוקד שליטה פנימי אינו אומר שאדם צריך להאמין שכל דבר תלוי בו ,ומוקד חיצוני אינו זהה לאמונה בהשגחה .המציאות מורכבת יותר .מה שמעניין אותנו הוא השאלה שהמושג מאפשר לשאול :האם אני מייחס לעצמי שליטה גם בדברים שאינם בשליטתי ,או מוותר על השפעה גם בדברים שבהם דווקא יש לי יכולת לפעול? זו אולי אחת השאלות המעשיות ביותר שאדם יכול לקחת מראש השנה לכל השנה. בכל פעם שאני דואג ,לשאול :מה מתוך הדבר הזה בידי? אם יש משהו ,לעשות אותו. אם אין כרגע משהו נוסף ,להכיר בכך. לא משום שלא אכפת לי. אלא משום שאכפת לי מספיק כדי לא לבזבז את כוחותיי על ניסיון לשלוט במה שאינו ניתן לשליטה. אדם מחכה לתשובה מראיון עבודה .הוא יכול לשלוח הודעת מעקב בזמן סביר .זה בידיו .הוא יכול להמשיך לחפש אפשרויות אחרות .זה בידיו .הוא יכול לשפר את קורות החיים .זה בידיו .הוא אינו יכול להיכנס למחשבותיו של המעסיק ולגרום לו לבחור בו .זה כבר אינו בידיו. אדם ממתין לתוצאות בדיקה רפואית .הוא יכול לבחור רופא טוב ,לבצע את הבדיקות ,לשאול שאלות ולפעול לפי ההמלצות .הוא אינו יכול באמצעות דאגה לשנות את הדגימה שכבר נמצאת במעבדה.

דאגה מרגישה לפעמים כמו פעולה ,אבל לא כל דבר שמעסיק אותנו הוא דבר שאנחנו פועלים עליו. ואולי מכאן אפשר להתחיל לענות על השאלה שבה פתחנו .אם בראש השנה נקבע מה יקרה לנו ,בשביל מה להתאמץ כל השנה? מפני שהמאמץ הוא חלק מן האחריות שנמסרה לנו בתוך השנה .איננו יודעים מה נגזר .אין לנו גישה לספרים שנפתחים בשמים .מבחינתנו הדרך היחידה לחיות היא לבחור ,לפעול ,להתפלל ,ללמוד ,לתקן ולהשתדל. הידיעה שיש דין אינה אומרת לנו מה יקרה. היא אומרת לנו מי אינו בעל הבית היחיד על מה שיקרה. וזה הבדל עצום. אנחנו לא יוצאים מראש השנה עם מידע על העתיד. אנחנו יוצאים ממנו עם עמדה כלפי העתיד. לעבוד ,אבל לא לעבוד את העבודה. לחסוך ,אבל לא לעבוד את חשבון הבנק. ללכת לרופא ,אבל לא להפוך את הרפואה להבטחה שאינה יכולה לתת. לחנך ילדים ,אבל לזכור שהם בני אדם בעלי בחירה. לקבל החלטות ,אבל להשאיר מקום לכך שאנחנו עלולים לטעות. לתכנן שנה ,אבל לדעת שהתוכנית אינה השנה. לעשות את כל מה שבידינו ,בלי לנסות להכניס לידינו גם את מה שמעולם לא היה בידינו. ואז אולי מתברר שהשאלה "אם הכול נקבע ,בשביל מה להתאמץ?" נולדה מתוך הנחה שההשגחה והמאמץ נמצאים משני צדי המתרס .אבל התורה מציירת תמונה אחרת :האדם מתאמץ בתוך ההשגחה .הוא בוחר בתוך עולם שהקב"ה מנהיג .הוא פועל באמצעות כוחות שלא יצר בעצמו .הוא זורע ,והקב"ה מצמיח .הוא מכין את הסוס ,ולה' התשועה.

ואולי משום כך ראש השנה אינו אמור לגרום לנו לצאת מן החג פחות פעילים. הוא אמור לגרום לנו לצאת ממנו פעילים יותר ,אבל מפוחדים פחות; אחראים יותר ,אבל יהירים פחות; מתכננים יותר ,אבל משועבדים פחות לתוכנית. כי יש דבר אחד קשה יותר מלהאמין שהכול תלוי בנו. להתאמץ בכל הכוח ,ובכל זאת להסכים שלא הכול תלוי בנו. וזו אולי אינה חולשה. אולי זו אחת הצורות העמוקות ביותר של ביטחון. ואם זו אחת הצורות העמוקות ביותר של ביטחון ,היא משנה לחלוטין גם את משמעותה של תפילת ראש השנה .מפני שלכאורה אפשר היה לשאול שאלה נוספת :אם מיד לאחר החג אנחנו נדרשים לעבוד ,לתכנן, להתייעץ ,להיבדק ולהשתדל ,מדוע אנחנו משקיעים שעות ארוכות כל כך בתפילה? מדוע לא לנצל את הזמן להכנת תוכנית עסקית טובה יותר, לשיפור הבריאות או לקבלת החלטות נכונות יותר? אלא שהתפילה אינה באה במקום המעשה .היא באה להעמיד את המעשה במקום הנכון. האדם המתפלל אינו אומר :ריבונו של עולם ,עשה במקומי את מה שאני צריך לעשות .הוא אומר :ריבונו של עולם ,אני עומד לעשות את מה שאני צריך לעשות ,אבל אינני רוצה לשכוח תוך כדי העשייה מי נתן לי את הכוח לעשות ,מי יצר את התנאים שבתוכם אני פועל ,ומי רואה את התמונה שאני רואה ממנה רק חלק קטן. וזה הבדל עצום .אפשר לעבוד שתים עשרה שעות מתוך אמונה ,ואפשר לעבוד שתים עשרה שעות מתוך עבודת אלילים .מבחוץ אותה עבודה, אותו מחשב ,אותו משרד ואותה משכורת .מבפנים עולם אחר .אצל הראשון העבודה היא כלי .אצל השני היא המקור האחרון לביטחון שלו. הראשון רוצה להצליח .השני חייב להצליח ,מפני שאם לא יצליח כל תחושת הביטחון שלו מתמוטטת.

