למה אנחנו אוכלים את הבקשות שלנו, ומה הסימנים אמורים להעביר מן התפילה אל החיים?

למה אנחנו אוכלים את הבקשות שלנו? אנחנו מבקשים בראש השנה שנה טובה ומתוקה ,אבל מדוע הבקשות שלנו צריכות לעבור דווקא דרך תפוח ,תמר ושאר הסימנים? אולי מפני שיש דברים שאסור שיישארו רק במילים .הסימנים מעניקים לבקשה טעם, זיכרון וצורה ,ומזמינים אותנו לשאול לא רק מה אנחנו מבקשים שהקב"ה

למה אנחנו אוכלים את הבקשות שלנו? אנחנו מבקשים בראש השנה שנה טובה ומתוקה ,אבל מדוע הבקשות שלנו צריכות לעבור דווקא דרך תפוח ,תמר ושאר הסימנים? אולי מפני שיש דברים שאסור שיישארו רק במילים .הסימנים מעניקים לבקשה טעם, זיכרון וצורה ,ומזמינים אותנו לשאול לא רק מה אנחנו מבקשים שהקב"ה

ייתן לנו בשנה החדשה ,אלא גם מה מתוך הבקשות האלה אנחנו מוכנים להכניס אל החיים שלנו. יש רגע אחד בליל ראש השנה שאנחנו מכירים מילדות ,ולכן כמעט איננו עוצרים עוד לשאול עד כמה הוא יוצא דופן .אנחנו יושבים סביב שולחן החג ,אולי ברגעים הראשונים ממש של השנה החדשה ,ובמקום להסתפק בתפילה אנחנו מתחילים להחזיק מאכלים ביד ,לאכול אותם ולצרף אליהם בקשות .רוביא ,כרתי ,סילקא ,תמרי וקרא ,ובמנהגים שהתפתחו בקהילות ישראל גם תפוח בדבש ,רימון וראש כבש .פתאום דבר פשוט שנמצא על הצלחת נעשה חלק מרגע רוחני גדול. אבל אם עוצרים לחשוב ,מתעוררת שאלה כמעט מתבקשת :למה אנחנו צריכים לאכול את הבקשות שלנו? אם אנחנו רוצים לבקש מן הקב"ה שירבו זכויותינו ,אפשר פשוט לבקש .אם אנחנו רוצים להתפלל שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה ,אפשר לומר זאת בכוונה גדולה .אם אנחנו רוצים לבקש שיקרע רוע גזר דיננו ,יש לנו פה ,לב ותפילה .מדוע צריך לקחת דבר גשמי ,להביט בו ,לברך עליו ,לטעום אותו ,ורק אז לצרף אליו את הבקשה? השאלה הזאת אינה מתחילה במנהג עממי מאוחר .שורשה נמצא כבר בדברי חז"ל .אביי אומר" :השתא דאמרת סימנא מילתא היא ,יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי" .הגמרא במסכת כריתות (דף ו ע"א) .כלומר ,דווקא בראשיתה של השנה יש משמעות לכך שהאדם יפגוש סימנים טובים בתוך עולמו המוחשי. ויש כאן פרט מרתק .בנוסח שלפנינו בגמרא במסכת כריתות נאמר "למיכל" ,לאכול ,ואילו בגמרא במסכת הוריות מופיעה הגרסה "למיחזי", לראות .הגמרא במסכת הוריות (דף יב ע"א) .רבי יוסף קארו מביא בבית יוסף את חילופי הגרסאות הללו ,ובפסק ההלכה בשולחן ערוך כתב שיהא אדם רגיל לאכול בראש השנה את הסימנים .רבי יוסף קארו ,בית יוסף (אורח חיים סימן תקפג); רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א). כבר כאן מסתתר דבר עמוק .בין אם הדגש הוא על אכילה ובין אם על ראייה ,הבקשה אינה נשארת רק בתוך המחשבה .משהו צריך לעמוד

מול האדם .משהו צריך להיכנס אל שדה הראייה שלו ,ובמנהג שנפסק להלכה גם אל פעולת האכילה שלו .בראשיתה של השנה לוקחים דבר מופשט כמו תקווה ,תפילה או בקשה ,ונותנים לו לרגע צורה שאפשר לפגוש בחושים. רבי ישעיה הלוי הורוביץ ,השל"ה הקדוש ,נותן לדברים כיוון שמרחיק אותנו מאוד מן האפשרות לראות בסימנים פעולה חיצונית כמעט מאגית. הוא מבאר שעיקר העניין הוא שהאדם יתעורר באמצעות הסימן לתשובה ולתפילה .רבי ישעיה הלוי הורוביץ ,שני לוחות הברית (מסכת ראש השנה, נר מצוה ,אות כא) .רבי יעקב חיים סופר מביא את דבריו וכותב שהסימן נועד "שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה" .רבי יעקב חיים סופר ,כף החיים (אורח חיים סימן תקפג ,אות ה). זה משנה את כל התמונה .הסימן אינו עומד במקום התפילה .הוא מעורר את התפילה .המאכל אינו עושה את העבודה במקומו של האדם .הוא מזכיר לאדם שיש עבודה .התמר שעל הצלחת אינו מנהל את השנה, והרוביא אינה מייצרת זכויות .הם מעמידים מול האדם בקשה ,וכאילו אומרים לו :אל תעבור על המילים במהירות .עצור .תראה .תרגיש. תבקש. וכאן מתחילה להיחשף אפשרות מרתקת להבנת המנהג כולו .אולי הבעיה שלנו אינה שאין לנו בקשות .יש לנו המון בקשות .הבעיה היא שחלק גדול מן הדברים החשובים ביותר שאנחנו אומרים בחיים עוברים דרכנו מהר מדי .אנחנו אומרים "בריאות"" ,פרנסה"" ,שלום בית", "נחת"" ,הצלחה"" ,שנה טובה" ,והמילים נכונות ,אבל לפעמים הן נעשות מוכרות כל כך עד שאנחנו כמעט מפסיקים לפגוש את מה שהן אומרות. אדם יכול לומר במשך שנים שהוא רוצה "שלום בית" ,בלי לעצור פעם אחת ולשאול כיצד נראה שלום בית ביום רגיל בשעה שמונה בערב .אדם יכול לבקש "נחת מהילדים" ,בלי לשאול האם גם הילדים שלו היו מבקשים נחת ממנו .אדם יכול להתפלל על פרנסה טובה ,בלי לברר מה הוא רוצה שהכסף יעשה לחייו ומה הוא אינו מוכן שהכסף יעשה להם.

אדם יכול לבקש עוד שנה של חיים ,בלי לעצור לשאול מה היה עושה אחרת אילו באמת היה מרגיש שהשנה הזאת היא מתנה ולא דבר שמובן מאליו שיקבל. לפעמים אנחנו יודעים לבקש מילים הרבה לפני שביררנו מה אנחנו מבקשים באמצעותן. ואז מגיע שולחן ראש השנה ועושה דבר מפתיע .הוא עוצר את שטף המילים ומניח מולנו חפץ .עכשיו הבקשה מקבלת כתובת .אתה רוצה ריבוי? הנה רוביא .אתה מבקש שיכרתו שונאיך? הנה כרתי .אתה מבקש סילוק? הנה סילקא .אתה מבקש שיתמו שונאיך? הנה תמר .אתה מבקש קריעת גזר הדין? הנה קרא .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א). אין צורך לטעון שהמאכל עצמו מכיל כוח מסתורי כדי להבין את העוצמה האנושית של הרגע .הסימן לוקח מילה שאנחנו עלולים לומר מן השפה ולחוץ ,ומכריח אותנו להתעכב עליה עוד שנייה אחת .הוא מוציא את הבקשה מן האוויר ומעמיד אותה על השולחן. אולי משום כך מנהגי ישראל לא הסתפקו בסימנים שמקורם בגמרא .רבי יעקב בן אשר מביא שבאשכנז נהגו לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש ולומר שתתחדש עלינו שנה מתוקה ,ומביא גם מנהגים נוספים שנהגו במקומות שונים .רבי יעקב בן אשר ,ארבעה טורים (אורח חיים סימן תקפג) .רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,פוסק את מנהג אכילת התפוח המתוק בדבש ואת הבקשה על השנה המתוקה ,וכן מביא את מנהג אכילת הרימון .רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א). ופה מתרחש משהו אפילו עמוק יותר .אנחנו איננו רק אומרים את המילה "מתוקה" .אנחנו טועמים מתיקות. לרגע אחד הבקשה עוברת מן השפה אל החוויה. אנחנו רוצים שנה מתוקה ,ולכן המתיקות נמצאת בפה .אנחנו מבקשים ריבוי ,ולכן מונח לפנינו דבר ששמו מעורר ריבוי .אנחנו מבקשים להיות

לראש ולא לזנב ,ולכן הדבר מקבל ביטוי ממשי על שולחן החג .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף ב). וכאן אפשר להתחיל להבין שהשאלה "למה אנחנו אוכלים את הבקשות שלנו?" היא בעצם שאלה הרבה יותר גדולה על האדם :למה האדם זקוק לפעמים לדבר מוחשי כדי להתעורר אל דבר שהוא כבר יודע? הרי אנחנו יודעים שהזמן יקר ,ובכל זאת מבזבזים אותו .אנחנו יודעים שהילדים יגדלו ,ובכל זאת אומרים להם "עוד רגע" שוב ושוב .אנחנו יודעים שהמילים שלנו יכולות לפצוע ,ובכל זאת משחררים אותן ברגע של כעס .אנחנו יודעים שהבריאות אינה מובנת מאליה ,אבל פעמים רבות רק אירוע מוחשי גורם לידיעה הזאת לרדת מן הראש אל הלב .אנחנו יודעים שהחיים אינם נמשכים לנצח ,אבל רוב הזמן חיים כאילו יש לנו מלאי בלתי מוגבל של מחר. יש דברים שהאדם יודע ,אבל עדיין לא פגש. הוא יודע אותם מבחינה שכלית ,יכול להסביר אותם לאחרים ואפילו לתת עליהם עצות מצוינות ,אבל הם עדיין לא הפכו לחלק מן האופן שבו הוא חי .לפעמים דרוש רגע מוחשי כדי שהידיעה תקבל משקל .תמונה ישנה יכולה לגרום לאדם להבין פתאום כמה ילדיו גדלו .חדר ריק יכול לגרום להורה להבין מה פירוש שילד עזב את הבית .חפץ קטן של אדם שכבר איננו יכול לפתוח בבת אחת עולם שלם של זיכרונות שמאות מילים לא היו מצליחות לפתוח. אולי הסימנים פוגשים בדיוק את המקום האנושי הזה. לא מפני שהשכל אינו חשוב. לא מפני שהמילים אינן חשובות. אלא מפני שאנחנו איננו שכל בלבד. אנחנו בני אדם שחיים בתוך גוף ,זמן ,מקום ,טעם ,ריח ,זיכרון והרגל. ולכן לפעמים רעיון גדול זקוק לדבר קטן שאפשר להחזיק ביד כדי שלא יחלוף לידנו בלי שנרגיש אותו.

