מה סימני ראש השנה יכולים לגלות לנו על האדם שאנחנו מבקשים להיות בשנה הבאה?

מה סימני ראש השנה יכולים לגלות לנו על הדרך אל עצמנו? אנחנו טובלים תפוח בדבש ,אוכלים רימון ,תמר ,רוביא וראש ,ואומרים את אותן בקשות שנה אחר שנה .אבל מה באמת עומד מאחורי סימני ראש השנה ,ומה ביקשו חז"ל והפוסקים לעורר באמצעותם? מסע בין מקורותיהם המדויקים של הסימנים לבין השאלות שהם יכולים לעורר בתוכנו :מה אנחנו רוצים להרבות ,מה הגיע הזמן לסיים…

מה סימני ראש השנה יכולים לגלות לנו על הדרך אל עצמנו? אנחנו טובלים תפוח בדבש ,אוכלים רימון ,תמר ,רוביא וראש ,ואומרים את אותן בקשות שנה אחר שנה .אבל מה באמת עומד מאחורי סימני ראש השנה ,ומה ביקשו חז"ל והפוסקים לעורר באמצעותם? מסע בין מקורותיהם המדויקים של הסימנים לבין השאלות שהם יכולים לעורר בתוכנו :מה אנחנו רוצים להרבות ,מה הגיע הזמן לסיים ,איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו ,מי באמת מוביל את הבחירות שלנו ,ואיזה טעם אנחנו משאירים בחייהם של האנשים שסביבנו .אולי השנה לא נסתפק באכילת הסימנים .אולי ניקח לפחות סימן אחד מן השולחן אל החיים.

יש רגע אחד בליל ראש השנה שכמעט בכל בית יהודי נראה מוכר להפליא .התפילות מאחורינו ,השולחן ערוך ,בני המשפחה יושבים יחד, ולפנינו מאכלים שאינם נמצאים שם רק מפני שהם טעימים .לכל אחד מהם נקשרה בקשה .קרא ,רוביא ,כרתי ,סילקא ותמרי ,ובמשך הדורות נוספו לפי מנהגי הקהילות גם סימנים נוספים ,ובהם רימון ,ראש ותפוח בדבש .אנחנו לוקחים מאכל ,אומרים "יהי רצון" ,טועמים וממשיכים אל

הסימן הבא .לפעמים הכול נמשך דקות ספורות ,אבל מאחורי אותן דקות מסתתר עולם שלם. הפעם אנחנו רוצים לעשות דבר אחר .אנחנו רוצים לעצור ליד הסימנים ולתת להם לעצור אותנו .אבל לפני שנעשה זאת חייבת להיאמר הבהרה מפורשת ,משום שהיא תנאי לכל מה שיבוא מכאן ואילך :אין מטרת הדברים להמציא לסימני ראש השנה פירושים חדשים שלא נאמרו בדברי חז"ל ,ואין כוונתנו לקחת מנהג קדום ולהלביש עליו בדיעבד מערכת של רעיונות פסיכולוגיים והתפתחותיים .כאשר נגיע לכרתי ,למשל ,לא נטען שחז"ל התכוונו באמצעותו לדפוסי התנהגות שצריך לכרות מחיינו ,וכאשר נדבר על רוביא לא נייחס לאביי תיאוריה של צמיחה אישית שלא נאמרה בדבריו. הדרך שלנו תהיה הפוכה .בכל סימן נתחיל מן המקור ,נבין תחילה מה נאמר עליו בדברי חז"ל ורבותינו ,נברר את משמעותו ואת הבקשה שנקשרה אליו ,ורק לאחר שהקרקע התורנית תהיה יציבה נרשה לעצמנו לשאול איזו התבוננות נוספת יכולה לצמוח ממנה אל החיים שלנו .כאשר נעשה זאת ,יהיה ברור שאין מדובר בפירוש חדש לדברי חז"ל ,אלא בשאלת חיים שמתעוררת מתוך הדברים .לא נכניס את עצמנו אל תוך המקור ,אלא ננסה לתת למקור להיכנס אל תוך החיים שלנו. היסוד הקדום של המנהג נמצא בדברי אביי" :השתא דאמרת סימנא מילתא היא ,יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי" .הגמרא במסכת כריתות (דף ו ע"א) .סוגיה מקבילה נמצאת במסכת הוריות ,ושם הגרסה שלפנינו היא שיהא אדם רגיל "למחזי" ,לראות ,את אותם המינים בראש השנה .הגמרא במסכת הוריות (דף יב ע"א) .כבר כאן חשוב לשים לב שהסימנים שמונה אביי הם קרא ,רוביא ,כרתי ,סילקא ותמרי .חלק מן הדברים המזוהים אצלנו כמעט אוטומטית עם ליל ראש השנה התפתחו והתקבלו במנהגי ישראל בתקופות מאוחרות יותר.

רבי יעקב בן אשר מביא להלכה את מנהג אכילת הסימנים בראש השנה ואת הבקשות הנאמרות עליהם .רבי יעקב בן אשר ,ארבעה טורים (אורח חיים סימן תקפג) .רבי יוסף קארו פוסק" :יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא ,דהיינו תלתן ,כרתי ,סילקא ,תמרי ,קרא" ,ומביא את הבקשות המתאימות להם .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א) .רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,מוסיף שם מנהגים נוספים שנתקבלו בקהילות אשכנז ,ובהם אכילת תפוח מתוק בדבש ואמירת הבקשה שתתחדש עלינו שנה מתוקה .רבי משה איסרליש ,הרמ"א, שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א). אבל לפני שאנחנו עוברים אל הסימן הראשון ,צריך להבין דבר יסודי יותר :מה בכלל אמור לקרות לאדם כאשר הוא רואה את הסימן? כאן דבריו של רבי מנחם המאירי מעניקים לנו מפתח חשוב מאוד לכל היצירה .לאחר שהוא עוסק בסימנים המוזכרים בסוגיה ,הוא מבאר שאין לראות בהם דרך של ניחוש ,אלא עניינם לעורר את האדם להנהגה טובה ,והוא מדגיש שהדברים צריכים להביא את האדם לתשובה ולמעשים טובים .רבי מנחם המאירי ,בית הבחירה (הוריות יב ע"א). זוהי נקודה מכרעת .הסימן אינו אמור להישאר על הצלחת .משהו צריך להתרחש באדם שיושב מולו .אם הוא אכל רוביא ,אמר את הנוסח והמשיך הלאה בלי שהבקשה נגעה בו כלל ,ייתכן שקיים מנהג חשוב, אבל האפשרות שהסימן יעורר את הלב עדיין מחכה לו .דווקא מכאן נפתחת בפנינו האפשרות להתבונן בסימנים גם כמראה ,בלי לטעון שזו הייתה המשמעות המקורית שניתנה לכל אחד מהם. ואולי זו שאלה שכדאי להחזיק לאורך כל המסע הזה :מה יקרה אם השנה ,לפני שנעבור לסימן הבא ,ניתן לבקשה שאמרנו כמה שניות להישאר בתוכנו? לא רק לומר "שירבו זכויותינו" ,אלא לשאול מה פירוש הדבר עבורי .לא רק לבקש "שנהיה לראש ולא לזנב" ,אלא לעצור ולשאול מי באמת מנהל את חיי .לא רק לבקש שנה טובה ומתוקה ,אלא לברר איזה טעם אני עצמי מכניס לחייהם של האנשים שחיים איתי.

אין בכך שינוי של משמעות הסימן .להפך .אנחנו מבקשים לקחת ברצינות את האפשרות שסימן שנועד לעורר את הלב אכן יעורר אותו. ומכאן אפשר לגשת אל הסימן הראשון שבו נרצה להתבונן :רוביא .רבי יוסף קארו מביא את הבקשה הנאמרת עליה" :יהי רצון שירבו זכיותינו" .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א) .הקשר הוא לשוני ,בין שמה של הרוביא לבין לשון ריבוי .אין צורך להוסיף לסימן דבר שאינו נמצא בו .הבקשה ברורה :אנחנו מבקשים מן הקב"ה שירבו זכויותינו. אבל דווקא אחרי שהעמדנו את המשמעות המקורית במקומה ,אפשר לעצור ליד מילה אחת מתוך הבקשה" :שירבו" .המילה הזאת פותחת אפשרות להתבוננות מעניינת מאוד בעבודת האדם ,מפני שכאשר רובנו חושבים על שינוי ,אנחנו חושבים קודם כול על דברים שצריכים להיעלם. אנחנו רוצים להפסיק לכעוס ,להפסיק לבזבז זמן ,להפסיק לדחות, להפסיק להגיב בצורה מסוימת ,להפסיק הרגל שאנחנו כבר שנים יודעים שאינו עושה לנו טוב .במילים אחרות ,אנחנו בונים לעיתים את כל רעיון השינוי סביב מחיקה. אבל עבודת האדם אינה בנויה רק על מחיקה .דוד המלך אינו אומר רק "סור מרע" ,אלא ממשיך מיד" :ועשה טוב" (תהלים לד ,טו) .יש דברים שצריך לעקור ,יש מקומות שצריך לעצור ,יש הרגלים שצריך לשנות ,אבל התורה אינה מבקשת מן האדם רק להיות פחות רע .היא מבקשת ממנו לבנות יותר טוב .רבי משה חיים לוצאטו אינו בונה את מסילת ישרים רק כתהליך של התרחקות מן החטא ,אלא כמהלך של בניין ועלייה ,מזהירות לזריזות ,לנקיות ,לפרישות ,לטהרה ,לחסידות ולמדרגות נוספות בעבודת האדם .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (הקדמת המחבר; פרק א). ופה הבקשה "שירבו זכויותינו" יכולה לעורר בנו שאלה שאינה מתיימרת להיות פירוש חדש לרוביא ,אלא צומחת מתוך המילה שכבר נמצאת בבקשה :כאשר אני חושב על האדם שאני רוצה להיות בשנה

הבאה ,האם אני עסוק רק במה שאני רוצה להפסיק ,או גם במה שאני רוצה להרבות? ההבדל הזה עמוק מאוד .אדם יכול להחליט שהוא רוצה לכעוס פחות בבית ,וזו החלטה חשובה .אבל הוא יכול לשאול שאלה נוספת :מה אני רוצה להרבות במקום הכעס? אולי יותר סבלנות ,אולי יותר הקשבה, אולי יותר רגעים שבהם אני נותן לבן הזוג או לילד לסיים משפט לפני שאני מגיב .אדם יכול להחליט שהוא רוצה להיות פחות בטלפון ,אבל הוא יכול גם לשאול מה הוא רוצה להרבות בזמן שהתפנה :שיחה ,לימוד, נוכחות ,קשר ,מחשבה או מנוחה אמיתית .אדם יכול להחליט שהוא רוצה לדבר פחות לשון הרע ,ובאותה שעה לשאול כמה דיבור טוב הוא רוצה להכניס לעולם. לפעמים השינוי העמוק ביותר אינו מתחיל בשאלה מה אני רוצה למחוק מעצמי ,אלא בשאלה מה אני רוצה לגדל בתוכי .שתי השאלות נחוצות ,ואין האחת מבטלת את חברתה .יש רע שצריך לסור ממנו ויש טוב שצריך לעשותו .אבל אדם שכל עבודתו בנויה סביב הדברים שהוא רוצה להפסיק עלול לבלות שנה שלמה כשהוא מביט בעיקר בחסרונותיו .לעומת זאת ,כאשר הוא שואל מה הוא רוצה להרבות, מופיעה לפניו לא רק דמותו של האדם שהוא רוצה להפסיק להיות ,אלא גם דמותו של האדם שהוא מבקש לבנות. וזו שאלה מעשית מאוד .אילו היינו מבקשים מאדם בתחילת השנה לכתוב עשרה דברים שהוא רוצה להפסיק לעשות ,לרבים מאיתנו הרשימה הייתה מתמלאת במהירות .אנחנו מכירים היטב את החסרונות שלנו. אבל אילו היינו מבקשים לכתוב דבר אחד בלבד שאנחנו רוצים שיהיה יותר בחיינו בעוד שנה ,ייתכן שהיינו זקוקים להרבה יותר מחשבה .יותר מה? יותר תורה? יותר נוכחות בבית? יותר שמחה? יותר סבלנות? יותר זמן עם הילדים? יותר חסד? יותר תפילה שיש בה לב? יותר אומץ? יותר אמת? יותר הכרת הטוב? אולי זו אחת השאלות הראשונות שהרוביא יכולה לעורר כאשר אנחנו נותנים לבקשה שלה להישאר איתנו עוד רגע .אנחנו מבקשים מן הקב"ה

"שירבו זכויותינו" ,ובתוך הבקשה הזאת אפשר לשאול גם את עצמנו מה אנחנו מוכנים לעשות כדי שיהיה בעולם שלנו יותר טוב .לא מתוך מחשבה שהאדם יוצר לבדו את זכויותיו ואינו זקוק לסייעתא דשמיא ,אלא להפך :אנחנו מבקשים מן הקב"ה ברכה וסיוע ,ובאותה שעה זוכרים שעבודת התשובה מחייבת גם את הבחירה שלנו. וכאן מתגלה דבר מעניין מאוד :אולי אחת הטעויות שלנו בהתפתחות אישית היא שאנחנו מנסים לבנות אדם חדש באמצעות מלחמה בלתי פוסקת באדם הישן .אנחנו בודקים שוב ושוב מה לא בסדר ,מה צריך לתקן ,איפה נפלנו ומה עדיין חסר .כל הדברים הללו נחוצים לחשבון הנפש ,אבל אם זה כל מה שאנחנו רואים ,אנחנו עלולים להפוך את חשבון הנפש לכתב אישום שאין בו חזון. הרוביא אינה מבטלת את חשבון הנפש .היא רק יכולה לעורר לידו שאלה נוספת :מה אני רוצה להרבות? מפני שהשנה החדשה אינה רק הזדמנות להיות פחות האדם שאינני רוצה להיות .היא גם הזדמנות להתחיל לבנות יותר מן האדם שאני כן רוצה להיות. וכאן עדיין לא סיימנו עם רעיון הריבוי ,מפני שעל שולחן ראש השנה נמצא במנהגי ישראל סימן נוסף שמעמיק את השאלה הזאת הרבה יותר: הרימון .דווקא הוא יכריח אותנו להתמודד עם שאלה קשה עוד יותר ,לא רק מה אנחנו רוצים להרבות ,אלא האם אדם שמביט בעצמו ורואה בעיקר חסרונות מסוגל בכלל להכיר בכמות הטוב שכבר קיימת בתוכו. הרימון מוכר כל כך משולחן ראש השנה ,עד שקל לשכוח שהוא אינו מופיע ברשימת חמשת הסימנים שמנה אביי .כפי שראינו ,הגמרא מזכירה קרא ,רוביא ,כרתי ,סילקא ותמרי .מנהג אכילת הרימון התווסף במסורת ההלכתית המאוחרת יותר ,והוא מובא בדברי הפוסקים כחלק ממנהגי הסימנים של ראש השנה. רבי יוסף חיים מבגדאד מביא את מנהג אכילת הרימון ואת הבקשה "שנהיה מלאים מצוות כרימון" .רבי יוסף חיים ,בן איש חי (שנה ראשונה ,פרשת נצבים ,אות ד) .רבי ישראל מאיר הכהן מראדין מביא את המנהג לאכול רימון ולומר "נרבה זכיות כרמון" .רבי ישראל מאיר הכהן

