למה אנחנו מחפשים תשובות רחוקות כשמה שאנחנו צריכים כבר נמצא בתוכנו?

פער בין ידע למעשה; חיפוש אינסופי אחר עצות מול התחלה מעשית קרובה

למה אנחנו מחפשים תשובות רחוקות כשמה שאנחנו צריכים כבר נמצא בתוכנו?

אנחנו חיים בתקופה שמעולם לא היו בה כל כך הרבה תשובות זמינות. אדם רוצה לשפר את הזוגיות, ובתוך דקות הוא יכול למצוא מאות הרצאות, ספרים ופודקאסטים. הוא רוצה להיות הורה טוב יותר, לנהל נכון את הכסף, לרדת במשקל, להפסיק לדחות דברים, להתפלל בכוונה או למצוא יותר משמעות בחיים, ומיד נפתח לפניו עולם שלם של מומחים, שיטות ועצות.

ובכל זאת מתרחש דבר מוזר. ככל שיש לנו יותר תשובות, לא תמיד אנחנו משתנים יותר.

אנחנו עוברים מהרצאה להרצאה, מספר לספר, משיטה לשיטה. מסמנים משפטים, שומרים סרטונים, מעבירים לחברים עצות מצוינות, ולעיתים אפילו יודעים להסביר לאחרים בדיוק מה הם צריכים לעשות. אבל כאשר מגיעים אל החיים שלנו עצמם, משהו נעצר.

אולי מפני שאנחנו מניחים שהדבר שישנה את חיינו הוא דווקא הדבר שעוד איננו יודעים.

אם רק נמצא את הספר הנכון, את המרצה הנכון, את המטפל הנכון, את השיטה החדשה, את התובנה שעוד לא שמענו, אז הכול יסתדר. וכך האדם יכול לבלות שנים בחיפוש אחר תשובה חדשה לשאלה שכבר מזמן יש לו עליה תשובה.

לקראת סיום התורה משה רבנו אומר לישראל פסוקים שנשמעים כמעט כאילו נכתבו עבור האדם המודרני: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יא-יד).

מדוע התורה צריכה לומר לנו היכן המצווה איננה? היה אפשר לומר בפשטות: המצווה קרובה אליכם. מדוע לצייר לפנינו אדם שמביט לשמים ואומר "מי יעלה לנו?", ואחר שמביט אל האופק ושואל "מי יעבר לנו אל עבר הים?"

הרמב"ן (דברים ל, יא) מפרש שהפסוקים עוסקים במצוות התשובה. גם אדם שהתרחק אינו צריך לחפש דרך נסתרת כדי לחזור. התשובה איננה סוד השמור לאנשים מיוחדים, ואינה דורשת מסע אל מקום אחר. "כי קרוב אליך הדבר מאד."

רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, יא-יד) מדגיש שאין מדובר בחכמה שאדם צריך להשיגה באמצעות מישהו שיעלה עבורו לשמים או יחצה את הים. הדרך לעבודת ה' איננה מעבר ליכולת האנושית. היא נמצאת בתחום הבחירה והמעשה של האדם עצמו.

והכלי יקר (דברים ל, יב) מעמיק בלשון "לא בשמים היא" ומבאר שהתורה אינה מבקשת מן האדם דבר השייך לעולמות שאינם בהישג ידו. הקב"ה אינו דורש מן האדם להיות מלאך. העבודה מתחילה במקום שבו האדם נמצא.

וזו נקודה שיכולה לשנות את האופן שבו אנחנו מסתכלים על שינוי.

לפעמים אנחנו הופכים את השינוי למשהו גדול כל כך, עד שהוא נעשה בלתי אפשרי. כדי לתקן את הזוגיות אנחנו מדמיינים שצריך לשנות את כל מערכת היחסים. כדי להתחיל ללמוד אנחנו בונים תוכנית של שעה ביום. כדי לשמור על הבריאות אנחנו מתכננים מהפכה מוחלטת בתפריט. כדי להתקרב לקב"ה אנחנו מקבלים על עצמנו עולם שלם.