הסימן אינו בא במקום המשמעות .הוא בא כדי שלא נפספס אותה. וזה אולי הדבר הראשון שצלחת הסימנים יכולה ללמד אותנו עוד לפני שנברר מה אומר כל אחד מהם .בראשיתה של שנה חדשה חז"ל אינם נותנים לנו רק רשימה של דברים לחשוב עליהם .הם מכניסים את המחשבה אל תוך החיים עצמם. כי ייתכן שאחת הבעיות הגדולות שלנו אינה שאנחנו לא יודעים מה חשוב. ייתכן שאנחנו יודעים היטב. השאלה היא מה צריך לקרות כדי שמה שאנחנו יודעים יהפוך לדבר שאנחנו באמת מרגישים ,זוכרים ולבסוף גם חיים. אבל אם הסימן נועד לעורר את האדם ,מתעוררת שאלה נוספת :מדוע דווקא פעולה מוחשית מסוגלת לעשות דבר שמילים לבדן אינן תמיד מצליחות לעשות? הרי בליל ראש השנה איננו חסרים מילים .התפילות ארוכות ,הפיוטים עמוקים ,הבקשות רבות ,והאדם כבר אמר ושמע במשך היום מושגים גדולים בהרבה מ"מתוק"" ,ירבו" או "יכרתו" .ובכל זאת ,דווקא הרגע הפשוט שבו הוא לוקח תפוח בדבש יכול להיחרט בזיכרונו משנות ילדות רחוקות יותר מחלקים שלמים מן התפילה. כדי להבין זאת צריך להתבונן בדרך שבה בני אדם זוכרים משמעות. הזיכרון שלנו אינו מחסן שבו נשמרים משפטים בלבד .הוא קושר בין רעיונות לבין מקומות ,ריחות ,טעמים ,צלילים ,אנשים ורגעים .לפעמים מנגינה ששמענו בילדות מחזירה אותנו בתוך שניות לבית שכבר אינו קיים. ריח מסוים יכול להעלות זיכרון שלא חשבנו עליו שלושים שנה .מאכל של סבתא יכול להחזיר לאדם לא רק את טעמו של המאכל ,אלא חדר שלם, שולחן ,קולות ,אנשים ואווירה. הפסיכולוגים אנדרה ארנדט ומרסל דן אודן הראו במחקרים שונים כיצד רמזים הקשורים להקשר שבו מידע נלמד יכולים לסייע בשליפתו מן הזיכרון ,כחלק מעיקרון רחב המוכר בפסיכולוגיה הקוגניטיבית כ"תלות הקשר" וככוחם של רמזי שליפה .אחד המחקרים הקלאסיים בתחום נערך בידי דאנקן גודן ואלן בדלי ,שהראו כי מידע שנלמד בסביבה

מסוימת עשוי להישלף טוב יותר כאשר תנאי השליפה דומים לתנאי הלמידה .דאנקן גודן ואלן בדליContext-Dependent Memory in , British( Two Natural Environments: On Land and Underwater ,Journal of Psychologyכרך ,66חלק ,1975 ,3עמ' .)325-331 אין כמובן צורך במחקר פסיכולוגי כדי להצדיק מנהג חז"ל ,ואין שום טענה שחז"ל קבעו את הסימנים משום שהכירו מנגנון קוגניטיבי כזה. אבל המחקר יכול לעזור לנו להבין תופעה אנושית שהמנהג פוגש בעוצמה :כאשר רעיון נקשר לחוויה מוחשית ,החוויה יכולה להפוך עבורו לעוגן של זיכרון. אולי זו הסיבה שאדם בן שבעים יכול לשכוח דרשה ששמע בראש השנה הקודם ,אבל עדיין לזכור כיצד סבו היה מחזיק את התפוח בדבש כשהיה בן שש .הוא אינו זוכר רק תפוח .הוא זוכר שולחן .הוא זוכר קול .הוא זוכר ברכה .הוא זוכר תחושה של התחלה .החוויה המוחשית נעשתה שער שדרכו עולם שלם נשמר בתוכו. ופה יש נקודה עמוקה הרבה יותר מן הזיכרון עצמו .מפני שאדם אינו זקוק רק לזכור מידע .הוא צריך לזכור מי הוא רוצה להיות כאשר המידע הזה נעשה רלוונטי. כולנו יודעים דברים נכונים כאשר אנחנו רגועים .אנחנו יודעים כיצד ראוי לדבר אל בן הזוג ,כיצד נכון להגיב לילד שטעה ,כיצד כדאי להתמודד עם ביקורת וכיצד לא כדאי לקבל החלטה מתוך כעס .הבעיה היא שברגע שבו הידיעה הזאת נדרשת ,לפעמים דווקא אז היא אינה זמינה לנו. הכעס מגיע מהר יותר מן הערך .ההרגל מגיע מהר יותר מן ההחלטה. התגובה הישנה כבר יצאה לדרך לפני שהאדם הספיק להיזכר באדם שהוא רוצה להיות. אחת הבעיות הגדולות של החיים אינה שאיננו יודעים את הדבר הנכון. לפעמים אנחנו פשוט לא מצליחים להיזכר בו ברגע שבו הוא נחוץ ביותר. אדם יודע שהוא רוצה להיות אבא סבלני .הוא יודע זאת ביום כיפור, בשיעור ,בשיחה עם חבר ובכל רגע שבו הוא חושב באופן עקרוני על

חינוך .אבל ביום שלישי בשבע וארבעים בבוקר ,כאשר ילד אחד אינו מוצא נעל ,השני נזכר שהוא צריך להביא משהו לבית הספר והטלפון מן העבודה כבר מצלצל ,הידיעה הזאת צריכה להתחרות במערכת שלמה של לחץ. אדם יודע שהוא רוצה שלום בית .הוא אינו זקוק להרצאה כדי להבין זאת. אבל כאשר נאמרת מילה שפוגעת בדיוק במקום הרגיש שלו ,באותו רגע השאלה אינה אם הוא מאמין בשלום בית .השאלה היא אם האמונה הזאת תהיה נוכחת בתודעה לפני שהתגובה הישנה תצא מן הפה. אדם יודע שהזמן יקר .אבל כאשר הוא פותח את הטלפון "רק לדקה", הידיעה הזאת אינה נעלמת .היא פשוט אינה נוכחת מספיק כדי לעצור את האצבע. וכאן אנחנו יכולים להתחיל להבין את כוחו של סימן לא רק כמשהו שמזכיר רעיון ,אלא כמשהו שמחבר רעיון לרגע .סימן טוב אינו רק דבר שאומר לנו מה לחשוב .הוא יכול להפוך לדבר שמזכיר לנו מה רצינו כאשר מגיע הרגע שבו אנחנו עלולים לשכוח. אנחנו עושים זאת בעצמנו כל הזמן ,גם בלי לקרוא לזה סימן .אדם מניח פתק ליד הדלת כדי לזכור דבר חשוב .הוא שם תמונה על שולחן העבודה כדי להזכיר לעצמו בשביל מי הוא עובד .הוא עונד חפץ שקיבל מאדם יקר ,ובכל פעם שהוא מביט בו משהו מן הקשר חוזר אליו .הוא קובע משפט על מסך הטלפון לא מפני שאינו יודע לקרוא את המשפט ,אלא מפני שהוא רוצה שהמשפט יפגוש אותו שוב ושוב בתוך היום. והדבר הזה יכול להסביר רובד נוסף בעוצמתו של ליל הסימנים .אנחנו לא רק אומרים בקשה פעם אחת .אנחנו קושרים אותה לחוויה .מעתה מתיקות אינה רק מילה .יש לה טעם .ריבוי אינו רק מושג .היה רגע שבו החזקנו אותו ביד וביקשנו עליו" .ראש ולא זנב" אינו רק ביטוי .הוא הופיע על שולחן שבו ישבה המשפחה בתחילתה של שנה חדשה. אבל כאן צריך להיזהר מאוד .סימן יכול להזכיר ,אבל הוא אינו יכול לבחור במקומנו .אדם יכול להקיף את עצמו בעשרות משפטי השראה ולהמשיך לחיות בדיוק כפי שחי קודם .הוא יכול לתלות על הקיר משפט

על חשיבות המשפחה ולהיות כל היום בטלפון .הוא יכול לשים תמונה של ילדיו על שולחן העבודה ולעבוד בכל לילה עד שהם ישנים .הוא יכול לאכול תפוח בדבש ולבקש שנה מתוקה ,ובאותו ערב עצמו לדבר בצורה מרה לאדם שיושב לידו. הסימן יכול לפתוח דלת .הוא אינו יכול לעבור בה במקומנו. וזה אולי הגבול החשוב ביותר להבנת הסימנים .הם אינם פועלים במקום האדם .הם פועלים על האדם ,במובן שהם יכולים לעורר אותו ,להזכיר לו ,לכוון את לבו ולהפוך רעיון מופשט לרגע מוחשי .אבל מכאן מתחילה האחריות שלו. וזו בדיוק הנקודה שמדגיש רבי מנחם המאירי בביאורו לסוגיית הסימנים. לאחר שהוא עוסק בדברי הגמרא על הסימנים בראש השנה ,הוא מסביר שאין הדברים באים בדרך של ניחוש ,אלא כדי לעורר את האדם לתפילה ולתשובה ולחזק את לבו בתקווה לטוב .רבי מנחם המאירי ,בית הבחירה (הוריות יב ע"א) .התפיסה הזאת משנה את כל צורת ההסתכלות על הצלחת .המאכל אינו אומר לאדם מה יקרה .הוא מזכיר לו אל מי לפנות ומה עליו לעורר בתוכו. הסימן אינו תחזית על העתיד .הוא קריאה אל האדם בהווה. וההבחנה הזאת יכולה להיות משמעותית הרבה מעבר לראש השנה. אנחנו מחפשים בחיים כל הזמן סימנים לכך שמשהו עומד להשתנות. אדם רוצה לדעת אם העסק יצליח ,אם הקשר יסתדר ,אם הילד ימצא את דרכו ,אם ההחלטה שקיבל נכונה ואם השנה תהיה טובה .חוסר הוודאות קשה לנו ,ולכן אנחנו מחפשים דברים שירגיעו אותנו. אבל סימני ראש השנה ,לפחות לפי הכיוון הזה ,אינם באים לספק לנו מידע על העתיד .הם אינם אומרים לנו מה תהיה השנה .הם גורמים לנו לעצור ולשאול מה אנחנו מבקשים ממנה ומה אנחנו מוכנים להביא אליה. וזה הבדל עצום.

מפני שאם הסימן היה תחזית ,כל מה שנשאר לאדם הוא לחכות ולראות אם היא תתגשם .אבל אם הסימן הוא התעוררות ,האדם אינו צופה מן הצד .הוא משתתף. הוא מבקש שירבו זכויותיו ,והשאלה כבר מתחילה לנקר :מה אני עושה כדי שתתרבה זכות אחת? הוא מבקש שנה מתוקה ,והשאלה עולה :כמה מתיקות אני מכניס לבית שבו אני חי? הוא מבקש להיות לראש ולא לזנב ,והשאלה מתעוררת :בכמה מקומות בחיים אני מוביל מתוך ערכים ובכמה מקומות אני פשוט נסחף אחרי מה שכולם עושים? הוא מבקש שיסתלקו דברים רעים ,והשאלה נעשית אישית :האם יש דברים שאני עצמי ממשיך להכניס לחיים אף שאני מבקש שיסתלקו מהם? כאן הסימן מפסיק להיות קישוט על שולחן החג ומתחיל להיות מראה. קל מאוד לבקש מן הקב"ה שנה אחרת .הרבה יותר קשה לשאול איזה אדם צריך להיכנס אל השנה הזאת כדי שהבקשות שלו יקבלו מקום בתוך החיים. וזה עדיין אינו אומר שהכול תלוי באדם .ודאי שלא .אנחנו מבקשים מן הקב"ה דברים שאין בידינו להבטיח לעצמנו :חיים ,בריאות ,פרנסה, שלום ,ישועה וסייעתא דשמיא .האדם אינו מנהל את העולם ,והסימנים אינם באים ללמד אותו שהוא עושה זאת .אבל בתוך הדברים שאינם בשליטתו נמצאת תמיד שאלה אחת שכן נוגעת אליו :מה הוא עושה עם החלק שנמסר לידיו. אם הוא מבקש שלום ,האם הוא עושה את חלקו בשלום? אם הוא מבקש ברכה ,האם הוא בונה לה כלים? אם הוא מבקש שנה של משמעות ,האם הוא מפנה זמן לדברים שנותנים לחיים משמעות?