מראדין ,משנה ברורה (סימן תקפג ,סעיף קטן ה) .כבר בנוסחים השונים אפשר לראות שהרימון ממשיך את רעיון הריבוי שפגשנו ברוביא ,אבל הוא מוסיף לו תמונה אחרת :לא רק ריבוי ,אלא מלאות. מקור הדימוי עצמו קדום בהרבה ממנהג אכילת הרימון בראש השנה .על הפסוק "כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך" (שיר השירים ו ,ז) דורשים חז"ל" :אל תקרי רקתך אלא ריקתיך ,שאפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון" .הגמרא במסכת עירובין (דף יט ע"א) .רעיון דומה מופיע גם בדברי חז"ל במקום נוסף .הגמרא במסכת ברכות (דף נז ע"א). צריך לעצור מול המשפט הזה ,מפני שיש בו פרדוקס לשוני כמעט מדהים :ריקנים שמלאים. כיצד אדם יכול להיות ריק ומלא באותה שעה? חז"ל אינם מוחקים את החיסרון .הם מכנים אותם "ריקנין" .אבל באותה נשימה הם מסרבים להגדיר את האדם רק באמצעות הריקנות שלו .גם כאשר יש בו מקומות ריקים ,יש בו מצוות .יש בו טוב .יש בו נקודות שאסור להתעלם מהן. אין כאן היתר לאדם להסתפק במה שכבר עשה .חז"ל אינם אומרים שאם יש בו מצוות כרימון שוב אין משמעות לחסרונותיו .אבל הם מלמדים אותנו דבר שקשה מאוד לנפש האנושית לעשות :להחזיק שתי אמיתות בעת ובעונה אחת. יש בי מקומות שדורשים תיקון ,ויש בי גם טוב. נכשלתי בדברים מסוימים ,ועשיתי דברים טובים. יש בי חולשות ,ויש בי כוחות. אני צריך להשתנות ,אבל אינני מתחיל מאפס. היכולת להחזיק את שתי האמיתות האלה היא יסוד גדול בעבודת האדם, מפני שאנחנו נוטים לעבור במהירות לקצוות .כאשר אנחנו מרוצים

מעצמנו ,אנחנו מתקשים לראות מה צריך תיקון .וכאשר אנחנו מאוכזבים מעצמנו ,אנחנו מתקשים לראות מה כבר קיים. לפעמים די בכישלון אחד כדי למחוק בעיני האדם שנים שלמות. אב יכול להשקיע בילדיו במשך שנים ,להיות שם בשבילם ,לדאוג ,לפרנס, לחנך ,להסיע ,להקשיב ולהקריב ,ואז להגיע ערב אחד שבו איבד את הסבלנות ואמר משפט שלא היה צריך לומר .ברור שהוא צריך לקחת אחריות ,לבקש סליחה ולתקן .אבל מה קורה לעיתים לאחר מכן? הוא אינו אומר לעצמו "טעיתי" .הוא אומר" :אני אבא גרוע". שימו לב למעבר. האירוע היה נקודתי. הזהות נעשתה מוחלטת. אדם נכשל במבחן ואומר "אני טיפש" .עסק לא הצליח והוא אומר "אני כישלון" .קשר הסתיים והוא אומר "אני לא יודע להחזיק קשר" .הוא נפל שוב בדבר שעליו קיבל החלטה והוא אומר "אני אף פעם לא אשתנה". אנחנו לוקחים מעשה והופכים אותו לזהות. וכאן הרימון יכול לעורר שאלה אחרת לגמרי .שוב ,אין זו דרשת חז"ל על מנהג הרימון אלא התבוננות שנפתחת מתוך הדימוי שהם עצמם נתנו לנו :אם חז"ל מסוגלים לדבר אפילו על "ריקנין שבך" ובאותו משפט לראות שהם "מלאין מצות כרמון" ,מדוע אדם מסוגל לעיתים לראות בעצמו רק את המקום הריק? השאלה נעשית חזקה במיוחד לקראת הימים שבהם אנחנו עסוקים בחשבון נפש .חשבון נפש אמיתי מחייב לראות חסרונות .בלי זה אין תשובה .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מגדיר את התשובה כתהליך שבו החוטא עוזב את חטאו ,מסיר אותו ממחשבתו ,גומר בלבו שלא יעשהו עוד ומתחרט על שעבר .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ב) .אין דרך לעשות זאת בלי להכיר באמת במה שהיה לא נכון.

אבל חשבון נפש אינו מחייב את האדם למחוק את כל מה שטוב בו. להפך .לפעמים דווקא אדם שאינו מסוגל לראות שום טוב בעצמו מתקשה להשתנות ,מפני שאם הסיפור שהוא מספר לעצמו הוא "אני אדם כזה" ,מדוע שיאמין שיש טעם לנסות? יש הבדל עצום בין לומר "עשיתי דבר שאיננו מתאים לאדם שאני רוצה להיות" לבין לומר "זה מי שאני". המשפט הראשון מכאיב ,אבל הוא משאיר פתח. השני סוגר אותו. הראשון אומר שיש פער בין ההתנהגות שלי לבין האדם שאני מבקש להיות. השני הופך את ההתנהגות להגדרה של האדם. וכאן אפשר להגיע אל אחת השאלות החשובות ביותר במסע אל עצמנו: האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו ,או שאנחנו מכירים בעיקר את כתב האישום שאנחנו מנהלים נגד עצמנו? יש אנשים שיכולים לתת בתוך דקה רשימה מדויקת של כל החסרונות שלהם .הם יודעים במה הם חלשים ,מה הם דוחים ,איפה הם נופלים, איזה חלק בגוף הם אינם אוהבים ,איזו תכונה הם היו רוצים להחליף ,מה אחרים עושים טוב מהם ומה הם עדיין לא השיגו. אבל אם תשאל אותם במה הם טובים ,משהו משתנה. פתאום יש מבוכה. "לא יודע". "מה כבר עשיתי?" "יש הרבה יותר טובים ממני". "זה שום דבר".

וזו תופעה מעניינת .לפעמים אדם חושב שראיית החסרונות היא ענווה, ואילו הכרה בכוחות היא גאווה .אבל ענווה אינה שקר .אם הקב"ה נתן לאדם כוח מסוים ,הכחשתו אינה הופכת אותו לעניו. משה רבנו מתואר בתורה" :והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ,ג) .ובכל זאת אותו משה יודע לעמוד מול פרעה ,להנהיג עם ,לשבור את הלוחות כאשר הדבר נדרש ,להתפלל על ישראל ולהוכיח אותם .ענווה לא הפכה אותו לאדם שאינו מכיר בכוחותיו או שאינו משתמש בהם. רבי משה חיים לוצאטו ,כאשר הוא עוסק בענווה ,מבדיל בין הכרה אמיתית במעלות לבין ייחוס המעלות לעצמו באופן המביא לגאווה. האדם יכול לדעת שיש בו חכמה ,יכולת וכישרון ,ובאותה שעה לדעת שהכול מתנת הבורא ושאין בכך סיבה להתנשא על אחרים .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (פרק כב). ההבחנה הזאת יכולה לשנות את כל האופן שבו אדם עושה חשבון נפש. חשבון נפש אמיתי אינו רק רשימת המקומות שבהם נכשלתי .הוא בירור ישר של האדם שהייתי. איפה נפלתי? אבל גם איפה התגברתי? איפה פגעתי? אבל גם איפה עזרתי? איפה בזבזתי זמן? אבל גם איפה השתמשתי בו נכון? איפה לא הייתי האדם שרציתי להיות? אבל גם איפה הייתי הרבה יותר ממה שאני נותן לעצמי להכיר? לא כדי לצאת זכאי. לא כדי להתחמק מתשובה.

אלא מפני שאמת שאינה רואה אלא צד אחד אינה אמת שלמה. וזה חשוב במיוחד כאשר אדם רוצה לבנות שינוי .נניח שאדם אומר" :אין לי משמעת עצמית" .האם זו באמת עובדה? אולי יש תחומים שבהם הוא מתמיד שנים .הוא מגיע לעבודה בכל בוקר ,מטפל בילדים ,משלם חשבונות ,מקיים התחייבויות ,לומד בזמן מסוים ,עוזר להורים .ייתכן שבתחום אחד הוא מתקשה מאוד במשמעת ,אבל המשפט "אין לי משמעת עצמית" לקח קושי מקומי והפך אותו לזהות כוללת. מה יקרה אם במקום לומר "אין לי משמעת" ,הוא ישאל :באילו מקומות כבר הצלחתי לבנות התמדה ,ומה אפשר ללמוד מהם על המקום שבו אני מתקשה? פתאום הכוח לשינוי אינו צריך להגיע מבחוץ. יש לו כבר עדויות בתוך החיים שלו שהוא מסוגל. זה נכון גם ביחסים .אדם אומר "אני לא יודע להקשיב" .אולי מול אדם מסוים הוא באמת מתקשה ,אבל בעבודה אנשים באים אליו דווקא מפני שהוא יודע להקשיב להם .השאלה הופכת להיות מדויקת יותר :מדוע במקום אחד היכולת קיימת ובמקום אחר היא נעלמת? מה קורה לי דווקא שם? ככל שההגדרה שלנו מדויקת יותר ,כך גם האפשרות להשתנות נעשית ממשית יותר. "אני כישלון" אינו נותן כיוון לעבודה. "אני מתקשה להתמיד כאשר אינני רואה תוצאה מהירה" כבר נותן. "אני אדם כועס" הוא גזר דין. "אני נוטה להגיב בכעס כאשר אני מרגיש שלא מקשיבים לי" הוא דבר שאפשר להתחיל לברר. "אני הורה גרוע" משתק. "אני מתקשה לשמור על סבלנות בשעות הערב כשאני מותש" כבר מאפשר לחשוב מה אפשר לשנות.

אולי חלק גדול מן המסע אל עצמנו הוא ללמוד להפסיק לדבר על עצמנו בסיסמאות. מפני שהאדם מורכב הרבה יותר מן המשפטים שהוא אומר על עצמו. ופה הרימון מקבל עבורנו כוח מיוחד כמראה .מבחוץ הוא נראה כפרי אחד .כאשר פותחים אותו מגלים עולם שלם של גרעינים .אולי כך גם האדם .אנחנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ ונותנים לעצמנו שם אחד: מוצלח ,כישלון ,חזק ,חלש ,סבלני ,עצבני ,מאמין ,מפחד .אבל בפנים יש הרבה יותר. יש תחומים שבהם אנחנו חזקים ותחומים שבהם אנחנו חלשים .יש ימים שבהם אנחנו מצליחים יותר וימים שבהם פחות .יש מערכות יחסים שמוציאות מאיתנו צד אחד ואחרות שמוציאות צד אחר .יש בתוכנו זיכרונות ,פחדים ,כוחות ,חולשות ,הרגלים ,בחירות ומאות מעשים קטנים שביחד יוצרים אדם שאי אפשר לסכם במילה אחת. אולי אחת העוולות הגדולות שאדם יכול לעשות לעצמו היא לצמצם את כל מי שהוא אל המקום שבו הוא הכי מאוכזב מעצמו. והרימון יכול לעורר אותנו להתנגד לצמצום הזה. לא לומר שאין ריקנות. חז"ל עצמם אמרו "ריקנין". אבל גם לא לומר שהריקנות היא כל הסיפור. "מלאין מצות כרמון". יש בי דברים שצריכים תיקון ,אבל יש בי גם דברים שעליהם אני צריך לשמור. יש בי חולשות ,אבל יש בי גם כוחות שאפשר לגייס כדי להתמודד איתן. יש בי מקומות שאני מתבייש בהם ,אבל הם אינם מבטלים את כל המקומות שבהם אני יכול להודות לקב"ה על מי שהצלחתי להיות.

והנקודה הזאת מובילה אותנו לשאלה מעשית מאוד לקראת שנה חדשה. רובנו יודעים היטב מה אנחנו רוצים לשנות .אולי לפני שאנחנו כותבים את הרשימה הזאת ,כדאי לכתוב רשימה אחרת :מה מתוך האדם שכבר בניתי אני רוצה לקחת איתי לשנה הבאה? איזו תכונה טובה אני רוצה לשמור? איזו קביעות שכבר הצלחתי לבנות אני רוצה לחזק? איזה קשר שהשקעתי בו אני רוצה להעמיק? איזו התמודדות שעברתי לימדה אותי שיש בי כוח שלא ידעתי עליו? איזו מצווה נעשתה השנה חלק ממני? איזה חסד עשיתי ואני רוצה שייעשה דרך חיים? מפני ששנה חדשה אינה מחייבת אותנו למחוק את כל האדם הישן. יש דברים מן השנה הקודמת שאנחנו צריכים לשוב עליהם בתשובה ,ויש דברים שאנחנו צריכים להודות עליהם ולשאת אותם איתנו הלאה. ואולי זה החיבור העמוק בין הרוביא לבין הרימון .הרוביא מעוררת את השאלה מה אני רוצה להרבות ,והרימון מוסיף שאלה קודמת :האם אני יודע לזהות את הטוב שכבר קיים בי ושאותו אפשר להרבות? אי אפשר להרבות דבר שאיננו יודעים שהוא קיים. אדם שמאמין שאין בו סבלנות לא יחפש את המקומות שבהם הוא כבר סבלני. אדם שמאמין שאין בו יכולת התמדה לא ילמד מן המקומות שבהם הוא מתמיד. אדם שמאמין שאין בו טוב עלול להתייחס לכל מעשה טוב שלו כמקרה שאינו אומר עליו דבר. אבל חז"ל מלמדים אותנו לראות מלאות גם במקום שנראה ריק.

וזה אולי אחד הדברים היפים שאפשר לקחת מן הרימון אל השנה החדשה :תשובה אינה דורשת ממני לשנוא את האדם שהייתי כדי שאוכל להפוך לאדם טוב יותר .היא דורשת ממני לראות אותו באמת. לראות מה צריך תיקון. לראות מה צריך תשובה. לראות מה צריך להפסיק. אבל גם לראות מה כבר צמח. מה כבר נבנה. מה הקב"ה כבר נתן בי. ומה מתוך כל זה אני רוצה להרבות. וכאשר שתי השאלות האלה עומדות יחד ,אנחנו יכולים לעבור אל קבוצת הסימנים הבאה ,והיא תדרוש מאיתנו תנועה כמעט הפוכה .אחרי ששאלנו מה להרבות ,נצטרך לשאול בכנות גם ממה הגיע הזמן להיפרד .וכאן יעמדו לפנינו הכרתי ,הסילקא והתמר ,עם שלוש לשונות חריפות שהמקורות עצמם קשרו אליהם :כריתה ,סילוק ותום. אחרי הרוביא והרימון ,שהעמידו בפנינו את שאלת הריבוי והמלאות, מגיעים שלושה סימנים שנשמעים כמעט הפוכים :כרתי ,סילקא ותמר. לפני שננסה לקחת מהם דבר אל החיים שלנו ,צריך שוב לעשות את מה שהתחייבנו לעשות מתחילת הדרך :לעצור קודם כול אצל המקורות ולברר מה הם באמת אומרים ,ורק לאחר מכן לפתוח מהם פתח להתבוננות. הכרתי מופיע כבר ברשימת הסימנים של אביי .הגמרא אומרת שיהא אדם רגיל בראש השנה בקרא ,רוביא ,כרתי ,סילקא ותמרי .הגמרא במסכת כריתות (דף ו ע"א); הגמרא במסכת הוריות (דף יב ע"א) .רבי יוסף קארו מביא את המנהג להלכה ,ובנוסח המקובל נקשרת הכרתי לבקשה "שיכרתו שונאינו" .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן

תקפג ,סעיף א) .רבי שניאור זלמן מלאדי מביא את הבקשות על הסימנים ומפרט על הכרתי את לשון הכריתה ,על הסילקא את לשון הסילוק ועל התמר את לשון התום .רבי שניאור זלמן מלאדי ,שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א). חשוב להדגיש כאן דבר שכבר קבענו בתחילת הדרך :הבקשות במקור עוסקות באויבים ובשונאים ,ואין לנו רשות להפוך אותן כאילו חז"ל התכוונו באמצעות "אויבינו" להרגלים רעים ,פחדים או דפוסים נפשיים .כאשר יהודי אומר "שיכרתו שונאינו" ,זו בקשה על שונאים. כאשר הוא מבקש שיסתלקו אויבינו ,אין צורך לעקור את המילים מפשוטן כדי להפוך אותן למסע פנימי .דווקא משום שאנחנו נאמנים למשמעות המקורית ,אנחנו יכולים לאחר מכן לומר ביושר שהלשונות שהמנהג מניח לפנינו ,כריתה ,סילוק ותום ,עשויות לעורר גם שאלה על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם דברים שליליים בחיינו. והשאלה הזאת מעניינת במיוחד מפני שהמילים אינן זהות .לכרות, לסלק ולסיים אינן אותה פעולה .איננו טוענים שהפוסקים ביקשו ללמד באמצעות שלוש הלשונות מודל בן שלושה שלבים בעבודת הנפש. הם לא אמרו זאת .אבל כאשר שלוש מילים שונות כל כך מונחות על שולחן אחד ,מותר לנו לתת להן לעורר מחשבה :אולי אחת הטעויות שלנו היא שאנחנו משתמשים באותה שיטת התמודדות מול כל דבר שמפריע לנו. יש דברים בחיים שדורשים כריתה .לא משא ומתן ,לא צמצום ולא ניסיון ללמוד לחיות איתם בשלום .יש גבולות שאם האדם אינו מציב אותם בצורה ברורה ,הוא מגלה שוב ושוב שהדבר שממנו רצה להשתחרר ממשיך להיכנס דרך אותה דלת .אדם יודע שיש מקום שאליו אסור לו להיכנס ,קשר שמוביל אותו שוב ושוב למקום רע ,הרגל שמפרק אותו, התנהגות שהוא כבר בירר שאינה ראויה .לפעמים הבעיה אינה שהוא אינו יודע מה נכון .הוא יודע היטב .הבעיה היא שהוא ממשיך להשאיר לעצמו פתח.

