האם סימן קטן בראש השנה משנה את העתיד, או דווקא את האדם שנכנס אליו?

האם באמת אפשר להשפיע על שנה שלמה באמצעות סימן קטן על שולחן החג? אנחנו אוכלים בראש השנה מאכלים שונים משום ש"סימנא מילתא היא", אבל מה באמת עושה הסימן ,והיכן עובר הגבול בינו לבין ניחוש? אולי הסימנים לא נועדו לגלות לנו מה יקרה בשנה החדשה ,אלא ללמד אותנו כיצד להיכנס אל עתיד שאיננו יודעים :להתפלל ,לבחור ,לקחת אחריות, …

האם באמת אפשר להשפיע על שנה שלמה באמצעות סימן קטן על שולחן החג? אנחנו אוכלים בראש השנה מאכלים שונים משום ש"סימנא מילתא היא", אבל מה באמת עושה הסימן ,והיכן עובר הגבול בינו לבין ניחוש? אולי הסימנים לא נועדו לגלות לנו מה יקרה בשנה החדשה ,אלא ללמד אותנו כיצד להיכנס אל עתיד שאיננו יודעים :להתפלל ,לבחור ,לקחת אחריות, ולהשאיר בידי הקב"ה את מה שמעולם לא היה בשליטתנו .הסימן אינו פותח לנו את העתיד .הוא מזכיר לנו לפני מי אנחנו נכנסים אליו. יש משפט אחד של חז"ל שאנחנו אומרים כמעט כמובן מאליו ,אבל אם נעצור לרגע ונקשיב למה שהוא אומר ,נגלה שהוא מעורר שאלה גדולה מאוד" :סימנא מילתא היא" ,סימן הוא דבר שיש בו משמעות .ומתוך העיקרון הזה אומר אביי שיהא אדם רגיל בראש השנה בקרא ,רוביא, כרתי ,סילקא ותמרי .הגמרא במסכת כריתות (דף ו ע"א); הגמרא במסכת הוריות (דף יב ע"א).

אנחנו מכירים את ההמשך .במשך הדורות הצטרפו מנהגים נוספים ,ועל שולחן ראש השנה הופיעו תפוח בדבש ,רימון ,ראש כבש ומאכלים שונים לפי מנהגי העדות .רבי יעקב בן אשר ,ארבעה טורים (אורח חיים סימן תקפג) .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיפים א-ב) .רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג, סעיף א). אבל הפעם איננו רוצים לשאול למה אנחנו זקוקים לדבר מוחשי כדי לבטא בקשה .את השאלה הזאת כבר ביררנו .עכשיו אנחנו רוצים לשאול שאלה הרבה יותר נוקבת :מה פירוש "סימנא מילתא היא"? מה בדיוק עושה הסימן? נניח שאדם אוכל תמר ואומר "יהי רצון שיתמו אויבינו ושונאינו" .האם משהו השתנה במציאות משום שהוא אכל תמר? נניח שהוא אוכל רוביא ומבקש שירבו זכויותיו .האם עצם העובדה ששמו של המאכל מזכיר ריבוי יכולה להשפיע על זכויותיו? אדם טובל תפוח בדבש ומבקש שנה טובה ומתוקה .האם המתיקות שנמצאת עכשיו בפיו מסוגלת באיזושהי דרך לגרום לכך שהחודשים הבאים יהיו מתוקים יותר? אם התשובה היא לא ,מתעוררת שאלה פשוטה :אז למה חז"ל אומרים "סימנא מילתא היא"? ואם התשובה היא כן ,אנחנו צריכים להבין היטב באיזה מובן ,מפני שכאן אנחנו מתקרבים אל גבול תורני רגיש מאוד. התורה אומרת במפורש" :לא תנחשו ולא תעוננו" (ויקרא יט ,כו) .התורה אינה מאפשרת לאדם לנהל את חייו באמצעות מערכת של סימנים שרירותיים ,כאילו אירוע חיצוני מקרי יכול להכתיב לו מה לעשות או לגלות לו את העתיד. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מגדיר את הניחוש בצורה ברורה מאוד. הוא מתאר אדם שאומר ,למשל ,שמכיוון שנפל דבר מפיו או אירע לו סימן מסוים ,הוא לא ילך למקום שתכנן ללכת אליו ,או שמכיוון שאירע דבר מסוים הוא יראה בכך הוראה כיצד לנהוג .רבי משה בן מימון, הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא ,ד).

והנה מגיע ראש השנה ,ואותו יהודי שהתורה אסרה עליו לנהל את חייו באמצעות ניחוש יושב ליד שולחן ומקיף את עצמו בסימנים. לא סימן אחד. סדרה שלמה. כאן ריבוי. כאן כריתה. כאן סילוק. כאן תום. כאן מתיקות. כאן ראש. והכול נעשה דווקא ביום שבו האדם עומד בדין על השנה הבאה. איך זה מסתדר? השאלה נעשית חזקה עוד יותר כאשר קוראים את הסוגיה בהקשרה. לפני דברי אביי במסכת כריתות מובאים דברים העוסקים בסימנים הקשורים למה שעתיד להתרחש .בתוך הדיון הזה מגיע אביי ואומר: "השתא דאמרת סימנא מילתא היא" ,ומתוך כך מורה על סימני ראש השנה .הגמרא במסכת כריתות (דף ה ע"ב עד דף ו ע"א). כלומר ,אי אפשר לפתור את הדברים באמירה פשוטה שאין לסימן שום משמעות ושמדובר רק בתזכורת נחמדה .לשון הגמרא עצמה דורשת מאיתנו להתייחס ברצינות למושג "סימן". אבל באותה שעה אי אפשר להפוך את הסימן לכוח עצמאי .היהדות אינה מלמדת שתמר מנהל את גורלו של האדם ,שתפוח מסוגל להמתיק גזר דין או שהשם הארמי של ירק הוא מנגנון שמפעיל את המציאות. אנחנו עומדים אפוא בין שתי טעויות אפשריות .מצד אחד ,לרוקן את דברי חז"ל מכל משמעות ולומר שהסימנים אינם אלא משחק מילים נעים

סביב שולחן החג .מצד שני ,לייחס למאכל עצמו כוח עצמאי שאינו עולה בקנה אחד עם יסודות האמונה. ובדיוק בתוך המתח הזה נמצאת השאלה הגדולה של היצירה הזאת. מהו סימן ביהדות? כדי להתחיל לענות ,צריך להבחין בין שני דברים שאנחנו רגילים לערבב ביניהם :סיבה וסימן. סיבה היא דבר שפועל ומייצר תוצאה .כאשר אדם מדליק אש והאש מחממת מים ,האש היא חלק מן הסיבה לכך שהמים התחממו .סימן אינו בהכרח סיבה .שלט שמורה "ירושלים" אינו גורם לירושלים להיות במקום שאליו הוא מצביע .הוא מפנה אליה. הטעות מתחילה כאשר האדם נותן לסימן את הכוח של הסיבה. אדם לובש בגד מסוים לפגישה חשובה מפני שבפעם הקודמת שבה לבש אותו הצליח .אם הבגד מזכיר לו ביטחון ומסייע לו להיכנס לפגישה רגוע, אפשר להבין את ההיגיון הפסיכולוגי .אבל אם הוא מתחיל להאמין שהבגד עצמו הוא שגרם להצלחה ולכן בלעדיו אין לו סיכוי ,משהו השתנה .החפץ שהיה סימן הפך בדמיונו לכוח שמנהל את המציאות. אנחנו עושים את המעבר הזה מהר יותר מכפי שאנחנו חושבים. ספורטאי מבצע פעולה מסוימת לפני משחק שבו הצליח .במשחק הבא הוא חוזר עליה .הוא מצליח שוב ,והטקס מתחזק .לאחר זמן הוא כבר מרגיש שאם לא יעשה אותו ,משהו רע עלול לקרות .לא משום שיש קשר סיבתי מוכח בין הפעולה לבין התוצאה ,אלא מפני שהמוח האנושי מתקשה מאוד לחיות בעולם שבו אין לנו שליטה מלאה. וזה כבר לוקח אותנו למקום הרבה יותר עמוק. אולי הצורך שלנו בסימנים אינו מתחיל ברצון לדעת את העתיד .הוא מתחיל בקושי לשאת את העובדה שאיננו יודעים אותו. אנחנו אוהבים ודאות. אנחנו רוצים לדעת שהעסקה תצליח לפני שנחתום.

שהנישואין יצליחו לפני שנתחתן. שהילד יהיה בסדר לפני שנקבל החלטה עבורו. שהטיפול יצליח לפני שנתחיל. שההשקעה תחזיר את עצמה לפני שנשקיע. שהדרך שבחרנו היא הנכונה לפני שנעשה את הצעד הראשון. אבל החיים אינם נותנים לנו את השירות הזה. חלק מן ההחלטות החשובות ביותר שלנו מתקבלות כאשר אין לנו אפשרות לדעת כיצד הן יסתיימו. ואז אנחנו מתחילים לחפש סימנים. לפעמים הסימן הוא אירוע. לפעמים אדם. לפעמים משפט ששמענו בדיוק ברגע מסוים. לפעמים חלום. לפעמים צירוף מקרים. לפעמים משהו שנפתח בספר. ולפעמים אנחנו אפילו אומרים לעצמנו" :אם יקרה עכשיו כך וכך ,אדע שזה הדבר הנכון". ברגע הזה צריך לעצור. מפני שיש הבדל עצום בין אדם שרואה באירוע משהו שמעורר אותו לחשוב ,להתפלל ולבחון את דרכו ,לבין אדם שמוסר לאירוע מקרי את הסמכות להחליט עבורו. הראשון משתמש בסימן כדי להתעורר .השני משתמש בסימן כדי לברוח מן האחריות להכריע.

וכאן דברי רבי ישעיה הלוי הורוביץ ,השל"ה הקדוש ,על סימני ראש השנה נעשים יסודיים מאוד .הוא מסביר שעיקר הסימנים אינו בפרי עצמו ,אלא בכך שהפרי נעשה לאדם מזכיר ,המעורר אותו לתפילה ולתשובה .כאשר הוא רואה רוביא הוא נזכר להתפלל שירבו זכויותיו ,וכאשר הוא רואה כרתי הוא נזכר להתפלל על כריתת שונאיו .רבי ישעיה הלוי הורוביץ ,שני לוחות הברית (מסכת ראש השנה ,נר מצוה ,אות כא). זו הבחנה עצומה. הסימן אינו אומר לאדם מה הקב"ה החליט .הוא גורם לאדם לפנות אל הקב"ה. התמר אינו מודיע שהאויבים יתמו. הוא מעורר תפילה שיתמו. הרוביא אינה מודיעה שהזכויות התרבו. היא מעוררת בקשה שירבו. התפוח אינו מבטיח שהשנה תהיה מתוקה. הוא נעשה נקודת מפגש שבה האדם מבקש מתיקות ממי שהשנה בידו. פתאום אפשר לראות את ההבדל בין סימני ראש השנה לבין ניחוש בצורה אחרת לחלוטין .בניחוש האדם מביט בסימן ושואל :מה הסימן אומר לי שהולך לקרות? בסימני ראש השנה האדם מביט בסימן ושואל :מה הסימן מזכיר לי לבקש מן הקב"ה? זה כמעט הפוך. האחד מנסה להוציא מן הסימן מידע על העתיד. השני משתמש בסימן כדי לעורר את עצמו בהווה. האחד נותן לחפץ סמכות. השני נותן לחפץ תפקיד של מזכיר.

האחד עלול להפוך את הסימן לתחליף לאמונה. השני משתמש בסימן כדי להתעורר לאמונה ולתפילה. וכאן אפשר להבין מדוע המילים "יהי רצון מלפניך" הן הרבה יותר מתוספת יפה למנהג. הן קובעות את הכתובת. אני איני פונה אל התמר. אני איני מבקש מן התפוח. אני איני מאמין שהרוביא מנהלת את השנה. אני מחזיק את הסימן ופונה באמצעות ההתעוררות שהוא יוצר אל הקב"ה. הסימן נמצא על הצלחת. התפילה עולה למקום אחר לחלוטין. וזו יכולה להיות נקודת פתיחה להבנה הרבה יותר רחבה של החיים שלנו. מפני שגם מחוץ לראש השנה אנחנו מוקפים בסימנים ,צירופי מקרים ורגעים שאנחנו מעניקים להם משמעות .השאלה אינה רק אם ראינו סימן. השאלה היא מה אנחנו עושים איתו. האם הוא גורם לנו לחשוב? האם הוא גורם לנו להתפלל? האם הוא גורם לנו לבדוק את עצמנו? או שהוא הופך לדרך שבה אנחנו מנסים לקבל מן המציאות ודאות שהיא מעולם לא הבטיחה לתת לנו? וזה מוביל אותנו אל שאלה קשה הרבה יותר :למה אנחנו כל כך מפחדים לקבל החלטה בלי לקבל קודם סימן שאנחנו צודקים?