אם הוא מבקש קשר עם ילדיו ,האם הוא נוכח כאשר הם מבקשים אותו? אם הוא מבקש מן הקב"ה לפתוח לפניו שערים ,האם הוא מוכן לעבור בהם כאשר הם ייפתחו? ופתאום אפשר להבין מדוע דווקא בתחילת השנה אנחנו זקוקים לסימנים .תחילת שנה מלאה ברעיונות גדולים .האדם מבטיח לעצמו, מתרגש ,מתפלל ומקווה .אבל השנה עצמה לא תהיה מורכבת מרעיונות גדולים .היא תהיה מורכבת מאלפי ימים רגילים ,החלטות קטנות ,שיחות קצרות ,רגעי לחץ ,שעות עבודה ,נסיעות ,ארוחות ,ויכוחים ,פיתויים ועייפות. האתגר האמיתי אינו מה נרגיש בראש השנה .האתגר הוא האם משהו ממה שהרגשנו בראש השנה יצליח להגיע איתנו אל יום רגיל באמצע השנה. אולי הסימן הוא ניסיון ליצור גשר קטן בין שני העולמות האלה .לקחת את הבקשה הגדולה ולתת לה טעם ,תמונה וזיכרון ,כדי שאולי היא לא תיעלם ברגע שהמחזור ייסגר והשולחן יתפנה. אבל אם כך ,השאלה הבאה נעשית כמעט בלתי נמנעת :מה בדיוק אנחנו מבקשים לזכור? אנחנו אומרים "שנה טובה". אנחנו אומרים "שנה מתוקה". אנחנו מבקשים ריבוי ,סילוק ,כריתה והתחלה. אבל האם אי פעם עצרנו לברר מהי באמת השנה שאנחנו מבקשים? מפני שאולי לפני שנוכל להשתמש בסימנים כדי לזכור את הבקשות שלנו, אנחנו צריכים לעשות דבר קשה הרבה יותר. לברר מה אנחנו באמת רוצים. וכאן אנחנו מגיעים אולי אל השאלה שהסימנים מסתירים מתחת לכל המתיקות והמנהגים :מה אנחנו באמת רוצים מן השנה החדשה? זו נשמעת שאלה פשוטה ,כמעט מיותרת .ברור שאנחנו רוצים בריאות,

פרנסה ,שלום ,נחת ,הצלחה ,חיים טובים ושקט .אבל אם ננסה לעבור מן המילים הגדולות אל החיים עצמם ,נגלה שלא תמיד אנחנו יודעים לענות. אדם אומר שהוא רוצה שנה טובה .אם נשאל אותו מה צריך לקרות כדי שבעוד שנה ,בערב ראש השנה הבא ,יוכל להביט לאחור ולומר "זו הייתה שנה טובה" ,הוא עלול להיעצר .האם שנה טובה היא שנה שבה שום דבר קשה לא קרה? שנה שבה הרוויח יותר? שנה שבה התקדם בעבודה? שנה שבה היה בריא? שנה שבה הילדים הצליחו? ומה אם העסק הצליח אבל הבית התרחק? ומה אם השנה הייתה קשה מאוד ,אבל דווקא בתוכה הוא נעשה אדם עמוק יותר ,בנה קשר עם ילד שלא היה לו קודם, התחיל ללמוד ברצינות או הצליח סוף סוף לתקן מערכת יחסים שהייתה שבורה שנים? פתאום מתברר שהמילים "שנה טובה" אינן פשוטות כלל .אפשר לקבל הרבה דברים שרצינו ועדיין לא לחיות שנה טובה ,ואפשר לעבור שנה שלא היינו בוחרים בה ובכל זאת לצאת ממנה עם דברים יקרים שלא היו יכולים להיוולד בדרך אחרת. אין פירוש הדבר שאנחנו צריכים לבקש קשיים ,חלילה .אנחנו מתפללים לטוב הנראה והנגלה ,לבריאות ,לשלווה ,לפרנסה ולבשורות טובות. אבל כאשר אנחנו מנסים לברר מה אנחנו באמת מבקשים מן החיים, השאלה נעשית עמוקה יותר מן הרצון שלא יכאב לנו. אולי משום כך התפילה בראש השנה אינה בנויה רק מרשימת צרכים אישיים .במרכזה עומדת בקשה גדולה הרבה יותר" :מלוך על כל העולם כולו בכבודך" .רבי עמרם גאון ,סדר רב עמרם גאון (סדר ראש השנה); רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,סדר תפילות כל השנה (נוסח ברכת קדושת היום של ראש השנה) .בתוך היום שבו האדם חרד כל כך לגורלו הפרטי, חז"ל מלמדים אותו להרים לרגע את העיניים מן הסיפור האישי ולשאול מהו עולם מתוקן ,מהי מלכות שמים ומה מקומו שלו בתוך עולם כזה. וזה משנה גם את השאלה "מה אני רוצה" .מפני שהרצון היהודי אינו יכול להסתכם רק במה שיהיה לי נעים יותר .הוא צריך לשאול גם מה יהיה נכון

יותר ,אמיתי יותר וראוי יותר .אני יכול לרצות הצלחה ,אבל השאלה היא מה ההצלחה הזאת תעשה לי .אני יכול לרצות כסף ,אבל השאלה היא איזה אדם אהיה כאשר יהיה לי יותר ממנו .אני יכול לרצות שקט ,אבל לפעמים הדבר הנכון דורש ממני דווקא להיכנס לשיחה לא נוחה .אני יכול לרצות שיאהבו אותי ,אבל לפעמים האחריות דורשת ממני לומר דבר שלא ימצא חן בעיני כולם. וכאן אנחנו נוגעים באחת הבעיות הגדולות של הרצון האנושי :אנחנו יודעים לרצות תוצאות הרבה יותר טוב מכפי שאנחנו יודעים לרצות את המחיר שלהן. אנחנו רוצים בית רגוע ,אבל לא תמיד רוצים לוותר על המשפט האחרון בוויכוח .אנחנו רוצים קשר עמוק עם הילדים ,אבל לא תמיד רוצים לוותר על חלק מן הזמן שלנו .אנחנו רוצים להיות בריאים ,אבל לא תמיד רוצים את המשמעת שהבריאות דורשת .אנחנו רוצים לדעת תורה ,אבל לא תמיד רוצים את השעות השקטות והעקשניות שבהן הידיעה נבנית .אנחנו רוצים הצלחה מקצועית ,אבל לפעמים איננו מוכנים לשאת את התקופות שבהן עובדים בלי לקבל עדיין הכרה .אנחנו רוצים שינוי ,אבל לא תמיד רוצים את אי הנוחות שבין האדם שהיינו לבין האדם שאנחנו מנסים להיות. וכך יכול אדם לרצות שני דברים שסותרים זה את זה בלי להבחין בכך. הוא רוצה להיות נוכח יותר בבית וגם להיות זמין לעבודה בכל שעה .הוא רוצה פחות לחץ אבל אינו מוכן לוותר על שום משימה .הוא רוצה יותר זמן אבל אומר כן לכל בקשה .הוא רוצה שלום אבל גם רוצה לנצח .הוא רוצה שינוי אבל גם רוצה שכל ההרגלים הישנים יישארו במקומם. לפעמים הבעיה שלנו אינה שאין לנו רצון .הבעיה היא שיש לנו יותר מדי רצונות שלא ביררנו מי מהם צריך להנהיג את האחרים. וזה אולי אחד הדברים שהסימנים יכולים לעשות .הם אינם נותנים לנו רק רשימת בקשות .הם מכריחים אותנו להשתמש בפעלים .ירבו .יכרתו. יסתלקו .יתמו .תחדש .שנהיה .כל אחד מן הפעלים הללו מתאר תנועה.

משהו צריך להיות יותר .משהו צריך להיות פחות .משהו צריך להסתיים. משהו צריך להתחיל .משהו צריך לקבל כיוון אחר. פתאום השנה הטובה אינה תמונה סטטית שבה הכול נעים ומסתדר .היא הופכת לשאלה של תנועה :מה אני רוצה שיתרבה בחיי ,ומה אני רוצה שיפחת? מה אני רוצה שייכנס ,ומה אני רוצה שייצא? מה צריך להמשיך איתי לשנה הבאה ,ומה הגיע הזמן להשאיר מאחור? אלה שאלות שקשה לענות עליהן מפני שהן דורשות מאיתנו לבחור .כל בחירה אמיתית כוללת גם ויתור .אם אני רוצה להרבות דבר אחד ,אני צריך לתת לו זמן שבא בהכרח על חשבון דבר אחר .אם אני רוצה להיות יותר נוכח בבית ,ייתכן שאצטרך להיות פחות זמין במקום אחר .אם אני רוצה ללמוד שעה בכל ערב ,השעה הזאת צריכה להגיע מאיפשהו .אם אני רוצה פחות טלפון ,אני צריך להיות מוכן לפגוש את השקט שהטלפון עזר לי לברוח ממנו. אנחנו אוהבים לחשוב שאפשר להוסיף לחיים בלי סוף .עוד תורה ,עוד משפחה ,עוד עבודה ,עוד בריאות ,עוד חברים ,עוד פרויקטים ,עוד התנדבות ,עוד מנוחה ועוד זמן לעצמנו .אבל היממה נשארת בת עשרים וארבע שעות .ולכן סדר העדיפויות האמיתי של האדם אינו נמדד רק במה שהוא אומר שחשוב לו ,אלא במה שהוא מסכים לוותר עליו כדי לפנות מקום למה שחשוב לו יותר. אדם יכול לומר במשך שנים שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר עבורו, אבל אם כל דבר אחר מקבל ביומן עדיפות עליה ,היומן מספר סיפור אחר .אדם יכול לומר שהתורה היא מרכז חייו ,אבל אם היא מקבלת רק את הזמן שנשאר אחרי שכל השאר הסתיים ,גם כאן סדר היום אומר משהו .לא בהכרח מפני שהוא משקר .לעיתים הוא באמת מאמין במה שהוא אומר .אבל הוא עדיין לא תרגם את האמונה לסדר עדיפויות. ופה הסימנים מתחילים להיות כמעט לא נוחים .מפני שקל לומר "ירבו זכויותינו" .קשה יותר לשאול מה צריך לפחות כדי שהזכויות באמת יוכלו להתרבות .קל לבקש שנה מתוקה .קשה יותר לשאול מה אני מוכן לעשות כדי שהאנשים שחיים איתי יטעמו יותר מתיקות ממני .קל לבקש

להיות לראש ולא לזנב .קשה יותר לבדוק כמה מן ההחלטות שלי מתקבלות מתוך ערכים וכמה מתוך לחץ חברתי ,פחד ,הרגל או צורך באישור. ואולי לכן המנהג אינו רק שהסימנים יהיו מונחים על השולחן .רבי יוסף קארו פוסק שיהא אדם "רגיל לאכול בראש השנה" את הסימנים .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א) .הסימן צריך להיכנס אל האדם .כמובן ,מבחינה הלכתית מדובר באכילה ממש ,ואין להפוך את לשון ההלכה למטפורה .אבל לאחר שמעמידים את הדברים בגדרם אפשר לשמוע בהם גם הד רעיוני יפה :בקשה שאינה נכנסת אל החיים נשארת על השולחן. וזה יכול להיות ההבדל בין משאלה לבין רצון .משאלה אומרת :הייתי שמח אילו זה היה קורה .רצון עמוק מתחיל לשאול :אם הדבר הזה באמת חשוב לי ,מה מקומו בחיים שלי? מה אני מוכן לעשות למענו? על מה אני מוכן לוותר? איזה הרגל צריך להשתנות? איזה מחיר אני מוכן לשלם? אדם אומר "אני רוצה קשר טוב יותר עם הילד שלי" .זו משאלה יפה. הרצון מתחיל כאשר הוא שואל :מה אני עושה השבוע כדי שזה יקרה? האם אני יודע בכלל מה עובר עליו? מתי בפעם האחרונה ישבתי איתו בלי לתת עצות? האם אני פנוי לשמוע תשובה שאולי לא תהיה נעימה לי? אדם אומר "אני רוצה להתקרב יותר לקב"ה" .גם זו בקשה גדולה .אבל מה פירוש "יותר" בחיים שלו? עוד זמן ללימוד? תפילה אחת ביום שבה הוא מנסה להיות נוכח באמת? ברכה אחת שאינה נאמרת תוך כדי פעולה אחרת? עבודה על מידה מסוימת? קביעות שהוא כבר שנים רוצה לבנות? כל עוד הרצון אינו מקבל צורה ,הוא יכול להישאר מרגש מאוד וחסר השפעה באותה שעה. ופה יש מקום למושג פסיכולוגי חשוב .הפסיכולוגים אדווין לוק וגארי לתם חקרו במשך עשרות שנים את הקשר בין מטרות לבין ביצוע והראו, בהקשרים שונים ,שמטרות מוגדרות ומאתגרות עשויות להוביל לביצועים

טובים יותר ממטרות כלליות ועמומות ,כאשר קיימים התנאים המתאימים לכך .אדווין לוק וגארי לתםBuilding a Practically Useful Theory of , Goal Setting and Task Motivation: A 35-Year Odyssey ( ,American Psychologistכרך ,57גיליון ,2002 ,9עמ' .)705-717 שוב ,המחקר אינו מפרש את סימני ראש השנה ואינו מגדיר עבודת ה'. אבל הוא מאיר אמת אנושית חשובה :יש הבדל גדול בין "אני רוצה שיהיה טוב יותר" לבין ידיעה ברורה מה פירוש "טוב יותר" בחיים שלי. וזה מחזיר אותנו אל התפוח בדבש .אדם לוקח תפוח ואומר" :שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" .רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א) .הוא טועם את המתיקות ומבקש מן הקב"ה שהשנה תהיה כזאת. אבל אולי לאחר הבקשה צריך להישאר לרגע עם הטעם ולשאול :איפה אני רוצה שתהיה יותר מתיקות בחיים שלי? בבית? במילים? ביחסים עם ההורים? בדרך שבה אני מדבר אל הילדים? בדרך שבה אני מדבר אל עצמי? בתפילה? בעבודה? אולי אני מבקש שנה מתוקה ,אבל כבר התרגלתי לדבר במרירות. אולי אני רוצה בית נעים ,אבל נכנס אליו בכל ערב עם כל הלחץ של העבודה. אולי אני רוצה שילדיי יאהבו להיות לידי ,אבל רוב השיחות איתם הפכו להוראות ,הערות ותיקונים.