התורה משתמשת פעמים רבות בלשון כריתה דווקא כדי לבטא ניתוק חד. איננו מביאים מכאן ראיה למשמעות סימן הכרתי ,אלא מבקשים להבין את עוצמתה של המילה עצמה .כריתה אינה טיפול עדין בענף .היא ניתוק .וכאשר האדם משתמש במילה הזאת על חייו ,מתעוררת שאלה לא נוחה :האם יש דבר שאני אומר כבר שנים שאני רוצה להפסיק, אבל בפועל אני ממשיך להחזיק עבורו דלת אחורית פתוחה? אדם אומר שהוא רוצה להפסיק הרגל מסוים ,אבל ממשיך לשמור בדיוק את התנאים שמחזירים אותו אליו .הוא רוצה להפסיק לבזבז שעות בטלפון ,אבל לוקח אותו למיטה בכל לילה ומניח אותו ליד הכרית .הוא רוצה להפסיק להיגרר לשיחות מסוימות ,אבל ממשיך להיכנס בכל פעם למקום שבו הן מתקיימות .הוא יודע שקשר מסוים מזיק לו ,אבל משאיר שוב ושוב אפשרות לחזור אליו ברגע של חולשה .הוא אומר שהוא רוצה שינוי ,אבל מסרב לוותר על הגשר שמוביל אותו בחזרה אל המקום שממנו הוא רוצה לצאת. לפעמים אנחנו רוצים חיים חדשים בלי להסכים לסגור את הדלת לחיים הישנים. זה אינו נכון לכל קושי .אסור להפוך את רעיון הכריתה לפתרון אוניברסלי .יש מערכות יחסים שלא כורתים אלא מתקנים .יש חולשות שלא נעלמות בהחלטה אחת אלא דורשות תהליך .יש מצבים שבהם ניתוק חד יהיה שגיאה חמורה .אבל דווקא משום שלא כל דבר צריך לכרות ,האדם צריך ללמוד לזהות את הדברים שכן. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מתאר בתהליך התשובה את הצורך של האדם לעזוב את החטא ולהסירו ממחשבתו ,ולגמור בלבו שלא יעשהו עוד .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ב) .יש כאן נקודה שאי אפשר לעקוף :תשובה אינה רק להצטער על מה שהיה. היא כוללת גם החלטה ביחס למה שיהיה .אדם יכול לבכות על העבר ובאותה שעה להשאיר את כל התנאים שיחזירו אותו אליו מחר. ופה הכרתי יכול לעורר שאלה אישית מאוד :איזו החלטה בחיי אני ממשיך לקרוא לה "תהליך" ,כאשר עמוק בפנים אני יודע שבשלב

מסוים היא דורשת גם החלטה? לפעמים המילה "תהליך" היא אמת. שינוי אנושי אכן לוקח זמן .אבל לפעמים אנחנו משתמשים בה כדי לדחות את הרגע שבו נצטרך לומר לעצמנו שמשהו נגמר. אלא שאז מגיע הסילקא ומזכיר לנו שלא כל דבר דורש כריתה .על הסילקא נקשרה הבקשה שיסתלקו אויבינו .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א) .ושוב ,במקור מדובר באויבים .אבל לשון הסילוק מאפשרת לנו לשאול שאלה אחרת :האם יש דברים בחיים שאיננו צריכים למחוק לחלוטין ,אלא פשוט להפסיק לתת להם מקום מרכזי? זו הבחנה עדינה מאוד .יש דברים שאי אפשר ואפילו לא נכון להעלים מן החיים ,אבל אפשר לשנות את המקום שהם תופסים בתוכם .פחד הוא דוגמה טובה .אדם יכול לחכות כל חייו ליום שבו לא יפחד יותר ,ובינתיים לא לעשות דבר .אבל אולי המטרה אינה תמיד להעלים את הפחד. לפעמים המטרה היא להזיז אותו מן הכיסא שעליו הוא יושב. הפחד יכול להיות בחדר. הוא לא חייב לנהל את הישיבה. אדם מפחד לדבר בפני קהל .ייתכן שהפחד לא ייעלם לחלוטין גם אחרי שנים .אבל השאלה המכרעת אינה רק אם הוא מרגיש פחד ,אלא האם הפחד מקבל זכות וטו על כל הזדמנות .אדם חושש מדחייה .הוא לא יכול להבטיח לעצמו שלעולם לא ייפגע ,אבל הוא יכול להחליט שהאפשרות להיפגע לא תקבע עבורו אם ליצור קשר ,להציע רעיון או לבקש דבר שהוא זקוק לו. אותו דבר נכון גם לביקורת של אחרים .אולי אי אפשר להגיע למצב שבו שום מילה אינה נוגעת בנו .אבל אפשר לשאול כמה מקום אנחנו נותנים לה .אדם אחד אומר משפט ביקורתי ,ובמשך שלושה ימים הוא הופך להיות הדייר המרכזי בתוך הראש שלנו .עשרים אנשים אמרו דברים טובים ,אבל אותו משפט מקבל את החדר הגדול ביותר.

לפעמים איננו צריכים לגרש מחשבה מן החיים .אנחנו צריכים להפסיק לתת לה את המפתח לבית. זה נכון גם לעבר .אין אפשרות למחוק את מה שהיה ,ולא תמיד נכון לנסות .העבר הוא חלק מן הסיפור שלנו .הוא יכול ללמד אותנו ,לעדן אותנו ולהפוך אותנו לרגישים יותר .אבל יש הבדל בין לזכור את העבר לבין לתת לו לנהל את ההווה .אדם יכול לשאת זיכרון בלי שכל החלטה חדשה תתקבל מתוך הפצע הישן. מישהו בגד באמונו לפני שנים ,ומאז כל אדם חדש צריך לשלם את החוב של האדם הקודם .מישהו נכשל פעם בעסק ,ומאז כל הזדמנות חדשה נשפטת דרך הכישלון ההוא .מישהו לעג לו בילדות ,ועשרות שנים אחר כך הוא עדיין בונה את כל חייו כדי להוכיח לאותו ילד שכבר מזמן אינו נמצא שם שהוא שווה משהו. האירוע עבר. אבל הוא לא הסתלק מן המרכז. וזה הבדל עצום. לפעמים האדם אומר שהוא "לא מצליח להתגבר על העבר" ,אבל אולי המטרה אינה למחוק אותו .אולי השאלה היא האם הוא יכול להעביר אותו ממושב הנהג אל אחד המושבים מאחור .הוא עדיין חלק מן הנסיעה ,אבל הוא כבר אינו מחזיק את ההגה. וכאן אנחנו מגיעים לתמר .במקורות נקשר התמר לבקשה "שיתמו שונאינו" .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א) .השורש תם מבטא סיום ,כליה ,הגעה אל הקצה .ושוב ,איננו משנים את משמעות הבקשה המקורית .אבל המילה "יתמו" יכולה לפתוח עבורנו שאלה שלישית ,אולי רגישה יותר משתי הקודמות :האם יש דברים בחיינו שכבר הסתיימו במציאות ,אבל אנחנו עדיין מסרבים לאפשר להם להסתיים בתוכנו? יש שיחה שהסתיימה לפני חמש שנים ואנחנו עדיין מנהלים אותה בראש. יש אדם שכבר ביקש סליחה ואנחנו עדיין משחזרים את המשפט שאמר.

יש עבודה שעזבנו ,אבל אנחנו ממשיכים להסביר לעצמנו מדוע עשו לנו שם עוול. יש קשר שנגמר ,אבל אנחנו עדיין בודקים מה האדם האחר עושה. יש החלטה שקיבלנו ואי אפשר לשנותה ,אבל אנחנו ממשיכים בכל לילה לנהל משפט חוזר נגד עצמנו. יש תקופה בחיים שהייתה יפה מאוד ,ואנחנו כל כך מתקשים לקבל שהיא הסתיימה עד שאנחנו משווים אליה כל דבר חדש ומונעים מן ההווה לקבל צורה משלו. לא כל דבר שהסתיים קיבל אצלנו רשות להיגמר. וזה אולי אחד המקומות הכואבים ביותר בנפש .מפני שסיום כרוך באבל. גם כאשר הדבר שהיה צריך להסתיים אכן הסתיים ,יש רגע שבו האדם צריך להסכים להיפרד מן האפשרות שהוא עוד יחזור להיות כפי שהיה. לפעמים אנחנו מעדיפים כאב מוכר על פני חלל חדש. כל עוד אני כועס ,הקשר עדיין חי בתוכי בצורה כלשהי .כל עוד אני ממשיך להוכיח שהצד השני טעה ,אני עדיין קשור אליו .כל עוד אני חוזר שוב ושוב אל ההחלטה הישנה ,אני עדיין מדמיין שאולי אפשר לשנות את מה שכבר התרחש. לסיים פירושו לפעמים להסכים לכך שאין יותר מה לפתור. וזה קשה מאוד. מפני שאנחנו אוהבים פתרונות. אבל לא לכל דבר בחיים יש פתרון .יש דברים שיש להם תיקון ,יש דברים שיש להם סליחה ,ויש דברים שיש להם רק קבלה של העובדה שהם כבר חלק מן העבר. קהלת אומר" :לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג ,א), ובהמשך הוא מונה את התנועות המתחלפות של החיים ,לבנות ולפרוץ, לבכות ולשחוק ,לספוד ולרקוד ,לבקש ולאבד ,לשמור ולהשליך .קהלת (ג ,א-ח) .הפסוקים אינם מתארים עולם שבו אדם נשאר לעולם באותו

מצב .יש עת להחזיק ויש עת להרפות ,עת להתחיל ויש עת להכיר בכך שפרק מסוים הסתיים. אולי אחת מצורות הבגרות היא להבין שלא כל סיום הוא כישלון. לפעמים קשר הסתיים מפני שהוא היה צריך להסתיים. לפעמים תקופה הסתיימה מפני שהחיים התקדמו. לפעמים תפקיד שהיה נכון לנו במשך עשר שנים כבר אינו נכון לשלב הבא. לפעמים חלום שהיה מתאים לאדם שהיינו בגיל שלושים אינו חייב להמשיך לנהל את האדם שאנחנו בגיל חמישים. ולפעמים אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי דבר לא מפני שאנחנו עדיין רוצים אותו ,אלא מפני שקשה לנו להודות שאנחנו כבר לא אותו אדם שרצה אותו. זו שאלה עמוקה מאוד במסע אל עצמנו :האם כל החלומות שאני ממשיך לרדוף אחריהם הם עדיין החלומות שלי ,או שחלקם שייכים לגרסה קודמת שלי שאני מפחד להיפרד ממנה? אין כאן קריאה לוותר בקלות .התמדה היא מעלה עצומה ,ויש חלומות שדווקא הקושי בדרך דורש להילחם עליהם יותר .אבל התמדה ועקשנות אינן אותו דבר .התמדה אומרת :הדבר עדיין נכון ולכן אני מוכן לשלם מחיר כדי להגיע אליו .עקשנות עלולה לומר :כבר שילמתי מחיר גדול כל כך שאינני מסוגל להודות שאולי הגיע הזמן לבחור אחרת. וכאן שלושת הסימנים יכולים לעמוד לפנינו יחד ,לא כמודל שחז"ל ניסחו, אלא כשלוש מילים שהמקורות עצמם הניחו על שולחן ראש השנה ושמאפשרות לנו לשאול שלוש שאלות שונות .מה בחיי דורש ממני גבול ברור והפסקה? מה איני חייב למחוק ,אבל הגיע הזמן להוציא מן המרכז? ומה כבר הסתיים במציאות ואני עדיין מחזיק אותו חי בתוכי?

אלו שאלות שונות ,והתשובה לכל אחת מהן יכולה להיות שונה לחלוטין. יש אדם שצריך להפסיק הרגל .יש אדם שצריך להפסיק להילחם ברגש ולהתחיל ללמוד לחיות בלי לתת לו לנהל אותו .ויש אדם שאינו צריך עוד לעשות דבר ,אלא להסכים לכך שמשהו כבר נגמר. והדבר המעניין הוא שכל שלוש השאלות האלה מגיעות דווקא אחרי הרוביא והרימון .קודם שאלנו מה אנחנו רוצים להרבות ומה כבר מלא בתוכנו ,ורק עכשיו אנחנו שואלים ממה להיפרד .הסדר הזה חשוב מבחינה אנושית ,גם אם איננו מייחסים אותו לסדר הסימנים של חז"ל. אדם אינו יכול לבנות את כל השנה החדשה רק סביב הדברים שהוא רוצה להוציא מחייו .הוא צריך לדעת גם במה הוא מתכוון למלא את המקום שיתפנה. אם הוצאתי שעה של גלישה ,מה ייכנס אליה? אם התרחקתי מקשר מזיק ,אילו קשרים בריאים אני רוצה לבנות? אם הפסקתי הרגל שמילא לי רגעים של מתח ,מה יעזור לי להתמודד עם המתח עכשיו? אם סיימתי תקופה ,מה אני מבקש להתחיל? אם הפסקתי להגדיר את עצמי באמצעות כישלון ישן ,איזו זהות חדשה אני מוכן לבנות? מפני שהנפש אינה אוהבת ואקום .כאשר אנחנו מוציאים משהו בלי לבנות דבר במקומו ,אנחנו מגלים לעיתים שהישן חוזר פשוט מפני שלא נוצר חדש. וזו אולי נקודת החיבור היפה בין הסימנים שכבר עברנו .הרוביא שאלה מה להרבות ,הרימון שאל האם אני יודע לראות את הטוב שכבר קיים ,והכרתי ,הסילקא והתמר מעוררים אותנו לשאול מה כבר אינו צריך לקבל את המקום שהוא מקבל בחיי. אבל עדיין נשארת שאלה קשה מאוד .מפני שגם לאחר שהחלטנו מה להרבות וממה להיפרד ,אנחנו עדיין נושאים בתוכנו סיפור על מי שאנחנו. ולפעמים הסיפור הזה חזק יותר מכל החלטה שקיבלנו.