השאלה הזאת נוגעת באחד המקומות הרגישים ביותר בנפש האדם, מפני שאנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מחפשים סימנים כדי לדעת מה נכון ,אבל לפעמים אנחנו מחפשים אותם מסיבה אחרת לגמרי :אנחנו רוצים שמישהו או משהו ייקח מאיתנו את האחריות על האפשרות שנטעה .החלטה שאין עליה חותמת של ודאות מפחידה אותנו ,מפני שאם אנחנו בוחרים בעצמנו והדבר אינו מצליח ,אנחנו נשארים לבד מול הבחירה שלנו. אדם מקבל הצעת עבודה חדשה .מצד אחד יש בה אפשרות להתקדם, להרוויח יותר ולפתוח לעצמו אופקים חדשים .מצד שני הוא צריך לעזוב מקום מוכר ,אנשים שהוא מכיר ויציבות שבנה במשך שנים .הוא בודק נתונים ,מתייעץ ,שואל ,חושב ,אבל בסוף מגיע רגע שבו הנתונים נגמרים וההחלטה עדיין נשארת .אף אחד אינו יכול להבטיח לו כיצד ירגיש במקום החדש בעוד שנתיים. ואז קורה משהו מעניין .הוא מתחיל לחפש סימן. אם יתקשרו אלי היום ,זה סימן. אם אפגוש במקרה אדם שעובד שם ,זה סימן. אם בדיוק עכשיו אשמע משפט שמתאים להתלבטות שלי ,זה סימן. אם אפתח ספר ואמצא משהו שקשור לנושא ,אולי זה אומר משהו. מה הוא באמת מחפש? ייתכן שהוא מחפש הכוונה. אבל לפעמים הוא מחפש דבר אחר :פטור מן האחריות להכריע בתנאים של אי ודאות. מפני שאם "הסימן אמר" ,אני כבר לא בחרתי לגמרי .ואם יתברר שטעיתי ,תמיד אוכל לומר לעצמי שהיה לי סימן .משהו מבחוץ נשא עבורי חלק מן האחריות. וזה אינו קורה רק בהחלטות גדולות .אנחנו עושים זאת גם ביחסים .אדם מתלבט אם ליצור קשר עם מישהו אחרי מריבה ואומר לעצמו :אם הוא

ישלח הודעה ,אדע שהוא רוצה להשלים .אולי הוא עצמו רוצה מאוד להתקשר ,אולי הוא אפילו יודע שזה הדבר הנכון ,אבל הוא מחכה לסימן מן הצד השני מפני שהצעד הראשון כרוך בסיכון .אולי ידחו אותו .אולי הוא ירגיש חלש .אולי הוא יצטרך להודות שגם הוא טעה. לפעמים "אני מחכה לסימן" הוא שם מכובד יותר למשפט "אני מפחד לעשות את הצעד הראשון". התורה אינה מבטיחה לאדם חיים ללא ספק .להפך ,היא מטילה עליו אחריות לבחור ,לשקול ,להתייעץ ולפעול בתוך עולם שבו חלק גדול מן התוצאות נסתר ממנו .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב" :רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תשובה ה ,א). הבחירה היא זכות עצומה ,אבל היא גם נטל .אילו היינו מקבלים בכל צומת סימן ברור מן השמים ,חלק גדול ממשמעותה של הבחירה היה נעלם .אנחנו רוצים לפעמים שהקב"ה יאמר לנו בדיוק מה לעשות ,אבל חלק מן החיים שניתנו לנו הוא דווקא ללמוד לפעול באחריות כאשר איננו יודעים את כל מה שיהיה. כמובן ,כאשר יש הלכה ברורה ,האדם אינו ממציא לעצמו דרך אחרת ואינו מחפש "סימנים" שיתירו את האסור .כאשר יש שאלה הלכתית, פונים לפוסק .כאשר נדרשת מומחיות מקצועית ,פונים למומחה .אבל חלק עצום מן ההחלטות בחיים אינן שאלות של איסור והיתר ואינן נפתרות באמצעות נוסחה אחת. איזו עבודה מתאימה לי? האם לעבור דירה? האם לקבל תפקיד חדש? כמה להשקיע בפרויקט? מתי הגיע הזמן להפסיק לנסות דבר מסוים?

איזו מסגרת מתאימה לילד? האם נכון לפתוח עכשיו שיחה קשה? במקומות האלה אנחנו יכולים לאסוף מידע ,לשאול אנשים חכמים, להתפלל ,לבדוק את המניעים שלנו ולשקול סיכונים .אבל בשלב מסוים נצטרך לבחור בלי לדעת את הסוף. בגרות אינה היכולת לקבל החלטות רק כאשר אין ספק .בגרות היא היכולת לקבל החלטה אחראית גם כאשר נשאר ספק. ואולי משום כך איסור הניחוש נוגע במקום עמוק כל כך .הניחוש אינו רק טעות אינטלקטואלית שבה האדם מייחס משמעות לאירוע שאין לו משמעות .הוא עלול להפוך גם לדרך חיים שבה האדם מוסר את כוח הבחירה שלו למערכת של אותות חיצוניים. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מתאר את המנחש כאדם שקושר בין אירועים מקריים לבין החלטותיו :אם אירע לי כך ,לא אלך; אם קרה לי כך ,אעשה .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא ,ד) .הדבר המעניין הוא שהניחוש אינו נשאר בעולם המחשבה .הוא משנה את ההתנהגות .האדם נותן לאירוע מקרי סמכות להחליט לאן ילך ומה יעשה. רבי יוסף קארו פוסק את איסור הניחוש ומביא את הדוגמאות ההלכתיות הנוגעות לו .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (יורה דעה סימן קעט ,סעיף ג). רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,דן שם בגדרים ובמנהגים שונים הקשורים לסימנים ולניחוש .רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,שולחן ערוך (יורה דעה סימן קעט ,סעיף ד). וזה מחייב אותנו לדייק .לא כל דבר שאדם מעניק לו משמעות הופך מיד לניחוש האסור מבחינה הלכתית .יש פרטי דינים ,מחלוקות וגדרים שאי אפשר למחוק במשפט כללי .אבל ברובד המחשבתי יש כאן אזהרה חשובה :אל תיתן לדבר חיצוני שאין לו סמכות לקבל במקומך החלטות שאתה נדרש לקבל מתוך תורה ,דעת ,אחריות ושיקול דעת.

ופה סימני ראש השנה מלמדים דבר כמעט הפוך מניחוש .אנחנו איננו מסתכלים על התמר כדי להחליט אם לצאת מן הבית .איננו בודקים את הרימון כדי לדעת אם כדאי לקבל עבודה .איננו אומרים שאם התפוח מתוק במיוחד סימן שהשנה תהיה טובה יותר ,ואם הוא חמוץ צריך לחשוש. הסימן אינו מקבל סמכות על ההחלטות שלנו. הוא מקבל תפקיד אחר :לעורר תפילה. וכאן דברי השל"ה הקדוש מקבלים שוב משמעות עמוקה .רבי ישעיה הלוי הורוביץ מסביר שהסימנים צריכים לעורר את האדם לתשובה ולתפילה ,ולא להיות מעשה של ניחוש .רבי ישעיה הלוי הורוביץ ,שני לוחות הברית (מסכת ראש השנה ,נר מצוה ,אות כא) .כלומר ,הסימן אינו מוציא את האדם מן האחריות .אם כבר ,הוא מחזיר אותו אליה. אתה רואה רוביא? אל תשאל מה היא מנבאת. שאל מה אתה מבקש. אתה רואה כרתי? אל תשאל איזה כוח יש בירק. שאל אל מי אתה פונה. אתה טועם מתיקות? אל תנסה לקרוא ממנה את העתיד. השתמש בה כדי לעורר תפילה על העתיד. הניחוש מנסה להפוך את הסימן לתשובה .עבודת הסימנים הופכת אותו לשאלה. זו הבחנה עצומה. בניחוש האדם אומר :קרה כך ,ולכן אני יודע מה לעשות.

בסימן של ראש השנה האדם אומר :אני רואה דבר שמעורר בי בקשה, ולכן אני פונה אל הקב"ה. האחד סוגר את אי הוודאות באמצעות מסקנה. השני עומד בתוך אי הוודאות ומתפלל. וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין אמונה לבין הצורך האנושי בשליטה .לפעמים אנחנו חושבים שאמונה פירושה להיות בטוחים שהדברים יקרו בדיוק כפי שאנחנו רוצים .אבל אמונה אינה ידיעה מוקדמת של התסריט .אדם מאמין יכול לעמוד לפני החלטה ולא לדעת כיצד תסתיים .הוא יכול להתפלל בכל ליבו ועדיין לא לדעת מה יהיה .הוא יכול לבטוח בקב"ה בלי לקבל ממנו מראש את פרטי התוכנית. אברהם אבינו מקבל ציווי" :לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב ,א) .רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מדגיש שהקב"ה לא גילה לו מיד את הארץ ,אלא השאיר את היעד בלתי מפורש בתחילת הדרך .רבי שלמה יצחקי ,רש"י (בראשית יב ,א). יש כאן תמונה הפוכה כמעט מן הצורך שלנו בסימן .אנחנו אומרים: הראה לי בדיוק לאן זה הולך ,ואז אצא .אברהם נדרש לצאת כאשר חלק מן הדרך עדיין אינו גלוי. אין פירוש הדבר שעלינו לקבל החלטות בפזיזות או בלי מידע .אברהם פועל מכוח ציווי מפורש של הקב"ה ,ואין להשליך מן הניסיון הנבואי שלו ישירות על כל החלטה אנושית .אבל ברובד הרעיוני מתגלה כאן אמת חשובה :לפעמים הדרך הנכונה אינה מגיעה עם מפה מלאה. וזה נכון כמעט לכל דבר גדול שאנחנו עושים. מי שמתחתן אינו יודע את כל מה שהנישואין יביאו. מי שמביא ילד לעולם אינו יודע מי הילד יהיה. מי שבוחר מקצוע אינו יודע כיצד התחום ייראה בעוד עשרים שנה. מי שמתחיל דרך רוחנית אינו יודע אילו מאבקים יפגוש. מי שסולח אינו יודע אם האדם האחר ישתנה.

מי שמבקש סליחה אינו יודע אם יסלחו לו. אנחנו נדרשים לבחור בעולם שאין בו ביטוח מפני חרטה. וזה מפחיד. לכן אנחנו רוצים סימן. אבל אולי השאלה שאנחנו צריכים לשאול אינה תמיד "איזה סימן יבטיח לי שאני לא טועה?" ,אלא "האם עשיתי את כל מה שנדרש ממני כדי לבחור נכון גם בלי הבטחה שלא אטעה?" האם ביררתי את העובדות? האם שאלתי אדם שמבין? האם בדקתי את המניעים שלי? האם אני בורח מפחד או הולך מתוך שיקול דעת? האם הדבר מתאים לערכים שלי? האם התפללתי? האם אני מוכן לקבל אחריות גם אם התוצאה תהיה שונה ממה שקיוויתי? אלה שאלות קשות הרבה יותר מלחכות לסימן. אבל הן גם שאלות שבונות אדם. אולי הקב"ה אינו תמיד שולח לנו סימן שמבטל את הספק ,מפני שחלק מן הדרך שלנו היא ללמוד להיות אנשים שמסוגלים לבחור גם בתוכו. ואז קורה דבר מפתיע .דווקא סימני ראש השנה ,שנראים במבט ראשון כאילו הם נותנים לנו דרך להתמודד עם העתיד באמצעות סימנים ,יכולים ללמד אותנו את ההפך :לא להשתמש בסימן כדי לברוח מן העובדה שהעתיד נסתר. אנחנו לוקחים את הסימן ביד. אנחנו אומרים "יהי רצון".