השאלה איננה רק כמה אנחנו עובדים ,אלא מה אנחנו חושבים שהעבודה מסוגלת להבטיח לנו. אותו דבר נכון ברפואה .התורה אינה מלמדת את האדם להימנע מרופא בשם הביטחון .להפך ,התורה אומרת לגבי אדם שהזיק לחברו" :ורפא ירפא" (שמות כא ,יט) ,והגמרא במסכת בבא קמא (דף פה ע"א) לומדת מכאן" :מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" .רבי משה בן מימון, הרמב"ם (פירוש המשנה ,נדרים ד ,ד) ,מבהיר שהרפואה בכלל המצווה להשיב את גופו של האדם ,וכאשר אדם יודע לרפא ויכול להציל אין לראות בעצם הפנייה לרפואה סתירה לביטחון. האדם צריך ללכת לרופא .הוא צריך לבחור רופא מקצועי .הוא צריך לשאול שאלות ולהבין את הטיפול .אבל אחרי שעשה זאת ,הרופא אינו יכול להבטיח לו חיים .גם הרופא עצמו פועל בתוך עולם של הסתברויות, תגובות ביולוגיות וגורמים שאינם בשליטתו המלאה .האמונה אינה מבקשת מאיתנו לוותר על הרפואה .היא מבקשת מאיתנו לא לדרוש מן הרפואה להיות אלוהים. וכך גם בפרנסה .אפשר להכין תוכנית עסקית מצוינת ולהתפלל .אין סתירה .אפשר לבדוק היטב השקעה ולומר פרק תהלים .אפשר להתמקח על משכורת ולדעת שהפרנסה מן השמים .הסתירה מתחילה רק כאשר אנחנו מניחים שאם הפרנסה מן השמים אין משמעות למאמץ, או שאם המאמץ משמעותי אין עוד מקום להשגחה. שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,אומר בספר משלי" :לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (משלי טז ,א) ,ובהמשך" :לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" (משלי טז ,ט) .האדם חושב את דרכו .הוא מתכנן .הוא מפעיל שיקול דעת .ובאותו פסוק עצמו מופיעה ההכרה שהדרך הממשית שבה הדברים יתפתחו אינה בידיו בלבד. זו אינה הזמנה לתכנן פחות. זו הזמנה להשתחוות פחות לתוכניות שלנו.

יש אנשים שיודעים לבנות תוכנית ,אבל אינם יודעים לחיות כאשר היא משתנה .כל סטייה מן המסלול נחווית אצלם כאסון .הם תכננו שבגיל מסוים יהיו נשואים ,בגיל מסוים יקנו בית ,בגיל מסוים יגיעו להכנסה מסוימת ,בגיל מסוים יהיו במקום מסוים בקריירה .ואז החיים אינם קוראים את התוכנית. מגיע עיכוב. מגיעה הזדמנות אחרת. מגיעה מחלה. מגיע אדם שלא תוכנן. נפתחת דלת במקום אחר. נסגרת דלת שהיינו בטוחים שנעבור בה. ואז מתברר האם השתמשנו בתוכנית ככלי או הפכנו אותה להגדרה היחידה של חיים מוצלחים. תוכנית טובה אמורה לעזור לנו לפגוש את העתיד .היא אינה אמורה לגרום לנו להתפרק כאשר העתיד אינו מתנהג לפי התוכנית. וכאן ראש השנה יכול ללמד אותנו צורת חיים נדירה :לתכנן ברצינות ולהחזיק את התוכנית בענווה .אני יודע מה אני רוצה לעשות השנה .אני יודע לאן אני רוצה להתקדם .אני מציב יעדים .אני בונה לוח זמנים .אני בודק מספרים .אני מקבל החלטות .אבל במקום קטן מאוד בתוך כל התוכנית אני משאיר מקום למשפט :אינני יודע הכול. לא כאמירה מפוחדת. כאמת. אינני יודע את מי אפגוש. אינני יודע אילו הזדמנויות יגיעו. אינני יודע אילו קשיים יופיעו.

אינני יודע איזו החלטה שנראית היום שולית תשנה בעוד חצי שנה את כל המסלול. ואולי משום כך יש משהו עמוק כל כך בפסוק שאמר דוד המלך בספר תהלים" :השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה ,כג) .דוד המלך אינו אומר להשליך את האחריות .הוא אומר להשליך את ה"יהב", את המשא .יש דברים שעלינו לעשות ,ויש משקל נפשי שאנחנו מעמיסים על עצמנו כאילו אנחנו צריכים להבטיח את התוצאה. אפשר לקחת אחריות בלי לקחת בעלות על העתיד. זו הבחנה שיכולה להציל אדם. הורה יכול לעשות כל מה שביכולתו למען ילדיו בלי לקום בכל בוקר בתחושה שכל החלטה שלהם היא ציון על ההורות שלו .מנהל יכול לקבל החלטות כבדות בלי להאמין שאם אחת מהן תיכשל הדבר מוכיח שהוא חסר ערך .אדם יכול לטפל בגופו במסירות בלי לחיות כאילו כל מחלה היא עדות לכך שלא שמר מספיק .אדם יכול להשקיע בזוגיות בלי לחשוב שהוא מסוגל לבדו להחזיק קשר ששני אנשים שותפים בו. האחריות אומרת :אל תברח מן החלק שלך .הביטחון אומר :אל תיקח לעצמך גם את החלק שאינו שלך. ואולי זו אחת הסיבות לכך שהאמונה בהשגחה יכולה להיות מקור לכוח נפשי דווקא אצל אדם פעיל מאוד .היא מאפשרת לו לומר :אני אעשה כל מה שאני יכול ,אבל אני לא חייב לדעת מראש שהכול יצליח כדי להתחיל לפעול. כמה דברים אנחנו לא עושים מפני שאנחנו רוצים הבטחה לפני הצעד הראשון? אדם רוצה לפתוח עסק ,אבל מחכה לרגע שבו יהיה בטוח שלא ייכשל. אדם רוצה לשנות מקצוע ,אבל רוצה לדעת מראש שלא יתחרט. אדם צריך לנהל שיחה קשה ,אבל רוצה לדעת שהצד השני יקבל אותה היטב.

אדם רוצה להציע רעיון ,אבל רוצה לדעת שלא ידחו אותו. אדם רוצה להתחיל שינוי ,אבל רוצה לדעת שהוא יחזיק מעמד. הבעיה היא שהחיים כמעט אף פעם אינם נותנים את ההבטחות האלה מראש. מי שמוכן לפעול רק כאשר התוצאה מובטחת ,עלול לגלות שביקש מן העתיד רשות לחיות בהווה. וכאן דווקא האמונה יכולה להעניק אומץ .לא מפני שהיא מבטיחה שהתוצאה תהיה בדיוק כפי שאני רוצה ,אלא מפני שהיא אומרת שאינני נדרש לדעת את התוצאה כדי להיות נאמן למעשה הנכון עכשיו. זו תפיסה שונה מאוד מן הסיסמה "יהיה טוב" אם פירושה "יקרה בדיוק מה שאני רוצה" .איננו יודעים זאת .אדם מאמין אינו מחזיק מידע סודי על העתיד .הוא אינו יודע איזו עסקה תצליח ,איזה טיפול יעבוד או איזו דרך תיפתח .הביטחון אינו נבואה. רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,החזון איש ,כותב דברים חריפים בעניין זה. לדבריו ,טעות מושרשת היא לחשוב שמידת הביטחון מחייבת את האדם להאמין שבכל מצב התוצאה תהיה דווקא כפי שהוא רוצה .הביטחון הוא האמונה שאין מקרה בעולם ,ושכל מה שמתרחש נמצא תחת הנהגת הקב"ה .רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,אמונה ובטחון (פרק ב ,אות א). זה משנה הכול. אדם עומד לפני ניתוח .ביטחון אינו מחייב אותו לומר :אני בטוח שהניתוח יצליח .מנין לו לדעת? הוא יכול להתפלל בכל לבו שיצליח ,לבחור את הרופא הטוב ביותר שהוא מסוגל לבחור ,לעשות את ההכנות הנדרשות, ובאותו זמן לדעת שהוא אינו שולט בתוצאה. אדם עומד לפני עסקה .ביטחון אינו לומר :אם אני מאמין ,העסקה בוודאי תצליח .אולי לא .ביטחון הוא לעשות את הבדיקות ,לפעול ביושר ובשיקול דעת ,להתפלל לסייעתא דשמיא ,ואז לדעת שגם לאחר כל אלה אין בידו חוזה עם העתיד.