אולי אני מבקש מן הקב"ה מתיקות ,ובאותה שעה יש אדם אחד בחיי שמחכה כבר שנים שאכניס קצת מתיקות למקום שבו אני פוגש אותו. יש בקשות שאנחנו מפנים לשמים ,ובתוכן מסתתרת גם שאלה שהשמים מחזירים אלינו. לא מפני שהכול בידינו. לא מפני שאדם יכול להבטיח לעצמו שנה טובה. ולא מפני שהתפילה תלויה רק במעשיו. אלא מפני שיש דברים שרק הקב"ה יכול לתת ,ויש דברים שהקב"ה כבר הניח בתוך תחום הבחירה שלנו. אני איני יכול להבטיח שלא יהיו השנה קשיים. אבל אני יכול לעבוד על הדרך שבה אני מכניס קשיים הביתה. אני איני יכול להבטיח שכל מי שאני אוהב יהיה תמיד שמח. אבל אני יכול לבדוק אם המילים שלי מוסיפות לו כוח או לוקחות ממנו. אני איני יכול להבטיח שכל תפילותיי ייענו כפי שאני מבקש. אבל אני יכול להחליט אם הבקשות שאני אומר יישארו רק בסידור או יתחילו לשאול ממני שאלות גם אחרי שאסגור אותו. ואולי כאן הסימנים מתחילים לעשות את העבודה העמוקה שלהם .הם אינם רק מזכירים לנו מה לבקש .הם מכריחים אותנו לברר אם אנחנו באמת רוצים את מה שאנחנו מבקשים. מפני שאדם שמבקש מתיקות אבל אינו מוכן לוותר על המרירות שלו עדיין לא בירר את רצונו. אדם שמבקש ריבוי של טוב אבל אינו מפנה לו מקום עדיין לא בירר את רצונו. אדם שמבקש התחלה חדשה אבל מתעקש לשמור כל הרגל ישן בדיוק במקומו עדיין לא בירר את רצונו.

ואולי לפני שאנחנו שואלים אם הקב"ה ייתן לנו את השנה שאנחנו מבקשים ,יש שאלה שקטה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: אם אכן תינתן לי השנה שאני מבקש ,האם בניתי בתוכי מקום שבו אוכל לחיות אותה? ואולי עכשיו אפשר להבין מדוע הבירור הזה נעשה דווקא סביב שולחן האוכל .מפני ששולחן הוא אחד המקומות שבהם מתגלה הפער בין הדברים שאנחנו אומרים על החיים לבין הדרך שבה אנחנו באמת חיים אותם .אפשר לדבר על משפחה במילים גדולות ,אבל סביב השולחן רואים אם אנחנו מסוגלים להקשיב .אפשר לדבר על סבלנות ,אבל סביב השולחן רואים מה קורה כאשר ילד שופך כוס .אפשר לדבר על כבוד, אבל שם מתברר כיצד אנחנו מגיבים כאשר מישהו חולק עלינו .השולחן אינו רק המקום שבו אנחנו אוכלים .פעמים רבות הוא המקום שבו הערכים שלנו מקבלים גוף. אולי משום כך יש משהו עמוק בעובדה שסימני ראש השנה אינם נאמרים רק בבית הכנסת אלא נכנסים הביתה .אחרי תפילות היום ,אחרי המלכות ,הדין והשופר ,היהודי חוזר אל המקום שבו השנה שלו באמת תתרחש .השנה החדשה לא תתרחש רק בבית הכנסת .היא תתרחש במטבח ,בחדר הילדים ,במשרד ,במכונית ,בשיחות הטלפון ,בחשבון הבנק ,בוויכוחים הקטנים ,ברגעי העייפות ובאלפי החלטות שאיש מלבדו לא יראה. אפשר לקבל החלטה גדולה בבית הכנסת ,אבל היא תיבחן ביום רגיל בבית. וזה אולי מסביר מדוע הסימן צריך להיות כל כך פשוט .אילו היה מדובר בחפץ נדיר שמופיע רק פעם בשנה ,הוא היה נשאר שייך לטקס .אבל תפוח ,תמר ,רימון ומאכלים אחרים שייכים לחיים .הם אינם נשגבים. דווקא הפשטות שלהם מאפשרת לבקשה הגדולה להיכנס אל העולם הקטן והיומיומי. הקב"ה אינו מבקש מן האדם לחיות רק ברגעים נשגבים .התורה כולה מבקשת להכניס קדושה אל הדברים הפשוטים ביותר :כיצד אוכלים,

כיצד מדברים ,כיצד מנהלים כסף ,כיצד עובדים ,כיצד מתייחסים להורים, כיצד מקימים משפחה וכיצד נוהגים באדם אחר .ראש השנה אינו יכול להישאר חריגה מרוממת מן החיים .אם הוא אמיתי ,משהו ממנו צריך לחזור איתנו אל החיים עצמם. וכאן אולי מסתתרת משמעות נוספת בכך שהסימנים נאכלים .דבר שנאכל אינו נשאר מול האדם .הוא נכנס לתוכו ונעשה חלק ממנו .שוב, אין כאן ניסיון לתת משמעות הלכתית חדשה למעשה האכילה מעבר למה שכתבו חז"ל והפוסקים ,אלא התבוננות רעיונית במה שהמנהג מאפשר לנו לחוות :אנחנו לוקחים את הדבר שביקשנו עליו ומכניסים אותו אל תוכנו. והתמונה הזאת יכולה להפוך לשאלה מטלטלת .כמה דברים חשובים אנחנו משאירים מחוץ לעצמנו? יש אנשים שמוקפים בספרים אבל אינם נותנים למה שהם לומדים להיכנס אל צורת החיים .יש אנשים ששומעים שיעורים במשך שנים ,מתרגשים ,מסכימים ,מספרים לאחרים כמה היה חזק ,אבל ברגע האמת מגיבים בדיוק כפי שהגיבו קודם .יש אנשים שיודעים לומר משפטים נפלאים על זוגיות ,חינוך ,אמונה ומידות ,אבל הידיעה עדיין לא ירדה אל המקום שבו מתקבלות ההחלטות. חז"ל כבר עמדו על הפער הזה במילים חריפות .הגמרא במסכת יבמות אומרת על מי שלומד ואינו מקיים" :כל האומר אין לו אלא תורה ,אפילו תורה אין לו" (דף קט ע"ב) ,ומבארת שהכוונה למי שעוסק בתורה ואינו עוסק בקיומה .התורה אינה אמורה להיות רק דבר שאדם מחזיק בידיעה .היא מבקשת להיעשות דרך חיים. רבי משה חיים לוצאטו פותח את מסילת ישרים בהערה מפורסמת ומפתיעה .הוא אומר שלא בא לחדש דברים שאנשים אינם יודעים ,אלא להזכיר להם את הדברים שכבר ידועים להם ,מפני שדווקא הדברים המפורסמים עלולים להישכח כאשר אין חוזרים עליהם .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (הקדמה) .יש כאן אבחנה עצומה על הנפש: אנחנו עלולים להזניח דווקא את הדברים שאיננו חולקים עליהם כלל.

אדם אינו צריך להשתכנע שכדאי לו להיות סבלני לילדיו .הוא כבר משוכנע. הוא אינו צריך הוכחה שכעס מיותר יכול להזיק. הוא יודע. הוא אינו צריך הרצאה על כך שהחיים קצרים. הוא מסכים. אבל בין הידיעה לבין הרגע שבו הילד מעצבן אותו ,בין ההסכמה לבין הוויכוח ,בין ההכרה שהחיים קצרים לבין עוד ערב שנעלם בלי ששאל מה עשה בו ,יש מרחק. לפעמים האויב הגדול של הדברים החשובים אינו הכפירה בהם .הוא ההתרגלות אליהם. אנחנו רגילים לדעת שהמשפחה חשובה ,ולכן מפסיקים להתרגש מן הידיעה .רגילים לדעת שהתורה יקרה ,ולכן המשפט כבר אינו מטלטל. רגילים לומר שהזמן עובר מהר ,ולכן ממשיכים לבזבז אותו .רגילים לאחל "שנה טובה ומתוקה" ,ולכן לפעמים איננו שומעים עוד את שתי המילים שאנחנו אומרים. אולי הסימן בא לשבור לרגע את ההרגל הזה. במקום לומר עוד פעם "מתוקה" ,אתה טועם. במקום לומר עוד פעם "ירבו" ,משהו מוחשי מונח לפניך. במקום לומר עוד פעם "ראש" ,אתה רואה ראש. הרעיון המוכר מקבל פתאום צורה חדשה ,והצורה החדשה יכולה לגרום לנו לפגוש מחדש דבר שכבר ידענו. אבל גם כאן יש סכנה .אפשר להתרגל גם לסימן. אפשר לעשות בדיוק את אותו סדר במשך ארבעים שנה ,לחפש את הכרתי ,להעביר את הרימון ,לטבול את התפוח ,לומר את הנוסח ,לצחוק

עם הילדים מי כבר אכל ומי עדיין לא ,ולסיים את הכול בלי שאף בקשה אחת נגעה באמת במקום כלשהו בחיים. זו אינה בעיה ייחודית לסימנים .זו סכנה שקיימת בכל מעשה שחוזר על עצמו .החזרה יכולה לבנות עומק ,אבל היא יכולה גם ליצור אוטומט. דווקא מפני שהמעשה מוכר כל כך ,האדם יכול לבצע אותו בלי להיות נוכח בו. ופה אולי נמצא אחד האתגרים הגדולים של ראש השנה כולו :איך עושים בפעם המי יודע כמה דבר שעשינו כל חיינו ,כאילו אנחנו פוגשים אותו בפעם הראשונה? רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,על הפסוק "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים" (דברים כו ,טז) ,מביא מדברי חז"ל: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים ,כאילו בו ביום נצטוית עליהם" .רבי שלמה יצחקי ,רש"י (דברים כו ,טז) .ההתחדשות שהתורה דורשת אינה בהכרח להחליף את הדבר הישן .לפעמים היא היכולת לפגוש מחדש את אותו דבר בלי לתת להרגל לרוקן אותו מתוכנו. וזה בדיוק האתגר של הסימנים .לא למצוא השנה סימן חדש כדי שיהיה מעניין יותר ,אלא לשאול שאלה חדשה על הסימן הישן. כאשר אני מחזיק תפוח בדבש ,האם אני מסוגל לעצור לפני שאני אומר "שנה טובה ומתוקה" ולחשוב על אדם אחד בחיי שהשנה שלו תהיה מתוקה יותר אם אני אדבר אליו אחרת? כאשר אני מבקש שירבו זכויותיי ,האם אני מסוגל לחשוב על זכות אחת שאני רוצה להרבות השנה באופן ממשי? כאשר אני מבקש להיות לראש ולא לזנב ,האם אני יודע לזהות מקום אחד שבו אני נותן לחיים לנהל אותי במקום לבחור כיצד לחיות אותם? כאשר אני מבקש שיסתלקו אויבינו ושונאינו ,האם הבקשה גורמת לי גם לזכור עד כמה אני זקוק לשמירה ,לרחמים ולישועת הקב"ה ,ועד כמה מעט מן המציאות באמת נמצא בשליטתי? פתאום אותו סדר מוכר יכול להפוך לשיחה אחרת לחלוטין.