ואז אנחנו מתעייפים עוד לפני שהתחלנו.

התורה אומרת: אל תחפש בשמים.

אולי השינוי שלך איננו נמצא בהחלטה ענקית. אולי הוא נמצא בשיחה אחת שאתה דוחה כבר חודש. אולי בעשר דקות בלי טלפון כאשר הילד שלך מדבר איתך. אולי בהחלטה לא לענות מיד כאשר מישהו מרגיז אותך. אולי בחמש דקות לימוד שאתה באמת מסוגל לשמור עליהן גם בעוד חודש.

אבל יש כאן שאלה עמוקה יותר: אם הדבר באמת קרוב כל כך, מדוע אנחנו בכל זאת מחפשים אותו רחוק?

אולי מפני שלמרחק יש יתרון פסיכולוגי גדול: הוא פוטר אותנו מאחריות.

כל עוד הפתרון נמצא אצל מומחה שעוד לא פגשתי, בספר שעוד לא קראתי, בתנאים שעוד לא נוצרו או בתקופה רגועה יותר שעוד לא הגיעה, אני יכול להסביר לעצמי מדוע עדיין לא השתניתי. אבל ברגע שאני מודה שאני כבר יודע מה עלי לעשות, נשארת שאלה הרבה יותר לא נוחה: אם אני יודע, למה אני לא עושה?

הפסיכולוגיה מכירה היטב את הפער הזה. חוקרי התנהגות מכנים אותו Intention-Behavior Gap, הפער בין כוונה להתנהגות. אדם יכול לרצות באמת לבצע שינוי, להבין את חשיבותו ואפילו לדעת כיצד לבצע אותו, ובכל זאת להמשיך בדיוק באותו דפוס.

זה קורה בבריאות, בחיסכון, בלימודים, ביחסים ובאינספור תחומים אחרים. אנחנו יודעים הרבה יותר מכפי שאנחנו מיישמים.

אחת המלכודות המעניינות היא שעצם העיסוק בשינוי יכול ליצור אצלנו תחושה שאנחנו כבר משתנים. קראנו ספר על ניהול זמן, ולכן אנחנו מרגישים שעשינו משהו בעניין הזמן. שמענו הרצאה על זוגיות, ולכן נדמה לנו שכבר השקענו בזוגיות. למדנו על מידת הכעס, ולכן משהו בתוכנו מרגיש שכבר טיפלנו בכעס.

אבל אפשר לדעת הכול על שחייה ועדיין לעמוד על שפת הבריכה.

החוקר Peter Gollwitzer הראה בעבודותיו על Implementation Intentions שכדי לצמצם את הפער בין רצון למעשה לא די לעיתים בהחלטה כללית. האדם צריך לתרגם אותה להתנהגות קונקרטית: מתי, היכן ובאיזה אופן הוא יפעל.

יש הבדל עצום בין "אני רוצה להיות אבא קשוב יותר" לבין "בכל ערב בשמונה אני מניח את הטלפון בצד ויושב עשרים דקות עם הילד שלי". בין "אני רוצה להתחזק בלימוד" לבין "מיד לאחר תפילת ערבית אני לומד עשר דקות". בין "אני חייב לטפל בזוגיות" לבין "הערב אני פותח את השיחה שאני דוחה כבר שבועות".

ופתאום אפשר להבין מדוע הפסוק אינו מסתיים במילים "בפיך ובלבבך".

אפשר לדבר על הדבר. אפשר לרצות אותו. אפשר להתרגש ממנו. אפשר להבין אותו לעומק. התורה מוסיפה את המילה המכריעה: "לעשותו".

לא מפני שהפה והלב אינם חשובים. להפך. הם חלק מן הדרך. אבל הם אינם סוף הדרך.

יש כאן גם מבחן אישי לא פשוט: אילו דברים בחיי אני ממשיך "ללמוד" מפני שהלימוד מאפשר לי לדחות את המעשה?