אמונה אינה ההבטחה שמה שאני רוצה יקרה .היא הידיעה שגם כאשר אינני יודע מה יקרה ,אינני חי בעולם חסר הנהגה. וזה מקום עדין מאוד ,מפני שאמונה כזאת אינה מבטלת פחד .יעקב אבינו פחד מעשו אף שהקב"ה הבטיח לו .התורה אינה מסתירה זאת: "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית לב ,ח) .אמונה אינה בהכרח מצב שבו האדם אינו מרגיש פחד .לפעמים היא היכולת לפעול נכון גם כאשר הוא מפחד. יעקב מפחד ומתפלל. מפחד ושולח דורון. מפחד ומתכונן למלחמה. הפחד אינו מבטל את האמונה ,והאמונה אינה מבטלת את ההשתדלות. אולי משום שהאדם השלם אינו אדם שאינו מרגיש אי ודאות .הוא אדם שאינו דורש מאי הוודאות להיעלם לפני שהוא מסוגל לחיות. וזה מתחבר באופן עמוק לראש השנה .אנחנו עומדים ביום שבו העתיד כולו נמצא לפנינו ואיננו יודעים עליו כמעט דבר .איזה דבר מוזר :דווקא ביום שבו אנחנו מדברים יותר מכל יום אחר על השנה הבאה ,אנחנו יודעים עליה פחות מכל יום אחר .היא עדיין ריקה מבחינתנו .אין לנו מושג מי יתקשר בעוד חודש ,מה יקרה בעוד שלושה חודשים ,מה ישתנה עד פסח ואיפה נהיה בראש השנה הבא. אנחנו מתפללים על שנה שאיננו מכירים. אולי זה עצמו שיעור. ראש השנה אינו נותן לנו שליטה בעתיד .הוא מלמד אותנו כיצד להיכנס לעתיד בלי שליטה. להיכנס אליו עם תפילה. עם תשובה. עם החלטות.

עם תוכניות. עם אחריות. עם השתדלות. אבל גם עם ענווה. לא לומר :ממילא הכול נגזר. ולא לומר :הכול תלוי בי. אלא לחיות במקום הקשה שבאמצע :יש לי תפקיד עצום ,אבל אני אינני מנהל העולם. ואולי עכשיו אפשר לחזור אל האדם שיוצא מבית הכנסת אחרי ראש השנה .אתמול הוא אמר "מי יעשר ומי יעני" .מחר בבוקר הוא ילך לעבודה .אין כאן סתירה .להפך .הוא ילך לעבודה מפני שזה תפקידו, אבל אולי ילך אליה אחרת. הוא יעבוד ברצינות ,אבל יזכור שהמשכורת אינה מקור החיים. הוא ישאף להצליח ,אבל לא יהפוך את ההצלחה למדד היחיד לערכו. הוא יתכנן ,אבל ישאיר מקום לשינוי. הוא יתאמץ ,אבל ינסה לזהות את הרגע שבו עוד מאמץ כבר אינו אחריות אלא חרדה. הוא יתפלל ,אבל לא ישתמש בתפילה כתירוץ להימנע מן המעשה. הוא יעשה מעשה ,אבל לא ישתמש במעשה כתירוץ לשכוח את התפילה. הוא ייכנס אל השנה עם שתי ידיים :ביד אחת השתדלות ,וביד השנייה ביטחון .אם יוותר על הראשונה ,הוא עלול לברוח מאחריות .אם יוותר על השנייה ,הוא עלול לנסות לשאת על כתפיו עולם שאף אדם לא נועד לשאת. וכאן אולי נמצאת תשובה עמוקה לשאלה שבה פתחנו :אם בראש השנה נקבע מה יקרה לנו ,בשביל מה להתאמץ כל השנה?

מפני שאיננו יודעים מה נקבע. מפני שנצטווינו לפעול. מפני שהבחירה שלנו אמיתית. מפני שההשתדלות עצמה יכולה להיות הכלי שבתוכו מגיעה הברכה. מפני שתפקידנו אינו לנחש את הגזירה אלא לעשות את המוטל עלינו בתוך המציאות שניתנה לנו. ואולי יותר מכול ,מפני שהשאלה "מה נקבע לי?" שייכת לשמים ,בעוד שהשאלה "מה נכון לי לעשות עכשיו?" נמסרה לידיים שלנו. אנחנו מבזבזים לפעמים כוחות עצומים בניסיון לענות על השאלה הראשונה. מה יהיה? האם אצליח? האם זה יעבוד? האם הילד יסתדר? האם העסק יחזיק? האם ההחלטה נכונה? האם השנה תהיה טובה? על חלק מן השאלות הללו אפשר וצריך לאסוף מידע .אבל בסופו של דבר יש נקודה שבה אין לנו תשובה. ואז נשארת השאלה השנייה. מה נכון לעשות עכשיו? אולי האדם אינו נדרש לדעת מה כתוב בספר של השנה הבאה .הוא נדרש לדעת מה הוא רוצה לכתוב במעשה הבא שלו.

וזה הופך את ראש השנה מיום שעלול לעורר פסיביות ליום של אחריות עצומה .אינני יודע מה נגזר עליי ,ולכן אינני רשאי להשתמש בגזירה כתירוץ .אינני יודע מאיזו דלת תגיע הפרנסה ,ולכן עליי לעשות השתדלות ראויה .אינני יודע איזו פעולה תצליח ,ולכן עליי לבחור על פי התורה, השכל ,הייעוץ והמידע שיש לי עכשיו. אבל אחרי שעשיתי את כל זה ,אני יכול גם להניח משהו. לא את האחריות. את האשליה. האשליה שאם אחשוב מספיק אוכל לדעת את העתיד. האשליה שאם אעבוד מספיק אוכל להבטיח כל תוצאה. האשליה שאם אדאג מספיק אוכל למנוע כל כאב. האשליה שאם אעשה הכול נכון החיים חייבים להסתדר בדיוק לפי התוכנית שלי. אולי הביטחון אינו המקום שבו האדם מפסיק לעשות .אולי הביטחון מתחיל במקום שבו האדם עשה את שלו ומפסיק לדרוש מעצמו לעשות גם את של הקב"ה. ואז אפשר להיכנס לשנה החדשה בצורה אחרת לגמרי .לא בידיים שמוטות מפני שהכול נגזר ,ולא באגרופים קפוצים מפני שהכול תלוי בי, אלא בידיים עובדות ובלב שיודע להרפות מן הדבר שאף יד אנושית אינה יכולה להחזיק :העתיד. אולי זו אחת המשמעויות העמוקות ביותר של תפילת ראש השנה .אנחנו מבקשים מן הקב"ה שנה טובה ,ובאותו זמן מקבלים על עצמנו להיות אנשים שיעשו בתוכה את מה שמוטל עליהם .אנחנו מבקשים חיים ,אבל נצטרך לחיות אותם .מבקשים פרנסה ,אבל נצטרך לפעול .מבקשים שלום ,אבל נצטרך לפעמים לוותר ,להקשיב ולהתנצל .מבקשים בריאות ,אבל נצטרך לשמור עליה .מבקשים נחת מן הילדים ,אבל נצטרך להיות הורים.