אפשר להפסיק הרגל ועדיין לחשוב על עצמי כאדם חלש. אפשר לסיים קשר ועדיין לחשוב על עצמי כמי שאינו ראוי לאהבה. אפשר להצליח במשך שנים ועדיין להרגיש שאני אותו ילד שנכשל פעם אחת מול כולם. אפשר לעשות מאות מעשים טובים ועדיין לקרוא לעצמי בכל בוקר את רשימת המקומות שבהם אינני מספיק. ופה מחכה לנו הסימן הבא ,ואולי אחד המפתיעים ביותר במסע הזה: הקרא. אנחנו מבקשים עליו שייקרע רוע גזר דיננו ושייקראו לפני הקב"ה זכויותינו .לפני שננסה לקחת את המילים הללו אל החיים ,נצטרך קודם להבין היטב מה כתבו המקורות על שתי הלשונות שנפגשות כאן ,קריעה וקריאה .ורק לאחר מכן נוכל לשאול שאלה שאולי רבים מאיתנו מעולם לא שאלו ברצינות: כאשר אני קורא את הסיפור של עצמי ,אילו עמודים אני קורא שוב ושוב ,ואילו עמודים אני כמעט אף פעם לא פותח? הקרא הוא אולי אחד הסימנים המעניינים ביותר מבחינה לשונית ,מפני שבנוסח שנקשר אליו נפגשות שתי בקשות הנשמעות כמעט זהות לאוזן, אבל משמעותן שונה לחלוטין" :שיקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו" .לפני שנפתח את המילים הללו אל ההתבוננות האישית ,צריך שוב להעמיד את המקור במקומו ולא לייחס למנהג יותר ממה שנאמר בו. הקרא מופיע כבר ברשימת חמשת הסימנים של אביי .הגמרא במסכת כריתות (דף ו ע"א); הגמרא במסכת הוריות (דף יב ע"א) .רבי יעקב בן אשר מביא את המנהג ואת הבקשה הקשורה לקרא .רבי יעקב בן אשר, ארבעה טורים (אורח חיים סימן תקפג) .רבי יוסף קארו פוסק את אכילת הקרא בין סימני ראש השנה .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א) .רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,מוסיף" :ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה ,וכן

נוהגין .ויש אוכלים רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון ,ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה" .רבי משה איסרליש ,הרמ"א, שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א) .רבי שניאור זלמן מלאדי מפרט את נוסח הקרא" :שיקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו". רבי שניאור זלמן מלאדי ,שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א). צריך לדייק :אין כאן טענה שהקרא בא ללמד את האדם כיצד "לקרוא את עצמו" .זו כבר תהיה התבוננות שלנו .במקור מדובר בבקשה לפני הקב"ה שייקרע גזר הדין ושייקראו לפניו זכויותינו .אבל דווקא המפגש הלשוני שבין קריעה לבין קריאה ,ובמיוחד הבקשה שזכויותינו ייקראו לפני הקב"ה ,מאפשר לנו לפתוח בזהירות שאלה אחרת :מה אנחנו עצמנו קוראים כאשר אנחנו עושים חשבון נפש? זו שאלה חשובה במיוחד לפני ראש השנה ,מפני שבימים הללו אדם נקרא להתבונן בעצמו .אבל התבוננות עצמית אינה דבר פשוט .אנחנו נוטים לחשוב שאם אדם מסתכל פנימה ,הוא בהכרח רואה אמת. למעשה ,אפשר להסתכל פנימה ולראות תמונה מעוותת מאוד .אדם יכול להחמיא לעצמו בלי הצדקה ,לטשטש כישלונות ולהסביר כל מעשה רע. אבל הוא יכול גם לעשות את ההפך :להאשים את עצמו ללא מידה, להתעלם מן הטוב ,ולבנות זהות שלמה סביב המקומות שבהם נכשל. גם ביקורת עצמית יכולה להיות בלתי מדויקת. זו נקודה שצריך לומר בזהירות ,במיוחד כאשר מדברים על תשובה. מטרתנו אינה להפוך את חשבון הנפש למסע של מחמאות עצמיות. תשובה מחייבת הכרה בחטא .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב שהווידוי כולל אמירה ברורה" :אנא השם ,חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך ,והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה" .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תשובה א ,א). אין תשובה בלי יכולת לומר "עשיתי כך וכך" .לא "הנסיבות עשו" ,לא "הם גרמו לי" ,אלא אני עשיתי. אבל שימו לב גם לדיוק של הרמב"ם.

"עשיתי כך וכך". הווידוי מתאר מעשה. הוא אינו אומר לאדם :הפוך את המעשה להגדרה מוחלטת של מי שאתה. יש הבדל בין "שיקרתי" לבין "אני שקרן שאין בו אמת" .יש הבדל בין "נכשלתי בכעס" לבין "אני אדם נורא" .יש הבדל בין "פגעתי בו" לבין "אני רק פוגע באנשים" .המשפט הראשון יכול להוביל לאחריות. המשפט השני עלול להוביל לייאוש. וכאן מתגלה אחת המלכודות העמוקות של חשבון הנפש :אפשר להשתמש אפילו באמת כדי לבנות שקר. העובדה שנכשלתי אמיתית. אבל אם מתוך הכישלון אני מסיק שאין בי שום טוב ,המסקנה כבר אינה מתחייבת מן העובדה. העובדה שאיבדתי שליטה פעם אחת אמיתית. אבל אם אני מסיק ממנה שלעולם לא אצליח להשתנות ,עברתי מתיאור העבר לנבואה על העתיד. העובדה שלא עמדתי בהחלטה שקיבלתי אמיתית. אבל אם אני מסיק מכך שכל ההחלטות שלי חסרות ערך ,לקחתי אירוע אחד והפכתי אותו לסיפור שלם. לפעמים האדם אינו משקר לגבי מה שקרה .הוא משקר לגבי מה שזה אומר עליו. וזה מקום שבו הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להוסיף לנו כלי תיאורי מעניין ,בלי להפוך אותה למקור תורני ובלי לערבב בין התחומים. הפסיכולוגים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן הראו בשורה ארוכה של מחקרים עד כמה השיפוט האנושי מושפע מן האופן שבו מידע זמין ועולה בזיכרון ,ולא רק ממשקלו האובייקטיבי .עמוס טברסקי ודניאל כהנמן,

Availability: A Heuristic for Judging Frequency and Probability ( ,Cognitive Psychologyכרך ,1973 ,5עמ' .)207-232ממצאיהם עסקו בשיפוט והערכת הסתברויות ,ולא בחשבון נפש ,ולכן אסור לייחס להם יותר מכך .אבל הם מזכירים לנו עובדה אנושית חשובה :מה שעולה בקלות לתודעה יכול לקבל אצלנו משקל גדול מאוד. ובחיים האישיים יש אירועים שעולים בקלות רבה. כישלון מביך מלפני עשרים שנה. משפט שמישהו אמר לנו. פעם אחת שבה עמדנו מול אנשים ולא הצלחנו לדבר. החלטה עסקית שעלתה לנו כסף. שיחה שבה פגענו באדם שאנחנו אוהבים. רגע שבו לא היינו שם כאשר מישהו היה זקוק לנו. לפעמים הזיכרון הזה כל כך חי ,עד שהוא מקבל זכות לכתוב את כל הביוגרפיה. אדם יכול לעשות במשך עשרים שנה מאות דברים נכונים ,אבל כאשר הוא נשאל מי הוא ,האירוע הראשון שקופץ לו לראש הוא אותו רגע שבו נכשל. לא כל מה שאנחנו זוכרים בעוצמה הוא בהכרח הדבר שמגדיר אותנו בעוצמה. וזה מחזיר אותנו אל הקרא. אנחנו מבקשים" :ויקראו לפניך זכויותינו". שוב ,הבקשה מופנית אל הקב"ה ,ואין לנו כוונה להפוך אותה לנוסח של הערכה עצמית .אבל לאחר שאמרנו אותה ,מותר לנו לשאול :האם אנחנו עצמנו מסוגלים לזכור שיש בכלל זכויות לקרוא? זו אינה שאלה קטנה.

יש אנשים שמסוגלים להאמין שהקב"ה זוכר את המעשים הטובים שלהם ,אבל הם עצמם כבר שכחו אותם. אדם טיפל בהורה מבוגר במשך שנים .זה דרש ממנו זמן ,כסף ,ויתורים וסבלנות .אחרי שנים הוא כמעט אינו זוכר את כל מה שעשה .אבל את הערב האחד שבו איבד סבלנות הוא זוכר היטב. אמא נתנה לילדיה עשרים שנה של חיים .היא קמה בלילות ,דאגה, חינכה ,בישלה ,הקשיבה ,לקחה לרופאים ,חיבקה ,ויתרה ועשתה עוד אלפי דברים שאיש לא רשם .אבל אם היא מרגישה שנכשלה בנקודה משמעותית אחת ,היא עלולה לקרוא מחדש את כל האימהות שלה דרך אותה נקודה. אדם נתן צדקה פעמים רבות ,עזר לאנשים ,למד ,התפלל ,החזיק בית ומשפחה והתמודד ביושר עם ניסיונות שאיש אינו מכיר .אבל כאשר הוא מגיע לחשבון הנפש ,הוא קורא כמעט רק את רשימת החובות. יש אנשים שעושים חשבון נפש כאילו ספר חייהם מכיל רק עמודת חובה. וזו אינה בהכרח יראת שמים. לפעמים זו פשוט תמונה חלקית. המשנה אומרת" :והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" .רבי יהודה הנשיא ,משנה (אבות ב ,א) .עצם המושג "חשבון" מחייב שקילה .חשבון שאינו מכניס לתוכו אלא צד אחד אינו חשבון מדויק. אבל כאן מתעוררת התנגדות חזקה ,ובצדק :האם לא מסוכן לעודד אדם לחשוב על זכויותיו דווקא בימים שבהם הוא צריך לעשות תשובה? האם הדבר אינו עלול להביא אותו לשביעות רצון עצמית? אולי עדיף שיתמקד במה שחסר כדי שירגיש צורך להשתנות? זו שאלה רצינית. והתשובה אינה לבחור צד אחד.

אדם צריך לדעת לראות את חטאיו בלי למחוק את זכויותיו ,ולראות את זכויותיו בלי להשתמש בהן כדי למחוק את חטאיו. בגרות רוחנית היא היכולת לעמוד מול תמונה מורכבת בלי לברוח לאחד הקצוות. אני יכול לומר :כאן טעיתי ,ושם עשיתי טוב. אני יכול להתחרט על דבר אחד בלי לבטל עשרים דברים אחרים. אני יכול לדעת שיש בי מעלה בלי לחשוב שבגללה אינני צריך לתקן חסרון. אני יכול להכיר בחסרון בלי להפוך אותו לזהותי כולה. אולי משום כך יש עומק מיוחד בכך שהבקשה על הקרא מכילה שתי תנועות :קריעה וקריאה .שוב ,איננו טוענים שהפוסקים ביקשו לבנות כאן תורה פסיכולוגית של שתי תנועות .אבל מבחינת ההתבוננות שלנו, הצירוף יכול להיות פורה מאוד .יש דברים שאנחנו מבקשים שייקרעו ,ויש דברים שאנחנו מבקשים שייקראו. גם בחשבון הנפש יש צורך בשניהם. יש סיפורים על עצמנו שצריך לקרוע. ויש אמיתות ששכחנו שצריך לקרוא מחדש. צריך לקרוע את המשפט "אני לעולם לא אשתנה". צריך לקרוע את המשפט "ככה אני". צריך לקרוע את המשפט "אם נכשלתי שוב ,כנראה כל מה שעשיתי עד עכשיו לא שווה". צריך לקרוע את ההנחה שהעבר הוא נבואה. ובאותה שעה צריך לקרוא. לקרוא את הפעמים שבהן כן התגברנו. לקרוא את המקומות שבהם כבר השתנינו.

לקרוא את החסדים שעשינו. לקרוא את הכוחות שהתגלו דווקא בתקופות קשות. לקרוא את כל הדברים הטובים שהתרגלנו אליהם עד שהם נראים לנו מובנים מאליהם. לא כדי להרגיש שאנחנו בסדר .כדי לדעת עם איזה חומר גלם אנחנו יוצאים לעבוד. מפני שאדם שרוצה להשתנות צריך לדעת לא רק מה חלש בו. הוא צריך לדעת גם במה להשתמש כדי להתחזק. אם כבר הוכחתי לעצמי שאני מסוגל להתמיד בתחום אחד ,יש לי מה ללמוד על התמדה. אם הצלחתי פעם לסלוח ,יש בי יכולת סליחה. אם עמדתי בניסיון קשה בעבר ,יש בי עדות לכוח שלא תמיד אני מרגיש עכשיו. אם הצלחתי לשנות הרגל אחד ,המשפט "אני לא מסוגל להשתנות" כבר אינו מדויק. הזכויות אינן רק עבר שאפשר להיות גאים בו .לפעמים הן ראיות לכוחות שאפשר לבנות איתם עתיד. ופה אנחנו מגיעים למקום עמוק עוד יותר .אדם אינו רק קורא את העבר שלו .הוא גם כותב באמצעות הקריאה הזאת את העתיד. אם אני קורא את עצמי ככישלון ,אני אגש לניסיון הבא מתוך ציפייה להיכשל. אם אני קורא את עצמי כאדם שאין לו כוח רצון ,כל קושי קטן יהפוך להוכחה נוספת. אם אני קורא את עצמי כמי שתמיד נפגע ,אני עלול לפרש כל קשר חדש דרך הציפייה לפגיעה.

אם אני קורא את עצמי כמי שאינו ראוי ,גם כאשר תגיע אהבה אני עלול לחשוד בה. הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו אינו נשאר בספרייה. הוא מתחיל לקבל החלטות. וזה אולי המקום שבו חשבון נפש אמיתי צריך להיות אמיץ הרבה יותר מכפי שאנחנו רגילים לחשוב .לא רק לשאול מה עשיתי השנה ,אלא גם איזה סיפור בניתי מתוך מה שעשיתי. האם אני מספר לעצמי שאני תמיד מאחר ,ולכן כבר אינני מנסה? שאני לא אדם של לימוד ,ולכן קביעות אינה בשבילי? שאני לא יודע לדבר ,ולכן אני מוותר על הזדמנויות? שבמשפחה שלנו כולם כאלה ,ולכן אין טעם להשתנות? שבגילי כבר מאוחר? שכבר ניסיתי? שזה האופי שלי? לפעמים המשפטים האלה נשמעים כמו תיאור המציאות. אבל חלקם אינם תיאור. הם החלטה שהתחפשה לעובדה. והשנה החדשה יכולה להיות הזדמנות לבדוק אותם מחדש. לא להחליף אותם בסיסמאות חיוביות שאין להן בסיס .אין טעם לומר לעצמי "אני יכול הכול" .אינני יכול הכול ,ואף אדם אינו יכול הכול .אבל אפשר להחליף משפט מוחלט במשפט אמיתי יותר. במקום "אני אף פעם לא מתמיד" ,אפשר לומר" :עד היום התקשיתי להתמיד בדבר הזה ,ואני צריך להבין מדוע". במקום "אני אדם כועס" ,אפשר לומר" :יש מצבים שבהם אני מגיב בכעס ,ואני רוצה ללמוד לזהות אותם מוקדם יותר".