אולי אני כבר יודע שהילד שלי אינו זקוק לעוד הרצאה ממני אלא לכך שאקשיב לו. אולי אני יודע שהמתח בבית לא ייעלם עד שאפסיק להתעקש להיות תמיד הצודק. אולי אני יודע בדיוק איזו הוצאה מיותרת מכניסה אותי שוב ושוב למינוס. אולי אני יודע שהגוף שלי שולח לי כבר זמן רב אותות שאני מעדיף להתעלם מהם. אולי אני יודע עם מי אני צריך להשלים.

אם כך, מדוע אני עדיין מחפש?

יש תשובות שאנחנו מחפשים מפני שאיננו יודעים. אבל יש תשובות שאנחנו מחפשים מפני שאיננו אוהבים את התשובה שכבר מצאנו.

מפני שהתשובה שאנחנו יודעים דורשת מאיתנו מחיר. להתנצל פירושו לוותר על חלק מן הגאווה. להקשיב פירושו לוותר לרגע על הרצון להסביר. להשתנות פירושו להודות שהדרך שבה הלכנו עד היום איננה חייבת להיות הדרך שבה נמשיך מחר.

ולכן לפעמים קל יותר לחפש עוד חכמה מאשר לחיות לפי החכמה שכבר יש לנו.

חז"ל אמרו במסכת עירובין (דף נה ע"א) על הפסוק "לא בשמים היא": "שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה". יש כאן מסר הפוך ומפתיע. מצד אחד התורה אומרת שהדבר קרוב. מצד שני חז"ל מלמדים שאילו היה רחוק, היה עלינו ללכת גם לשם.

כלומר, המרחק לעולם אינו התירוץ.

אם הדבר רחוק, לך אליו. ואם הוא קרוב, אל תברח ממנו דווקא מפני שהוא קרוב.

אולי זו אחת השאלות החשובות שאדם יכול לשאול את עצמו לקראת ראש השנה: מה אני כבר יודע על עצמי, אבל עדיין מעמיד פנים שאני מחפש עליו תשובה?

לא מה אני צריך ללמוד השנה. לא איזו תובנה חדשה אני רוצה לשמוע. אלא איזו אמת ישנה הגיע הזמן להתחיל לחיות.

אנחנו נוטים לחשוב ששינוי גדול מתחיל בהתגלות גדולה. לפעמים הוא מתחיל דווקא ברגע קטן ושקט שבו אדם מפסיק לומר "יום אחד" ואומר "היום".

לא במקרה נאמר בתחילת הפסוקים: "אשר אנכי מצוך היום."

החיים עצמם מתקיימים תמיד היום. לא כאשר התנאים יהיו מושלמים, לא כאשר יהיה לנו יותר זמן, לא כאשר האנשים סביבנו ישתנו ולא כאשר נגלה סוף סוף את השיטה המושלמת.

היום.

אולי משום כך, רגע לפני שמשה רבנו נפרד מישראל, התורה אינה שולחת אותם לחפש תשובות חדשות בשמים או מעבר לים. היא מחזירה אותם אל המקום הקרוב ביותר והקשה ביותר להגיע אליו: אל הפה שלהם, אל הלב שלהם ואל המעשה שלהם.

כי לפעמים המרחק הגדול ביותר שאדם צריך לעבור בחייו אינו בין הארץ לשמים ולא מצד אחד של הים לצדו האחר.

הוא כמה סנטימטרים בלבד.

המרחק שבין מה שהוא כבר יודע בלבו לבין הרגע שבו הוא מחליט לחיות על פיו.

למה אנחנו מחכים למשבר כדי להשתנות?

יש שיחות שאדם יודע כבר שנים שהוא צריך לקיים, אבל הוא מקיים אותן רק כשהזוגיות מגיעה לקצה. יש אנשים שיודעים שהגוף שלהם מאותת להם לעצור, אבל משנים את אורח חייהם רק לאחר שהם מקבלים אזהרה רפואית מפחידה. יש בעל עסק שרואה במשך חודשים שהמספרים הולכים לכיוון הלא נכון, אבל רק כשהבנק מתקשר הוא מתחיל לעשות סדר. יש הורים שמרגישים שהקשר עם הילד הולך ונחלש, אבל רק כשהילד מתרחק באמת הם שואלים את עצמם איפה טעינו.