אנחנו מבקשים מן השמים ברכה ,והשמים מחזירים אותנו שוב ושוב אל האחריות שלנו בארץ. ואולי משום כך השאלה הנכונה בסיומו של ראש השנה אינה רק :מה הקב"ה כתב לי השנה? אין לנו דרך לדעת. השאלה שאיתה אפשר לצאת מבית הכנסת היא אחרת לגמרי: מה הדבר שנמצא עכשיו בידיים שלי ,ושאם לא אעשה אותו ,שום אמונה בגזירה לא תוכל להפוך את ההימנעות שלי לביטחון? ומנגד ,אחרי שעשיתי אותו באמת ,ביושר ,בחכמה ובאחריות ,האם אני מסוגל לומר: ריבונו של עולם ,מכאן אני כבר לא מנהל את העולם .עשיתי את שלי .עכשיו תן לי גם את האמונה להשאיר בידיך את מה שמעולם לא היה בידי. ויש עוד נקודה אחת שאסור להשאיר מחוץ לתמונה ,מפני שדווקא היא הופכת את כל הרעיון הזה ממשנה פילוסופית לדרך חיים .עד עכשיו דיברנו על האדם שנמצא לפני ההחלטה :האם לפעול ,כמה להשתדל, מתי לעצור ,כיצד להבחין בין אחריות לבין אשליית שליטה .אבל יש רגע אחר ,לפעמים קשה הרבה יותר :הרגע שאחרי התוצאה. האדם התייעץ ,בדק ,התפלל וקיבל החלטה .הוא עשה את מה שנראה לו נכון .ואז התוצאה הייתה רעה. הוא השקיע בעסק והוא נכשל .הוא בחר עבודה והתברר שטעה .הוא סמך על אדם ואותו אדם אכזב אותו .הוא עבר דירה וגילה שהמקום אינו מתאים למשפחה .הוא דחה הצעה ואחר כך ראה שמישהו אחר הצליח באמצעותה .הוא בחר מסלול לימודים ואחרי שנים גילה שאינו רוצה לעסוק בו .הוא קיבל החלטה רפואית על סמך המלצות מקצועיות והתוצאה לא הייתה כפי שקיווה. ואז מופיעה אחת המילים הקשות ביותר בשפה האנושית:

אילו. אילו הייתי בוחר אחרת. אילו הייתי מחכה עוד שבוע. אילו הייתי הולך לרופא אחר. אילו הייתי מקשיב לאשתי. אילו הייתי מוכר בזמן. אילו הייתי מתקשר אליו. אילו הייתי אומר כן. אילו הייתי אומר לא. המילה "אילו" מסוגלת לפתוח בתוך הראש עולם מקביל שלם .בעולם הזה אנחנו יודעים בדיוק איזו החלטה היינו צריכים לקבל ,מפני שאנחנו בונים אותו לאחר שכבר ראינו את התוצאה .האדם של היום חוזר בדמיונו אל האדם של לפני שנה ודורש ממנו לדעת דברים שרק האדם של היום יודע. וכאן הפסיכולוגיה מכירה היטב תופעה המכונה "הטיית החוכמה בדיעבד" .הפסיכולוג ברוך פישהוף הראה במחקריו שכאשר אנשים כבר יודעים כיצד אירוע הסתיים ,הם נוטים להעריך בדיעבד שהתוצאה הייתה צפויה יותר מכפי שנראתה לפני שהתרחשה .הידיעה של הסוף משנה את האופן שבו אנחנו זוכרים את מידת אי הוודאות שהייתה בתחילת הדרך. ברוך פישהוףHindsight ≠ Foresight: The Effect of Outcome , Journal ( of Knowledge on Judgment Under Uncertainty ,Experimental Psychology: Human Perception and Performance כרך ,1גיליון ,1975 ,3עמ' .)288-299 זה דבר עצום להבנת החיים .לאחר שהעסק נכשל ,כל הסימנים נראים ברורים" .איך לא ראיתי?" לאחר שמניה נפלה ,כולם יודעים להסביר מדוע היה ברור שהיא תיפול .לאחר שמערכת יחסים הסתיימה ,פתאום

כל אירוע מן העבר מקבל משמעות אחרת .לאחר שהחלטה התבררה כשגויה ,האדם מתחיל לסדר מחדש את הזיכרונות כאילו התוצאה הייתה כתובה על הקיר והוא פשוט סירב לקרוא. אבל היא לא הייתה כתובה על הקיר. לפחות לא מבחינתו. העבר נראה צפוי הרבה יותר כאשר מסתכלים עליו מן העתיד. וזה אינו פוטר אותנו מחשבון נפש .לפעמים באמת היו סימנים שהתעלמנו מהם .לפעמים פעלנו בפזיזות .לפעמים לא בדקנו מספיק. לפעמים האגו מנע מאיתנו להקשיב .במקרה כזה האחריות דורשת לומר :טעיתי .לא "כך נגזר" ולא "הכול משמים" כדי לברוח מן הטעות, אלא ללמוד ממנה. אבל גם כאן צריך לדעת היכן לעצור .חשבון נפש שואל :מה אני יכול ללמוד מן ההחלטה? הלקאה עצמית אומרת :אילו הייתי אדם טוב ,חכם או אחראי יותר ,הייתי יכול להבטיח תוצאה אחרת. אלה שני דברים שונים לחלוטין. לקחת אחריות על החלטה אינו אותו דבר כמו לקחת אחריות על כל מה שקרה בעקבותיה. נניח שאדם בחר טיפול רפואי לאחר שהתייעץ עם מומחים ,שאל שאלות וקיבל החלטה סבירה לפי המידע שהיה לפניו .בדיעבד התוצאה קשה. הוא רשאי להצטער .הוא יכול אפילו להתחרט .אבל אסור לו לשפוט את האדם שהיה אז כאילו הוא החזיק בידיו את המידע שיש לו עכשיו. אותו דבר בעולם העסקי .מנהל יכול לקבל החלטה נכונה בתנאי אי ודאות ולהפסיד .מנהל אחר יכול לקבל החלטה חסרת אחריות ולהרוויח. הצלחה אינה תמיד הוכחה לחכמה ,וכישלון אינו תמיד הוכחה לטעות. זו נקודה שהעולם המודרני מתקשה מאוד לקבל ,מפני שאנחנו אוהבים סיפורי הצלחה מסודרים .אחרי שאדם הצליח ,אנחנו מסתכלים לאחור ובונים סיפור שבו כל צעד הוביל בהכרח לצעד הבא .הוא עזב עבודה,