הסימנים אינם צריכים להשתנות .אנחנו צריכים להגיע אליהם השנה עם שאלה שלא שאלנו בשנה שעברה. ואולי זה נכון לכל ראש השנה .האדם אינו צריך להמציא בכל שנה את עצמו מחדש .הוא מגיע עם אותה משפחה ,חלק מאותן חולשות ,חלק מאותן תפילות ,אותו שופר ואותם מחזורים .לפעמים אפילו אותן בקשות נמצאות שם .אבל הוא כבר אינו בדיוק האדם שישב שם לפני שנה. עברו עליו שלוש מאות שישים וחמישה ימים. הוא שמע דברים. איבד דברים. קיבל דברים. נפגע. שמח. טעה. למד. אולי התבגר. אולי התעייף. אולי התאכזב. אולי גילה בתוכו כוחות שלא ידע שיש לו. וכשהוא לוקח השנה את אותו תפוח ,היד שמחזיקה אותו אינה אותה יד במובן העמוק של הדברים .האדם שמבקש עכשיו "שנה טובה ומתוקה" יודע דברים שלא ידע כאשר ביקש זאת לפני שנה. אולי בשנה שעברה הוא חשב שמתיקות פירושה שהכול יסתדר. השנה הוא כבר יודע שמתיקות יכולה להיות גם היכולת להישאר אדם טוב בתוך דבר שלא הסתדר. אולי בשנה שעברה הוא ביקש הצלחה.

השנה הוא מבקש גם שלא לאבד את עצמו בדרך אליה. אולי בשנה שעברה הוא ביקש שהילדים יצליחו. השנה הוא מבין שהוא רוצה גם שהקשר איתם יצליח. אולי בשנה שעברה הוא ביקש יותר. השנה הוא מתחיל להבין שיש דברים שבהם הוא זקוק דווקא לפחות. פחות לחץ. פחות צורך להרשים. פחות כעס. פחות השוואה. פחות רעש. פחות דברים שממלאים את הזמן אבל מרוקנים את החיים. לפעמים שנה שלמה עוברת כדי שנלמד לבקש בקשה מדויקת יותר. וזו נקודה גדולה .אנחנו נוטים למדוד תפילה לפי השאלה אם קיבלנו את מה שביקשנו .אבל לפעמים משהו אחר התרחש במהלך השנה :הבקשה עצמה השתנתה .האדם שביקש דבר מסוים בתחילת השנה מגיע לסופה ומגלה שהוא כבר רוצה משהו עמוק יותר. הוא ביקש שהמציאות תשתנה וגילה שהוא צריך להשתנות בתוכה. הוא ביקש שלא יהיו קשיים וגילה שהוא זקוק גם לכוחות להתמודד. הוא ביקש שאנשים יבינו אותו וגילה שהוא צריך ללמוד להבין. הוא ביקש שיאהבו אותו וגילה שהוא רוצה ללמוד לאהוב טוב יותר. הוא ביקש לקבל וגילה כמה הוא רוצה להיות אדם שנותן. ואז אפשר להבין שהסימנים אינם רק רשימה של משאלות לקראת העתיד .הם יכולים להיות גם נקודת בדיקה של הרצון עצמו .כשאני אומר

השנה את אותה בקשה שאמרתי בשנה שעברה ,אני יכול לשאול :האם אני עדיין מתכוון לאותו דבר? מה פירושה עבורי עכשיו "שנה טובה"? מה פירושה "מתוקה"? מה אני רוצה שיתרבה? מה אני רוצה שיישאר מאחור? איזה דבר שהיה נראה לי חשוב לפני שנה כבר אינו נראה כך? איזה דבר שהזנחתי נעשה השנה יקר הרבה יותר? אלה אינן שאלות תאורטיות .הן יכולות לשנות את הדרך שבה אדם נכנס לשנה. מפני שככל שהרצון נעשה מדויק יותר ,גם החיים יכולים לקבל כיוון מדויק יותר. ואולי כאן אנחנו מגיעים לנקודה נוספת בסודו של הסימן :הוא אינו רק עוזר לנו לזכור מה ביקשנו .הוא יכול לעזור לנו לגלות מי נעשינו דרך הדברים שאנחנו מבקשים. תן לאדם לספר לך באמת מה הוא רוצה ,ולא רק מה הוא חושב שמצופה ממנו לרצות ,ותדע עליו הרבה מאוד. מה הוא מבקש להרבות? ממה הוא מבקש להיפרד? מה חסר לו? מה מפחיד אותו? מה נעשה יקר בעיניו? על מה הוא כבר אינו מוכן לבזבז עוד שנה? אולי משום כך ליל ראש השנה יכול להיות הרבה יותר מלילה של בקשות.

הוא יכול להיות הלילה שבו האדם מקשיב לבקשות של עצמו ומגלה דרכן מה באמת חשוב לו. אבל כאן מחכה לנו מבחן קשה יותר .מפני שאחרי שביררנו מה אנחנו באמת רוצים ,ואחרי שהסימן נתן לרצון טעם ,תמונה וזיכרון ,מגיע בוקר. השולחן מתפנה. התפוח נעלם. הדבש חוזר לארון. הרימון נגמר. והחיים הרגילים מתחילים שוב. ואז מתבררת השאלה שעליה הכול עומד: מה נשאר מן הסימן כאשר הסימן כבר איננו מול העיניים? והשאלה הזאת אולי חשובה יותר מכל מה שאמרנו עד עכשיו ,מפני שכל כוחו של הסימן נבחן דווקא ברגע שבו הוא נעלם .כל עוד התפוח מונח לפנינו והדבש מתוק בפה ,קל לדבר על שנה טובה ומתוקה .כל עוד המשפחה יושבת בבגדי חג ,השולחן ערוך והאווירה מרוממת ,קל לרצות להיות אדם טוב יותר .אבל השנה שעליה אנחנו מתפללים לא תתרחש בעיקר בליל ראש השנה .היא תתרחש כאשר כל התפאורה הזאת כבר לא תהיה שם. היא תתרחש ביום ראשון בבוקר ,כשנצטרך לקום בזמן .היא תתרחש באמצע שבוע עמוס ,כשמישהו יאמר לנו מילה לא במקום .היא תתרחש כאשר הילד יעשה שוב בדיוק את הדבר שביקשנו ממנו לא לעשות .היא תתרחש כאשר העסק לא יתקדם בקצב שקיווינו ,כאשר נהיה עייפים, כאשר התוכנית תשתבש ,כאשר אדם אחר יקבל דבר שרצינו לעצמנו, וכאשר אף אחד לא יזכיר לנו שאנחנו בעיצומה של שנה שביקשנו שתהיה אחרת. החיים האמיתיים מתחילים במקום שבו הטקס מסתיים.

וזו אינה חולשה של הטקס .להפך .זה המבחן שלו .טקס משמעותי אינו אמור להחליף את החיים אלא להעניק להם כיוון .רגע מרומם אינו נמדד רק לפי העוצמה שהרגשנו בתוכו ,אלא גם לפי הדבר שנשאר ממנו כאשר הרגש נחלש. כולנו מכירים את הפער הזה .אדם יוצא משיעור שהרעיד אותו .הוא החליט שהפעם משהו ישתנה .בדרך הביתה הוא עדיין חושב על הדברים. למחרת בבוקר הוא זוכר .אחרי שלושה ימים החיים מתחילים לסגור עליו. אחרי שבוע הוא כבר מתקשה לשחזר מה בדיוק היה שם שכל כך נגע בו. לא מפני שההתרגשות הייתה מזויפת. היא הייתה אמיתית לחלוטין. אבל רגש אמיתי אינו בהכרח שינוי יציב. וזה הבדל שאנחנו מתקשים לפעמים לקבל .מפני שכאשר אנחנו מרגישים דבר בעוצמה ,נדמה לנו שהוא כבר נעשה חלק מאיתנו .אדם מתרגש בראש השנה ומרגיש שהוא באמת רוצה לחיות אחרת .הוא אינו משקר לעצמו .באותו רגע הרצון אמיתי .אבל רצון של רגע ורצון שמסוגל להחזיק חיים שלמים אינם אותו דבר. רבי משה חיים לוצאטו כותב במסילת ישרים על מידת הזהירות שהאדם צריך להיות "מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו ,הטובים הם אם לא" ,ולא ללכת במהלך הרגלו כעיוור באפלה .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (פרק ב) .המילים "מהלך הרגלו" נוגעות בדיוק בנקודה שלנו .רוב החיים אינם מתנהלים מתוך החלטות גדולות .הם מתנהלים מתוך הרגל. וזה אולי היריב הגדול ביותר של כל התעוררות. לא התנגדות. לא כפירה. לא החלטה מודעת לחזור לאחור. פשוט הרגל.

אדם אינו קם בבוקר שאחרי ראש השנה ואומר :החלטתי לבטל את כל מה שרציתי אתמול .הוא פשוט חוזר לעבודה .הטלפון מצלצל .הודעות נכנסות .הילדים צריכים משהו .יש פגישה .יש חשבון לשלם .יש פקק .יש עייפות .וכאשר החיים חוזרים למסלול ,הם מושכים איתם גם את הדפוסים הישנים. השנה הישנה אינה חוזרת מפני שאנחנו בוחרים בה מחדש .פעמים רבות היא חוזרת מפני שהיא כבר יודעת את הדרך. ההרגל אינו צריך לשכנע אותנו .הוא אינו מנהל ויכוח .הוא פשוט מופעל. אותה תגובה ,אותה דחיינות ,אותו טון ,אותו סדר עדיפויות ,אותו טלפון שנפתח בלי מחשבה ,אותו משפט שנאמר בבית ,אותה הבטחה ש"כשיהיה קצת יותר רגוע אתחיל". לכן השאלה מה נשאר מן הסימן אחרי שהסימן נעלם היא למעשה שאלה על הדרך שבה הופכים רגע של התעוררות למסלול חיים. ופה יש הבחנה חשובה :הסימן אינו צריך להישאר .המשמעות שלו צריכה להישאר. איננו אמורים להסתובב כל השנה עם תפוח בדבש בכיס כדי לזכור שביקשנו מתיקות .אנחנו צריכים לקחת מן הרגע הזה דבר שאפשר לתרגם לחיים .אם ביקשתי מתיקות ,אולי אני צריך לזהות מקום אחד שבו אני רוצה לדבר השנה אחרת .אם ביקשתי ריבוי זכויות ,אולי אני צריך לבחור דבר אחד שאני רוצה להרבות באופן ממשי .אם ביקשתי להיות לראש ולא לזנב ,אולי עלי לזהות תחום אחד שבו אני מפסיק לתת לנסיבות להחליט עבורי. כאן מתרחש המעבר החשוב ביותר :מבקשה לכיוון. בקשה אומרת מה הייתי רוצה שיקרה. כיוון אומר לאן אני מתחיל ללכת. אלה אינם אותו דבר .אדם יכול לבקש דברים שאינם בידיו כלל ,והוא רשאי ואף צריך להתפלל עליהם .אבל בתוך הבקשות הגדולות יש לעיתים גם כיוון שנוגע לחלקו שלו.

אני מבקש שלום בבית .אינני שולט באדם האחר ,אבל אני יכול לבחור כיצד אני נכנס לשיחה. אני מבקש נחת מן הילדים .אינני שולט בכל הבחירות שלהם ,אבל אני יכול לשאול איזה אבא אני רוצה להיות עבורם. אני מבקש הצלחה .אינני שולט בתוצאה ,אבל אני יכול לבחור את צורת העבודה שלי. אני מבקש בריאות .אינני שולט בכל מה שיקרה לגופי ,אבל יש הרגלים שנמסרו לאחריותי. אני מבקש קרבת אלוקים .אינני יכול לייצר חוויה רוחנית לפי הזמנה, אבל אני יכול להחליט אם יהיה בחיי זמן שבו אני פוגש תורה ותפילה בלי שהן נדחקות תמיד לסוף הרשימה. התפילה אינה מבטלת את האחריות ,והאחריות אינה מחליפה את התפילה. זו נקודה יסודית .יש דברים שעליהם האדם יכול רק להתפלל ולעשות השתדלות .יש דברים שנמסרו לבחירתו .ויש מקומות שבהם שני העולמות נפגשים .הוא מבקש מן הקב"ה סייעתא דשמיא ,ובאותה שעה נדרש לעשות את חלקו. דוד המלך אומר" :הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך" (תהלים פו ,יא) .יש כאן בקשה נפלאה" :הורני" ,למד אותי ,הראה לי את הדרך .אבל מיד אחריה באה התנועה האנושית" :אהלך" .הדרך ניתנת מלמעלה ,אבל מישהו צריך ללכת בה. רבי יונה גירונדי מתאר בתחילת שערי תשובה את התשובה כתנועה של עזיבת הדרך הרעה ושיבה אל ה' ,ומעמיד את עזיבת החטא כאחד מעיקרי התשובה .רבי יונה גירונדי ,שערי תשובה (שער א ,אות י) .לא די בכך שהאדם מצטער על הדרך שבה הלך .צריך להגיע רגע שבו הוא מתחיל ללכת אחרת.