וזו אחת השאלות הכואבות על ההתנהגות האנושית: מדוע אנחנו זקוקים לפעמים לכך שהחיים יצעקו כדי להקשיב למה שהם לחשו לנו במשך שנים?

פרשת נצבים מתארת תהליך תשובה לאומי שמתחיל בצורה מעוררת מחשבה: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה. ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ל, א-ב).

צריך לקרוא את סדר הדברים לאט. קודם הדברים באים על האדם. אחר כך הוא משיב אותם אל לבו. ורק לאחר מכן: "ושבת עד ה' אלוקיך".

ומיד עולה שאלה לא פשוטה: למה לחכות?

הרי משה אומר את הדברים לפני הכניסה לארץ. עם ישראל עדיין יכול לבחור. מדוע התורה מתארת מצב שבו תחילה באות הברכה והקללה, אחר כך גלות ופיזור בין העמים, ורק מתוך המקום הזה האדם מתחיל להתבונן ולשוב?

האם באמת אנחנו חייבים לאבד משהו כדי להבין מה היה לנו?

רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, א) מפרש את המילים "והשבות אל לבבך": "התבונן בחלקי הסותר... להבחין האמת מן השקר." כלומר, השינוי מתחיל בהתבוננות. האדם מסתכל מחדש על הדרך שבה חי, על מה שחשב שהוא נכון, על התוצאות שאליהן הגיע, ופתאום הוא מסוגל להבחין בין האמת שסיפר לעצמו לבין המציאות.

זו נקודה מטלטלת. לפעמים המשבר אינו מלמד אותנו דבר חדש. הוא פשוט גורם לנו להפסיק לברוח ממה שכבר ידענו.

אדם יכול במשך שנים להסביר לעצמו שהכול בסדר בבית. נכון, כמעט לא מדברים, אבל כולם עסוקים. נכון, הילד נסגר, אבל זה הגיל. נכון, הוא מגיע לעבודה בלי שום תחושת משמעות, אבל מי באמת אוהב את העבודה שלו? נכון, הוא כמעט אינו פותח ספר, אבל בתקופה אחרת יהיה לו יותר זמן. נכון, הגוף עייף, אבל אחרי החגים הוא יתחיל לטפל בעצמו.

אנחנו מסוגלים לבנות הסברים מצוינים למציאות שאיננו רוצים לראות.

ואז מגיע רגע שבו ההסברים מפסיקים לעבוד.

אור החיים הקדוש (דברים ל, א) מסביר שהאדם הנמצא בגלות מביט במצבו ואומר בלבו למעשה: ראה לאן המעשים שלי הביאו אותי. כלומר, המציאות עצמה הופכת למראה. מה שהאדם הצליח להסתיר מעצמו במחשבה, הוא כבר אינו יכול להסתיר כאשר התוצאה עומדת מולו.

וזה נכון לא רק בגלות לאומית.

יש גם "גלויות" קטנות בחיים. אדם יכול למצוא את עצמו רחוק מאוד מן האדם שרצה להיות. רחוק מהילדים שלו, רחוק מבן הזוג שלו, רחוק מהאמונה שלו, רחוק מהגוף שלו, לפעמים אפילו רחוק מעצמו. ויום אחד הוא עוצר ושואל: איך הגעתי לכאן?

אבל אולי השאלה החשובה יותר היא: האם באמת הגעתי לכאן ביום אחד?

כמעט אף פעם לא.

זוגיות בדרך כלל אינה מתפרקת בגלל משפט אחד. בריאות בדרך כלל אינה מוזנחת ביום אחד. ילד בדרך כלל אינו מפסיק לשתף את הוריו בבוקר אחד. אמונה אינה הופכת להרגל ריק ברגע אחד. קשרים אינם מתרחקים בקפיצה אחת.

המרחק נבנה במילימטרים.