ואנחנו משאירים את העתיד בידיו של הקב"ה. אולי זו אינה דרך להשיג שליטה על השנה .אולי זו דרך ללמוד שאין לנו שליטה עליה ,ובכל זאת להיכנס אליה באמונה ,בתפילה ובאחריות. אבל אם אנחנו מבינים מדוע האדם מחפש סימנים ,כדאי להתעכב על שאלה נוספת :מדוע המוח שלנו כל כך טוב בלמצוא קשרים גם במקום שבו איננו יודעים אם קיים קשר בכלל? הרי רוב האנשים אינם קמים בבוקר ומחליטים להאמין באמונה תפלה .הדברים נוצרים בדרך הרבה יותר טבעית .משהו קורה פעם אחת ,אחר כך שוב ,והמוח מתחיל לחבר. אדם מגיע לפגישה חשובה כשהוא לובש חולצה מסוימת והפגישה מצליחה .בפעם הבאה הוא בוחר בה שוב .אם גם הפעם הדברים מסתדרים ,החולצה כבר מתחילה להרגיש אחרת .הוא יודע בשכל שהבד לא סגר את העסקה ,אבל משהו בתוכו מרגיש בטוח יותר כשהוא לובש אותה .אם בפעם השלישית היא אינה זמינה ,הוא עלול להרגיש אי נוחות אמיתית ,אף שאין לו סיבה עניינית לחשוב שהיעדרה ישפיע על התוצאה. כך נוצרים טקסים קטנים אצל ספורטאים ,סטודנטים ,אנשי עסקים ואנשים מן השורה .עט מסוים למבחן .מקום קבוע בחדר .סדר פעולות לפני הופעה .חפץ שנחשב "מביא מזל" .לעיתים מדובר בהרגל מרגיע שאין בו יומרה לשלוט בתוצאה .אבל לפעמים הגבול מיטשטש ,והאדם מתחיל לייחס למעשה עצמו כוח שאין לו בסיס. הפסיכולוגית אלן לנגר תיארה במחקר קלאסי תופעה שכינתה "אשליית השליטה" ,הנטייה של בני אדם להרגיש שיש להם השפעה על תוצאות שבפועל נקבעות במידה רבה או לחלוטין על ידי מקריות .אלן לנגרThe , Journal , of Personality and Social Psychology ( Illusion of Control כרך ,32גיליון ,1975 ,2עמ' .)311-328 המחקר אינו מסביר את דברי חז"ל ואינו מקור להבנתם .הוא גם אינו הופך כל מנהג ,הרגל או פעולה סמלית ל"אשליית שליטה" .אבל הוא מאיר תכונה אנושית שחשוב להכיר :קשה לנו מאוד להרגיש שאין לנו

שליטה .ולכן לפעמים אנחנו מעדיפים תחושה מדומה של שליטה על פני הודאה אמיתית בחוסר הוודאות. והצורך הזה מתחזק דווקא במקומות החשובים ביותר. מעטים מחפשים סימנים לגבי השאלה איזה גרב לגרוב בבוקר .אבל כאשר מדובר בבריאות ,ילדים ,זוגיות ,פרנסה ,הצלחה או החלטה גורלית ,פתאום אנחנו נעשים רגישים לכל פרט .מדוע? מפני שככל שהתוצאה חשובה לנו יותר וככל שיש לנו פחות יכולת לשלוט בה ,כך גדל הפיתוי למצוא משהו שייתן לנו תחושה שאנחנו בכל זאת מחזיקים בהגה. זה מסביר תופעה אנושית מרתקת .אדם יכול להיות רציונלי מאוד בעבודה ,לדרוש נתונים ,לבדוק מספרים ולבקר הנחות ,אבל כאשר מדובר בילד שלו שעובר תקופה קשה ,הוא עלול להתחיל לקרוא משמעות כמעט בכל דבר .לא מפני שהאינטליגנציה שלו נעלמה .מפני שכאשר הלב מפחד ,הצורך בוודאות נעשה חזק יותר מן הצורך בהוכחה. וכאן אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד .אמונה אינה מחייבת את האדם לבטל את השכל .להפך ,התורה מצווה את האדם להתרחק מדרכי ניחוש ,קסם ועוננות ,כלומר מן הניסיון לעקוף את האחריות האנושית ואת האמונה בקב"ה באמצעות מנגנונים שמבטיחים כביכול גישה נסתרת אל העתיד" .תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח ,יג). רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מפרש את הפסוק" :התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ,ולא תחקור אחר העתידות" .רבי שלמה יצחקי ,רש"י (דברים יח ,יג) .זהו משפט קצר שמציע דרך חיים שלמה .האדם אינו נדרש לדעת מראש את כל מה שיקרה .הוא נדרש ללכת עם הקב"ה. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן ,מסביר שם שלאחר שהתורה אסרה את דרכי הקסם והניחוש שבהן ביקשו העמים לדעת את העתידות ,היא מצווה את ישראל להיות שלמים עם הקב"ה ,לייחד אליו את הלב ולהאמין שהוא לבדו עושה כול .רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן ,פירוש על התורה (דברים יח ,יג).

פתאום הפסוק הזה נוגע בדיוק בנקודה שלנו .האדם רוצה לדעת. התורה מלמדת אותו לפעמים לחיות גם בלי לדעת. זו דרישה עצומה. קל יותר להאמין כאשר התמונה ברורה. קשה יותר להאמין כאשר הילד עדיין לא מצא את הדרך. כאשר התשובה הרפואית עדיין לא הגיעה. כאשר העסק עדיין מתנדנד. כאשר השידוך עדיין אינו מתקדם. כאשר איננו יודעים אם ההחלטה שקיבלנו תתברר כנכונה. כאשר התפללנו ולא ראינו עדיין את התשובה. בדיוק שם מתעורר הרצון לחפש סימן שיסגור את הסיפור. אבל "תמים תהיה עם ה' אלהיך" אינו מבטיח שהסיפור ייסגר עכשיו .הוא מלמד את האדם שאפשר להיות מחובר לקב"ה גם כאשר הסיפור עדיין פתוח. ואולי כאן צריך לעשות הבחנה נוספת .יש הבדל בין משמעות לבין מידע. אדם יכול לעבור אירוע שמעורר אותו לחשבון נפש ,לתפילה או להכרת הטוב .הוא יכול למצוא בו משמעות עצומה לחייו .אבל מכאן לא נובע בהכרח שהוא קיבל מידע על העתיד. נניח שאדם ניצל מאירוע מסוכן .טבעי ואף ראוי שהדבר יעורר אותו להודות לקב"ה ,לבחון את חייו ולשאול מה הוא עושה עם הזמן שניתן לו. אבל אם הוא יסיק מכך שהקב"ה מבטיח לו מעתה שלא יקרה לו דבר רע ,הוא עבר ממשמעות לטענה שאין לו מקור לה. אדם שומע במקרה משפט שנוגע בדיוק להתלבטות שמעסיקה אותו. המשפט יכול לפתוח לו כיוון מחשבה חשוב .הוא יכול לגרום לו לבדוק אפשרות שלא חשב עליה .אבל מכאן ועד לומר שהמשפט הוא הודעה מן השמים מה עליו לעשות ,המרחק גדול.

אירוע יכול לעורר אותי בלי להיות נבואה עבורי. ההבחנה הזאת חשובה במיוחד בעולם שבו אנשים רגילים לומר במהירות "זה לא במקרה" .מבחינה אמונית ,יהודי מאמין בהשגחת הקב"ה .אבל מכאן לא נובע שיש בידינו תמיד לפענח את משמעותו המדויקת של כל אירוע ולדעת מה הקב"ה מבקש לומר לנו באמצעותו. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מזהיר מפני ייחוס ידיעה לאדם במקום שאין לו ידיעה .ובהקשרים שונים של אמונה ועבודת ה' הוא דורש מן האדם לבסס את דרכו על תורה ודעת ולא על דמיונות .בפרט בדבריו על דרכי האמורי ,הכישוף והניחוש הוא חותם בלשון חריפה על הדברים שנמשכו אחריהם הגויים .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא ,טז). אין צורך להפוך כל אמירה עממית לעבירה הלכתית כדי ללמוד מכאן עיקרון של אחריות :ענווה אינה רק להודות שאינני שולט במה שיקרה. ענווה היא גם להודות שאינני תמיד יודע לפרש מדוע קרה מה שקרה. וזה קשה לנו. אנחנו רוצים סיפור. אם משהו טוב קרה ,אנחנו רוצים לדעת למה. אם משהו רע קרה ,אנחנו רוצים לדעת למה. אם פגשנו אדם בדיוק בזמן מסוים ,אנחנו רוצים להבין מה משמעות הפגישה. אם תוכנית נפלה ברגע האחרון ,אנחנו רוצים לדעת מה הקב"ה "רצה לומר לנו". לפעמים אכן אפשר ללמוד מאירוע .לפעמים הוא פוקח את העיניים. לפעמים בעקבותיו אדם מגלה אמת על עצמו שלא היה מוכן לראות קודם .אבל יש הבדל בין לומר "האירוע הזה גרם לי לחשוב" לבין לומר "אני יודע בוודאות מדוע הקב"ה עשה אותו". המשפט הראשון הוא התבוננות.

השני עלול להיות יומרה. ופה ראש השנה נעשה שיעור עצום .אנחנו עומדים ביום שבו נקבעים דברים גדולים כל כך ,ובכל זאת איננו מקבלים לידינו את הפרוטוקול של הדין .איננו יודעים מה בדיוק נגזר .איננו יודעים כיצד תיראה השנה .איננו מקבלים לוח מפורט של האירועים. במקום מידע על העתיד ,אנחנו מקבלים עבודה בהווה. מלכויות. זכרונות. שופרות. תפילה. תשובה. סימנים. ראש השנה אינו נותן לנו הצצה אל השנה החדשה .הוא מלמד אותנו כיצד לעמוד לפני הקב"ה כשאיננו יודעים מה היא תביא. ואולי זו הסיבה שהסימנים כל כך עדינים .אם הם היו תחזית ,היינו צריכים לקרוא אותם .אם הם היו מנגנון ,היינו צריכים להפעיל אותם .אבל אם הם התעוררות ,אנחנו צריכים להשתמש בהם כדי לפנות למקום הנכון. אני מחזיק את התמר ולא יודע מה תהיה השנה. אני מבקש. אני טובל תפוח בדבש ולא יודע אם כל מה שיקרה יהיה מתוק. אני מתפלל. אני מביט בראש ולא יודע לאילו מקומות החיים יובילו אותי. אני מבקש להיות לראש ולא לזנב. אני איני קורא את העתיד מתוך הסימן .אני מכניס את אי הידיעה שלי אל תוך תפילה.

וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים ביותר בין אמונה לבין אמונה תפלה. אמונה תפלה מבטיחה לאדם דרך להרגיש שהוא יודע או שולט במה שאינו יודע ואינו שולט בו .אמונה בקב"ה מאפשרת לו לומר :אינני יודע, אינני שולט ,ובכל זאת אינני לבד. יש מי שיחפש סימן כדי להעלים את הפחד. המאמין יכול להביא את הפחד עצמו אל התפילה. יש מי שיחפש דרך לדעת שהכול יסתדר בדיוק כפי שהוא רוצה. המאמין יכול לבקש שהקב"ה ייטיב איתו ,ובאותה שעה לדעת שאין בידו חוזה עם העתיד. יש מי שרוצה שהסימן יבטיח לו שלא יטעה. המאמין מבקש סייעתא דשמיא ,משתמש בשכל שניתן לו ,מתייעץ ,בודק, בוחר ,ואז יודע שגם אחרי כל זה הוא עדיין אדם. אולי האמונה העמוקה ביותר אינה לומר "אני יודע מה יהיה" .לפעמים היא היכולת לומר "אינני יודע מה יהיה ,אבל אני יודע לפני מי אני עומד". וזה משנה את כל האופן שבו אפשר לשבת ליד שולחן הסימנים .איננו יושבים סביב מערכת קטנה לשליטה במזל של השנה הבאה .אנחנו יושבים מול העתיד שאיננו יודעים ,מחזיקים ביד דברים שמזכירים לנו את הבקשות שלנו ,ופונים אל מי שהעתיד גלוי לפניו. ואז "סימנא מילתא היא" אינו בהכרח הזמנה לפענח את העתיד. הוא יכול להיות הזמנה לפגוש את ההווה בעומק אחר. אבל כאן עולה שאלה נוספת ,והיא אולי הקשה ביותר עד עכשיו :אם התורה מבקשת מאיתנו שלא לרדוף אחרי העתידות ,מדוע בכל זאת אנחנו כל כך מתקשים להשאיר את העתיד סגור? מה אנחנו באמת מנסים להשיג כאשר אנחנו דורשים לדעת מראש מה יקרה? אולי התשובה נמצאת במקום שאיננו אוהבים להודות בו :אנחנו לא תמיד רוצים לדעת את העתיד מפני שאנחנו סקרנים .לפעמים אנחנו רוצים לדעת אותו כדי שלא נצטרך לפחד .אם מישהו היה יכול להבטיח לנו

שהילדים יהיו בסדר ,שהבריאות תחזיק ,שהפרנסה תסתדר ,שההחלטה שקיבלנו נכונה ושמי שאנחנו אוהבים יישאר איתנו ,היינו מוכנים אולי לוותר על הרבה מאוד מידע אחר .אנחנו רוצים הצצה אל המחר בעיקר מפני שאנחנו רוצים שקט היום. אבל כאן נמצא פרדוקס עמוק .גם אילו היה האדם מקבל תשובה על דאגה אחת ,הוא היה מגלה במהרה שיש עוד דבר שאינו יודע .אם היה יודע שהעסק יצליח ,היה רוצה לדעת אם הבריאות תישמר .אם היה יודע שהבריאות תישמר ,היה רוצה לדעת מה יהיה עם הילדים .אם היה יודע מה יהיה עם הילדים ,היה רוצה לדעת כמה זמן זה יימשך .הצורך בוודאות אינו שבע בקלות ,מפני שהבעיה אינה רק המידע שחסר לנו .הבעיה היא הקושי שלנו לחיות עם העובדה שתמיד יהיה מידע שחסר לנו. וזה מסביר מדוע הניסיון לשלוט בחרדה באמצעות ודאות עלול להפוך למעגל שאין לו סוף .האדם אומר לעצמו :רק אבדוק עוד פעם אחת .רק אשאל עוד אדם .רק אקרא עוד חוות דעת .רק אקבל עוד אישור .אבל כל תשובה מולידה אפשרות חדשה שאולי לא נבדקה .הוא אינו באמת מחפש מידע נוסף .הוא מחפש תחושה שאי אפשר לקבל באמצעות מידע :הבטחה שלא יקרה דבר שלא תכנן. הפסיכולוגים מישל דוגאס ורוברט לדוסר ,יחד עם חוקרים נוספים ,פיתחו לאורך שנים את המחקר על אי סבילות לאי ודאותintolerance of , ,uncertaintyוהראו את הקשר בינה לבין דאגה מתמשכת .מישל דוגאס ,מארק פרסטון ,רוברט לדוסר ועמיתיהםIntolerance of , Cognitive( Uncertainty and Problem Orientation in Worry ,Therapy and Researchכרך ,1997 ,21עמ' .)593-606אין כאן כמובן ניסיון להפוך אמונה או תפילה למושג פסיכולוגי ,אלא להבין תופעה אנושית :לפעמים מה שמייסר אותנו אינו הדבר הרע שכבר קרה, אלא האפשרות שמשהו עלול לקרות ואיננו יכולים לדעת מראש אם יקרה. יש אנשים שמסוגלים לשאת כאב ממשי טוב יותר משהם מסוגלים לשאת המתנה לתשובה .כאשר כבר יודעים ,גם אם הידיעה קשה ,לפחות יש