פתח חברה ,פגש שותף ,נכשל פעמיים ,ניסה שוב והפך למצליח .עכשיו הכול נראה כמו מסלול. אבל בזמן שהוא עזב את העבודה ,הוא לא ידע את הפרק האחרון. כאשר נכשל בפעם הראשונה ,לא היה כתוב על הדלת "זהו רק שלב בדרך להצלחה". הוא לא ידע. אנחנו יודעים. וזה הבדל עצום. קל לקרוא להשגחה כאשר אנחנו מחזיקים ביד את הספר המוגמר. הרבה יותר קשה לחיות באמונה כאשר אנחנו עדיין באמצע העמוד. וזה בדיוק המקום שבו ראש השנה פוגש את החיים .אנחנו עומדים בתחילת שנה שאין לנו עליה את יתרון החוכמה בדיעבד .אין לנו מושג אילו החלטות יתבררו כטובות .אנחנו יכולים רק לעשות את הדבר האנושי ביותר והאחראי ביותר :ללמוד ,לברר ,להתייעץ ,להתפלל, לחשוב ולבחור. ואז לחיות עם העובדה שבחירה אמיתית נעשית לפני שיודעים את התוצאה. אם הייתי יודע מראש שהעסקה תצליח ,זו כבר לא הייתה החלטה בתנאי אי ודאות. אם הייתי יודע מראש שהאדם הזה מתאים לי ,לא הייתי צריך להחליט אם לבנות איתו חיים. אם הייתי יודע מראש איזה טיפול יצליח ,לא הייתי זקוק לשיקול דעת. אם הייתי יודע מראש איזו השקעה תעלה ,לא היה סיכון. חלק מן המשמעות של בחירה אנושית הוא שאנחנו בוחרים כאשר התמונה אינה שלמה.

אנחנו נדרשים לקבל החלטות לפני שהחיים מספקים לנו את הנתונים שהיו הופכים את ההחלטה לקלה. וזה אולי אחד המקומות שבהם אמונה יכולה להעניק לאדם לא רק ענווה לפני ההחלטה ,אלא גם חמלה כלפי עצמו לאחריה .עשיתי את מה שידעתי לעשות .אם טעיתי ,אלמד .אם התרשלתי ,אתקן .אם פגעתי, אבקש סליחה .אבל אם פעלתי בתום לב ובאחריות והתוצאה לא הייתה כפי שקיוויתי ,אינני חייב להפוך את כל חיי למשפט חוזר שאין בו פסק דין. יש אנשים שחיים שנים בתוך משפט כזה. הם חוזרים שוב ושוב לאותה החלטה. למה התחתנתי איתו? למה עזבתי את העבודה? למה לא קניתי אז? למה מכרתי? למה עברנו? למה לא שמתי לב? למה הסכמתי? והשאלה אינה רק אם הם יכולים למצוא תשובה .לפעמים אין תשובה. השאלה היא מה הם חושבים שיקרה אם ימשיכו לשאול אותה עוד אלף פעמים. העבר לא ישתנה. אבל ההווה שלהם ממשיך להישרף בתוך הניסיון לשנות אותו. לפעמים האדם כבר שילם על הטעות פעם אחת במציאות ,וממשיך לגבות מעצמו ריבית נפשית במשך שנים. אמונה בהשגחה אינה אומרת שההחלטה שלו הייתה בהכרח נכונה .זו תהיה דרך זולה למחוק אחריות .היא אומרת שגם אחרי טעות החיים לא

יצאו מידיו של הקב"ה .האדם יכול לעשות תשובה ,לתקן מה שאפשר, ללמוד ,לבנות מחדש ולהמשיך. זו נקודה חשובה מאוד .לפעמים אנשים משתמשים במושג "השגחה" רק ביחס לדברים יפים :פגשתי בדיוק את האדם הנכון ,נפתחה בדיוק הדלת הנכונה ,הגעתי בדיוק בזמן .אבל מה קורה כאשר אני עצמי קיבלתי החלטה לא טובה? האם מכאן והלאה הכול אבוד? התשובה היהודית לתשובה אומרת דבר עצום :גם אדם שטעה אינו ננעל לנצח בתוך הטעות שלו. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ו) ,כותב על כוחה של התשובה" :גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה" .ובהמשך הוא מתאר כיצד אדם שהיה מרוחק יכול להפוך לאהוב ונחמד ,קרוב וידיד .המשמעות אינה שהעבר לא היה .התשובה אינה מכונת זמן .היא אינה מוחקת את העובדה שאדם בחר דבר מסוים .היא אומרת שהעבר אינו חייב לקבל בעלות מוחלטת על העתיד. וזה אולי אחד החיבורים העמוקים ביותר בין ראש השנה להשתדלות. אנחנו עומדים בתחילת שנה חדשה אחרי שנה שבה קיבלנו מאות החלטות .חלקן היו מצוינות .חלקן היו שגויות .על חלקן אנחנו גאים. מחלקן אנחנו מתביישים .אבל ראש השנה אינו רק דין על העבר .הוא מעמיד אותנו מחדש מול האפשרות לבחור. העובדה שטעיתי אתמול אינה פוטרת אותי מן האחריות לבחור היום ,אבל היא גם אינה שוללת ממני את הזכות לבחור מחדש. אולי לכן השאלה "מה נגזר עליי?" יכולה לפעמים להיות פחות מועילה מן השאלה "מה נדרש ממני?" .הראשונה מושכת אותנו אל מקום שאין לנו גישה אליו .השנייה מחזירה אותנו למקום שבו יש לנו אחריות. אינני יודע כמה כסף נקצב לי השנה. אבל אני יודע שאני צריך לעבוד ביושר. אינני יודע מה יהיה מצב בריאותי בעוד שנה.

אבל אני יודע שאני צריך לשמור על הגוף ולפנות לטיפול כשצריך. אינני יודע מה יהיה עם הילדים. אבל אני יודע כיצד אני רוצה לדבר איתם הערב. אינני יודע אם העסק יצליח. אבל אני יודע אם ההחלטה שאני מקבל עכשיו אחראית או פזיזה. אינני יודע כמה שנים אחיה. אבל אני יודע שיש אנשים שלא אמרתי להם מספיק שאני אוהב אותם. איננו יודעים את גזר הדין .אנחנו יודעים הרבה יותר על החובה של הרגע הזה. וזה אולי המקום שבו אפשר להבין מחדש משפט מפורסם של רבי טרפון בפרקי אבות" :לא עליך המלאכה לגמור ,ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב ,טז). יש במשפט הזה את כל המתח שאנחנו מדברים עליו. "לא עליך המלאכה לגמור" אומר :אינך שולט בסוף. "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" אומר :אל תשתמש בכך כתירוץ לא להתחיל. איזה איזון מדויק. האדם המיואש שומע רק את החלק הראשון ואומר :ממילא לא אצליח לגמור. האדם השתלטן שומע רק את השני וחושב :אם אני חייב לעבוד ,סימן שאני חייב גם להבטיח את התוצאה. רבי טרפון אומר לשניהם :לא. אתה חייב לפעול ,ואינך חייב להיות בעל הבית על הסוף. אפשר לקחת את המשפט הזה לעבודה .אינך יכול להבטיח שהחברה תצליח ,אבל אינך בן חורין לנהל אותה ברשלנות.