וזה אולי המקום שבו הסימנים יכולים להפוך ממנהג של לילה אחד לכלי של שנה שלמה .לא אם ננסה לזכור כל יום מה אכלנו ,אלא אם נצליח לקחת מכל בקשה שאלה אחת שתלך איתנו. לא רק "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" ,אלא :מה אני יכול לעשות כדי שהמפגש איתי יהיה השנה מעט יותר מתוק לאנשים שאני אוהב? לא רק "שירבו זכויותינו" ,אלא :איזו זכות אני באמת רוצה להרבות? לא רק "שנהיה לראש ולא לזנב" ,אלא :באיזה תחום אני רוצה להפסיק לחיות רק כתגובה ולהתחיל לבחור? ברגע הזה הסימן מפסיק להיות מאכל ונעשה מצפן. מצפן אינו הולך במקומנו .הוא אינו מסיר מכשולים .הוא אינו מבטיח שהדרך תהיה קלה .הוא עושה דבר אחד בלבד :כאשר אנחנו מתחילים לסטות ,הוא מזכיר לנו היכן הכיוון. וזה דבר שאנחנו זקוקים לו מאוד ,מפני שהסטיות הגדולות בחיים מתחילות לעיתים קרובות בצעדים קטנים מאוד .אדם אינו מחליט ביום אחד להזניח את המשפחה .הוא נשאר עוד שעה בעבודה ,ועוד ערב אחד עונה להודעות ,ועוד פעם אומר לילד "אחר כך" .אדם אינו מחליט להפסיק ללמוד .הוא מפספס יום אחד ,אחר כך עוד אחד ,ואז הקביעות שהייתה פעם חלק מחייו נעשית זיכרון. גם הדרך חזרה בנויה לעיתים מצעדים קטנים. שיחה אחת. שעה אחת. פעם אחת שבה הוא סוגר את הטלפון. פעם אחת שבה הוא עוצר לפני שהוא עונה. פעם אחת שבה הוא קם למרות שאין לו חשק. פעם אחת שבה הוא אומר "טעיתי". פעם אחת שבה הוא בוחר אחרת מן האוטומט.

שנה אינה משתנה ביום אחד ,אבל יום אחד יכול להיות המקום שבו שנה מתחילה להשתנות. ופה יש רעיון חשוב מאוד מן המחקר הפסיכולוגי על כוונות ויישומן. הפסיכולוג פטר גולוויצר חקר את מה שמכונה "implementation ,"intentionsכוונות יישום ,שבהן האדם אינו מסתפק במטרה כללית אלא קושר את ההתנהגות הרצויה למצב מוגדר :כאשר יתרחש מצב מסוים ,אעשה פעולה מסוימת .פטר גולוויצרImplementation , (American Intentions: Strong Effects of Simple Plans ,Psychologistכרך ,54גיליון ,1999 ,7עמ' .)493-503 שוב ,אין כאן ניסיון להסביר את מנהגי חז"ל באמצעות מחקר מודרני. אבל הממצא מאיר בעוצמה את הפער שבין רצון כללי לבין החלטה שפוגשת רגע ממשי" .אני רוצה להיות סבלני יותר" היא שאיפה" .כאשר אני מרגיש שאני עומד לצעוק ,אעצור לפני שאני עונה" כבר מתחיל להיות מסלול פעולה. "אני רוצה ללמוד יותר" הוא רצון" .בימים ראשון ,שלישי וחמישי בשעה שמונה אני יושב ללמוד" כבר נותן לרצון כתובת. "אני רוצה להיות יותר עם הילדים" הוא משפט יפה" .כשאני נכנס הביתה בשעה שבע ,הטלפון נשאר בחדר אחר במשך חצי שעה" מתחיל להפוך אותו לחיים. אולי זו אחת הדרכים לקחת את הסימנים ברצינות .לא להסתפק במה שאנחנו מבקשים ליד השולחן ,אלא לבחור מתוך הבקשה נקודה אחת שאפשר יהיה לזהות אותה ביום רגיל. מפני שבלי נקודת מפגש כזאת ,ההחלטה נשארת תלויה באוויר. אדם אומר "השנה אני רוצה להיות אדם רגוע יותר" .אבל מתי בדיוק הוא אמור להיות רגוע יותר? כאשר הכול רגוע ממילא? העבודה מתחילה דווקא ברגע שבו משהו משתבש.

אדם אומר "השנה אני רוצה להיות בעל טוב יותר" .אבל באיזה רגע זה ייבחן? אולי כאשר הוא חוזר הביתה עייף ומישהו רוצה לדבר. אדם אומר "השנה אני רוצה להיות אדם שמכבד את הוריו יותר" .אולי זה ייבחן בשיחת הטלפון שהוא דוחה כבר שלושה ימים. החיים אינם משתנים כאשר אנחנו מנסחים ערכים יפים .הם משתנים כאשר הערכים מקבלים פגישה ביומן עם רגע אמיתי. ואולי משום כך התפוח בדבש הוא רק ההתחלה. הוא נותן למתיקות טעם. אבל אחר כך צריך לתת לה כתובת. איפה אני רוצה שהמתיקות הזאת תופיע? מי צריך לטעום אותה ממני? באיזה רגע היא בדרך כלל נעלמת? מה גורם לי להפוך מאדם שמבקש מתיקות לאדם שמייצר מרירות? ומה אעשה בפעם הבאה שהרגע הזה יגיע? אלה כבר אינן שאלות של מנהג. אלה שאלות של חיים. ואולי כאן מתגלה כוחו הגדול של הסימן :הוא מתחיל בחפץ קטן ,אבל אם אנחנו נותנים לו לעבוד עלינו באמת ,הוא יכול להסתיים בהחלטה גדולה. לא החלטה דרמטית שאנחנו מבטיחים לקיים לנצח. החלטה מדויקת מספיק כדי לפגוש אותנו מחר. כי בסופו של דבר ,התפוח ייעלם ,הדבש ייגמר ,המחזור יחזור לארון והחג יחלוף .מה שיקבע אם הסימן היה רגע יפה או התחלה של משהו עמוק יותר הוא לא כמה התרגשנו כאשר אמרנו את ה"יהי רצון". אלא האם כאשר יגיע הרגע שבו נצטרך לבחור ,נזכור מה באמת ביקשנו.

וכאן אפשר להגיע אל נקודה נוספת ,שאולי הופכת את כל המבט על הסימנים .עד עכשיו שאלנו כיצד הסימן עוזר לנו לזכור את הבקשה וכיצד הבקשה יכולה להפוך לכיוון מעשי .אבל אולי יש לסימנים תפקיד נוסף, עדין יותר :הם מכריחים אותנו להכיר בכך שלא כל מה שאנחנו רוצים מן השנה נמצא בידיים שלנו .האדם מבקש ,פועל ,מתכנן ומקבל החלטות, אבל בסופו של דבר הוא יושב מול מאכל קטן ואומר "יהי רצון מלפניך". שלוש המילים האלה משנות הכול. אנחנו חיים בתקופה שמלמדת אותנו לחשוב כמעט על כל תחום במונחים של שליטה .אם ננהל נכון את הזמן ,נבנה תוכנית עבודה ,נציב מטרות ,נאמץ הרגלים ,נמדוד ביצועים ונשפר תהליכים ,נוכל להגיע כמעט לכל מקום .יש הרבה אמת בחשיבות של תכנון ,משמעת ואחריות, ואדם אינו רשאי להפוך אמונה לתירוץ לפסיביות .אבל בתוך כל עולם ההתפתחות האישית מסתתרת לעיתים אשליה מסוכנת :אם אעשה הכול נכון ,החיים יהיו חייבים להסתדר לפי התוכנית. והחיים אינם חותמים על ההסכם הזה. אפשר לאכול נכון ולהיות חולה. אפשר לחנך במסירות ולראות ילד בוחר דרך שלא רצינו. אפשר לעבוד ביושר ובחכמה ועסק עדיין יכול להיכשל. אפשר להיות בן זוג מסור ועדיין לעבור תקופה מורכבת מאוד בנישואין. אפשר לתכנן שנה לפרטי פרטים ,ובטלפון אחד כל לוח השנה יכול להיכתב מחדש. אחריות היא חובה .שליטה מוחלטת היא אשליה. אולי משום כך דווקא ברגע שבו האדם מסמן לעצמו מה הוא רוצה מן השנה ,הוא אינו אומר "כך יהיה" .הוא אומר "יהי רצון מלפניך" .הוא מבקש .הבקשה עצמה מכירה בגבול .יש לי רצון ,אבל אינני בעל הבית על המציאות .יש לי אחריות ,אבל אינני מנהל את העולם.

רבי מנחם המאירי ,בביאורו לסוגיית הסימנים ,מדגיש שהדברים נועדו לעורר את האדם לתפילה ולתקווה ולא להעמיד את הסימן כמנגנון שמכריע את העתיד .רבי מנחם המאירי ,בית הבחירה (הוריות יב ע"א). דווקא משום שהסימן אינו שולט במציאות ,הוא יכול להפנות את האדם אל מי שהמציאות בידו. וזה יוצר פרדוקס נפלא .מצד אחד ,כל המהלך שלנו דורש מן האדם לקחת אחריות .אם אתה מבקש מתיקות ,שאל כיצד אתה מכניס מתיקות .אם אתה מבקש ריבוי של טוב ,בדוק מה אתה מרבה .אם אתה מבקש שינוי ,תן לו צורה מעשית .מצד שני ,באותה נשימה האדם צריך לזכור שגם אחרי שיעשה את כל זה ,התוצאה אינה רכושו. האיזון הזה קשה מאוד .בני אדם נוטים לברוח לאחד משני הצדדים .יש מי שאומר "הכול בידי שמים" ומשתמש במשפט כדי לא לעשות את מה שנמסר לידיו .ויש מי שחי כאילו הכול תלוי בו ,ואז כל תקלה הופכת לכישלון אישי וכל דבר שאינו מסתדר מאיים לפרק אותו. היהדות אינה נותנת לנו את הנוחות של אף אחד מן הקצוות .היא דורשת מן האדם לפעול כאדם בעל אחריות ,ובאותה שעה לזכור שהוא נברא ולא בורא. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מעמיד את הבחירה החופשית כאחד מיסודות עבודת התשובה וכותב" :רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" .רבי משה בן מימון, הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תשובה ה ,א) .האדם אינו רשאי לומר שאין משמעות לבחירותיו .יש לו תחום שנמסר בידו ,ובתחום הזה הוא נדרש לבחור. אבל אותו רמב"ם עצמו ,כאשר הוא עוסק בתפילה בעת צרה ,מתאר את הצעקה אל הקב"ה כחלק מדרכי התשובה וההכרה שהמציאות אינה הפקר .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תעניות א, א-ג) .האדם פועל ,מתקן ,בוחר ,ובאותה שעה הוא מתפלל.