מציאות שאפשר לפגוש .אבל בתקופת ההמתנה הראש מייצר עשרות מציאויות אפשריות ,והאדם נאלץ לחיות את כולן בדמיון. מי שחיכה פעם לתוצאה רפואית חשובה מכיר את המקום הזה. מי שחיכה לתשובה על עבודה. מי שחיכה לילד שלא חזר בזמן. מי שחיכה לתשובה לאחר פגישה משמעותית. מי שחיכה להחלטה של אדם אחר שיכולה לשנות את חייו. לפעמים אי הידיעה עצמה נעשית אירוע. ואז מובן כל כך מדוע האדם מחפש סימן .הסימן מציע משהו שהמציאות עדיין מסרבת לתת :סיפור .אם ראיתי דבר מסוים ,אולי זה אומר שיהיה טוב .אם חלמתי משהו ,אולי זו תשובה .אם שמעתי משפט בדיוק עכשיו, אולי קיבלתי אישור .אם אירע צירוף מקרים ,אולי כבר אינני צריך להמתין. אבל כאן התורה מציעה לאדם דרך קשה יותר ובוגרת יותר :לא כל אי ודאות צריכה להיפתר .יש אי ודאות שצריך ללמוד לעמוד בתוכה. הפסוק אומר" :תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח ,יג) .כפי שראינו, רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מפרש" :התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ,ולא תחקור אחר העתידות" .רבי שלמה יצחקי ,רש"י (דברים יח ,יג) .אבל כדאי לשים לב למילה אחת בתוך פירושו" :ותצפה לו". לא נאמר :אל תחקור אחר העתידות מפני שאין עתיד. לא נאמר :אל תדאג מפני ששום דבר קשה לא יקרה. נאמר :ותצפה לו. כלומר ,במקום שהאדם יבנה את ביטחונו על ידיעת התסריט ,הוא מתבקש לבנות את ביטחונו על הקשר עם הקב"ה. זה הבדל עצום.

יש ביטחון שנובע מכך שאני יודע מה יהיה. ויש ביטחון שנובע מכך שאני יודע שאינני הולך לבד גם כאשר אינני יודע מה יהיה. הראשון תלוי במידע. השני תלוי באמונה. והחיים שוב ושוב לוקחים מאיתנו את הראשון .אין לנו מידע מלא .אין לנו חוזה .אין לנו דרך לדעת את כל מה שיקרה .אבל דווקא שם נפתחת האפשרות של השני. דוד המלך אומר" :גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כג ,ד) .שימו לב מה דוד אינו אומר .הוא אינו אומר שלא יהיה גיא צלמות .הוא אינו אומר שהאמונה תמנע ממנו להיכנס למקומות מפחידים .הביטחון נמצא במילים אחרות" :כי אתה עמדי". זה הבדל עצום בתפיסת החיים .אנחנו מבקשים לעיתים מן האמונה לתת לנו הבטחה שלא נצטרך לעבור מקומות קשים .דוד המלך מתאר אמונה שנותנת לאדם אפשרות לעבור גם במקום קשה בלי להרגיש שהוא מופקר. האמונה אינה תמיד מפה שמראה לנו מה מחכה מעבר לפינה .לפעמים היא הידיעה עם מי אנחנו הולכים כאשר איננו רואים מעבר לפינה. וזה מחזיר אותנו אל ראש השנה באופן כמעט מטלטל .ביום הזה אנחנו עומדים לפני הקב"ה ומבקשים על השנה הבאה ,אבל אנחנו יוצאים ממנו בלי לדעת את התשובות. אנחנו תוקעים בשופר. אומרים מלכויות. זכרונות. שופרות. מתפללים.

מבקשים. אוכלים את הסימנים. ואז החג נגמר. איש אינו נותן לנו מעטפה סגורה ובה פירוט השנה שנחתמה. אנחנו יוצאים אליה בלי לדעת. אולי זו אינה תקלה במערכת. אולי זה חלק מן העבודה. מפני שאילו היינו יודעים מראש שכל דבר יסתדר בדיוק כפי שאנחנו רוצים ,חלק גדול מן האמונה היה הופך לידיעה .לא היינו צריכים לבטוח. היינו פשוט יודעים. אבל אנחנו איננו יודעים. ולכן אנחנו נדרשים ללכת. רבי אברהם בן הרמב"ם עוסק בהרחבה במידת הביטחון ומדגיש שאין הביטחון פירושו שאדם יבטיח לעצמו שהקב"ה יעשה דווקא את הדבר שהוא מבקש ,כאשר לא ניתנה לו על כך הבטחה נבואית .הביטחון הוא הישענות על הקב"ה והכרה בהנהגתו ,ולא המצאת ודאות שאין לאדם מקור לה .רבי אברהם בן הרמב"ם ,המספיק לעובדי השם (פרק הביטחון). הנקודה הזאת חשובה מאוד ,מפני שלפעמים אנחנו הופכים את האמונה עצמה לסוג חדש של סימן .אדם אומר" :אני בטוח שיהיה בדיוק כפי שאני רוצה ,כי אני מאמין" .ואם הדבר אינו קורה כך ,הוא מרגיש שאולי האמונה שלו נכשלה. אבל אמונה אינה חוזה שבו האדם מכתיב לקב"ה את התוצאה ואז מוכיח את אמונתו בכך שהוא בטוח שהחוזה יקוים. אפשר להאמין בכל הלב ולהתפלל בכל הכוח ,ובאותה שעה לומר ביושר :אינני יודע כיצד הדבר יסתיים.

זה אינו חיסרון באמונה. לפעמים זו אמונה עמוקה יותר. מפני שאני כבר איני מאמין רק בתוצאה שאני רוצה. אני מאמין בקב"ה גם לפני שאני יודע את התוצאה. ופה אפשר להבין מחדש את סימני ראש השנה .הם מופיעים בדיוק במקום שבו האדם היה עלול לרצות להפוך אותם לכלי של ודאות .הנה השנה מתחילה ,הנה אני מפחד ,הנה אני רוצה לדעת שיהיה טוב .אבל נוסח המנהג אינו אומר" :אכלתי תפוח ולכן תהיה שנה מתוקה". הוא אומר" :יהי רצון". שתי מילים שמכילות עולם שלם. יש כאן רצון. יש כאן בקשה. יש כאן תקווה. אבל אין כאן דרישה לדעת מראש. אני מבקש שהשנה תהיה טובה ומתוקה. אני מבקש שירבו זכויותיי. אני מבקש שיכרתו אויביי. אני מבקש להיות לראש ולא לזנב. ואז אני קם מן השולחן ונכנס לשנה בלי לדעת כיצד כל זה יתממש. אולי הסימן אינו נותן לי ודאות .הוא נותן לי שפה שבה אני יכול להביא את חוסר הוודאות שלי לפני הקב"ה. וזו יכולה להיות תובנה משנת חיים .מפני שאולי לא כל פחד צריך תשובה. לפעמים הוא צריך מקום. אדם מפחד על הילד שלו.

הוא יכול לעשות מה שבידו ,להתייעץ ,לפעול ולבקש עזרה. אבל בשלב מסוים נשאר חלק שאינו בידיו. מה יעשה איתו? הוא יכול לנסות לשלוט בו באמצעות מחשבות בלתי פוסקות. הוא יכול לחפש סימנים. הוא יכול לבדוק שוב ושוב. והוא יכול גם להתפלל. לא תפילה שמבטיחה לו שהוא יודע מה יקרה. תפילה שמאפשרת לו לומר :ריבונו של עולם ,אני לא יודע .אני דואג .אני רוצה .אני מבקש .ועכשיו אני מניח לפניך את מה שאינני יכול להחזיק לבדי. יש משהו עמוק מאוד ביכולת לומר "אינני יודע". אנחנו רגילים לחשוב שכוח הוא לדעת. לפעמים כוח הוא לדעת היכן הידיעה שלנו נגמרת. אנחנו רגילים לחשוב שביטחון הוא להרגיש שהכול בשליטה. לפעמים ביטחון הוא לדעת שהכול אינו בשליטה שלנו ,ועדיין לא להתפרק. אנחנו רגילים לחשוב שאמונה תעלים את השאלות. לפעמים האמונה היא המקום שבו אפשר לשאת אותן. לא כל שאלה בחיים ניתנה לנו כדי שנפתור אותה .יש שאלות שניתנו לנו כדי שנלמד מי אנחנו כאשר עדיין אין לנו תשובה. וזה כבר לוקח אותנו למקום אחר לחלוטין .מפני שאם כך ,אולי החיפוש אחר סימנים אינו רק ניסיון לדעת מה יהיה .לפעמים הוא ניסיון להימנע מן האדם שאנחנו נדרשים להיות בזמן שאיננו יודעים.

מי אני כאשר אין לי תשובה? האם אני מסוגל להמשיך לתפקד? האם אני מסוגל להתפלל בלי הבטחה? האם אני מסוגל לקבל החלטה בלי ביטוח מפני חרטה? האם אני מסוגל לעשות את הדבר הנכון גם כאשר אינני יודע אם הוא יצליח? האם אני מסוגל לחיות יום אחד בלי לפתור היום את כל השנה? אלה כבר אינן שאלות על העתיד. אלה שאלות על האדם שעומד מולו. ואולי כאן מתחיל אחד המעברים החשובים ביותר ביצירה הזאת :במקום לשאול איזה סימן יגלה לי מה יקרה ,אפשר להתחיל לשאול מה חוסר הוודאות מגלה לי על עצמי. כי לפעמים העתיד הסגור אינו רק דבר שמפחיד אותנו. הוא גם מראה. הוא מגלה לנו כמה אנחנו זקוקים לשליטה. כמה קשה לנו לסמוך. כמה אנחנו מפחדים לטעות. כמה אנחנו רוצים ערבות לפני שאנחנו מתחייבים. כמה קשה לנו להמשיך ללכת כאשר הדרך אינה מסומנת עד הסוף. ואז אולי הסימן של ראש השנה עושה דבר הפוך ממה שחשבנו בתחילת הדרך. הוא אינו פותח לנו חלון אל העתיד .הוא פותח לנו חלון אל עצמנו. וכאשר החלון הזה נפתח ,מתגלה דבר נוסף שלא תמיד נעים לראות: לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו מחפשים סימן מן השמים ,אבל למעשה

אנחנו מחפשים אישור לרצון שכבר נמצא בתוכנו .אנחנו לא באמת שואלים מה נכון .אנחנו מקווים שהמציאות תספק לנו ראיה לכך שמה שאנחנו ממילא רוצים לעשות הוא הדבר הנכון. אדם רוצה מאוד לקבל הצעת עבודה מסוימת .הוא כבר מדמיין את המשרד ,את המשכורת ואת המעמד .עכשיו הוא מתחיל לשים לב לכל דבר שתומך בהחלטה .חבר מתקשר ומספר במקרה על שינוי שעשה בקריירה ,וזה מיד מרגיש כמו סימן .הוא שומע משפט בשיעור על אומץ לעשות צעדים ,והמשפט מקבל פתאום משמעות אישית .הוא פוגש אדם שעובד בתחום החדש ,והפגישה נראית לו כמעט מכוונת .אבל אם באותו יום היה שומע שיעור על חשיבות היציבות או פוגש אדם שנכשל במעבר דומה ,ייתכן שהיה פוטר את הדבר כבלתי רלוונטי. לא תמיד אנחנו קוראים את הסימנים. לפעמים אנחנו בוחרים אילו סימנים לקרוא. ופה אנחנו פוגשים תופעה אנושית עמוקה שמחקר הפסיכולוגיה מכנה "הטיית אישור" .confirmation bias ,הפסיכולוג פיטר וייסון הראה כבר במחקריו הקלאסיים עד כמה בני אדם נוטים לחפש ולבחון מידע באופן שמאשר את ההשערה שכבר אימצו ,במקום לנסות ברצינות להפריך אותה .פיטר וייסוןOn the Failure to Eliminate Hypotheses in a , Quarterly Journal of (Experimental Conceptual Task ,Psychologyכרך ,1960 ,12עמ' .)129-140 שוב ,המחקר אינו פירוש לדברי חז"ל ,אבל הוא מאיר סכנה אנושית שמלווה את החיפוש אחר סימנים :האדם אינו צופה ניטרלי במציאות. הוא מגיע אליה עם פחדים ,תקוות ,רצונות וציפיות ,ואלה משפיעים על הדברים שהוא מבחין בהם ועל המשמעות שהוא מעניק להם. זה יכול לקרות כמעט בכל תחום. אדם חושד שמישהו אינו אוהב אותו .מעכשיו כל מבט הופך לראיה .הוא לא ענה להודעה מיד ,הנה ההוכחה .הוא עבר לידו ולא חייך ,עוד הוכחה.