אפשר לקחת אותו לחינוך .אינך יכול לגמור את מלאכת בניית האישיות של ילדך ,מפני שהוא אדם בפני עצמו ,אבל אינך בן חורין להפסיק לחנך. אפשר לקחת אותו לזוגיות .אינך יכול לשלוט בלבו של אדם אחר ,אבל אינך בן חורין להפסיק להשקיע בקשר. אפשר לקחת אותו לרוחניות .אינך יודע לאיזו מדרגה תגיע ,אבל אינך בן חורין לומר "ככה אני" ולהפסיק לעבוד. ואפשר לקחת אותו אל ראש השנה .אינך יודע מה נכתב. אבל אינך בן חורין להפסיק לכתוב את המעשים שלך. השמים מחזיקים את התוצאה .האדם מחזיק את הבחירה .והחיים מתרחשים במקום שבו שתי הידיים האלה נפגשות. אולי זו הסיבה שהשאלה שלנו אינה מקבלת תשובה של משפט אחד. "אם בראש השנה נקבע מה יקרה לנו ,בשביל מה להתאמץ?" מפני שהמאמץ אינו ניסיון לבטל את הדין .הוא צורת החיים שנדרשת מאיתנו בתוך עולם שיש בו דין .אנחנו איננו יודעים מה נקבע ,ואיננו יודעים באילו דרכים הקב"ה יביא את מה שנקבע .מה שאנחנו כן יודעים הוא שהתורה לא ביקשה מאיתנו לנחש את העתיד אלא לפעול נכון בהווה. ולכן אדם יכול לקום בבוקר שאחרי ראש השנה ולעבוד קשה מאוד בלי לסתור אף מילה שאמר במחזור .להפך .אולי דווקא מפני שהוא התפלל באמת הוא יכול לעבוד אחרת .הוא אינו צריך להוכיח בכל עסקה שהעולם בידיו .הוא אינו צריך להפוך כל כישלון לאסון קיומי .הוא אינו צריך לראות בכל הצלחה הוכחה שהוא גאון ובכל נפילה הוכחה שהוא חסר ערך. הוא יכול לעשות את שלו. ללמוד מן התוצאות. לתקן את הטעויות. ולהמשיך.

האמונה אינה מבטיחה לאדם שלא יטעה .היא יכולה לתת לו את הכוח לא להפוך כל טעות לסוף הסיפור. ואולי כאן אפשר לשמוע אחרת לגמרי את תקיעת השופר .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ד) ,שומע בתוך קול השופר קריאה: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" .לא נאמר :שבו וחכו לראות מה ייגזר. להפך .ביום הדין עצמו נשמעת קריאה למעשה. קום. בדוק. חפש במעשיך. שנה. תקן. זו אולי התשובה החזקה ביותר למי שחושב שאמונה בגזירה אמורה להחליש את המעשה .השופר של יום הדין אינו מרדים את האדם בתוך הגזירה .הוא מעיר אותו אל האחריות. ומכאן אפשר להיכנס לשנה עם תפילה אחרת לגמרי .ריבונו של עולם, אינני מבקש שתעשה במקומי את מה שהפקדת בידי .תן לי כוח לעשות אותו .תן לי שכל להבחין היכן אני צריך לפעול והיכן אני רק מנסה להרגיע חרדה .תן לי אומץ לקבל החלטות בלי לדרוש לדעת מראש את סופן .תן לי ענווה ללמוד כאשר טעיתי ,וחכמה לא להאשים את עצמי במה שמעולם לא היה בשליטתי. תן לי לעבוד כאילו העבודה שלי חשובה מאוד ,ולהאמין כאילו היא אינה מקור הברכה. תן לי לתכנן כאילו התוכנית חשובה ,ולהיות גמיש כאשר המציאות משנה אותה. תן לי לשמור על הבריאות בלי לדמיין שהצלחתי לקנות לעצמי חסינות.

תן לי לחנך את ילדיי בכל כוחי בלי לחשוב שהם רכוש שאני יכול לתכנת את עתידו. תן לי לקחת אחריות בלי לקחת אלוהות. תן לי לדעת מה מוטל עליי ,ותן לי גם לדעת מה לא. כי אולי זו אחת המתנות הגדולות ביותר שאמונה יכולה לתת לאדם :לא חיים בלי אחריות ,אלא חיים בלי הצורך לשאת אחריות על כל היקום. אנחנו נעשה. הקב"ה ינהל את מה שמעבר לעשייה שלנו. אנחנו נזרע. לא נפקד על הגשם. אנחנו נכין את הסוס. לא נכריז שאנחנו בעלי התשועה. אנחנו נבחר. לא נדע את כל התוצאות מראש. ואנחנו ניכנס אל השנה החדשה בלי לדעת מה כתוב בה ,אבל עם ידיעה אחת שיכולה להספיק לצעד הבא: אינני יודע מה יקרה השנה .אבל אני יודע שהשאלה שהקב"ה השאיר בידיים שלי אינה "מה יהיה?" ,אלא "מה אתה הולך לעשות עכשיו?". ואולי דווקא ברגע הזה אפשר להבין מדוע השאלה הזאת נוגעת לא רק לאמונה ,אלא לאופן שבו אנחנו חיים כמעט כל יום .מפני שחלק עצום מן האנרגיה שלנו אינו מושקע במה שאנחנו יכולים לעשות ,אלא בניסיון לקבל תשובה על מה שיקרה אחרי שנעשה אותו .אנחנו רוצים לדעת לפני שאנחנו מתחילים אם נצליח ,לפני שאנחנו מחליטים אם נצטער, לפני שאנחנו אוהבים אם לא ניפגע ,לפני שאנחנו משקיעים אם לא נפסיד ,לפני שאנחנו משנים אם השינוי באמת יהיה טוב יותר .במילים