במקום "אני לא בנוי לקשר" ,אפשר לומר" :יש דפוסים בקשרים שלי שאני צריך להבין ולשנות". במקום "מאוחר מדי" ,אפשר לשאול" :מה עדיין אפשר לעשות מן המקום שבו אני נמצא עכשיו?" דיוק אינו רק דרך לדבר נכון יותר .לפעמים הוא הדרך לפתוח דלת שהגדרה מוחלטת סגרה. ואולי זה אחד הדברים שהקרא יכול לעורר בנו כאשר אנחנו שומעים את המילים "ויקראו לפניך זכויותינו" .לא לומר לעצמנו שאנחנו צדיקים .לא לכתוב מחדש את העבר בצבעים יפים .אלא להסכים לקרוא את הספר כולו. את העמודים המביכים. את העמודים הכואבים. את המקומות שבהם אנחנו צריכים לומר "חטאתי". אבל גם את המקומות שבהם התגברנו. את המעשים שאיש לא ראה. את החסדים שאפילו אנחנו שכחנו. את השינויים שכבר עשינו. את הפעמים שבהן חשבנו שלא נצליח ובכל זאת הצלחנו. מי שרוצה לדעת מי הוא אינו יכול לקרוא רק את הפרקים שהוא מתבייש בהם. וזה מוביל אותנו ישירות אל הסימן הבא .מפני שאחרי ששאלנו מה להרבות ,מה לזהות בתוכנו ,ממה להיפרד ואיך לקרוא את הסיפור שלנו, מגיעה שאלה שאולי עומדת מעל כולן :מי מחזיק את ההגה? על שולחן ראש השנה מופיע הראש ,ואיתו הבקשה המוכרת" :שנהיה לראש ולא לזנב" .אבל גם כאן אסור לנו למהר להפוך את המשפט לסיסמה על מנהיגות או הצלחה .הוא נשען על לשון התורה עצמה,

והפסוק שממנו הוא מהדהד נמצא בפרשת כי תבוא" :ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" (דברים כח ,יג). לפני שנשאל מה פירוש להיות "ראש" בחיים שלנו ,נצטרך להבין קודם כול מה פירוש להיות לראש בפסוק ,כיצד הגיע הראש אל שולחן ראש השנה ,ומה ביקשו רבותינו כאשר הנהיגו לומר עליו "שנהיה לראש ולא לזנב". ורק אחרי שנעמיד את הדברים על מקורם נוכל לשאול שאלה שאינה נוחה כלל: כמה מן ההחלטות שאנחנו קוראים להן "החיים שלי" באמת התקבלו על ידינו ,וכמה מהן פשוט קרו מפני שנגררנו אחרי מה שכולם סביבנו עשו? שנהיה לראש ולא לזנב הראש הוא מן הסימנים המוכרים ביותר על שולחן ראש השנה ,אבל דווקא משום שהמילים "שנהיה לראש ולא לזנב" נשמעות לנו טבעיות כל כך ,חשוב לעצור ולברר תחילה מהו המקור ומה בדיוק נאמר בו. בניגוד לקרא ,לרוביא ,לכרתי ,לסילקא ולתמר ,אכילת ראש אינה נמנית עם חמשת הסימנים שאביי מזכיר בגמרא .המנהג לאכול ראש מובא בדברי הראשונים ,ולאחר מכן נפסק להלכה ,ובו נקשרה אכילת הראש לבקשה שנהיה לראש ולא לזנב .אין לומר שהנוסח "שנהיה לראש ולא לזנב" כתוב בתורה .הניסוח המדויק הוא שהבקשה מיוסדת על לשון הפסוק בתורה" :ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות ה' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמר ולעשות" (דברים כח ,יג). רבי יעקב בן אשר מביא שבפרובינצא נהגו לאכול ראש כבש ולומר "נהיה לראש ולא לזנב" ,ומביא גם את מנהגו של מהר"ם מרוטנבורג שהיה רגיל לאכול ראש איל ,זכר לאילו של יצחק .רבי יעקב בן אשר, ארבעה טורים (אורח חיים סימן תקפג).

רבי יוסף קארו פוסק" :אוכלים ראש כבש לומר נהיה לראש ולא לזנב וזכר לאילו של יצחק" .רבי יוסף קארו ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף ב). האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי מביא שיש לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק ,ואם אין ראש איל יאכל ראש כבש ,ואם אין ראש כבש יאכל ראש אחר" ,לומר נהיה לראש ולא לזנב" .רבי שניאור זלמן מלאדי ,שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף ה). כעת צריך לעצור בפסוק עצמו ,מפני שכאן נמצא הגבול שאסור לנו לחצות כאשר אנחנו מבקשים לקחת את הסימן להתבוננות בחיינו. התורה אינה אומרת לאדם :תהיה ראש ,תהיה עצמאי ,אל תיתן לאיש לנהל אותך .הפסוק נאמר לעם ישראל בתוך פרשת הברכות שבפרשת כי תבוא ,והוא מבטיח את מעלתם של ישראל כאשר ילכו בדרך ה'. התורה עצמה קושרת את הברכה אל התנאי" :כי תשמע אל מצות ה' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמר ולעשות" (דברים כח ,יג). ממילא" ,לראש ולא לזנב" בפשוטו של מקרא אינו קריאה לאוטונומיה אישית ,אלא חלק מברכת מעלתם של ישראל מכוח נאמנותם לקב"ה ולמצוותיו. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן ,מבאר" :לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים" ,ומוסיף שהברכה היא שמעלתם של ישראל לא תהיה מצב חולף ,אלא יהיו לראש ולא לזנב לאורך הזמן .רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים כח ,יג). זהו היסוד ,ורק לאחר שהוא עומד במקומו אפשר לפתוח את הדלת להתבוננות נוספת .אין אנחנו טוענים שהפוסקים שקבעו לומר "נהיה לראש ולא לזנב" התכוונו ללמד באמצעות הסימן תורה של הנהגה עצמית ,עצמאות נפשית או התפתחות אישית .המשמעות המקורית עומדת בפני עצמה .אלא שלאחר שהבנו אותה ,אפשר לתת לתמונה של ראש וזנב לעורר שאלה בחיינו :האם בתוך מרחב הבחירה שהקב"ה נתן לנו אנחנו חיים מתוך בחירה ואחריות ,או שחלקים גדולים מחיינו מתנהלים מתוך גרירה ,הרגל ולחץ חיצוני?

השאלה הזאת חשובה מפני שלא כל מה שאנחנו עושים בחיים נבחר על ידינו באותה מידה .יש דברים שביררנו ,שקלנו והחלטנו .אבל יש דברים אחרים שאנחנו עושים בעיקר מפני שכך עשינו אתמול ,וכך עשינו לפני שנה ,וכך כולם סביבנו עושים .לפעמים החיים אינם הולכים בכיוון שבחרנו ,אלא פשוט ממשיכים בכיוון שמעולם לא עצרנו לבדוק. אדם יכול לבחור מקצוע בגיל צעיר ולהמשיך בו עשרות שנים בלי לשאול אם הוא עדיין נמצא במקום הנכון .אדם יכול להיכנס למרוץ כלכלי, לעבוד יותר כדי להרוויח יותר ,להעלות את רמת החיים ואז לעבוד עוד יותר כדי לממן אותה ,עד שבשלב מסוים הוא כבר אינו יודע אם הכסף משרת את חייו או שחייו משרתים את הכסף. אין בכך טענה שכל אדם צריך להחליף מקצוע או לשנות את מסלול חייו. לעיתים ההחלטה הנכונה ביותר היא דווקא להמשיך .התמדה ,יציבות ונאמנות הן מעלות גדולות .השאלה איננה אם שיניתי ,אלא אם ביררתי. יש הבדל בין אדם שבדק את הדרך ובחר להמשיך בה לבין אדם שהדרך ממשיכה לשאת אותו רק מפני שמעולם לא עצר לשאול לאן היא מובילה. הדבר נעשה מוחשי עוד יותר בדברים הקטנים .אדם פותח את הטלפון כדי לבדוק הודעה אחת ,ולאחר זמן מגלה שהוא עבר מעמוד לעמוד, מסרטון לסרטון ומכותרת לכותרת .הוא לא החליט מראש להקדיש את הזמן הזה לכל הדברים שראה .למעשה ,כמעט לא הייתה שם החלטה. מערכת שלמה של התראות ,המלצות ותכנים התחרתה על תשומת הלב שלו ,והוא פשוט המשיך בעקבותיה .אין כאן מלחמה בטכנולוגיה ,שהרי היא יכולה להיות כלי עצום לתורה ,לעבודה ,לקשר ,לחסד וליצירה. השאלה עמוקה יותר :האם אני עדיין קובע מתי להשתמש בכלי ,או שהכלי כבר למד לקבוע מתי להשתמש בי? אותה שאלה קיימת ביחס לדעתם של אחרים .אדם רוצה לקבל החלטה, אבל לפני שהוא שואל מה נכון הוא שואל מה יגידו .הוא רוצה לשנות דבר מסוים בחייו ,אבל מיד מדמיין כיצד הסביבה תגיב .הוא רוצה לומר לא, אבל חושש לאכזב .הוא רוצה לומר כן ,אבל חושש כיצד הדבר ייראה. הוא רואה הצלחה של אדם אחר ,ופתאום דבר שהיה טוב בעיניו עד

אתמול מתחיל להיראות קטן .בלי לשים לב ,המבט של אחרים יכול להפוך ממקור מידע לאחד ממקבלי ההחלטות המרכזיים בחיינו. אבל כאן מוכרחים לדייק שוב .התורה אינה קוראת לאדם להתעלם מן הזולת .אדם זקוק לעצה ,למשפחה ,לקהילה ,למסורת ,לרבותיו ולחכמתם של אנשים אחרים .גם אדם שמחליט תמיד לעשות הפוך מכולם אינו בהכרח עצמאי .אם כולם בוחרים בכיוון אחד והוא מוכרח לבחור בהפך רק כדי להוכיח שאיש אינו משפיע עליו ,הרי שגם הוא עדיין מנוהל על ידם .עצמאות אמיתית אינה לעשות תמיד מה שאחרים אינם עושים ,אלא להיות מסוגל לברר מה נכון ולעשות אותו גם כאשר הוא מתאים לדעת הסביבה וגם כאשר אינו מתאים לה. וכאן אנחנו חוזרים אל הפסוק ,מפני שהוא מונע מאיתנו להפוך את ההתבוננות הזאת לסיסמה זרה לעולמה של תורה .התורה אינה אומרת שהאדם הוא הריבון העליון של חייו .להפך ,הפסוק אומר "כי תשמע אל מצות ה' אלהיך" (דברים כח ,יג) .האדם אינו ממציא לעצמו את האמת ואינו קובע לבדו מהו טוב ומהו רע .יש תורה ,יש מצוות ,יש רצון ה' ,ויש גבולות שהאדם מקבל עליו .לכן השאלה שלנו איננה האם אני מנהל את חיי במקום הקב"ה ,חלילה ,אלא האם בתוך מרחב הבחירה שהקב"ה עצמו מסר לי אני אכן בוחר ,או שאני מוסר את הבחירה לפחד, להרגל ,ללחץ חברתי ולדחפים רגעיים. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מעמיד את כוח הבחירה בלב עבודת האדם וכותב" :רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תשובה ה ,א) .ובהמשך הוא קובע שהבחירה היא "עיקר גדול" ו"עמוד התורה והמצוה" .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות תשובה ה ,ג) .משמעות הדברים היא שאחריותו של האדם אינה תוספת לעבודת ה' ,אלא תנאי לעצם האפשרות של ציווי ,שכר ,עונש ותשובה.

אלא שכאן מתגלה קושי גדול מאוד בחיי היום יום :לא מעט מן הבחירות שלנו מתרחשות עוד לפני שאנחנו שמים לב שהייתה כאן בחירה. אנחנו מגיבים מפני שכך התרגלנו להגיב ,אומרים כן מפני שלא נעים לומר לא ,אומרים לא מפני שאנחנו מפחדים להתחייב ,פותחים את הטלפון מפני שנוצר רגע של שעמום ,קונים מפני שמשהו עורר בנו רצון, וכועסים מפני שהגוף והנפש כבר מכירים היטב את המסלול .רק לאחר מכן מגיע השכל ומסביר מדוע עשינו את מה שעשינו. אדם שכועס יכול להחליט לאחר ההתפרצות שבפעם הבאה לא יכעס .זו החלטה חשובה ,אבל היא מתקבלת מאוחר מדי ביחס לאירוע שכבר התרחש .העבודה האמיתית מתחילה כאשר הוא לומד לזהות את הרגע שלפני ההתפרצות ,את השניות שבהן הגוף נדרך ,הטון מתחיל להשתנות והמחשבה אומרת לו שהאדם שמולו שוב אינו מבין אותו .דווקא שם, כאשר המסלול הישן כבר התחיל לפעול אבל עדיין לא הסתיים ,נמצא מרחב קטן שבו אפשר לבחור אחרת .אולי אחת המשמעויות שאנחנו יכולים לקחת לעצמנו מתמונת ה"ראש" היא ללמוד להגיע אל הרגע שלפני ,לפני התגובה ,לפני ההרגל ולפני שהאוטומט משלים עבורנו את ההחלטה. אותו דבר קורה בקנייה מיותרת ,באכילה ,בדיבור ובשימוש בזמן .קל מאוד להצטער לאחר מעשה .קשה הרבה יותר להיות נוכח ברגע שבו היד עדיין לא נשלחה ,המילה עדיין לא נאמרה וההחלטה עדיין לא התקבלה .זהו רגע קטן מאוד ,אבל לעיתים דווקא שם נמצאת הבחירה הגדולה .ככל שאדם לומד לזהות את הרגע הזה מוקדם יותר ,הוא מפסיק להיות רק מי שמתקן את תוצאות הבחירות שלו ומתחיל להיות נוכח יותר במקום שבו הן נוצרות. אבל יש רובד עמוק יותר .לא כל דבר שמנהל אותנו מרגיש כאילו מישהו כופה אותו עלינו .לפעמים הוא מופיע בתוכנו בתור רצון .אדם אומר לעצמו "אני רוצה" ,והשאלה היא האם אי פעם בירר מאין הגיע הרצון הזה .האם הוא באמת זקוק לבית גדול יותר ,או שהבית של השכן גרם לבית שלו להיראות פתאום קטן? האם הוא באמת רוצה תפקיד מסוים, או שהוא רוצה את הכבוד שהוא מדמיין שהתפקיד יעניק לו? האם הוא

באמת רוצה עוד הישג ,או שהוא חושש שאם יעצור לרגע ולא יהיה בדרך אל ההישג הבא ,הוא יצטרך לשאול את עצמו מי הוא בלי כל ההישגים? אין פירוש הדבר שכל רצון צריך לעורר חשד .פירוש הדבר שגם הרצונות עצמם זקוקים לעיתים לבירור .לא די לשאול "מה אני רוצה?" ,צריך לפעמים לשאול "למה אני רוצה את מה שאני רוצה ,והאם הרצון הזה מוביל אותי אל המקום שבו ראוי לי להיות?" זו כבר שאלה עמוקה הרבה יותר ,מפני שהיא אינה עוסקת רק בהחלטות שלנו אלא במקורות שמהם ההחלטות צומחות. רבי משה חיים לוצאטו פותח את ספרו בדרישה "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (פרק א) .יש כאן מילה שראויה לתשומת לב מיוחדת" :בעולמו" .האדם אינו נדרש לחיות את עולמו של השכן ,של החבר או של האדם שהוא רואה מבחוץ ומקנא בו .הוא נדרש לברר את חובתו בעולם שבו הקב"ה הציב אותו ,עם הכוחות שקיבל ,עם האחריות שנמסרה לו ,עם המשפחה שלו ,עם הניסיונות שלו ועם האפשרויות שנפתחו בפניו. לפעמים אנחנו מבזבזים חלק גדול מן החיים בניסיון להיות גרסה מוצלחת של אדם אחר .אנחנו מסתכלים הצידה ורואים מה הוא השיג, כמה הוא מרוויח ,כיצד ילדיו נראים ,איזה מעמד יש לו ,מה הוא קנה ולאן הוא הגיע ,ואז מתחילים למדוד את המסלול שלנו לפי המפה שלו .אבל ייתכן שהוא כלל אינו נוסע ליעד שלנו .אפשר לנצח אדם אחר במרוץ שמעולם לא היינו אמורים להשתתף בו ,ובאותו זמן להתרחק מן המקום שאליו אנחנו עצמנו היינו צריכים להגיע. מכאן אפשר לתת לבקשה "נהיה לראש ולא לזנב" לעורר שאלה אישית מאוד ,מבלי לטעון שזה פירושה המקורי :באיזה מקום בחיי אני כבר יודע שאני נגרר? אולי אני נגרר אחרי הכעס ,אולי אחרי הצורך למצוא חן ,אולי אחרי כסף ,אולי אחרי השוואה לאחרים ,אולי אחרי הטלפון ,אולי אחרי פחד ,אולי אחרי הרגל משפחתי שמעולם לא בדקתי,