עשרה דברים אחרים שמעידים על יחס טוב כמעט אינם נרשמים ,מפני שהמוח כבר מחפש חומר שמתאים לסיפור. אדם משוכנע שהוא תמיד נכשל .הוא יכול להצליח בעשרה דברים ,אבל הטעות האחת תקבל את כל תשומת הלב .מבחינתו היא אינה רק טעות. היא "סימן" לכך שהוא באמת אינו מסוגל. אדם מאמין שהילד שלו אינו אחראי .כל שכחה קטנה מצטרפת לתיק הראיות .כאשר הילד כן עומד במילה שלו ,הדבר נתפס כחריג. אנחנו לא רק רואים את העולם .אנחנו רואים אותו גם דרך הסיפור שכבר סיפרנו לעצמנו עליו. ולכן החיפוש אחר סימנים יכול להיות מסוכן כל כך כאשר הוא מחליף בירור אמיתי .מפני שאם אני רוצה מאוד תשובה מסוימת ,כמעט תמיד אוכל למצוא במציאות משהו שנראה כאילו הוא מאשר אותה. ואז מתעוררת שאלה תורנית קשה :כיצד אדם יכול לדעת שהוא מבקש הדרכה מן הקב"ה ולא רק נותן לרצונות שלו שפה דתית? זו שאלה שאי אפשר לענות עליה באמצעות נוסחה אחת ,אבל המקורות נותנים לנו כיוון ברור מאוד :האדם אינו אמור לבנות את עבודת ה' שלו על תחושות וסימנים פרטיים במקום שבו יש לו תורה ,מצוות ,דעת, תפילה ועצה. שלמה המלך אומר" :ותשועה ברב יועץ" (משלי יא ,יד) .ובהמשך נאמר: "מחשבות בעצה תכון" (משלי כ ,יח) .הדרך לקבל החלטה אינה לחפש אירוע שיחסוך מאיתנו את הבירור ,אלא להשתמש בכלים שהקב"ה נתן לנו :תורה במקום שבו התורה מכריעה ,חכמה ,מידע ,עצה ,ניסיון ותפילה. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ,החפץ חיים ,עומד בכמה מקומות על חשיבותה של עצה נכונה ועל הסכנה שבאדם הנמשך אחר רצונו ומוצא הצדקות למה שכבר החליט .ובעולם המוסר כולו חוזרת שוב ושוב הדרישה שהאדם יחשוד מעט בנגיעות של עצמו ,מפני שהרצון יודע להיות פרשן מוכשר מאוד.

רבי אליהו אליעזר דסלר ניסח את כוח הנגיעה האישית בחריפות רבה והסביר שהשכל עלול להפוך מכלי שמברר את האמת לכלי שמשרת את הרצון שכבר נקבע .רבי אליהו אליעזר דסלר ,מכתב מאליהו (חלק א, קונטרס הבחירה ,מאמר "מבט האמת") .לא תמיד האדם מחליט לאחר שהוא חושב .לפעמים הוא רוצה ,ואחר כך המחשבה מגויסת להסביר מדוע הרצון צודק. וכאשר מצרפים לכך סימנים ,הדבר נעשה אפילו מסוכן יותר .מפני שעכשיו האדם אינו רק אומר "אני רוצה" .הוא יכול לומר לעצמו" :מן השמים הראו לי". זה כבר משפט בעל עוצמה אחרת לחלוטין. קשה להתווכח איתו. קשה לבדוק אותו. והוא מעניק לרצון האישי סמכות שלא הייתה לו קודם. לכן נדרשת כאן ענווה רוחנית עמוקה .אפשר לומר :האירוע הזה עורר אותי .אפשר לומר :המשפט ששמעתי גרם לי לחשוב .אפשר לומר: הפגישה הזאת פתחה בפניי אפשרות שלא ראיתי .אבל צריך להיזהר מאוד מן המעבר אל המשפט :אני יודע שהקב"ה שלח לי את זה כדי לומר לי לעשות כך וכך. מי נתן לי את מפתח הפענוח? אולי הקב"ה אכן זימן את הדבר בהשגחתו .יהודי אינו חי בעולם שמחוץ להשגחת הבורא .אבל מכאן ועד הטענה שאני יודע מה הייתה הכוונה המדויקת של ההשגחה ,יש מרחק גדול. להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם אינו אותו דבר כמו להאמין שאני יודע לפרש כל פרט בהנהגה שלו. זו הבחנה חשובה מאוד. לפעמים אדם אומר" :ביקשתי סימן וקיבלתי" .ייתכן שהחוויה הייתה משמעותית עבורו .אין צורך לזלזל בה .אבל אם הוא עומד לקבל

בעקבותיה החלטה רפואית ,כספית ,משפחתית או הלכתית משמעותית, הוא צריך לשאול האם הסימן החליף מידע שהיה עליו לברר. אם רופא מומחה אומר דבר מסוים ,אי אפשר לבטל אותו מפני שפתחנו ספר במקום כלשהו וקיבלנו תחושה אחרת. אם ההלכה אומרת דבר מסוים ,אין חלום שמתיר לאדם לעקוף אותה. אם הנתונים העסקיים מצביעים על סיכון חמור ,אי אפשר להפוך צירוף מקרים לתוכנית עסקית. אם כל מי שמכיר מערכת יחסים מסוימת מזהיר מפני בעיה ממשית ,צריך לפחות לברר ברצינות ולא לומר שהתקבל "סימן" שהכול יהיה בסדר. אמונה אינה רישיון להתעלם מן המציאות. להפך .הקב"ה נתן לאדם שכל ,והאדם נדרש להשתמש בו .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,רואה את השכל האנושי כאחד הכוחות המרכזיים שבהם נבדל האדם ,ועבודת האדם אינה לבטל אותו אלא לכוון אותו אל האמת .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מורה הנבוכים (חלק א ,פרק א). ופה אפשר להכניס הבחנה שאני חושב שהיא קריטית לחיים :יש הבדל בין לבקש מן הקב"ה הדרכה לבין לדרוש ממנו להחליט במקומי. אנחנו בהחלט מתפללים על החלטות. אנחנו מבקשים סייעתא דשמיא. אנחנו מבקשים "והאר עינינו בתורתך". אנחנו מבקשים חכמה. אנחנו אומרים בכל יום" :אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ,חננו מאתך דעה בינה והשכל" .רבי עמרם גאון ,סדר רב עמרם גאון (סדר תפילת שמונה עשרה); רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,סדר תפילות כל השנה (נוסח תפילת שמונה עשרה). שימו לב למה שאנחנו מבקשים. אנחנו לא אומרים :ריבונו של עולם ,קבל את ההחלטות במקומי.

אנחנו מבקשים :תן לי דעת. תן לי בינה. תן לי שכל. עזור לי לראות נכון. זו תפילה הרבה יותר תובענית. מפני שאם אני מבקש סימן שיחליט במקומי ,אני יכול להישאר כפי שאני. אבל אם אני מבקש דעת ,אני צריך להיות מוכן להשתמש בה. לפעמים אנחנו מבקשים תשובה ,והקב"ה נותן לנו את היכולת לשאול נכון. לפעמים אנחנו מבקשים שהדרך תהיה ברורה ,ומקבלים אדם חכם להתייעץ איתו. לפעמים אנחנו מבקשים שהספק ייעלם ,ומקבלים כוח לקבל החלטה למרות שהוא לא נעלם. לפעמים אנחנו מבקשים סימן ,אבל מה שאנחנו באמת צריכים הוא אומץ. וזה מחזיר אותנו אל סימני ראש השנה בדרך חדשה .חז"ל אינם נותנים לנו סימנים כדי שנקבל באמצעותם החלטות .הם נותנים לנו סימנים כדי שנפנה דרכם את הלב לתפילה. איזו תפילה? שירבו זכויותינו. שיכרתו אויבינו. שיסתלקו שונאינו. שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. שנהיה לראש ולא לזנב.

כלומר ,הסימן אינו אומר לנו מה לבחור .הוא מזכיר לנו איזה עולם לבקש. זה הבדל עצום. הוא אינו מחליף את המצפן. הוא מזכיר לנו שיש כיוון. ואולי כאן מסתתרת אחת הטעויות הגדולות שלנו בחיים .אנחנו מחפשים סימן כדי לדעת איזו עבודה לבחור ,אבל אולי השאלה החשובה יותר היא איזה אדם אנחנו רוצים להיות בכל עבודה שנבחר .אנחנו מחפשים סימן אם לעבור לעיר אחרת ,אבל אולי צריך קודם לברר איזה בית אנחנו רוצים לבנות בכל מקום שבו נחיה .אנחנו מחפשים סימן אם פרויקט מסוים יצליח ,אבל אולי צריך לשאול אם הוא ראוי ,אם הוא נכון ואם אנחנו מוכנים לעשות אותו ביושר גם בלי הבטחה להצלחה. לפעמים אנחנו עסוקים כל כך בשאלה "איזו דרך תצליח?" עד שאנחנו שוכחים לשאול "באיזו דרך אני רוצה להיות אדם שאני מכבד?" זו כבר שאלה אחרת. והיא הרבה פחות תלויה בסימנים. מפני שאדם אינו יכול לדעת אם כל החלטה שלו תצליח .אבל הוא יכול לשאול אם קיבל אותה ביושר. הוא אינו יכול לדעת אם כל קשר יחזיק .אבל הוא יכול לשאול אם היה נאמן ואמיתי בתוכו. הוא אינו יכול לדעת אם העסק ירוויח .אבל הוא יכול לשאול אם התנהל בהגינות. הוא אינו יכול לדעת אם ילדיו יעשו את כל מה שהוא מקווה .אבל הוא יכול לשאול איזה אבא הוא היה כאשר הם חיפשו בו בית. אנחנו לא שולטים בסוף של כל דרך .אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד ללכת בה.

ואולי זה מה שהחיפוש אחר סימנים מסתיר מאיתנו לפעמים .אנחנו רוצים לדעת איך הסיפור ייגמר ,מפני שאז נדע אם כדאי להתחיל אותו. אבל החיים אינם עובדים כך .חלק מן הדברים החשובים ביותר נעשים מפני שהם נכונים ,לא מפני שקיבלנו הבטחה שהם יסתיימו כפי שאנחנו רוצים. אדם מבקש סליחה מפני שזה נכון ,גם אם אינו יודע אם יסלחו לו. אדם אומר אמת מפני שהיא אמת ,גם אם היא תעלה לו מחיר. אדם משקיע בילד מפני שזה תפקידו ,גם אם אינו יכול להבטיח את התוצאה. אדם מתפלל מפני שהוא עומד לפני הקב"ה ,גם כאשר אינו יודע כיצד תפילתו תיענה. הבגרות האמונית מתחילה במקום שבו האדם מפסיק לדרוש מן העתיד להבטיח לו שההווה שלו כדאי. ואז אולי סימני ראש השנה מקבלים עומק נוסף .אנחנו מבקשים סימן טוב בתחילת הדרך ,אבל איננו מקבלים באמצעותו את סוף הסיפור. אנחנו מקבלים רגע של תפילה ,תקווה וכיוון ,ואז נשלחים ללכת. אולי זו הסיבה שהסימן קטן כל כך. הוא אינו מפה. הוא אינו חוזה. הוא אינו נבואה. הוא רק מצביע. ומכאן האדם צריך ללכת בעצמו ,עם התורה שמדריכה אותו ,עם השכל שניתן לו ,עם העצה שהוא מקבל ,עם התפילה שהוא נושא ועם הענווה לדעת שגם אחרי כל אלה הוא עדיין אינו יודע את סוף הדרך. וזה מוביל אותנו אל המקום שבו הסימנים יכולים להפוך ממשהו שאנחנו אוכלים בראש השנה לשיעור על החיים כולם :מה קורה לאדם שמפסיק

לחפש מן המציאות הבטחה שלא יטעה ,ומתחיל לבנות בתוכו את היכולת לבחור נכון גם בלי הבטחה כזאת? אולי ברגע הזה מתרחש אחד השינויים הגדולים ביותר שאדם יכול לעבור. כל עוד הוא מבקש מן המציאות הבטחה שלא יטעה ,הוא חי במצב של המתנה .הוא מחכה לעוד נתון ,לעוד אישור ,לעוד אדם שיאמר לו שהוא צודק ,לעוד סימן שיסלק את הספק .אבל כאשר הוא מבין שאין דרך אנושית לקבל ביטוח מוחלט מפני טעות ,הוא יכול להתחיל לשאול שאלה אחרת :לא כיצד אני מבטיח שלעולם לא אטעה ,אלא כיצד אני נעשה אדם שיודע להתמודד גם עם האפשרות שטעה. זו שאלה הרבה יותר בוגרת. מפני שחלק מן הפחד שלנו מהחלטות אינו נובע מן ההחלטה עצמה. הוא נובע מן המחשבה על האדם שנהיה אם יתברר שטעינו. מה אגיד לעצמי? איך אחיה עם החרטה? איך אסביר לאחרים? איך אסלח לעצמי? מה יקרה לדימוי שלי כאדם שיודע מה הוא עושה? לפעמים אנחנו לא מפחדים רק מתוצאה רעה .אנחנו מפחדים מן המשפט שנאמר לעצמנו בעקבותיה" :איך לא ראיתי את זה?" וכאן צריך להבחין בין שתי שאלות שונות לחלוטין :האם ההחלטה הסתיימה כפי שקיוויתי ,והאם ההחלטה הייתה סבירה ונכונה לפי מה שידעתי בזמן שקיבלתי אותה. אנחנו נוטים לשפוט החלטות לפי התוצאה .אם הצליח ,כנראה בחרתי נכון .אם נכשל ,כנראה טעיתי .אבל החיים מורכבים יותר .אדם יכול לקבל החלטה שקולה ,אחראית ונכונה על סמך כל הנתונים שהיו לפניו, ובכל זאת התוצאה תהיה קשה .ולעומת זאת ,אדם יכול לקבל החלטה פזיזה לחלוטין ולהצליח במקרה.