הבגרות הרוחנית מתחילה אולי במקום שבו האדם יודע להבחין בין מה שנמסר לאחריותו לבין מה שמעולם לא נמסר לשליטתו. כמה סבל היה נחסך מאיתנו אילו היינו יודעים לעשות את ההבחנה הזאת בזמן אמת .אנחנו מאשימים את עצמנו בדברים שלא יכולנו לשלוט בהם, ובאותה שעה לפעמים מתחמקים מאחריות דווקא במקומות שבהם יכולנו לבחור. אדם אינו יכול לשלוט בשאלה אם מישהו יכעס עליו ,אבל הוא יכול לבחור כיצד לדבר. הוא אינו יכול לשלוט בתוצאה של כל החלטה ,אבל הוא יכול לבדוק אם קיבל אותה ביושר ובאחריות. הוא אינו יכול להבטיח שהילד שלו ילך בדרך שהוא מבקש ,אבל הוא יכול לבחור איזה בית לבנות סביבו. הוא אינו יכול להבטיח שהעסק יצליח ,אבל הוא יכול לבחור אם לנהל אותו ביושר ,באחריות ובחכמה. הוא אינו יכול לשלוט במה שקרה בעבר ,אבל הוא יכול לבחור מה יעשה עם מה שקרה. יש דברים שעליהם אנחנו צריכים לעבוד ,ויש דברים שעליהם אנחנו צריכים להתפלל ,ויש דברים שבהם אנחנו צריכים לעשות את שניהם. ופה הסימנים נעשים שיעור מופלא בענווה .האדם מחזיק את הסימן ביד, אבל אינו מחזיק את השנה ביד .הוא טועם את התפוח ,אבל אינו יודע מה יטעם בחודשים הבאים .הוא מבקש מתיקות ,אבל אינו יכול להבטיח לעצמו שלא יהיו רגעים מרים .הוא מבקש ריבוי זכויות ,אבל אינו יודע אילו ניסיונות יעמדו לפניו .הוא מבקש חיים ,ובאותו רגע ממש נזכר שהחיים עצמם הם מתנה. אולי לכן דווקא תחילת השנה מתאימה כל כך למעמד הזה .אנחנו עומדים מול שנים עשר חודשים ריקים מבחינתנו .אנחנו יכולים לפתוח יומן ולכתוב בו פגישות ,חופשות ,אירועים ותוכניות ,אבל רוב הדברים המשמעותיים ביותר שיתרחשו בו עדיין אינם כתובים.

איננו יודעים איזו שיחה תשנה משהו בחיים. איננו יודעים איזה אדם נפגוש. איננו יודעים איזו דלת תיפתח. איננו יודעים איזו דלת תיסגר. איננו יודעים איזה ניסיון ידרוש מאיתנו כוחות שלא ידענו שיש לנו. ואיננו יודעים איזה רגע קטן יהפוך לזיכרון שנישא שנים. אנחנו נכנסים לשנה עם תוכניות ,אבל בלי תסריט. וזה מפחיד. אבל יש בזה גם משהו משחרר. מפני שאם אינני מנהל את כל התוצאות ,אני גם איני חייב לשאת על כתפיי את כל העולם .אני צריך לשאת את האחריות שלי .זה מספיק כבד. אינני צריך להוסיף עליה גם אחריות על דברים שמעולם לא היו בידיי. ופה אפשר להבין מחדש את הביטוי "יהי רצון" .הוא אינו משפט של חולשה .הוא גם אינו ויתור על עשייה .הוא רגע שבו האדם אומר :זה מה שאני רוצה ,זה מה שאני מבקש ,זה מה שאני מוכן לעבוד עליו ,ואת התוצאה אני מניח לפני הקב"ה. יש בזה ענווה. יש בזה אמונה. ויש בזה גם כוח נפשי עצום. מפני שאדם שחושב שהתוצאה כולה בידיו מפחד מאוד מכישלון .אם הכול תלוי בי ,כל כישלון אומר משהו מוחלט עלי .אבל כאשר האדם יודע שהוא אחראי למאמץ ,לבחירה ,ליושר ולהשתדלות ,בעוד שהתוצאה תלויה בגורמים רבים ובראש ובראשונה בהשגחת הקב"ה ,הוא יכול לפעול בעוצמה בלי להפוך כל תוצאה לפסק דין על ערכו.

אין פירוש הדבר שהתוצאה אינה חשובה .ודאי שהיא חשובה .אבל היא אינה המדד היחיד לאמת של הדרך. אדם יכול לעשות דבר נכון ולא לקבל מיד תוצאה טובה. הוא יכול לבקש סליחה והאחר עדיין לא יהיה מוכן לסלוח. הוא יכול לשנות את דרכו והסביבה עדיין תחשוד בו. הוא יכול להשקיע בילד ולא לראות מיד שינוי. הוא יכול להתפלל ולא לדעת מה נעשה בתפילתו. אנחנו רגילים למדוד את החיים לפי מה שקרה .האמונה מלמדת אותנו למדוד גם לפי מה שבחרנו להיות בתוך מה שקרה. וזה מחזיר אותנו אל הסימנים בדרך מפתיעה .אולי אנחנו אוכלים את הבקשות שלנו דווקא כדי לחבר בין שני העולמות האלה .מצד אחד, הבקשה צריכה להיכנס אל החיים ,לקבל צורה ולהוליד אחריות .מצד שני ,אנחנו אומרים עליה "יהי רצון מלפניך" כדי שלא נשכח שהחיים אינם פרויקט פרטי שאנחנו מנהלים לבד. האדם לוקח את התפוח ביד. זו הפעולה שלו. הוא מברך. הוא טועם. הוא מבקש. אבל השנה עצמה נשארת בידיו של הקב"ה. הסימן נמצא ביד האדם .העתיד אינו. ויש משהו כמעט סמלי בתמונה הזאת .בתחילת השנה אנחנו מחזיקים לרגע דבר קטן מאוד ,ובאותה שעה מבקשים על דברים גדולים מאוד. אולי הפער הזה עצמו מלמד אותנו את מקומנו .אנחנו יכולים להחזיק

תפוח .אנחנו יכולים להחזיק החלטה .אנחנו יכולים להחזיק רגע של בחירה .איננו יכולים להחזיק שנה שלמה. ואולי איננו צריכים. אנחנו צריכים לדעת מה לעשות עם הרגע שנמצא בידינו עכשיו. מחר יהיה רגע אחר. ואחריו עוד אחד. כך תיבנה השנה. לא מתוך היכולת לשלוט בה מראש ,אלא מתוך היכולת לפגוש שוב ושוב את החלק שנמסר לידינו ולהביא אליו את האדם שאנחנו מבקשים להיות. ראש השנה אינו נותן לנו שליטה בשנה החדשה .הוא נותן לנו הזדמנות לבחור כיצד להיכנס אליה. ואז הסימנים מקבלים משמעות חדשה לגמרי .הם אינם הבטחה שהשנה תהיה כפי שביקשנו .הם אינם חוזה עם העתיד .הם אפילו אינם ניסיון לדעת מה יהיה. הם רגע שבו האדם מעז לומר לפני הקב"ה מה הוא רוצה ,ובאותה שעה מוכן לשאול מה מן הרצון הזה דורש גם ממנו משהו. וכאן אנחנו מתקרבים אל השאלה האחרונה של היצירה הזאת :אם הסימן נועד לעורר רצון ,תפילה ,זיכרון ואחריות ,מה היה קורה אילו לא היינו מסיימים את סדר הסימנים באמירת "יהי רצון" ,אלא לוקחים מכל "יהי רצון" שאלה אחת אל תוך השנה? אולי אז היינו מגלים שהסימנים אינם רק הדרך שבה אנחנו פותחים את השנה. הם יכולים להיות הדרך שבה אנחנו לומדים לקחת את ראש השנה איתנו גם אחרי שהוא נגמר.

ואולי עכשיו ,אחרי שעברנו דרך ארוכה כל כך ,אפשר לחזור אל אותה תמונה פשוטה שבה פתחנו .שולחן ראש השנה .משפחה יושבת יחד. תפוח ,דבש ,תמר ,רוביא ,כרתי ,סילקא ,קרא ,רימון וראש מונחים על השולחן לפי מנהגי הקהילות השונות .הדברים נראים בדיוק כפי שנראו בתחילת הדרך ,אבל אולי אנחנו כבר איננו מסוגלים לראות אותם באותה צורה .מפני שעכשיו השאלה איננה רק איזה "יהי רצון" אומרים על כל מאכל .השאלה היא מה אנחנו עושים עם ה"יהי רצון" אחרי שאמרנו אותו. יש משהו כמעט מטלטל במילים האלה" :יהי רצון מלפניך" .האדם עומד בתחילתה של שנה שאין לו מושג מה תביא איתה ,והוא מעז להביא לפני הקב"ה את הרצונות שלו .הוא מבקש חיים ,ברכה ,מתיקות ,ריבוי זכויות, סילוק אויבים וגזרות קשות ,ראש ולא זנב .הוא מבקש על עצמו ,על משפחתו ,על עמו ועל העתיד שעדיין אינו מכיר .אבל בתוך כל הבקשות האלה יכולה להסתתר שאלה נוספת ,שאינה כתובה בנוסח :מה מן הדברים שאני מבקש מן הקב"ה מחייב גם אותי לחשוב מחדש על הדרך שבה אני חי? לא כל בקשה יכולה להפוך למעשה .אדם המבקש רפואה אינו יכול לרפא את עצמו בכוח הרצון .אדם המתפלל על ילדיו אינו יכול לבחור במקומם .אדם המבקש פרנסה אינו יכול להבטיח שהשוק יתנהל כפי שהוא רוצה .אדם המתפלל על שלום עם אויבים אינו מחזיק בידו את החלטותיהם .חשוב לומר זאת ,מפני שאסור להפוך את עבודת ראש השנה לרעיון פשטני שלפיו אם רק נעשה מספיק ,נקבל בהכרח את התוצאה שאנחנו רוצים. אבל לצד כל הדברים שאינם בידינו קיימים דברים שכן נמסרו לבחירתנו. וכאשר אנחנו אומרים "יהי רצון" ,אפשר לפעמים להוסיף בלב שאלה אחת :ומה החלק שלי בתוך הרצון הזה? אם אני מבקש שנה מתוקה ,אולי אין בידי להבטיח שכל מה שיקרה בה יהיה מתוק .אבל יש בידי לשאול אם אני אדם שמוסיף מתיקות או מרירות למקומות שאליהם אני נכנס.

אם אני מבקש שירבו זכויותיי ,אינני יודע אילו הזדמנויות יזמן לי הקב"ה השנה .אבל אני יכול לשאול איזו זכות אחת אני רוצה להרבות כבר מן השבוע הראשון. אם אני מבקש להיות לראש ולא לזנב ,אינני מבקש שליטה על אחרים. אבל אני יכול לשאול באיזה מקום בחיי הגיע הזמן להפסיק להיסחף ולהתחיל לבחור מתוך ערכים. אם אני מבקש שנה טובה ,אינני יכול להכתיב את כל האירועים שיתרחשו בה .אבל אני יכול לשאול איזה אדם אני רוצה להיות בתוך האירועים שיבואו. אולי כל "יהי רצון" צריך להשאיר אחריו לא רק בקשה כלפי שמים ,אלא גם שאלה בתוך האדם. וזו יכולה להיות דרך אחרת לחלוטין לעשות את סדר הסימנים .לא להאריך אותו בשיחות עד שהילדים יאבדו סבלנות ולא להפוך את שולחן החג לסדנה להתפתחות אישית .המנהג צריך להישאר מנהג ,התפילה תפילה והשולחן שולחן .אבל האדם יכול לקחת איתו דבר אחד .לא עשרה .לא רשימת החלטות שתקרוס בתוך שבוע .דבר אחד שהוא באמת שמע כאשר אמר את הבקשה. אולי עבור אדם אחד תהיה זו המתיקות. הוא יחשוב על הטון שבו הוא מדבר בבית .לא על האישיות כולה ,לא על כל מערכות היחסים ,אלא על הטון .הוא יחליט שבשנה הזאת הוא רוצה שהאנשים הקרובים אליו ישמעו ממנו פחות חדות ויותר רכות .לא מפני שאסור לו לכעוס ולא מפני שכל ויכוח צריך להיעלם ,אלא מפני שהוא הבין פתאום שאי אפשר לבקש שנה מתוקה ולהתעלם מן הטעם שהמילים שלו משאירות בפה של אחרים. אצל אדם אחר יהיה זה הריבוי. הוא יבין שהשנה אינו רוצה רק להפסיק דברים רעים .הוא רוצה להרבות משהו טוב .אולי עוד עשר דקות של לימוד .אולי שיחת טלפון שבועית