ואולי אחרי חלום שהיה פעם שלי אבל כבר שנים אינני בטוח שאני עדיין רוצה אותו. אבל השאלה אינה מסתיימת בזיהוי הדבר שמושך אותנו .הרי כבר ראינו ברוביא שהחיים אינם נבנים רק באמצעות הפסקה ומחיקה .לכן צריך לשאול גם אם הדבר הזה יפסיק להוביל אותי ,מה אני מבקש שיוביל במקומו? תורה ,אמונה ,שליחות ,משפחה ,אמת ,חסד ,אחריות ,או ערכים שביררתי ושאני מוכן לשלם מחיר כדי לחיות על פיהם .האדם אינו יכול להסתפק בשחרור מן ההגה של מה שמנהל אותו היום .הוא צריך לדעת גם לאיזה כיוון הוא מבקש לנסוע. וזה מאפשר להבין נקודה נוספת .אדם יכול להיות ראש של חברה ,ראש של מוסד ,ראש של משפחה או מנהיג של ציבור גדול ,ובכל זאת להיות נגרר בתוך עצמו .הוא יכול לקבל החלטות עבור מאות אנשים ולהיות מנוהל לחלוטין על ידי הצורך שלהם להעריך אותו .הוא יכול לעמוד על במה בביטחון ולהיות מפוחד מן האפשרות שמישהו לא יאהב אותו .הוא יכול להיראות מבחוץ כאדם שמוביל אחרים ,ובתוכו להיות תלוי בכל מחמאה ובכל ביקורת .מנגד ,אדם יכול להיות פשוט מאוד בעיני העולם ובכל זאת לחיות מתוך בהירות פנימית .הוא יודע במה הוא מאמין ,יודע בפני מי הוא עומד ,יודע מה חשוב לו ,מסוגל להקשיב לאחרים בלי להיעלם בתוכם ,ויכול לומר כן כאשר נכון לומר כן ולא כאשר נכון לומר לא .מנהיגות פנימית אינה נמדדת במספר האנשים שהולכים אחריך ,אלא גם בשאלה האם אתה עצמך יודע אחרי מה אתה הולך. כאשר לאדם יש כיוון ,הוא אינו חייב לרדוף אחרי כל דבר שעובר לידו .לא כל הזדמנות היא הדרך שלו ,לא כל הצלחה של אדם אחר היא הוכחה שהוא נכשל ,לא כל דלת פתוחה מחייבת להיכנס בה ,לא כל מחמאה צריכה לשנות את הכיוון ולא כל ביקורת צריכה לעצור אותו .הוא עדיין יכול להתייעץ ,ללמוד ,לשנות ולגלות שטעה ,אבל יש לו נקודת ייחוס שאליה הוא חוזר ושואל מה נכון ,מה התורה דורשת ממנו ,מה האחריות שלו דורשת ,ומהי חובתו בעולמו.

אולי אחד הדברים שאדם זקוק להם יותר מכל לקראת שנה חדשה אינו מפה שמבטיחה לו מראש כיצד ייראו כל הדרכים ,אלא מצפן שיזכיר לו לאיזה כיוון הוא מבקש ללכת .אין לנו שליטה על כל מה שיקרה בשנה הבאה .איננו יודעים אילו דלתות ייפתחו ,אילו ייסגרו ,אילו ניסיונות יגיעו ואילו תוכניות ישתנו .אבל בתוך כל מה שאינו בשליטתנו נשארת השאלה כיצד נבחר להגיב ,למה ניתן להוביל אותנו ועל מה לא נסכים לוותר. וכאן אפשר לחזור אל המקום שממנו התחלנו" .נהיה לראש ולא לזנב" היא בקשה שנאמרת על אכילת הראש בראש השנה ונפסקה בדברי הפוסקים ,והיא מיוסדת על לשון הברכה שבתורה "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" (דברים כח ,יג) .משמעות הפסוק במקורה היא ברכת מעלתם של ישראל כאשר ישמעו בקול ה' וישמרו את מצוותיו .רק לאחר שהמשמעות הזאת עומדת במקומה אפשר לתת לתמונת הראש והזנב לעורר גם את ההתבוננות שלנו ,לא כדי להעמיד את האדם במקום הקב"ה ,אלא בדיוק להפך :כדי לשאול האם בתוך מרחב הבחירה שהקב"ה נתן לנו אנחנו מצליחים להשתחרר מן הדברים הקטנים שמשעבדים אותנו ,ולהפנות את הבחירה הזאת אל מה שנכון בעיניו. אולי דווקא כאן נמצא החיבור העמוק ביותר בין בחירה לבין מלכות .ראש השנה אינו היום שבו האדם מכריז שהוא מלך על חייו .ראש השנה הוא היום שבו האדם עומד לפני מלך העולם .אבל דווקא העמידה הזאת מחייבת אותו לשאול למי עוד הוא העניק במהלך השנה כוח למשול בו. האם הכעס מנהל אותו ,האם הפחד קובע לו ,האם דעת הקהל מכריעה עבורו ,האם ההרגלים מקבלים החלטות במקומו ,והאם הרצון להיראות מצליח חשוב לו לפעמים יותר מן השאלה אם הוא הולך בדרך נכונה. החירות אינה לעשות כל מה שאני רוצה .החירות היא להגיע למקום שבו אני מסוגל לבחור במה שנכון גם כאשר משהו אחר בתוכי או סביבי מושך לכיוון ההפוך. ועל שולחן ראש השנה ממתין לנו סימן נוסף ,אולי המוכר ביותר מכולם: התפוח בדבש .גם אותו אסור לנו להפוך מיד למשל על החיים .תחילה צריך לברר מה מקורו של המנהג ,כיצד הוא מופיע בדברי הראשונים

והפוסקים ומה בדיוק מבקשים באמצעותו .ורק מתוך המקור יהיה אפשר להתבונן בשתי מילים שנראות כמעט זהות ,אבל אינן בהכרח כאלה" :טובה" ו"מתוקה" .מתוך ההבחנה הזאת תוכל להיפתח שאלה עמוקה לא רק על השנה שאנחנו מבקשים לקבל מן הקב"ה ,אלא גם על הטעם שאנחנו עצמנו מכניסים לחייהם של האנשים שהקב"ה הציב סביבנו. התפוח בדבש הוא כנראה הסימן המזוהה ביותר עם ליל ראש השנה .גם יהודי שאינו מכיר את הקרא ,הרוביא או הסילקא מכיר את התמונה הזאת :תפוח ,דבש ובקשה לשנה טובה ומתוקה .אלא שכפי שעשינו בכל הסימנים עד עכשיו ,גם כאן אסור להתחיל מן הרעיון היפה שאפשר לבנות סביב המתיקות .תחילה צריך לברר את המקור ,ובמקרה הזה הדיוק חשוב במיוחד ,מפני שהתפוח בדבש אינו מופיע ברשימת הסימנים של אביי בגמרא. רבי יעקב בן אשר מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שהיה רגיל לאכול בליל ראש השנה תפוח מתוק בדבש ולומר "תתחדש עלינו שנה מתוקה". רבי יעקב בן אשר ,ארבעה טורים (אורח חיים סימן תקפג). רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,פוסק" :ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה ,וכן נוהגין" .רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג ,סעיף א). רבי ישראל מאיר הכהן מראדין מבאר שהמנהג הוא סימן לשנה מתוקה. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ,משנה ברורה (סימן תקפג ,סעיף קטן ג). אם כן ,גם כאן צריך להציב גבול ברור לפני שנמשיך .המקורות אינם אומרים שהתפוח בדבש בא ללמד אותנו להיות אנשים מתוקים, אינם מציגים אותו כמשל למערכות יחסים ,ואינם אומרים שהמנהג נועד לשאול איזה טעם אנחנו משאירים בחייהם של אחרים. הבקשה המקורית פשוטה וברורה :אנחנו מבקשים שתתחדש עלינו שנה מתוקה .כל מה שנפתח מכאן יהיה התבוננות שמתעוררת מתוך מושג המתיקות ,ולא פירוש חדש למנהג.

אבל אחרי שהגבול הזה ברור ,אפשר לעצור לרגע מול עצם הבקשה. אנחנו מבקשים שנה מתוקה ,ובנוסחים המקובלים בפי ישראל רגילים לומר "שנה טובה ומתוקה" .שתי המילים הללו הולכות יחד כל כך הרבה שנים ,עד שכמעט איננו שמים לב שהן אינן אומרות בדיוק אותו דבר .טוב ומתוק יכולים להיפגש ,אבל בחיים אנחנו יודעים היטב שלא כל דבר שטוב לנו מרגיש מתוק ברגע שבו הוא קורה ,ולא כל דבר שמתוק ברגע הראשון מתברר בסופו של דבר כטוב. תרופה יכולה להיות טובה ולא מתוקה .ביקורת נכונה יכולה להיות טובה ולא נעימה .החלטה להציב גבול יכולה להיות נכונה ולהכאיב .ויתור על הרגל יכול להיות טוב ולהרגיש קשה מאוד .אדם יכול לקבל החלטה כלכלית אחראית שמשמעותה לוותר על דבר שהוא רוצה עכשיו .הורה יכול לומר לילד לא מתוך אהבה עמוקה ,אף שהילד יחווה באותו רגע דווקא אכזבה .החיים מלמדים אותנו שטוב ומתוק אינם תמיד שמות נרדפים. ומנגד ,יש דברים שמתוקים מאוד ברגע הראשון ואחר כך מתבררים כרחוקים מטוב .מחמאה יכולה להיות נעימה גם כאשר היא אינה אמיתית .קנייה יכולה לתת רגע של התרגשות ולהשאיר אחריה חוב. הימנעות משיחה קשה יכולה לתת כמה ימים של שקט ולהעמיק בעיה במשך שנים .ויתור על גבול יכול להרגיש באותו רגע כמו שלום ,אבל להפוך בהמשך למקור של כעס ותסכול .לפעמים אנחנו משלמים בעתיד על המתיקות שבחרנו בהווה. מכאן יכולה להתעורר שאלה לא פשוטה :כאשר אנחנו מבקשים שנה טובה ומתוקה ,מה אנחנו באמת מבקשים? האם אנחנו מבקשים שכל דבר שנפגוש יהיה קל ונעים? ברור שלא ניתן להבטיח חיים כאלה ,וגם התורה מעולם לא הבטיחה אותם .האדם פוגש בעולם עמל ,התמודדות, אכזבות וניסיונות .ממילא ,הבקשה למתיקות אינה יכולה להיות הבטחה שהשנה כולה תעבור בלי רגע קשה. ואולי כאן כדאי להיזהר מקלישאה נפוצה נוספת .קל מאוד לומר שכל קושי הוא "מתוק בתחפושת" ,או שכל כאב יתגלה בסופו של דבר כטובה

שנוכל להבין .אנחנו איננו יודעים לומר זאת על כל כאב .יש אסונות שאיננו מבינים ,יש אבדנים שאין לנו הסבר עבורם ,ויש שאלות שאדם מאמין יכול לשאת שנים בלי לקבל עליהן תשובה .אמונה אינה מחייבת אותנו להעמיד פנים שאנחנו מבינים את מה שאיננו מבינים. משה רבנו עצמו מבקש לדעת את דרכי הנהגת הקב"ה" :הודיעני נא את דרכך ואדעך" (שמות לג ,יג) ,וחז"ל ראו בבקשה זו גם את שאלת הנהגת הדין בעולם .הגמרא במסכת ברכות (דף ז ע"א) .עצם העובדה שהשאלה קיימת בתוך עולמה של תורה מלמדת שאין צורך לפתור כל כאב במשפט קצר .יש מקומות שבהם האדם נדרש לאמונה גם בלי הבנה מלאה. לכן לא ננסה להסביר את התפוח בדבש כאילו הוא מבטיח שהקב"ה יהפוך כל קושי לחוויה נעימה .הבקשה לשנה מתוקה נשארת בקשה פשוטה ואנושית מאוד :אנחנו מבקשים טוב ,ואנחנו מבקשים שהטוב גם יורגש כטוב .אנחנו מבקשים בריאות שלא תגיע דרך מחלה ,פרנסה שלא תגיע דרך משבר ,שלום שלא יצטרך לצמוח מתוך שבר ,צמיחה שלא תצטרך לעבור דרך כאב .מותר לאדם לבקש מן הקב"ה שהשנה שלו לא תהיה רק טובה בחשבון שמימי שאינו מבין ,אלא שגם הוא ובני ביתו יוכלו להרגיש את הטוב בתוך חייהם. אבל אחרי שביקשנו את המתיקות מן הקב"ה ,אפשר להפנות בזהירות את המבט גם אל עצמנו ולשאול שאלה אחרת :כמה מן המתיקות של השנה של האנשים הקרובים אלינו נמצאת גם בידיים שלנו? לא הכול .אדם אינו אחראי לאושר של כל מי שסביבו ,והוא בוודאי אינו שולט בכל מה שיעבור עליהם .אבל יש חלק קטן ,ולעיתים גדול מאוד ,מן החוויה היומיומית של בני הבית ,החברים והעמיתים שנוצר מתוך הדרך שבה אנחנו מדברים אליהם ומתייחסים אליהם. לפעמים אדם מבקש בכל לב שתהיה לו שנה מתוקה ,ובאותו ערב עצמו מישהו בבית מפחד מן הטון שלו. הוא מבקש שנה של שלום ,אבל מתקשה לוותר על המילה האחרונה. הוא מבקש שמחה ,אבל כמעט אף פעם אינו מחמיא.

הוא מבקש הצלחה לילדיו ,אבל רוב המשפטים שהם שומעים ממנו עוסקים במה שעשו לא נכון. הוא מבקש זוגיות טובה ,אבל כבר שנים אינו אומר תודה על הדברים שנעשו עבורו בכל יום. אין כאן צביעות .האדם באמת מתפלל ובאמת רוצה טוב .אלא שלפעמים נוצר פער בין הטוב שאנחנו מבקשים מן השמים לבין האווירה שאנחנו יוצרים בארץ. והפער הזה ראוי למחשבה. אדם אינו קובע אם בן זוגו יהיה בריא השנה ,אבל הוא משפיע מאוד על האופן שבו בן הזוג מרגיש כאשר הוא נכנס הביתה. הורה אינו יכול להבטיח שלילד שלו לא יהיו קשיים ,אבל הוא יכול להשפיע על השאלה אם הילד ירגיש שיש לו לאן לחזור כשהוא נכשל. מנהל אינו יכול לפתור לעובד את כל בעיות החיים ,אבל הוא יכול להחליט אם מקום העבודה יהיה מקום שבו אנשים מפחדים לטעות או מקום שבו אפשר לקחת אחריות וללמוד. לפעמים מתיקות אינה דבר גדול. היא הטון שבו אומרים בוקר טוב. היא היכולת להניח את הטלפון כאשר מישהו מדבר. היא הודעה קטנה לאדם שעובר תקופה קשה. היא תודה על דבר שכבר התרגלנו לקבל. היא החלטה לא לומר משפט שאנחנו יודעים שיכאיב ,גם כאשר יש לנו תשובה מצוינת. היא היכולת לתת לאדם אחר לסיים את המשפט בלי להכין בזמן הזה את התגובה שלנו. חלק גדול מן הטעם של החיים נוצר מדברים קטנים שאיש אינו מכניס לקורות החיים שלו.