תוצאה טובה אינה תמיד הוכחה להחלטה טובה ,ותוצאה קשה אינה תמיד הוכחה להחלטה גרועה. ההבחנה הזאת חשובה מאוד מבחינה נפשית ומוסרית .מפני שאם כל תוצאה קשה מוכיחה שטעינו ,נתחיל לפחד לקבל החלטות .אבל אם אנחנו לומדים לבדוק את איכות תהליך הבחירה ,אפשר לקחת אחריות בלי לדרוש מעצמנו נבואה. האם ביררתי את העובדות שהיו נגישות לי? האם התייעצתי במקום שהיה ראוי להתייעץ? האם הייתי ישר עם עצמי? האם נתתי לפחד לנהל אותי? האם נתתי לתאווה לנהל אותי? האם התעלמתי מנתון שלא התאים למה שרציתי? האם ההחלטה התאימה לערכים שעל פיהם אני מבקש לחיות? האם התפללתי לסייעתא דשמיא? אם אדם יכול לענות על השאלות האלה ביושר ,הוא עדיין אינו מקבל הבטחה שהתוצאה תהיה כפי שהוא רוצה .אבל הוא מקבל דבר אחר: היכולת לעמוד מאחורי הבחירה שלו בלי להעמיד פנים שהוא ידע את העתיד. וזה קשור באופן עמוק מאוד לתשובה. מפני שתשובה אינה ניתנת למלאכים שאינם טועים .היא ניתנת לבני אדם .התורה אינה בונה עולם שבו האדם צריך להבטיח לעצמו שלא ייפול לעולם .היא בונה עולם שבו גם לאחר נפילה קיימת דרך חזרה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,פותח את הלכות תשובה בקביעה שכאשר אדם עובר על מצווה ושב מחטאו ,עליו להתוודות לפני הקב"ה .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תשובה א ,א) .עצם קיומה של

מצוות תשובה אומר דבר עצום על תפיסת האדם בתורה :הטעות אינה חייבת להיות סוף הסיפור. זה אינו היתר לטעות. זה אינו פוטר מן האחריות לברר. אבל זה משחרר מן האשליה שהדרך היחידה לחיים טובים היא לעולם לא לבחור לא נכון. יש דרך אחרת. לברר. לבחור. לפעול. ואם טעינו ,להודות. ללמוד. לתקן. ולשוב. אדם שאינו מרשה לעצמו לטעות עלול בסופו של דבר לא להרשות לעצמו לחיות. הוא לא יפתח דבר מפני שאולי ייכשל. לא יאמר דבר מפני שאולי יתחרט. לא ישנה מסלול מפני שאולי יתברר שהישן היה טוב יותר. לא יתחייב מפני שאולי לא יעמוד בהתחייבות. לא ינסה שוב מפני שהניסיון הקודם כאב. וכך הרצון להימנע מטעות הופך בעצמו לטעות גדולה :האדם מוותר על האפשרות לצמוח כדי להגן על עצמו מפני האפשרות ליפול.

ראש השנה מגיע בדיוק אל האדם הזה ואומר לו דבר כמעט בלתי נתפס: אפשר להתחיל שנה חדשה גם כשאתה יודע בוודאות שלא תהיה מושלם בה. אנחנו עומדים בראש השנה ויודעים שבעשרת ימי תשובה כבר נדבר על תשובה .ביום הכיפורים נעמוד ונאמר וידוי .אין כאן אשליה שאנחנו נכנסים לשנה שבה לא נחטא ,לא נטעה ולא ניפול .להפך ,התורה נותנת מראש מקום לתשובה. אבל היא אינה אומרת :ממילא תיפול ,לכן אין משמעות לבחירה. היא אומרת בדיוק את ההפך. בחר. ואם נפלת ,שוב. בחר שוב. ואם טעית ,תקן. ואם התרחקת ,חזור. התשובה אינה תוכנית גיבוי לכישלון .היא חלק מן הדרך שבה אדם מוגבל יכול לחיות חיים של אחריות בלי להתייאש מן העובדה שהוא מוגבל. וזה משנה גם את היחס לסימנים. אולי אנחנו מחפשים סימן שיבטיח לנו שלא נבחר לא נכון מפני שאנחנו חושבים שטעות תהיה אסון שאין ממנו חזרה .אבל אם אנחנו מפנימים באמת את רעיון התשובה ,אנחנו יכולים לקבל החלטות מתוך אחריות בלי לדרוש ודאות מוחלטת. לא מפני שלא אכפת לנו אם נטעה. אלא מפני שאנחנו יודעים שגם אם יתברר שטעינו ,עדיין תהיה לנו עבודה. נוכל ללמוד.

נוכל לשנות. נוכל לבקש סליחה. נוכל לעצור. נוכל להתחיל מחדש. רבי יונה גירונדי פותח את שערי תשובה בדברים חריפים דווקא על גודל החסד שבתשובה ,שהקב"ה הכין דרך לשבים אף על פי שמרדו וחטאו. רבי יונה גירונדי ,שערי תשובה (שער א ,אות א) .האפשרות לשוב אינה שולית בעבודת האדם .היא גילוי של חסד שמאפשר לאדם שלא להיקבר תחת העבר שלו. ואולי כאן יש תשובה לאחד הפחדים העמוקים ביותר שלנו :מה יקרה אם אגלה בעוד שנה שהחלטתי לא נכון? אולי תשאל אז מה אפשר לעשות עכשיו. לא מה היית צריך לדעת אז ולא ידעת. לא כיצד היית אמור להיות נביא. אלא מה האמת דורשת ממך עכשיו. יש החלטות שאי אפשר לבטל. יש טעויות שמותירות צלקות. יש תוצאות שאינן נעלמות מפני שהתחרטנו. אסור להציע כאן נחמה זולה. אבל גם כאשר אי אפשר למחוק את העבר ,אפשר לשאול מה אנחנו עושים איתו בהווה. וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין חרטה לתשובה. חרטה יכולה להשאיר את האדם עומד מול מה שהיה. תשובה שואלת לאן הולכים מכאן.

החרטה אומרת :הלוואי שלא הייתי עושה את זה .התשובה מוסיפה: מאחר שעשיתי ,מי אני בוחר להיות עכשיו? וזה מחזיר אותנו אל ראש השנה .אולי אחת הסיבות שאנחנו רוצים לדעת מראש כיצד תיראה השנה היא שאנחנו מפחדים שלא נדע להתמודד איתה אם היא תיראה אחרת ממה שקיווינו. אנחנו מבקשים לא רק עתיד טוב. אנחנו מבקשים הגנה מפני חוסר האונים שלנו מול עתיד שאיננו יכולים לצפות. אבל אולי חלק מעבודת היום הוא לבקש גם דבר אחר. לא רק :ריבונו של עולם ,תן לי שנה שבה הכול יסתדר. אלא גם :תן לי להיות האדם שֵידע לעבוד אותך בתוך השנה שתיתן לי. אם תהיה הצלחה ,שאדע מה לעשות איתה. אם תהיה אכזבה ,שלא אהפוך אותה לייאוש. אם ייפתח שער ,שאדע להיכנס בו. אם ייסגר שער ,שאדע שלא כל חיי נסגרו איתו. אם אטעה ,שאדע להודות. אם אפול ,שאדע לקום. אם אצליח ,שאזכור להודות. אם לא אבין ,שאדע להמשיך ללכת איתך גם לפני שהבנתי. זו תפילה אחרת לגמרי. היא אינה מבקשת פחות מן הקב"ה. היא מבקשת יותר. מפני שהיא אינה מבקשת רק שהמציאות תהיה טובה עבורי. היא מבקשת שגם אני אהיה ראוי יותר לפגוש את המציאות.

ופה אפשר להבין מחדש את הבקשה להיות "לראש ולא לזנב" .אין הכרח לצמצם אותה להצלחה ,מעמד או הנהגה של אחרים .אפשר לשמוע בה גם קריאה עמוקה לאחריות :לא להיות אדם שכל חייו הם תגובה למה שהמציאות עושה לו. הזנב נגרר. הראש מכוון. אבל להיות לראש אינו אומר לשלוט בכל מה שקורה. ראש אינו שולט בעולם. הוא בוחר כיוון בתוך העולם. אדם בוגר אינו מי שהצליח לגרום לחיים לציית לכל התוכניות שלו .הוא מי שאינו מאבד את הכיוון שלו בכל פעם שהחיים אינם מצייתים להן. וזה אולי בדיוק האדם שאנחנו רוצים להיות כאשר אנחנו נכנסים לשנה חדשה. לא אדם שיודע מה יקרה. לא אדם שקיבל סימן שהכול יהיה בסדר. לא אדם שאין לו פחדים. אלא אדם שיודע למי הוא מתפלל ,מהם הערכים שלו ,עם מי ראוי לו להתייעץ ,מה מוטל עליו לעשות ומה אינו בידיו. אדם שמסוגל לומר :אני אברר ככל שאוכל. אני אתפלל. אני אבקש עצה. אני אחשוב. אני אבדוק את עצמי. ואז אחליט.

בלי נבואה. בלי ביטוח. בלי לדרוש מן המציאות להבטיח לי שלא אתחרט. ואם יתברר שטעיתי ,לא אקדש את הטעות רק מפני שאני עשיתי אותה, ולא אשמיד את עצמי רק מפני שטעיתי .אלמד ,אתקן ואמשיך. אולי זו אחת מצורות החירות העמוקות ביותר שאדם יכול להגיע אליהן. להפסיק לחפש סימן שיפטור אותו מן הבחירה. להפסיק לחפש ודאות שתפטור אותו מן האמונה. להפסיק לחפש הצלחה שתפטור אותו מן האפשרות ללמוד מכישלון. ופשוט לעמוד לפני הקב"ה כאדם. אחראי. מוגבל. בוחר. מתפלל. מסוגל לטעות. ומסוגל לשוב. ואז ,כשמגיע ליל ראש השנה והוא לוקח בידו את הסימן ,הוא כבר אינו מחזיק אותו כמו אדם שמנסה לקבל הצצה אל העתיד. הוא מחזיק אותו כמו אדם שמבין סוף סוף שהעתיד אינו צריך להיות גלוי כדי שהוא יוכל להיכנס אליו. הוא צריך לדעת לא מה יקרה בכל הדרך ,אלא מי הוא מבקש להיות כאשר ילך בה. וכאן אנחנו מגיעים אל החיבור העמוק ביותר בין הסימנים לבין ראש השנה עצמו .מפני שראש השנה אינו רק תחילתו של לוח שנה חדש .זהו

היום שבו אנחנו מכריזים שוב מי המלך ,ומתוך כך גם מבררים מי אנחנו בתוך מלכותו. וכאשר הנקודה הזאת נכנסת לתמונה ,השאלה כבר אינה רק אם "סימנא מילתא היא". השאלה נעשית גדולה הרבה יותר: מה קורה לסימנים כאשר האדם מפסיק להשתמש בהם כדי לשלוט בעתיד ומתחיל להשתמש בהם כדי להיכנע באמת למלכותו של הקב"ה? ופה אנחנו מגיעים אל הלב האמוני של כל המהלך .מפני שאי אפשר לדבר באמת על סימני ראש השנה בלי לזכור מהו ראש השנה עצמו .זה איננו יום שמרכזו השאלה כיצד לגרום לשנה הבאה להסתדר לפי התוכניות שלנו .במרכז תפילת היום עומדת הכרזה אחרת לחלוטין: מלכותו של הקב"ה. המשנה קובעת את סדר הברכות המיוחדות של מוסף ראש השנה: מלכויות ,זכרונות ושופרות .רבי יהודה הנשיא ,משנה (ראש השנה ד ,ה). הגמרא מביאה את דברי הקב"ה" :אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות .מלכויות כדי שתמליכוני עליכם ,זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ,ובמה ,בשופר" .הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"א). שתי מילים מתוך הדברים האלה משנות את כל התמונה" :שתמליכוני עליכם". אנחנו רגילים להגיע לראש השנה עם רשימת בקשות .בריאות .ילדים. פרנסה .שלום .הצלחה .חיים .כל הבקשות האלה אמיתיות ,חשובות וראויות .חז"ל עצמם תיקנו תפילות ובקשות ,ואיננו צריכים להתנצל על כך שאנחנו רוצים חיים טובים. אבל לפני כל מה שאנחנו רוצים לקבל מן השנה עומדת שאלה עמוקה יותר :מי המלך של השנה הזאת? וזו אינה שאלה תאולוגית מופשטת.