אחרות ,אנחנו מבקשים מן העתיד להציג בפנינו את התוצאות לפני שנסכים להיכנס אליו. אבל העתיד אינו עובד כך .הוא אינו שולח לנו דו"ח מוקדם. ואולי משום כך חלק מן האנשים נשארים תקועים שנים לא מפני שאינם יודעים מה הצעד הבא ,אלא מפני שהם רוצים לדעת גם את הצעד העשירי לפני שיעשו את הראשון .אדם יודע שהוא צריך לנהל שיחה מסוימת ,אבל אינו יודע כיצד היא תסתיים .הוא יודע שהעבודה הנוכחית שוחקת אותו ,אבל אינו יודע אם המקום הבא יהיה טוב יותר .הוא יודע שהוא צריך להציב גבול ,אבל מפחד מן התגובה .הוא יודע שהוא צריך להתחיל טיפול ,לימודים ,שינוי כלכלי או תהליך אחר ,אבל מחכה לרגע שבו ירגיש בטוח לחלוטין. והרגע הזה לעיתים אינו מגיע. יש החלטות בחיים שהוודאות אינה נמצאת לפניהן .היא נוצרת ,אם בכלל ,רק לאחר שמתחילים ללכת. אברהם אבינו מקבל מן הקב"ה את הציווי" :לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב ,א) .שימו לב לסדר. הקב"ה אינו מציג לו תחילה מפה מלאה ,מסמן יעד ,מפרט את המסלול ורק אחר כך מבקש ממנו לצאת .הציווי הוא ללכת "אל הארץ אשר אראך" .יש דברים שאברהם יראה רק לאחר שיתחיל ללכת. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (בראשית יב ,א) ,עומד על כך שהקב"ה לא גילה לאברהם מיד את הארץ ,ומביא את דברי חז"ל שהדבר היה בין היתר כדי לחבב את הארץ בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור .מעבר לעומק הדברים במקומם ,יש כאן תמונה עוצמתית של החיים :לפעמים האדם רוצה לראות כדי ללכת ,והקב"ה אומר לו שיש דברים שיראה רק אם ילך. אין פירוש הדבר שעלינו לקבל החלטות בפזיזות .אברהם פועל על פי ציווי מפורש של הקב"ה ,ואנחנו איננו אברהם ואיננו מקבלים נבואה על החלטות הקריירה שלנו .אסור לקחת פסוק ולהפוך אותו להיתר לקפוץ לכל מקום בלי לבדוק .להפך ,במקום שבו אפשר לברר צריך לברר,

ובמקום שבו יש אנשי מקצוע ראוי להתייעץ .אבל לאחר כל הבירורים מגיע לעיתים רגע שבו אין עוד מידע שיכול להעניק ודאות מוחלטת. באותו רגע צריך לבחור. החלטה אינה הרגע שבו נגמרת אי הוודאות .לעיתים החלטה היא הרגע שבו אנחנו מסכימים לפעול למרות שהיא לא נגמרה. וזה אולי המקום שבו ביטחון בה' יכול לשחרר אדם מן הצורך לדעת הכול מראש .לא מפני שהוא יודע שהבחירה שלו בהכרח תצליח ,אלא מפני שהוא יודע שאם פעל באחריות וביושר ,גם אם הדרך תתפתח אחרת ממה שתכנן ,חייו אינם יוצאים בכך מחוץ להשגחת הקב"ה. זה הבדל עצום. האדם שאינו מסוגל לטעות אינו מסוגל כמעט לבחור. מפני שכל בחירה אמיתית כוללת אפשרות שהדברים יתפתחו אחרת. האדם שמאמין שאם טעה הכול אבוד נאלץ לחפש החלטות שאין בהן סיכון. אבל כמעט אין החלטות משמעותיות כאלה. נישואים אינם מגיעים עם אחריות לכל החיים מטעם היצרן. הורות אינה מגיעה עם תעודת ביטוח מפני טעויות. עסק אינו מגיע עם התחייבות לרווח. קריירה אינה מגיעה עם מפה של עשרים השנים הבאות. אפילו בחירה נכונה אינה מגיעה עם הבטחה שיהיה קל. לפעמים אנחנו מפרשים קושי כהוכחה שבחרנו בדרך הלא נכונה, אף שאין שום סיבה להניח שדרך נכונה חייבת להיות דרך נטולת קושי. וזו נקודה שחשוב במיוחד לזכור בעולם שבו אנחנו רואים כל הזמן את התוצאות של אחרים בלי לראות את אי הוודאות שבה הם חיו בדרך

אליהן .אנחנו רואים אדם שהצליח ומספרים לעצמנו שהוא "ידע" .אבל פעמים רבות הוא לא ידע .הוא קיווה .בדק .ניסה .טעה .שינה .המשיך. בדיעבד הדרך נראית ישרה. בזמן אמת היא הייתה מלאה ערפל. וכאן ראש השנה יכול להעניק לאדם סוג אחר של אומץ .אנחנו עומדים בתחילת שנה שהיא כולה ערפל מבחינתנו .ובכל זאת איננו מסרבים להיכנס אליה .איננו אומרים לקב"ה :קודם תראה לנו מה יהיה ,אחר כך נסכים לחיות .אנחנו נכנסים. אולי זו עצמה תמונה של אמונה. לחיות שנה שאיננו יודעים כיצד תסתיים ,בלי להפוך את חוסר הידיעה לסיבה לא להתחיל אותה. אבל יש כאן עוד רובד .אם איננו שולטים בתוצאות ,כיצד נכון להציב מטרות? האם אדם מאמין צריך לומר "בעזרת ה'" ולהימנע מיעדים מספריים ,מתוכניות וממדדים? בוודאי שלא .אפשר להציב יעד הכנסה, יעד לימוד ,יעד בריאותי ,יעד עסקי .מדידה יכולה להיות כלי מצוין לאחריות .הבעיה מתחילה כאשר המדד שהיה אמור לעזור לנו לנווט הופך להיות פסק הדין על ערכנו. אדם קבע לעצמו יעד עסקי ולא הגיע אליו .עליו לבדוק מדוע .אולי התוכנית הייתה לא נכונה .אולי הביצוע היה חלש .אולי השוק השתנה. אולי היעד עצמו היה לא מציאותי .אבל יש דבר אחד שהמספר לבדו אינו יכול לומר לו :כמה הוא שווה כאדם. תוצאה יכולה למדוד תוצאה. היא אינה יכולה למדוד נשמה. הבעיה אינה שיש לנו יעדים .הבעיה מתחילה כאשר אנחנו נותנים ליעד סמכות להחליט מי אנחנו. וזה נכון גם בעבודת ה' .אדם קיבל על עצמו בראש השנה ללמוד בכל יום שעה .אחרי חודשיים הוא מגלה שהיו ימים שבהם לא עמד בכך .יש שתי

אפשרויות .הראשונה היא לעשות חשבון אמיתי :מדוע לא הצלחתי? האם הזמן שבחרתי אינו מתאים? האם קיבלתי על עצמי דבר גדול מדי? כיצד אני בונה מסגרת שתעזור לי להתמיד? האפשרות השנייה היא לומר: ידעתי .אני אף פעם לא מחזיק קבלות. המשפט השני נשמע כמו תיאור של המציאות ,אבל הוא למעשה החלטה על העתיד. "אני אף פעם לא מתמיד" פירושו :העבר שלי קיבל זכות הצבעה על מה שאעשה מחר. וכאן יש קשר עמוק בין אמונה בהשגחה לבין אמונה בבחירה .אם אני מאמין שהקב"ה מנהיג את העולם ,אבל גם נתן לי בחירה ,אינני רשאי להפוך את הכישלונות שלי לגזירת גורל .בדיוק כפי שאסור לי לומר "ממילא הכול נקבע בראש השנה" ,אסור לי לומר "ממילא אני כזה". שתי האמירות יכולות להפוך לאותה בריחה. הראשונה מטילה את חוסר הפעולה על השמים. השנייה מטילה אותו על האישיות. לפעמים "כך נגזר" ולפעמים "ככה אני" הן שתי דרכים שונות לומר :אני לא מתכוון לנסות לשנות את הדבר שעוד נמצא באחריותי. וכאן אנחנו חוזרים אל הבחירה בצורה עמוקה יותר .הקב"ה אינו דורש מאדם לשלוט בתוצאה ,אבל הוא דורש ממנו לא לוותר מראש על מרחב הבחירה שיש לו .אולי לא אצליח לשנות הכול השנה .אולי אפילו לא אצליח לשנות את רוב הדברים שאני רוצה .אבל השאלה אינה אם אני יכול להבטיח את השינוי .השאלה היא אם אני מוכן לעשות את הצעד שנמצא כרגע בידי. וזה אולי אחד הסודות של תשובה .אנחנו נוטים לחשוב על תשובה כהבטחה גדולה :מעכשיו אהיה אחר .אבל הרמב"ם מתאר את התשובה באמצעות פעולות ממשיות .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) ,כותב" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו

ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" .הוא ממשיך ומתאר חרטה וקבלה לעתיד. שימו לב :האדם אינו נדרש להבטיח שהוא שולט בכל הניסיונות שיבואו עליו בעתיד .הוא נדרש לקבל החלטה אמיתית עכשיו. האם הוא עלול להיכשל שוב? כן. האם האפשרות הזאת הופכת את הקבלה לחסרת משמעות? לא. אחרת לעולם לא הייתה תשובה אפשרית לבני אדם. הקב"ה אינו דורש מאיתנו להביא מראש הוכחה שלעולם לא ניפול .הוא דורש מאיתנו שהרצון לקום עכשיו יהיה אמיתי. וזה יכול לשנות את הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות בראש השנה. במקום לקבל החלטות ענק שנועדו לגרום לנו להרגיש שבבת אחת הפכנו לאנשים חדשים ,אפשר לשאול :מהו המעשה הבא שבו הבחירה שלי יכולה לקבל גוף? אם אני רוצה להיות אבא נוכח יותר ,מה ישתנה מחר בשעה שבע בערב? אם אני רוצה זוגיות טובה יותר ,איזה משפט אפסיק לומר בזמן ויכוח? אם אני רוצה ללמוד יותר ,באיזו שעה בדיוק הספר נפתח? אם אני רוצה להיות פחות תלוי בטלפון ,היכן הוא יהיה בזמן ארוחת הערב? אם אני רוצה להתנהל נכון יותר עם כסף ,איזו פעולה אעשה השבוע? רצון שאינו מקבל כתובת ביומן נשאר לעיתים קרובות תפילה שאנחנו מצפים שמישהו אחר יבצע. ופה חוזרת השאלה שלנו במלוא יופייה .אם בראש השנה נקבע מה יקרה לנו ,בשביל מה להתאמץ? אולי מפני שראש השנה אינו היום שבו אנחנו

מוסרים לקב"ה את הבחירה שלנו .הוא היום שבו אנחנו מכירים בכך שגם הבחירה שלנו מתקיימת בתוך עולם שלו. אנחנו מבקשים שיכתוב אותנו לחיים. ואז נצטרך לבחור מה לעשות עם החיים. אנחנו מבקשים פרנסה. ואז נצטרך לבחור כיצד לעבוד ,כיצד להשתמש בכסף וכמה מן החיים לתת עבורו. אנחנו מבקשים שלום. ואז נצטרך לבחור אם לענות על המשפט שפגע בנו או לעצור. אנחנו מבקשים חכמה. ואז נצטרך לבחור אם להקשיב כשהיא אומרת לנו שטעינו. אנחנו מבקשים שנה טובה. ואז נצטרך לחיות אותה. אולי השמים קובעים אילו קלפים יגיעו לידינו ,אבל חלק גדול מעבודת החיים הוא מה נעשה כאשר הקלפים כבר ביד. ובדיוק כאן נמצא אולי אחד הפרדוקסים היפים ביותר של ראש השנה. ככל שאדם מאמין פחות שהוא שולט בתוצאה ,הוא יכול להיות חופשי יותר לפעול .הוא כבר אינו חייב להבטיח הצלחה לפני שהוא מתחיל .הוא אינו חייב לדעת שהמאמץ ישתלם .הוא אינו חייב לקבל מן העתיד אישור מראש. הוא צריך דבר אחד: לדעת שהמעשה נכון עכשיו. ואז לעשות אותו.

שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,אומר בספר קהלת" :כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" (קהלת ט ,י) .אין כאן הבטחה שכל אשר תעשה יצליח .יש כאן קריאה לעשות בכוח את מה שהיד מוצאת לעשות. איזו שפה מדויקת. לא כל אשר תוכל לדמיין. לא כל אשר תרצה לשלוט בו. כל אשר תמצא ידך לעשות. מה נמצא בידך? שם מתחילה האחריות. מה אינו נמצא בידך? שם מתחילה הענווה. והחכמה היא לא להחליף ביניהן. יש אדם שמתפלל על דבר שנמצא בידו לעשות ומחכה לנס. ויש אדם שמנסה לעשות דבר שאינו בידו ומסרב להתפלל. הראשון צריך לקום. השני צריך לפעמים להרפות. אמונה בוגרת יודעת מתי לפתוח את היד כדי לפעול ,ומתי לפתוח אותה כדי להפסיק לאחוז במה שאי אפשר להחזיק. ואולי זה מה שאנחנו צריכים לקחת איתנו כאשר שערי בית הכנסת נסגרים ואנחנו יוצאים מראש השנה אל השנה עצמה .לא תשובה לשאלה מה יקרה .אין לנו תשובה כזאת .אלא מצפן לשאלה אחרת :מה בידיי עכשיו? אם יש דבר נכון לעשות ,אעשה אותו בכל הכוח. אם טעיתי ,אתקן.

אם נפלתי ,אקום. אם אינני יודע ,אתייעץ. אם אני מפחד ,לא אעמיד פנים שאינני מפחד. אם עשיתי את מה שביכולתי ,אנסה לא לענות את עצמי בניסיון לעשות גם את מה שאינו ביכולתי. ואולי כך אפשר להבין את המתח כולו במשפט אחד :ראש השנה מלמד אותי שהעתיד אינו בידיי ,והתשובה מלמדת אותי שהמעשה הבא דווקא כן. האחד בלעדי השני מסוכן. אם רק העתיד אינו בידי ,אני עלול להיעשות פסיבי. אם רק המעשה בידי ,אני עלול לדמיין שגם התוצאה שייכת לי. אבל כאשר שניהם נפגשים ,נולדת דרך חיים אחרת :אדם שפועל בעוצמה בלי לעבוד את התוצאה ,מתכנן בלי להשתעבד לתוכנית ,מקבל אחריות בלי לדרוש מעצמו שליטה מוחלטת ,ומאמין בלי להשתמש באמונה כתירוץ לברוח מן המעשה. אולי זו בדיוק העבודה של השנה כולה :לעשות את מה שהקב"ה השאיר בידינו ,ולהפסיק לנסות לקחת מידיו את מה שהוא לא מסר לנו.

הערת מסגרת: Preserve exact extracted source body. Do not rewrite, summarize, translate, or create thin/query pages. Work must apply live exact dedup and latest active gate status before publication.