להורה מבוגר .אולי חסד קבוע .אולי ערב אחד שבו הוא באמת נמצא עם הילדים .אולי ברכה אחת ביום שבה הוא עוצר ולא בולע את המילים. אצל אדם אחר יהיה זה הראש. הוא יגלה כמה מן החיים שלו מנוהלים מתוך תגובה .אנשים מצפים ,והוא מגיב .הטלפון קורא ,והוא מגיב .העבודה דורשת ,והוא מגיב .מישהו כועס ,והוא מגיב .החברה מגדירה הצלחה ,והוא רץ .אולי השנה הוא רוצה להחזיר לעצמו מקום אחד שבו הוא שואל לפני שהוא מגיב :מה נכון לי לעשות כאן לפני הקב"ה? לא מה כולם עושים ,לא מה יגרום לי להיראות טוב ולא מה ייתן לי סיפוק מיידי .מה נכון. לפעמים שנה חדשה מתחילה משאלה אחת שהאדם מסכים לא לברוח ממנה. לא צריך להחזיק את כל השנה בראש .זו משימה בלתי אפשרית .אף אדם אינו מסוגל לחיות שלוש מאות שישים וחמישה ימים ברגע אחד .הוא יכול לחיות את היום הזה .כאשר יגיע מחר ,הוא יחיה את מחר .אולי אחת הטעויות שלנו בראש השנה היא שאנחנו מנסים לקבל החלטות בגודל של שנה ,בעוד שהחיים תמיד מגיעים אלינו בגודל של רגע. אנחנו אומרים :השנה אהיה סבלני. אבל השנה אינה עומדת עכשיו מולנו. הילד שיעצבן אותנו ביום רביעי יעמוד מולנו. אנחנו אומרים :השנה אשמור יותר על הזמן. אבל השנה אינה מבזבזת לנו זמן. הטלפון שנפתח בעוד שעה יעשה זאת. אנחנו אומרים :השנה אהיה אדם שמח יותר. אבל השנה אינה מבקשת מאיתנו שמחה. הרגע שבו משהו לא ילך לפי התוכנית יבקש מאיתנו לברר כיצד אנחנו מגיבים.

החיים אינם מבקשים מאיתנו לקיים עכשיו את כל ההחלטות של השנה. הם מביאים לנו בכל פעם רגע אחד שבו אפשר לבחור. ופה אולי הסימן הקטן מתאים כל כך .הוא אינו תוכנית אסטרטגית לשנים עשר חודשים .הוא קטן .אפשר להחזיק אותו ביד .אולי הוא מלמד אותנו שגם שינוי גדול אינו חייב להתחיל מדבר גדול .לפעמים אדם צריך דבר קטן מספיק כדי שיוכל באמת לעשות אותו ,אבל משמעותי מספיק כדי שכאשר יחזור עליו שוב ושוב הוא יתחיל לשנות משהו עמוק. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב על כוחו של מעשה אחד ברגע של הכרעה" :צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב ,וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה ...עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות" .רבי משה בן מימון, הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תשובה ג ,ד). אין פירוש הדברים שכל פעולה קטנה נראית בעינינו דרמטית .להפך .רוב המצוות ורוב הבחירות הטובות נעשות בלי תזמורת ברקע .אדם שותק במקום שבו היה יכול לבייש .נותן צדקה שאיש אינו רואה .קם ללמוד למרות העייפות .מתנצל בפני ילד .מוותר על מילה .סוגר מסך .מתקשר לאדם בודד .אומר אמת במקום שבו היה נוח לעגל אותה. העולם ממשיך להיראות אותו עולם. אבל משהו הוכרע. אנחנו מחפשים לפעמים החלטה שתשנה את כל החיים ,בעוד שהחיים עצמם משתנים דרך אלפי הכרעות שאף אחת מהן אינה נראית בזמן אמת כמו "שינוי החיים". וזה יכול להיות אחד המסרים העמוקים ביותר של הסימנים .אנחנו מתחילים את השנה בדברים קטנים מפני שהשנה עצמה תיבנה מדברים קטנים .לא רק מן האירועים הגדולים שנזכור בסופה ,אלא מן האופן שבו דיברנו ,הקשבנו ,השתמשנו בזמן ,ניהלנו את הכסף ,הגבנו לפגיעה,

שמחנו בטובתו של אדם אחר ,קיימנו הבטחות והתייחסנו למי שלא היה לנו שום אינטרס להרשים. בסופו של דבר ,האדם שאנחנו נהיה בערב ראש השנה הבא לא ייווצר רק מן ההחלטות שנקבל עכשיו .הוא ייווצר מן הדברים שנעשה שוב ושוב כאשר אף אחד לא יאמר לנו שאלה "סימני השנה". אולי משום כך אסור שהסימנים יהפכו למבחן של הצלחה .אם אדם לקח על עצמו דבר ונפל ,אין פירוש הדבר שהלילה היה חסר משמעות .אם הוא שכח את הבקשה במשך חודש ונזכר בה אחר כך ,הוא יכול לחזור. אם הדרך התבררה כקשה יותר מכפי שחשב ,הוא יכול לדייק אותה. רבי נחמן מברסלב מדבר פעמים רבות על כוח ההתחלה מחדש ,ובאחת משיחותיו מובא" :אין טוב להיות זקן ,הן חסיד זקן והן צדיק זקן ...רק בכל פעם להתחיל מחדש" .רבי נחמן מברסלב ,שיחות הר"ן (שיחה נא). אין הכוונה למחוק את כל מה שנבנה ,אלא לא לתת להרגל ולתחושת "כבר ניסיתי" לסגור את האפשרות להתחלה נוספת. וזה מתאים כל כך לראש השנה .אנחנו חוזרים בכל שנה לאותו שולחן מפני שאף שנה אינה פוטרת אותנו מן הצורך להתחיל שוב .אולי אמרנו את אותו "יהי רצון" לפני שנה ולא חיינו אותו כפי שרצינו .אולי אפילו לפני עשר שנים .ובכל זאת אנחנו אומרים אותו שוב. אפשר לראות בכך כישלון. אבל אפשר לראות בכך דבר אחר לחלוטין. אולי העובדה שאנחנו עדיין מבקשים היא עצמה עדות לכך שמשהו בתוכנו עדיין מסרב לוותר. עדיין חשוב לנו שיהיה טוב. עדיין חשוב לנו שיהיה מתוק. עדיין אנחנו רוצים להרבות זכויות. עדיין אנחנו רוצים שהרע יסתלק. עדיין אנחנו רוצים להיות לראש.

עדיין אנחנו מאמינים שהשנה הבאה אינה מוכרחה להיות העתק מדויק של השנה הקודמת. וזו אינה אמונה קטנה. אדם יכול להתאכזב מעצמו פעמים רבות ועדיין להגיע לראש השנה ולומר "יהי רצון" .הוא יודע כמה החלטות לא קיים .הוא מכיר את החולשות .הוא אינו תמים .ובכל זאת הוא לוקח שוב את התפוח. אולי התפוח הזה אומר משהו גם עליו. הוא אומר :עדיין לא סיימת. עדיין אפשר לבקש. עדיין אפשר לבחור. עדיין אפשר להתחיל. אבל יש כאן עוד נקודה אחת שבלעדיה היצירה הזאת לא תהיה שלמה. אנחנו מדברים הרבה על מה האדם מבקש לעצמו ,אבל סביב שולחן הסימנים הוא בדרך כלל אינו יושב לבדו .יש סביבו משפחה .ילדים מסתכלים .לפעמים נכדים .אולי מבלי להתכוון ,אנחנו לא רק אוכלים סימנים .אנחנו מלמדים את הדור הבא מה ראוי לבקש. ילד יושב ליד השולחן ושומע את המבוגרים מבקשים. מה הוא לומד? הוא לומד שיש דברים שראוי לרצות. שזכויות הן דבר שכדאי להרבות. שטוב ומתוק הם דברים שמבקשים מן הקב"ה. שיש רוע שאנחנו רוצים שיסתלק. שיש משמעות לכך שהאדם יהיה לראש ולא לזנב. אבל הוא לומד עוד משהו ,אולי חזק יותר מן המילים .הוא מסתכל כיצד האנשים שאומרים את הבקשות האלה חיים.

אם אנחנו מבקשים מתיקות ואחר כך מדברים זה לזה במרירות ,הילד קיבל שיעור. אם אנחנו מבקשים ריבוי זכויות ורואה אותנו מרבים חסד ,הוא קיבל שיעור אחר. אם אנחנו אומרים "יהי רצון מלפניך" והוא רואה אנשים שיודעים גם להודות על מה שקיבלו ולא רק לבקש את מה שחסר ,הוא לומד תפילה. הילדים שלנו לא רק שומעים את ה"יהי רצון" שלנו .הם רואים מה נעשה ממנו. אולי זו אחת הסיבות היפות ביותר לקחת את הסימנים ברצינות .לא בכבדות .לא להפוך את החג למבחן מוסרי .אלא להבין שבאותו רגע פשוט אנחנו מעבירים משהו הלאה .זיכרון .טעם .שפה של תפילה. אמונה שאפשר לבקש מן הקב"ה .אמונה שיש דברים שראוי להרבות ויש דברים שראוי לסלק. מי יודע ,אולי בעוד חמישים שנה ילד שיושב עכשיו ליד השולחן יחזיק תפוח בדבש בבית שלו ,ופתאום ייזכר בקול שבו אביו אמר "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". האב כבר אולי לא יהיה ליד השולחן. אבל הקול יהיה. הטעם יהיה. הבקשה תהיה. לפעמים סימן קטן מחזיק בתוכו שרשרת של דורות. ופה אפשר לחזור סוף סוף אל השאלה הראשונה :למה אנחנו אוכלים את הבקשות שלנו? אולי מפני שמילים לבדן עלולות לעבור מהר מדי. אולי מפני שהאדם זקוק לפעמים לראות את הדבר שהוא מבקש. אולי מפני שטעם יכול להפוך לעוגן של זיכרון.

אולי מפני שהסימן מכריח אותנו לעצור ולברר מה אנחנו באמת רוצים. אולי מפני שהוא מזכיר לנו שיש הבדל בין מה שאנחנו מבקשים מן הקב"ה לבין החלק שנמסר לאחריותנו. ואולי מפני שיש בקשות גדולות מדי מכדי שיישארו רק בפה. אנחנו מבקשים שנה טובה ומתוקה. אחר כך התפוח נגמר. וזה בדיוק הרגע שבו הבקשה מתחילה. כי עכשיו צריך להכניס מתיקות אל המילים. עכשיו צריך להרבות טוב. עכשיו צריך לבחור. עכשיו צריך להתפלל. עכשיו צריך לדעת גם לשחרר את מה שאינו בשליטתנו. עכשיו צריך לקום אחרי שנופלים ולהתחיל שוב. עכשיו מתחילה השנה שעליה ביקשנו. אולי לכן אנחנו אוכלים את הבקשות שלנו בלילה הראשון של השנה :כדי להזכיר לעצמנו שהדברים שאנחנו באמת מבקשים מן הקב"ה אינם אמורים להישאר רק דברים שאמרנו .אנחנו רוצים שהם ייכנסו אל החיים. ובערב ראש השנה הבא ,כאשר נשב שוב ליד השולחן וניקח שוב את אותו תפוח ,אולי השאלה הגדולה לא תהיה רק אם השנה שעברה הייתה מתוקה. אולי נשאל משהו אחר. האם אנחנו היינו מעט יותר מתוקים? לא רק האם התרבו לנו דברים טובים.

האם אנחנו הרבינו טוב? לא רק האם נפתחו לפנינו שערים. האם עברנו בשערים שכבר נפתחו? לא רק האם הקב"ה נתן לנו עוד שנה. מה עשינו עם השנה שהוא נתן לנו? ואז נוכל לקחת שוב את התפוח ,לטבול אותו בדבש ולומר את אותן מילים עתיקות שאמרנו בשנה שעברה. אבל אולי הפעם הן כבר לא יהיו אותן מילים. כי האדם שאומר אותן יהיה אדם שעבר שנה שלמה עם השאלה הזאת: מה מן הדברים שביקשתי מן הקב"ה אני מוכן גם להכניס אל החיים שלי?

הערת מסגרת: Preserve exact extracted source body. Do not rewrite, summarize, translate, or create thin/query pages. Work must apply live exact dedup and latest active gate status before publication.