מלכות פירושה שאני איני המלך. המשפט הזה פשוט מאוד לומר וקשה מאוד לחיות. מפני שבחלק גדול מן החיים אנחנו רוצים שהקב"ה יהיה מלך בתנאי שהתוכנית שלו תתאים לתוכנית שלנו .אנחנו מתפללים ,מבקשים, מאמינים ומקיימים ,אבל עמוק בפנים אנחנו מחזיקים תסריט .כך הדברים צריכים להסתדר .עד גיל מסוים זה צריך לקרות .הילד הזה צריך לבחור כך .העסק צריך להגיע לשם .האדם הזה צריך להשתנות .הגוף צריך להמשיך לתפקד .הבית צריך להיראות כפי שתכננו. וכאשר המציאות אינה קוראת את התסריט שלנו ,אנחנו מתקשים. אין בכך בהכרח פגם .כאב הוא כאב .אכזבה היא אכזבה .יהודי אינו נדרש לחייך כאשר לבו נשבר ולומר שלא אכפת לו .דוד המלך מלא תפילות, בכי ,זעקה ובקשה .אבל בתוך כל זה קיימת שאלה נוספת :האם אני עובד את הקב"ה רק בתוך המציאות שרציתי ,או שאני מסוגל לעבוד אותו גם בתוך מציאות שלא בחרתי? פה מלכות נעשית ממשית. קל לומר "המלך" בבית הכנסת. קשה יותר לומר "המלך" כאשר משהו בחיים אינו הולך כפי שרצינו. קל להמליך את הקב"ה כאשר הדלת נפתחת. קשה יותר כאשר היא נסגרת. קל כאשר התפילה נענית בדרך שאנחנו מזהים מיד. קשה כאשר אנחנו עדיין מחכים. מלכות שמתקיימת רק כאשר המלך עושה את רצוני עדיין משאירה אותי במקום מסוים על הכסא. וזה בדיוק המקום שבו החיפוש אחר סימנים יכול להפוך לשאלה אמונית עמוקה .למה אני זקוק כל כך לסימן שהדברים יסתדרו? אולי מפני שאני

רוצה לדעת מראש שהמציאות תמשיך להתנהל בתוך המסגרת שאני מסוגל לקבל. אני רוצה להאמין. אבל קודם תראה לי שהסוף יהיה טוב לפי ההגדרה שלי. אני רוצה לבטוח. אבל קודם תן לי סימן שהילד יסתדר. אני רוצה לצאת לדרך. אבל קודם תבטיח לי שלא אטעה. אני רוצה לומר "המלך". אבל אני עדיין רוצה לקבל לידיי את התסריט. ראש השנה מבקש מאיתנו דבר קשה הרבה יותר :להמליך את הקב"ה לפני שקראנו את השנה. אנחנו אומרים מלכויות לפני שאנחנו יודעים מה יתרחש בחשוון. לפני שאנחנו יודעים מה יהיה בחנוכה. לפני שאנחנו יודעים מה יקרה בפסח. לפני שאנחנו יודעים מי ייכנס לחיינו ומי יצא מהם. לפני שאנחנו יודעים אילו תפילות ייענו בדרך שרצינו ואילו תפילות יקבלו תשובה שאיננו מבינים. אנחנו עומדים בתחילת השנה הסגורה ואומרים :אתה המלך. זה אולי אחד המעשים האמוניים הנועזים ביותר שאדם עושה. לא להכריז שהכול יהיה כפי שאני רוצה. אלא להכריז שמי שמנהל את הכול הוא הקב"ה גם לפני שאני יודע כיצד ייראו הדברים.

רבי משה חיים לוצאטו מבאר שהיסוד הראשון בעבודת האדם הוא לברר ולהתאמת אצלו מה חובתו בעולמו ולשם מה נברא .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (פרק א) .הוא אינו פותח בשאלה כיצד האדם יגרום לעולם להתאים לרצונותיו .הוא פותח בשאלה מה תפקידו של האדם בתוך העולם שהקב"ה שם אותו בו. זו החלפה עמוקה של נקודת המבט. אנחנו שואלים בדרך כלל :מה השנה תיתן לי? ראש השנה שואל גם :מה תעשה עם השנה שתינתן לך? אנחנו שואלים :האם היא תהיה קלה? והשאלה השנייה היא :האם תהיה נאמן בתוכה? אנחנו שואלים :האם תצליח? והשאלה היא גם :מה תעשה עם ההצלחה אם תגיע? אנחנו שואלים :האם יהיו קשיים? והשאלה היא גם :מי תהיה כאשר הם יגיעו? אין כאן ניסיון להקטין את חשיבות התפילה על תוצאות טובות .אנחנו מתפללים בכל ליבנו שתהיה שנה של חיים ,בריאות ,שלום ,פרנסה ,נחת וישועה .אבל המלכת הקב"ה מוסיפה לתפילה שכבה עמוקה :אני מבקש את מה שאני רוצה ,בלי להפוך את הרצון שלי לריבון. וזו אולי אחת ההגדרות העמוקות ביותר של תפילה. אדם שאינו מבקש דבר אינו בהכרח מאמין יותר. הוא יכול להיות מיואש. תפילה אמיתית מאפשרת לאדם לרצות בעוצמה. לבקש בעוצמה. לבכות בעוצמה. לעשות השתדלות בעוצמה.

ובאותה שעה לדעת שהקב"ה אינו פקיד שתפקידו לבצע את התוכנית שלי. אני מביא לפניו את הרצון שלי ,אבל איני מכתיר את הרצון שלי למלך. פתאום אפשר לראות את שולחן הסימנים בצורה חדשה לגמרי. כמה רצונות נמצאים עליו. אני רוצה מתיקות. אני רוצה ריבוי זכויות. אני רוצה סילוק של רע. אני רוצה להיות לראש. אני רוצה חיים טובים. והמנהג אינו מבקש ממני למחוק אף רצון. להפך ,אני אומר אותם. נותן להם מילים. נותן להם טעם. אבל לפני כל אלה עברתי בבית הכנסת דרך מלכויות. אני יודע למי אני מגיש את רשימת הרצונות. וזה כל ההבדל. אם אני חושב שהסימן עצמו מנהל את המציאות ,אני מנסה להפעיל כוח. אם אני משתמש בסימן כדי להתפלל ,אני מכיר בכך שהכוח אינו אצלי. אם אני מחפש בסימן תחזית ,אני מנסה לפתוח את העתיד. אם אני משתמש בו כבקשה ,אני משאיר את העתיד אצל הקב"ה. אם אני אומר "אכלתי דבר מתוק ולכן השנה חייבת להיות מתוקה", הפכתי את המנהג למנגנון.

אבל אם אני אומר "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", עשיתי את ההפך :הכרתי בכך שאני רוצה מתיקות ,אבל מי שיכול להעניק אותה הוא הקב"ה. ופה אפשר להבין מדוע דווקא המילים "יהי רצון מלפניך" חשובות כל כך. הן אינן רק נוסח מנומס לבקשה .הן מעמידות את האדם במקומו. יש לי רצון. אבל יש רצון מלפניך. אני מבקש. אבל איני גוזר. אני מקווה. אבל איני יודע. אני פועל. אבל איני שולט בתוצאה. אני מחזיק סימן. אבל איני מחזיק את השנה. זהו אדם שעומד לפני מלך. ואולי עכשיו אפשר להבין את הפסוק שאנחנו אומרים שוב ושוב בימים האלה" :אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט ,טז). המדרש שואל מה פירוש "יודעי תרועה" ,וכי אומות העולם אינן יודעות להריע ,ומעמיד את הייחוד של ישראל בקשר שבין התרועה לבין הידיעה לעמוד לפני הקב"ה בדין .רבי תנחומא ,מדרש תנחומא (פרשת אמור, סימן כב). השופר אינו נותן לנו מידע על מה שנכתב. הוא אינו מספר לנו כיצד תיראה השנה. הוא עושה דבר אחר.

הוא מעמיד אותנו לפני המלך. ואולי לכן הסימנים והשופר ,אף שהם שונים לחלוטין במעמדם ובמקורם, מלמדים אותנו יחד דבר יסודי על ראש השנה :אנחנו איננו מקבלים ביום הזה את העתיד .אנחנו מקבלים את העמדה שממנה נכון להיכנס אליו. עמדה של תפילה. עמדה של אחריות. עמדה של תשובה. עמדה של תקווה. עמדה של ענווה. עמדה של מלכות. והעמדה הזאת משנה את כל היחס שלנו לחוסר הוודאות. אם אני המלך ,אי ודאות היא איום .היא אומרת שיש דברים שאינני שולט בהם. אבל אם הקב"ה הוא המלך ,אי הוודאות שלי אינה אומרת שהעולם חסר מנהיג. העובדה שאני איני יודע מה יהיה אינה אומרת שאף אחד אינו יודע. זה אולי אחד המשפטים המרגיעים והמטלטלים ביותר שאפשר לקחת מראש השנה. אני לא יודע. אבל השנה אינה יתומה. אני לא רואה. אבל המציאות אינה עיוורת. אני לא שולט. אבל העולם אינו הפקר.

אני לא יודע כיצד הסיפור ייגמר. אבל אני יודע לפני מי אני עומד בתוכו. וזה אינו פותר את כל הפחדים. אבל הוא משנה את המקום שממנו אנחנו פוגשים אותם. אדם יכול לפחד ולהאמין. אדם יכול לדאוג ולהתפלל. אדם יכול לא לדעת ולבטוח. אדם יכול לבקש בכל כוחו תוצאה מסוימת ,ובאותה שעה לדעת שהאמונה שלו בקב"ה אינה תלויה בכך שיקבל בדיוק את התסריט שביקש. אולי המלכת הקב"ה אינה הרגע שבו האדם מפסיק לרצות .היא הרגע שבו הוא מפסיק לעבוד את הרצונות שלו. ופה סימני ראש השנה נעשים כמעט תמונה של האדם כולו. השולחן מלא רצונות. הלב מלא בקשות. העתיד סגור. והאדם אומר :יהי רצון מלפניך. לא מפני שאין לו מה לעשות. אלא מפני שהוא יודע מה עליו לעשות ומה אינו בידיו. הוא יתפלל. הוא יבחר. הוא ישתדל. הוא יתקן. הוא ישוב אם יטעה.

אבל הוא לא ידרוש מן התפוח לספר לו מה יהיה. הוא לא ידרוש מצירוף המקרים להחליט במקומו. והוא לא ידרוש מן הקב"ה להראות לו את השנה לפני שיסכים להיכנס אליה. הוא נכנס אל השנה לא מפני שהוא יודע מה מחכה לו ,אלא מפני שהוא יודע מי המלך. ועכשיו נשארת לנו נקודה אחת אחרונה ,והיא אולי זו שסוגרת את כל המסע :מה יקרה אם בפעם הבאה שאנחנו מחפשים "סימן" ,במקום לשאול מיד "מה זה אומר על מה שהולך לקרות?" ,נעצור ונשאל שאלה אחרת לחלוטין: "מה הרגע הזה מבקש לעורר בי עכשיו ,בלי לטעון שאני יודע באמצעותו את סודותיו של מחר?" ואולי זו השאלה שאיתה נכון לחזור אל המקום שבו התחלנו .לא אל מחקר פסיכולוגי ,לא אל החלטה גדולה בחיים ,אלא אל שולחן פשוט בליל ראש השנה .התפילות הסתיימו .הקידוש נאמר .המשפחה יושבת יחד .המאכלים מונחים על השולחן .היד נשלחת אל התמר ,אל הרוביא, אל הכרתי ,אל התפוח בדבש .לכאורה לא השתנה דבר .אבל אחרי כל הדרך שעברנו ,אולי קשה כבר להחזיק את הסימן באותה צורה. כי עכשיו אנחנו יודעים כמה קל לאדם להפוך סימן לתשובה. כמה קל לקחת צירוף מקרים ולהפוך אותו להוראה. כמה קל לקחת רצון אישי ולהלביש עליו את המשפט "קיבלתי סימן". כמה קל להשתמש בחיפוש אחר ודאות כדי להתחמק מן האחריות לבחור. וכמה קשה לומר את המשפט הפשוט ביותר :אינני יודע. אבל אולי דווקא זה אחד הדברים שראש השנה מלמד אותנו. אינני יודע כיצד תיראה השנה הזאת.