וזה נכון במיוחד בבית .אדם יכול להיות אהוב מאוד בחוץ ולהיות קשה מאוד בפנים .בחוץ הוא סבלני ,מנומס ,מחייך ומקשיב ,מפני ששם הוא מודע לעצמו .בבית הוא מרשה לעצמו "להיות טבעי" ,ולעיתים הטבעיות הזאת פירושה שכל העייפות ,המתח והכעס נשפכים דווקא על האנשים שהוא אוהב ביותר. יש כאן פרדוקס כואב .לפעמים האנשים שאנחנו הכי אוהבים מקבלים מאיתנו את הגרסה הכי פחות נעימה שלנו ,דווקא מפני שאנחנו בטוחים שהם תמיד יהיו שם. ראש השנה יכול להיות רגע טוב לשאול האם זה מוכרח להישאר כך. לא לקבל החלטה מלאכותית שמעכשיו לעולם לא נכעס .החלטות כאלה בדרך כלל אינן מחזיקות מעמד .אלא לבחור נקודה קטנה ומעשית שבה אנחנו רוצים להוסיף מתיקות .אולי להיכנס הביתה בלי הטלפון ביד .אולי לומר תודה אחת ביום על דבר שכבר הפך לשגרה .אולי לא להעיר בזמן הארוחה על דבר שאפשר לדבר עליו אחר כך .אולי לקבוע עשר דקות שבהן מקשיבים לילד בלי לתקן אותו .אולי ללמוד לומר משפט פשוט שהרבה אנשים מתקשים לומר :טעיתי. מתיקות אינה חולשה. אפשר להיות אדם בעל עקרונות ולדבר בעדינות. אפשר להציב גבולות בלי להשפיל. אפשר לחלוק בלי לבזות. אפשר לחנך בלי לגרום לילד להרגיש שכל האישיות שלו היא הבעיה. אפשר לומר אמת בלי להשתמש באמת ככלי נשק. הרמב"ם ,כאשר הוא מתאר את דרך התוכחה ,כותב שהמוכיח צריך לדבר עם חברו "בנחת ובלשון רכה" ,ולהודיע לו שאינו אומר את הדברים אלא לטובתו .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,משנה תורה (הלכות דעות ו ,ז) .אפילו במקום שבו יש מצווה לומר לאדם דבר שאינו נעים,

צורת האמירה איננה פרט שולי .אפשר לומר דבר נכון בצורה לא נכונה. זו נקודה חשובה מאוד ,מפני שלפעמים אנחנו מצדיקים מרירות באמצעות האמת" .אבל אני צודק" .ייתכן שאתה צודק .השאלה היא מה עשית עם הצדק .האם השתמשת בו כדי לבנות או כדי לנצח? האם האדם שמולך שמע אמת שהוא מסוגל לקבל ,או רק הרגיש שהקטנת אותו? שלמה המלך אומר" :תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אפניו" (משלי כה ,יא) .רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מבאר "דבר דבור על אופניו" כדבר המדובר על מכונו .רבי שלמה יצחקי ,רש"י (משלי כה ,יא) .לא די בתוכן נכון .יש גם זמן ,צורה ,הקשר ואופן. ופה המתיקות מקבלת משמעות שאינה רגשנות .היא יכולה להיות החכמה לתת לאמת צורה שאדם אחר מסוגל לשמוע. וזה נכון גם ביחס לעצמנו. יש אנשים שמאמינים שהדרך היחידה להשתנות היא לדבר לעצמם בקשיחות .הם חושבים שאם יפסיקו להכות את עצמם במילים ,הם ייעשו עצלנים .לכן אחרי כל טעות מגיע מיד משפט פנימי" :איך שוב עשית את זה?"" ,מה יהיה איתך?"" ,אתה לא לומד"" ,אין לך כוח רצון". אבל אפשר לקחת אחריות בלי השפלה עצמית. אפשר לומר :טעיתי ,אני צריך לתקן ,אני צריך לבקש סליחה ,אני צריך לבנות מנגנון שלא אחזור לשם ,ובכל זאת אינני צריך להפוך את עצמי לאויב שעליו אני מתאמן כל היום בביקורת. הרי כבר פגשנו ברימון את דברי חז"ל על מי שיש בהם גם ריקנות וגם מלאות ,ובקרא שאלנו כיצד אנחנו קוראים את הסיפור שלנו .התפוח בדבש מוסיף עכשיו שאלה נוספת :באיזה טון אני מדבר אל האדם שאיתו אני אמור לחיות כל החיים ,אל עצמי? אין הכוונה לפטור את עצמנו מאחריות .להפך .אדם שמסוגל להסתכל על טעות בלי להתפרק ממנה יכול לעיתים לקחת עליה אחריות עמוקה

יותר .הוא אינו צריך להשקיע את כל האנרגיה בהתגוננות מפני עצמו. הוא יכול להשקיע אותה בתיקון. ואולי כאן נפגשים הטוב והמתוק בצורה אחרת .טוב בלי מתיקות עלול לפעמים להפוך אצלנו לקשיחות .מתיקות בלי טוב עלולה להפוך לפינוק ולבריחה .האתגר הוא לא לבחור בין אמת לבין רוך ,אלא ללמוד כיצד אמת ורוך יכולים לחיות יחד. זה נכון בחינוך. זה נכון בזוגיות. זה נכון במנהיגות. זה נכון בעבודת ה'. וזה נכון ביחס של האדם לעצמו. אנחנו טובלים את התפוח בדבש ומבקשים מן הקב"ה שנה מתוקה .איננו יודעים מה תביא השנה ,ואין לנו שליטה על רוב הדברים שיתרחשו בה. אבל יש דבר אחד שאנחנו יכולים להתחיל לברר כבר ליד השולחן :אם אינני יכול להבטיח שכל מה שיקרה השנה יהיה מתוק ,האם אני יכול לפחות להשתדל שלא להוסיף מרירות במקום שבו היא אינה מוכרחה להיות? לפעמים זו תהיה מילה שלא נאמר. לפעמים מילה שכן נאמר. לפעמים סליחה. לפעמים תודה. לפעמים שתיקה. לפעמים גבול שנאמר בלי השפלה. ולפעמים החלטה אחת פשוטה :האדם שחי איתי לא צריך לשלם בכל ערב את המחיר של היום הקשה שהיה לי.

וכך התפוח בדבש יכול להישאר בדיוק מה שהוא במקור ,מנהג ישראל ובקשה לשנה מתוקה ,ובאותה שעה לעורר בנו מחשבה נוספת שאיננו מייחסים למקור עצמו :אנחנו מבקשים מן הקב"ה מתיקות לשנה שלנו ,אבל אולי ראש השנה הוא גם זמן לשאול איזה טעם אנחנו מבקשים להשאיר בשנה של האנשים שחיים לידנו. ומכאן מתחילים הסימנים להתחבר לתמונה אחת רחבה יותר .הרוביא עוררה אותנו לשאול מה אנחנו רוצים להרבות .הרימון הזכיר לנו שלא למחוק את הטוב שכבר קיים .הכרתי ,הסילקא והתמר פתחו שאלות על הדברים שצריך להפסיק ,להזיז מן המרכז או לאפשר להם להסתיים. הקרא העמיד מולנו את האופן שבו אנחנו קוראים את סיפור חיינו. הראש עורר את שאלת הבחירה והכיוון .והתפוח בדבש מוסיף את שאלת הטעם שאנחנו מכניסים אל הדרך. אלא שעכשיו מתעוררת שאלה גדולה יותר :מה עושים עם כל זה בבוקר שאחרי ראש השנה? מפני שקל מאוד להתרגש ליד שולחן החג, לומר מילים יפות ,לחשוב מחשבות גדולות ,ואחרי יומיים לחזור בדיוק לאותם מסלולים .אם הסימנים אמורים ,כדברי המאירי ,לעורר את הלב להנהגה טובה ,השאלה הבאה אינה רק מה הם עוררו בנו ,אלא כיצד לוקחים התעוררות של לילה אחד והופכים אותה לתנועה שממשיכה גם כאשר הדבש כבר ירד מן השולחן. וזו אולי הנקודה שבה כל מה שפגשנו עד עכשיו צריך לעבור מן השולחן אל החיים .מפני שראש השנה מסוגל לעורר באדם מחשבות גדולות מאוד .התפילות ,התקיעות ,הפיוטים ,קדושת היום ,המשפחה היושבת יחד והסימנים שעל השולחן יוצרים רגעים שבהם נדמה לנו שאנחנו רואים את החיים בבהירות אחרת .פתאום אנחנו יודעים מה חשוב באמת, יודעים על מה אנחנו מצטערים ,יודעים איזה אדם היינו רוצים להיות ומרגישים שאולי השנה באמת תהיה אחרת .אלא שהבעיה הגדולה של האדם אינה תמיד חוסר ידיעה .לפעמים הוא יודע היטב מה נכון ,והקושי מתחיל דווקא ביום שבו ההתרגשות נעלמת.

כאן כדאי לחזור לדברי רבי מנחם המאירי שהניחו את היסוד לכל ההתבוננות שלנו בסימנים .הוא מסביר שאין לראות בסימנים דרך של ניחוש ,אלא עניינם "לעורר בו לבבו להנהגה טובה" ,והוא קושר את ההתעוררות הזאת לתשובה ולמעשים טובים .רבי מנחם המאירי ,בית הבחירה (הוריות יב ע"א) .אם כן ,ההתעוררות איננה סוף הדרך .היא צריכה להוליד הנהגה .הסימן נועד לעורר את הלב ,אבל הלב שהתעורר צריך בסופו של דבר להזיז גם את החיים. ופה נמצאת אחת השאלות הגדולות של כל שינוי :מדוע אנחנו מסוגלים להבין דבר עמוק מאוד ברגע מסוים ,להתרגש ממנו באמת ,ואחרי שבוע לחזור כמעט בדיוק לאותו מקום? אין פירוש הדבר שההתרגשות הייתה מזויפת .אדם יכול לעמוד בתפילה ולהתכוון בכל לבו .הוא יכול לקבל החלטה אמיתית לחלוטין .באותו רגע הוא באמת רוצה להשתנות .אבל הרצון של רגע אחד פוגש למחרת מערכת שלמה שכבר קיימת :הרגלים ,שעות ,אנשים ,עומס ,עייפות ,טלפון ,סביבת עבודה ,פחדים ותגובות אוטומטיות שנבנו במשך שנים. רבי משה חיים לוצאטו מתאר בפתיחת מסילת ישרים תופעה מרתקת. הוא אומר שהדברים שעליהם בנויה עבודת האדם אינם בהכרח דברים שאנשים אינם יודעים ,אלא להפך ,רבים מהם ידועים ומפורסמים .הבעיה היא שמפני שהם נראים פשוטים ,בני אדם אינם מעיינים בהם מספיק, ולכן הם נשכחים .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (הקדמת המחבר) .כלומר ,לפעמים איננו זקוקים לעוד אמת חדשה .אנחנו זקוקים לדרך שתמנע מן האמת הישנה להיעלם בתוך הרעש. זה בדיוק מה שקורה לקבלות רבות של תחילת שנה .אדם אינו מחליט דבר שגוי .להפך ,הוא מחליט החלטה מצוינת :ללמוד יותר ,להיות סבלני יותר בבית ,להתפלל בכוונה ,להשתמש פחות בטלפון ,להיות נוכח יותר עם הילדים או להקדיש זמן לחסד .אבל ההחלטה נשארת ברמת הכותרת .אין לה זמן ,אין לה מקום ,אין לה גבול ואין לה צורה מעשית. לכן כאשר החיים חוזרים לשגרה ,השגרה מנצחת לא מפני שהיא חשובה יותר ,אלא מפני שהיא מאורגנת יותר.

ההרגל הישן יודע בדיוק מתי להגיע. הקבלה החדשה עדיין אינה יודעת היכן לגור. אם במשך שנים אדם פותח את הטלפון מיד כשהוא מתעורר ,להרגל הזה יש שעה ,מקום ,תנועה גופנית ואפילו מסלול קבוע של האצבע. לעומת זאת ,ההחלטה "השנה אהיה פחות בטלפון" היא רעיון מופשט. וכאשר הרגל מאורגן פוגש רעיון מופשט ,בדרך כלל אין זו תחרות שווה. לכן אחד המעברים החשובים ביותר בתשובה הוא המעבר מן המשפט "אני רוצה להשתנות" אל השאלה "מה בדיוק אעשה אחרת?" לא מפני ששינוי רוחני ניתן לצמצום לטכניקה ,אלא מפני שגם רצון גדול זקוק לכלי שבו יוכל להתקיים. רבי יונה גירונדי מונה בין עיקרי התשובה את עזיבת החטא ,ומבאר שאין די בחרטה על העבר כאשר האדם עדיין מחזיק בדרך החטא .רבי יונה גירונדי ,שערי תשובה (שער ראשון ,אות יא) .החרטה מביטה לאחור, אבל עזיבת החטא מחייבת שינוי בהווה .האדם צריך לעשות משהו אחרת .מכאן נוכל לקחת עיקרון רחב יותר לעבודת השינוי :מחשבה שאינה מקבלת ביטוי במעשה נמצאת תמיד בסכנה להישאר מחשבה. וזה מחזיר אותנו אל כל הסימנים שעברנו ,מפני שעכשיו אפשר לשאול מה יקרה אם כל סימן לא יישאר רק שאלה אלא יקבל פעולה קטנה אחת .הרוביא עוררה אותנו לשאול מה אנחנו רוצים להרבות .אם אדם אומר שהוא רוצה להרבות תורה ,השאלה הבאה היא מתי .אם הוא אומר שהוא רוצה להרבות זמן עם הילדים ,השאלה היא איזה זמן .אם הוא רוצה להרבות חסד ,צריך לברר באיזו צורה" .יותר" איננו עדיין תוכנית. אדם אומר :השנה אלמד יותר .כמה פעמים שמענו את המשפט הזה וכמה פעמים אמרנו אותו לעצמנו? אבל מה פירוש "יותר"? חמש דקות? שעה? בכל יום? פעם בשבוע? לפני העבודה? אחרי תפילת ערבית? כל עוד אין תשובה ,הרצון אמיתי אבל אין לו כתובת .לעומת זאת ,החלטה

קטנה כגון עשר דקות לימוד לאחר תפילה מסוימת כבר יודעת היכן היא אמורה להתרחש. הרימון עורר אותנו לראות את הטוב שכבר קיים .גם כאן אפשר להפוך את ההתבוננות למעשה .במקום לנסות לבנות את עצמנו מאפס ,אפשר לזהות הרגל טוב אחד שכבר קיים ולחזק אותו .אם אדם כבר לומד פעמיים בשבוע ,אולי השינוי אינו לפתוח סדר חדש לחלוטין אלא להוסיף יום שלישי .אם הוא כבר מצליח להיות נוכח עם ילדיו בשבת ,אולי הוא יכול לקחת עשר דקות מן הנוכחות הזאת גם לאחד מימי השבוע. לפעמים הדרך החכמה ביותר לצמוח אינה להתחיל במקום שבו אנחנו חלשים ביותר ,אלא להרחיב מקום שבו כבר הצלחנו לבנות כוח. הכרתי עורר את שאלת הדברים שדורשים גבול ברור .גם כאן המבחן הוא מעשי .אם אדם יודע שיש דבר שהוא רוצה להפסיק ,איזה גבול הוא מציב? האם הוא מסיר משהו מן המכשיר? משנה שעה? נמנע ממקום מסוים? אומר לאדם אחר שהוא זקוק לעזרה? החלטה שאין לה גבול מעשי עלולה להישאר משאלה. הסילקא עוררה את השאלה מה צריך להסתלק מן המרכז גם אם אינו יכול להיעלם לחלוטין .אדם אינו יכול להחליט שלא יפחד עוד ,אבל הוא יכול להחליט שהפחד לא יקבל את ההחלטה במקומו .כאן הפעולה המעשית יכולה להיות דווקא לעשות דבר קטן שהפחד מנע ממנו :לבצע שיחת טלפון ,להגיש בקשה ,להציע רעיון ,לפתוח שיחה או לבקש עזרה. לפעמים הדרך להקטין את המקום של הפחד אינה לחכות שהוא ייעלם ,אלא לפעול פעם אחת כאשר הוא עדיין נמצא. התמר עורר את שאלת הדברים שצריכים להגיע לסיום .וגם כאן סיום זקוק לפעמים למעשה .אולי למחוק מספר שכבר אין סיבה לשמור .אולי להחזיר חפץ שמחזיק קשר ישן .אולי לסגור תיק שפתוח שנים .אולי להפסיק לבדוק משהו שאיננו שייך עוד להווה .ואולי דווקא לעשות מעשה פנימי יותר ,להחליט שאינני מנהל עוד בכל לילה את אותו משפט חוזר על דבר שאין אפשרות לשנות.