אינני יודע אילו מן התוכניות שלי יצליחו. אינני יודע אילו תפילות ייענו בדרך שבה ביקשתי. אינני יודע אילו אנשים ייכנסו לחיי. אינני יודע אילו דלתות ייפתחו. אינני יודע אילו דלתות ייסגרו. ואינני יודע איזה אדם אהיה כאשר אשב כאן שוב בעוד שנה. אבל יש דברים שאני כן יודע. אני יודע לפני מי אני עומד. אני יודע ממי אני מבקש. אני יודע שיש לי בחירה. אני יודע שיש לי אחריות. אני יודע שאם אטעה קיימת תשובה. אני יודע שאינני צריך להיות נביא כדי להיות עובד ה'. אולי אחת המתנות הגדולות של ראש השנה היא הרשות להיכנס לעתיד בלי לדעת אותו. לא מתוך אדישות. לא מתוך פטליזם. לא מתוך מחשבה שאין טעם לתכנן. להפך .יהודי צריך לפעול ,להשתדל ,לחשוב ,להתייעץ ולבנות .אבל הוא אינו נדרש להבטיח לעצמו את התוצאה לפני שהוא מתחיל. וזה שינוי עצום. מפני שכמה מן החיים אנחנו דוחים עד שנדע? אני אתחיל כשאהיה בטוח.

אני אדבר איתו כשאדע כיצד הוא יגיב. אני אקבל החלטה כשכל הספקות ייעלמו. אני אנסה כשאדע שלא אכשל. אני אפתח את הלב כשאדע שלא אפגע. אני אעשה שינוי כשאדע שלא אתחרט. אבל לפעמים היום הזה אינו מגיע. לא מפני שלא בדקנו מספיק. אלא מפני שאנחנו דורשים מן החיים דבר שהם אינם יכולים לתת :ודאות לפני תנועה. קהלת אומר" :שמר רוח לא יזרע וראה בעבים לא יקצור" (קהלת יא ,ד). מי שממתין לרוח המושלמת עלול שלא לזרוע לעולם .מי שמביט בעננים וממתין לתנאים שאין בהם שום סיכון עלול שלא להגיע לקציר. רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מפרש שהאדם המתבונן תמיד ברוחות וממתין לתנאים המתאימים לא יגיע לזריעה .רבי שלמה יצחקי ,רש"י (קהלת יא, ד). רבי עובדיה ספורנו מבאר את הפסוקים שם בתוך הקריאה שלא להימנע מן המעשה בגלל האפשרויות השונות של העתיד ,שאין האדם יודע איזו דרך תצליח .רבי עובדיה ספורנו (קהלת יא ,ד-ו). והמשך הפסוקים חד עוד יותר" :בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא, ו). שימו לב לפרדוקס. "כי אינך יודע". ומה המסקנה? לא :לכן אל תעשה.

בדיוק להפך. לכן זרע. זו תפיסה אחרת לחלוטין של אי ודאות .אנחנו רגילים לומר :אינני יודע, ולכן אני מחכה .קהלת אומר :אינך יודע ,ולכן אל תבנה את כל חייך על ההנחה שתוכל לדעת מראש. עשה את מה שנכון לעשות. זרע. השקע. פעל. והכר בכך שהתוצאה אינה כולה בידיך. אי הידיעה אינה תמיד סיבה לעצור .לפעמים היא בדיוק התנאי שבתוכו ניתנה לנו הבחירה. וכאן אפשר לחזור אל האדם שמחפש סימן לפני החלטה. אולי הוא צריך לשאול את עצמו ארבע שאלות. האם יש כאן שאלה הלכתית שעליה אני צריך לשאול רב? האם חסר לי מידע מקצועי שאני יכול עדיין לברר? האם יש אדם חכם וישר שכדאי לי להתייעץ איתו? ואחרי שעשיתי את כל אלה ,האם מה שאני מחפש עכשיו הוא באמת עוד מידע ,או שאני מחפש מישהו שיבטיח לי שלא אצטער? השאלה האחרונה קשה במיוחד. מפני שלפעמים כבר ביררנו. כבר שאלנו. כבר בדקנו. כבר קיבלנו עצה.

אבל אנחנו ממשיכים להסתובב בין אנשים עד שמישהו יאמר את התשובה שאנחנו רוצים לשמוע. זה כבר לא בירור. זו לפעמים דרך מתוחכמת לדחות את הרגע שבו נצטרך לקחת אחריות. ואפשר לעשות את אותו הדבר גם עם רבנים .אדם שואל שאלה שאינה הלכתית מובהקת אלא שיקול דעת אישי ,מקבל עצה שאינה מוצאת חן בעיניו ,ואז ממשיך מאדם לאדם עד שיקבל את התשובה שרצה מלכתחילה .בסופו של דבר הוא מספר לעצמו ש"קיבל דעת תורה", כאשר למעשה ייתכן שהוא פשוט ערך סקר עד שמצא את הדעה שהתאימה לרצונו. כמובן ,יש מצבים שבהם נכון לשמוע יותר מדעה אחת ,ובעניינים מורכבים הדבר עשוי להיות חיוני .אבל האדם צריך לשאול את עצמו ביושר :האם אני עדיין מברר ,או שכבר התחלתי לחפש אישור? אותו דבר קורה בחיפוש אחר סימנים. אדם אומר :ריבונו של עולם ,תראה לי. ואולי לפעמים השאלה צריכה להיות :האם כבר הראו לי מספיק באמצעות התורה ,השכל ,המציאות והעצה ,ומה שחסר עכשיו אינו סימן אלא אומץ? אומץ אינו ביטחון שההחלטה תצליח. זו הגדרה חשובה מאוד. אם הייתי יודע בוודאות שאצליח ,לא הייתי זקוק לאומץ. אומץ מתחיל בדיוק במקום שבו קיימת אפשרות שלא אצליח ובכל זאת אני חושב שהדבר ראוי למעשה. אומץ אינו לדעת שלא אפול .הוא להסכים ללכת גם כאשר אין לי הבטחה שלא אפול. וזה נכון בקריירה.

וזה נכון ביחסים. וזה נכון בחינוך. וזה נכון בעבודת ה'. כמה אנשים יודעים כבר שנים מה הדבר הבא שהם צריכים לעשות מבחינה רוחנית ,אבל ממשיכים לחכות לרגע שבו יהיה להם חשק? הם יודעים שהם צריכים לקבוע זמן ללימוד. יודעים שהם צריכים לסגור משהו שמפריע להם. יודעים שהם צריכים לבקש סליחה. יודעים שהם צריכים לשנות הרגל. אבל הם מחכים להתעוררות. ליום מיוחד. לשיעור שיטלטל אותם. לרגע שבו ירגישו פתאום מוכנים. אולי גם זו צורה של חיפוש אחר סימן. אנחנו מחכים שהרגש יאשר לנו לעשות את מה שהשכל והמצפון כבר יודעים. רבי משה חיים לוצאטו כותב על זריזות שהאדם צריך להיזהר שלא להחמיץ את המצווה ,מפני שטבע האדם כבד והעצלות מושכת אותו לדחייה .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (פרקים ו-ז) .לפעמים המרחק בין הידיעה למעשה אינו עוד בירור .הוא פשוט הצעד. וזה אולי המקום שבו הסימנים של ראש השנה יכולים להפוך את כל החיפוש שלנו אחר סימנים על ראשו. במשך השנה אנחנו אומרים :תן לי סימן ,ואז אעשה. בראש השנה הסימן אומר לנו :התעורר ועשה.

הרוביא אינה אומרת :בדוק אם זכויותיך יתרבו. היא מעוררת אותך לבקש שירבו. ואם אתה רוצה שירבו ,יש גם מעשים שיכולים להרבות אותן. הראש אינו אומר :בדוק אם תהיה מנהיג. הוא מעורר בקשה להיות לראש ולא לזנב. ואם אתה רוצה לחיות כראש ,יש מקומות שבהם תצטרך להפסיק להיגרר. התפוח בדבש אינו אומר :בדוק אם השנה תהיה מתוקה. הוא מעורר בקשה למתיקות. ואם אתה רוצה מתיקות ,יש מקומות שבהם אתה יכול להכניס אותה בעצמך ,לצד התפילה על כל מה שאינו בידיך. הסימן של חז"ל אינו מרדים את הבחירה .הוא מעורר אותה. וכאן המעגל נסגר. התחלנו בשאלה כיצד ייתכן שהתורה אוסרת ניחוש ובכל זאת חז"ל אומרים "סימנא מילתא היא". עכשיו אפשר לראות שהסתירה עצמה מלמדת אותנו מהו סימן נכון. הסימן הפסול עלול לקחת מן האדם אחריות. הסימן של ראש השנה יכול לעורר אותה. הסימן הפסול אומר :העתיד כבר דיבר אליך ,פענח אותו. סימני ראש השנה אומרים :העתיד עדיין נסתר ,התפלל עליו. הסימן הפסול עלול להפוך אירוע מקרי לבעל סמכות. סימני ראש השנה מפנים את האדם אל בעל הסמכות האמיתי. הסימן הפסול יכול לתת לאדם תחושה שהוא שולט. סימני ראש השנה מזכירים לו שהוא מבקש.

והמילה שמפרידה בין שני העולמות היא אולי אותה מילה פשוטה: "מלפניך". יהי רצון מלפניך. לא מן התמר. לא מן הרימון. לא מן התפוח. לא מן המזל. לא מן הצירוף. לא מן החלום. לא מן הפחד שלי. ולא מן הרצון שלי. מלפניך. אני עומד לפני הקב"ה. יש לי בקשות. יש לי תוכניות. יש לי פחדים. יש לי החלטות. יש לי אחריות. אבל אני איני המלך. אולי זו הסיבה העמוקה ביותר שסימני ראש השנה שייכים דווקא ליום המלכת הקב"ה :הם מלמדים אותנו לבקש על העתיד בלי להפוך את עצמנו לבעלי הבית עליו. ואז מגיע הרגע שבו אנחנו מסיימים את הסימנים. הצלחות מפונות.

הסעודה ממשיכה. ראש השנה עובר. השנה מתחילה. ובמהלך החודשים הבאים אולי נעמוד שוב מול החלטה ונרצה סימן. אולי ברגע הזה ניזכר בשולחן. לא כדי לפתוח תמר ולנסות לגלות באמצעותו מה לעשות. אלא כדי לזכור מה למדנו ממנו. לברר את ההלכה כאשר יש שאלה הלכתית. לאסוף מידע כאשר חסר מידע. להתייעץ כאשר צריך עצה. להתפלל לסייעתא דשמיא. לבדוק את הנגיעות שלנו. לקבל החלטה באחריות. ולהשאיר לקב"ה את מה שמעולם לא היה בידינו. ואם עדיין נשאר ספק ,לזכור שלא כל ספק הוא סימן לכך שאסור להתקדם. לפעמים הוא פשוט סימן לכך שאנחנו בני אדם. אנחנו לא צריכים לדעת את כל העתיד כדי לחיות נכון את ההווה. אולי זה הדבר שהסימנים מבקשים ללמד אותנו דווקא בתחילת השנה. אנחנו מחזיקים אותם ביד ,אומרים את הבקשה ,ומניחים אותם. אנחנו לא לוקחים אותם איתנו כדי שינהלו את השנה. אנחנו לוקחים איתנו משהו אחר. תפילה.

אחריות. ענווה. בחירה. ומלכות. ובפעם הבאה שהחיים ישאירו אותנו בלי תשובה ,אולי לא נמהר לשאול: "איזה סימן קיבלתי?" אולי נעצור ונשאל: האם ביררתי את מה שאני יכול לברר? האם עשיתי את מה שמוטל עלי? האם התפללתי? האם אני מוכן להודות שיש דברים שאינני יודע? והאם אני מסוגל להמשיך ללכת גם בלי לדרוש מן הקב"ה לגלות לי מראש לאן כל צעד יוביל? כי בסופו של דבר ,אולי זה ההבדל העמוק ביותר בין מי שמחפש סימנים כדי לשלוט בחיים לבין מי שמשתמש בסימן כדי לעבוד את הקב"ה. האחד אומר: תראה לי מה יהיה ,ואז אוכל לבטוח. והשני אומר: אינני יודע מה יהיה ,ולכן אני זקוק לביטחון בך. הראשון מבקש מן הסימן לפתוח את העתיד. השני נותן לסימן לפתוח את הלב. ואולי לכן ,אחרי כל הדרך שעברנו ,אפשר לשמוע את דברי אביי "סימנא מילתא היא" באופן עמוק הרבה יותר. הסימן הוא אכן דבר.

אבל השאלה הגדולה איננה רק מה הסימן אומר. השאלה היא: לאן הוא מפנה אותנו. אם הוא מפנה אותנו אל פחד ,אל ניחוש ,אל ניסיון לשלוט במה שאיננו יכולים לשלוט בו ,איבדנו את הדרך. אבל אם הוא מעורר אותנו לתפילה ,לתשובה ,לאחריות ,לתקווה ולהמלכת הקב"ה ,הסימן הקטן שעל השולחן עשה דבר גדול מאוד. הוא לא גילה לנו מה יקרה בשנה החדשה. הוא הזכיר לנו לפני מי אנחנו נכנסים אליה.

הערת מסגרת: Preserve exact extracted source body. Do not rewrite, summarize, translate, or create thin/query pages. Work must apply live exact dedup and latest active gate status before publication.