הקרא עורר את השאלה כיצד אנחנו קוראים את הסיפור שלנו .גם כאן אפשר ליצור פעולה פשוטה .אדם יכול לכתוב לעצמו לא רק שלושה דברים שהוא רוצה לתקן ,אלא גם שלושה מקומות שבהם השתנה בשנה האחרונה .לא כדי לפטור את עצמו מתשובה ,אלא כדי להזכיר לעצמו שיש לו כבר עדויות לכך ששינוי אפשרי .מי שמבקש לבנות עתיד זקוק לפעמים לזיכרון מדויק יותר של העבר. הראש עורר את שאלת הבחירה והכיוון .הפעולה המעשית כאן יכולה להיות עצירה אחת ביום .רגע לפני החלטה מסוימת לשאול :למה אני עושה את זה? האם זו בחירה או תגובה? האם אני אומר כן מפני שנכון לומר כן או מפני שלא נעים לי לומר לא? האם אני קונה מפני שאני צריך או מפני שראיתי? האם אני מגיב מפני שזה מה שאני רוצה לומר או מפני שזה מה שאני תמיד אומר? לא צריך להפוך כל פעולה בחיים לדיון פילוסופי .לפעמים שנייה אחת של מודעות מספיקה כדי להחזיר את הבחירה אל החדר. והתפוח בדבש עורר את שאלת המתיקות שאנחנו מכניסים לחייהם של אחרים .גם כאן לא צריך לקבל החלטה להיות "אדם מתוק יותר" .זו כותרת יפה שאיש אינו יודע כיצד לבצע .אפשר לבחור פעולה אחת: תודה אחת ביום ,מחמאה אחת אמיתית ,עשר דקות בלי טלפון ,לא להרים קול בשעה מסוימת ,או לשאול אדם קרוב שאלה אחת ולהקשיב באמת לתשובה. כאן מתגלה עיקרון חשוב מאוד :שינוי גדול אינו מוכרח להתחיל במעשה גדול .לעיתים דווקא הרצון לעשות הכול הוא מה שמונע מאיתנו לעשות משהו .אדם יוצא מראש השנה עם שבע קבלות ,שתים עשרה החלטות ורשימה שלמה של האדם החדש שהוא מתכוון להיות. במשך כמה ימים הוא מחזיק מעמד ,ואז החיים חוזרים למסלולם .כאשר הקבלה הראשונה נשברת ,משהו בתוכו אומר שכבר נכשל ,ובתוך זמן קצר גם השאר נעלם. אולי נכון יותר לצאת עם דבר אחד. לא מפני שאין עוד מה לתקן.

אלא מפני שאנחנו רוצים שמשהו באמת ישתנה. רבי ישראל מסלנט נודע בגישתו המעשית לעבודת המידות ובהדגשת הצורך להפוך הכרה מוסרית לעבודה חוזרת ומוחשית .אין צורך לייחס לו סיסמאות שאיננו יודעים את מקורן המדויק כדי ללמוד מעצם דרכה של תנועת המוסר את העיקרון :הידיעה לבדה אינה מספיקה .אדם צריך לחזור ,להתבונן ,לתרגל ולעבוד עד שהדבר מתחיל לקבל מקום באישיות. וגם כאן יש משהו שחשוב מאוד לומר .קטן אינו פירושו קל. לפעמים לא לצעוק פעם אחת קשה יותר מללמוד שעה. להניח את הטלפון לעשר דקות כאשר אנחנו רגילים לבדוק אותו בכל רגע יכול להיות מאבק אמיתי. לומר "טעיתי" יכול לקחת שלוש שניות ולהצריך עבודה של שנים. להתקשר לאדם שאנחנו נמנעים ממנו יכול להיות מעשה קטן מבחוץ ורעידת אדמה מבפנים. לכן אין למדוד קבלה לפי גודלה החיצוני .השאלה היא אם היא נוגעת במקום אמיתי. וכאן אנחנו מגיעים אולי לאחד ההבדלים החשובים בין התרגשות לבין שינוי .התרגשות שואלת כמה חזק אני מרגיש עכשיו .שינוי שואל מה אעשה כאשר כבר לא ארגיש כך. בראש השנה אדם יכול להרגיש שהכול ברור .ביום שלישי רגיל בחודש חשוון ,אחרי יום עבודה ארוך ,כשהילדים עייפים והוא עצמו חסר סבלנות, הבהירות כבר אינה אותה בהירות .דווקא שם נבחנת ההחלטה .לא כאשר הלב בוער ,אלא כאשר הוא עייף. ולכן אולי אחת הקבלות החשובות ביותר אינה רק מה לעשות ,אלא כיצד לזכור. אפשר לקבוע זמן לבדיקה. אפשר לכתוב משפט במקום שנראה אותו.

אפשר לשתף אדם קרוב בהחלטה. אפשר להצמיד את הפעולה החדשה להרגל שכבר קיים. אפשר לשאול פעם בשבוע לא "האם הצלחתי להיות אדם חדש?" ,אלא שאלה הרבה יותר צנועה ומועילה :כמה פעמים השבוע עשיתי את הדבר שהחלטתי לעשות? אם הצלחתי ארבע פעמים ונכשלתי בשלוש ,אין פירוש הדבר שהכול נכשל. יש ארבע הצלחות. יש שלושה מקומות ללמוד מהם. אפשר להמשיך. וזו נקודה חשובה במיוחד בעבודת התשובה ,מפני שאנשים רבים נופלים לא בגלל הכישלון הראשון אלא בגלל הפרשנות שהם נותנים לו .הם קיבלו החלטה ,נכשלו פעם אחת ואמרו לעצמם" :הנה ,ידעתי שלא אצליח" .מכאן הדרך לחזרה מלאה להרגל הישן קצרה מאוד. אבל כישלון בתוך תהליך אינו בהכרח הוכחה שהתהליך נכשל. שלמה המלך אומר" :כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד ,טז) .הפסוק אינו אומר שהצדיק אינו נופל .הוא אומר שהוא קם .אין מכאן היתר להקל בכישלון ,אבל יש כאן יסוד עמוק :הנפילה אינה מוכרחה להיות המשפט האחרון. אדם שרוצה להשתנות צריך ללמוד לא רק כיצד להתחיל. הוא צריך ללמוד כיצד לחזור אחרי שנפל. אולי זו אחת המיומנויות החשובות ביותר של תשובה .לא לבנות תוכנית שבה לעולם לא תהיה נפילה ,אלא לבנות אדם שיודע מה לעשות כאשר היא מגיעה. לא לומר "כבר הרסתי". לא לחכות לראש חודש הבא.

לא לחכות ליום ראשון. לא לחכות לשנה הבאה. לחזור. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מתאר את בעל התשובה כמי שעזב את החטא ,התחרט וקיבל שלא לשוב אליו .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם, משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ב) .אם אדם נכשל לאחר מכן ,הוא זקוק שוב לתשובה .אבל העובדה שהוא זקוק שוב לתשובה אינה אומרת שכל העבודה הקודמת הייתה שקר .היא אומרת שעבודת האדם בעולם הזה אינה מתרחשת בקו ישר. וכאן כל הסימנים מקבלים פתאום משמעות נוספת בתוך ההתבוננות שלנו .הם אינם רשימת משימות .הם יכולים להפוך לשאלות שמלוות את האדם .מה אני רוצה להרבות? איזה טוב שכבר קיים בי אני רוצה לחזק? מה צריך להפסיק? מה צריך לצאת מן המרכז? מה הגיע הזמן לסיים? איזה סיפור על עצמי צריך לקרוא מחדש? מי מקבל את ההחלטות שלי? ואיזה טעם אני משאיר בחייהם של אחרים? אדם אינו צריך לענות על הכול. אולי די בכך ששאלה אחת לא תיתן לו מנוחה. אם מתוך כל הסימנים יש סימן אחד שבו הוא מרגיש שהמילים פגשו מקום אמיתי בחייו ,אולי שם נמצאת העבודה שלו השנה .לא מפני שהסימן נועד במקור לומר לו את כל הדברים שפיתחנו כאן ,אלא מפני שכפי שלימד המאירי ,הסימן יכול לעורר את הלב להנהגה טובה .ואם הלב אכן התעורר ,צריך לתת להתעוררות כתובת. וכאן אפשר להבין מדוע שולחן ראש השנה אינו צריך להפוך לערב של הרצאה ארוכה או של חקירה עצמית מתישה .לפעמים מספיק לעצור ליד סימן אחד עוד חצי דקה .לומר את ה"יהי רצון" ,להבין מה הוא אומר במקורו ,ואז לשאול בשקט מה הוא מעורר בי. אולי ברוביא.

אולי ברימון. אולי בכרתי. אולי בקרא. אולי בראש. אולי בתפוח בדבש. לא לקחת את כל השולחן אל השנה .לקחת מן השולחן דבר אחד אל החיים. מפני שבעוד כמה ימים ייעלמו הסימנים מן השולחן .התפוח יחזור להיות תפוח ,הרימון יהיה פרי ,והראש כבר לא יהיה מונח לפנינו .אבל השאלה האמיתית היא האם משהו מן הדברים שהתעוררו לידם יישאר כאשר שולחן החג כבר יפונה. ראש השנה אינו מבקש מאיתנו לדעת כיצד תיראה השנה כולה .איננו יכולים לדעת .הוא נותן לנו אפשרות לעמוד בתחילתה ,לפני שהימים התמלאו באירועים ,ולשאול לא רק מה אנחנו מבקשים שיקרה לנו, אלא גם מי אנחנו מבקשים להיות בתוך מה שיקרה לנו. וזו כבר שאלה אחרת לגמרי. מפני שאיננו שולטים בכל מה שהשנה תביא. אבל אנחנו יכולים לעבוד על האדם שיפגוש אותה. ואולי משום כך הסימנים הקטנים שעל השולחן יכולים לקבל משמעות גדולה כל כך .לא מפני שהם מנבאים את העתיד ,ולא מפני שהמצאנו להם פירושים חדשים ,אלא מפני שהם יכולים לעצור אותנו לרגע לפני שהשנה מתחילה לרוץ ולגרום לנו לשאול שאלות שבמשך השנה אנחנו עסוקים מדי מכדי לשאול. מה אני רוצה להרבות? מה אני צריך להפסיק? מה הגיע הזמן לשחרר? איזה טוב כבר קיים בי? איזה סיפור על עצמי הגיע הזמן לקרוא בצורה מדויקת יותר? מה באמת מוביל את הבחירות שלי? ואיזה טעם מקבלים ממני האנשים שחיים לצדי?

ייתכן שלא תהיה לנו תשובה לכל השאלות האלה בליל ראש השנה. אולי טוב שכך. יש שאלות שלא נועדו לקבל תשובה ליד השולחן. הן נועדו ללכת איתנו אל השנה. אולי בסופו של דבר זו המתנה הגדולה שמונחת על שולחן ראש השנה. לא תפוח ,לא רימון ,לא תמר ולא ראש ,אלא האפשרות לעצור לרגע לפני ששנה שלמה מתחילה ולשאול את עצמנו שאלה שאיננו שואלים מספיק בתוך מרוץ החיים :אם השנה הזאת אכן תהיה חדשה ,מה יהיה חדש בי? אנחנו מבקשים מן הקב"ה שנה טובה ,שנה מתוקה ,שנה של ברכה, חיים ,שלום ,פרנסה ,בריאות והצלחה .אנחנו מבקשים ובצדק ,מפני שיש דברים רבים כל כך שאינם בידינו .איננו יודעים מה יתרחש מחר ,איננו יודעים אילו דלתות ייפתחו ואילו ייסגרו ,אילו בשורות נקבל ,אילו אנשים נפגוש ואילו ניסיונות יעמדו בדרכנו .אבל בתוך כל חוסר הוודאות הזה יש דבר אחד שעליו איננו יכולים לוותר :האחריות על האדם שנהיה בתוך השנה שהקב"ה ייתן לנו. אולי משום כך הסימנים יכולים לדבר אלינו בעוצמה גדולה כל כך דווקא כשהם נשארים נאמנים למקורם .איננו צריכים להמציא להם משמעויות שחז"ל והפוסקים לא אמרו .די בכך שהם יעשו את מה שרבי מנחם המאירי מלמד אותנו על עניינם של הסימנים" ,לעורר בו לבבו להנהגה טובה" .רבי מנחם המאירי ,בית הבחירה (הוריות יב ע"א) .לפעמים פרי קטן על השולחן מסוגל לעצור אדם גדול באמצע החיים ולגרום לו לחשוב. הרוביא יכולה להשאיר אותנו עם השאלה מה אנחנו מבקשים להרבות. הרימון יכול להזכיר לנו שלא לבנות את כל זהותנו רק מן המקומות החסרים .הכרתי ,הסילקא והתמר יכולים לעורר אותנו לבדוק מה דורש הפסקה ,מה צריך לצאת מן המרכז ומה הגיע זמנו להסתיים .הקרא יכול לגרום לנו לשאול כיצד אנחנו קוראים את סיפור חיינו .הראש יכול

להעמיד אותנו מול השאלה מה באמת מוביל את הבחירות שלנו. והתפוח בדבש יכול להזכיר לנו שהשנה המתוקה שאנחנו מבקשים לעצמנו מורכבת גם מן הטעם שאנחנו משאירים בחייהם של אחרים. אבל אין צורך לקחת את הכול. מספיק סימן אחד. מספיק מקום אחד שבו האדם ירגיש שהשאלה אינה נותנת לו להמשיך כרגיל .החלטה אחת שתקבל שעה ומקום .גבול אחד שיהיה ברור יותר. קשר אחד שנקבל בו החלטה לדבר אחרת .הרגל אחד שנפסיק לקרוא לו "ככה אני" .דבר טוב אחד שכבר קיים בנו ונבחר להרבות אותו. מפני ששנה חדשה אינה חייבת להתחיל במהפכה. לפעמים היא מתחילה בשיחה אחת. בהתנצלות אחת. בעשר דקות של לימוד. בטלפון אחד שאנחנו מניחים בצד. בפחד אחד שאנחנו מפסיקים לתת לו להחליט. במילה אחת שאנחנו בוחרים לא לומר. ובמילה אחרת שהיינו צריכים לומר כבר מזמן. אין לדעת לאן מעשה קטן כזה יכול להגיע כאשר הוא חוזר שוב מחר, ושוב בעוד יום ,ושוב כאשר ההתלהבות של ראש השנה כבר רחוקה. השינוי הגדול ביותר אינו תמיד הרגע שבו החלטנו להשתנות. לפעמים הוא היום שבו המשכנו בהחלטה גם אחרי שכבר הפסקנו להתרגש ממנה. ובעוד כמה שעות יפנו את שולחן החג .הדבש יחזור לארון ,הרימון ייעלם מן הצלחת ,ושגרת החיים תתחיל שוב לבקש את מקומה .אבל אולי השנה ,יחד עם הצלחות ,לא נפנה מן השולחן את כל השאלות. ניקח איתנו אחת.

רק אחת. וניתן לה ללכת איתנו אל יום העבודה הראשון ,אל הבית ,אל הזוגיות ,אל הילדים ,אל התפילה ,אל הטלפון ,אל הכסף ,אל הפחדים ,אל ההחלטות ואל המקומות שבהם אף אחד מלבדנו אינו יודע שאנחנו עדיין נאבקים. וכאשר נגיע בעזרת ה' לראש השנה הבא ,אולי לא נצטרך לשאול אם הצלחנו להפוך לאנשים אחרים לחלוטין .אולי השאלה תהיה פשוטה ואמיתית יותר :האם יש מקום אחד בחיים שבו אני כבר אינני בדיוק אותו אדם שישב כאן לפני שנה? אם התשובה תהיה כן ,אפילו במקום אחד ,הרי שמשהו מן הסימנים לא נשאר על השולחן. הוא נכנס אל החיים.

הערת מסגרת: Preserve exact extracted source body. Do not rewrite, summarize, translate, or create thin/query pages. Work must apply live exact dedup and latest active gate status before publication.