למה אנחנו מחכים למשבר כדי להשתנות?

התעוררות לפני קריסה; סימנים מוקדמים; משבר כמראה ולא כתנאי הכרחי לשינוי

כי לפעמים המרחק הגדול ביותר שאדם צריך לעבור בחייו אינו בין הארץ לשמים ולא מצד אחד של הים לצדו האחר.

הוא כמה סנטימטרים בלבד.

המרחק שבין מה שהוא כבר יודע בלבו לבין הרגע שבו הוא מחליט לחיות על פיו.

למה אנחנו מחכים למשבר כדי להשתנות?

יש שיחות שאדם יודע כבר שנים שהוא צריך לקיים, אבל הוא מקיים אותן רק כשהזוגיות מגיעה לקצה. יש אנשים שיודעים שהגוף שלהם מאותת להם לעצור, אבל משנים את אורח חייהם רק לאחר שהם מקבלים אזהרה רפואית מפחידה. יש בעל עסק שרואה במשך חודשים שהמספרים הולכים לכיוון הלא נכון, אבל רק כשהבנק מתקשר הוא מתחיל לעשות סדר. יש הורים שמרגישים שהקשר עם הילד הולך ונחלש, אבל רק כשהילד מתרחק באמת הם שואלים את עצמם איפה טעינו.

וזו אחת השאלות הכואבות על ההתנהגות האנושית: מדוע אנחנו זקוקים לפעמים לכך שהחיים יצעקו כדי להקשיב למה שהם לחשו לנו במשך שנים?

פרשת נצבים מתארת תהליך תשובה לאומי שמתחיל בצורה מעוררת מחשבה: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה. ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ל, א-ב).

צריך לקרוא את סדר הדברים לאט. קודם הדברים באים על האדם. אחר כך הוא משיב אותם אל לבו. ורק לאחר מכן: "ושבת עד ה' אלוקיך".

ומיד עולה שאלה לא פשוטה: למה לחכות?

הרי משה אומר את הדברים לפני הכניסה לארץ. עם ישראל עדיין יכול לבחור. מדוע התורה מתארת מצב שבו תחילה באות הברכה והקללה, אחר כך גלות ופיזור בין העמים, ורק מתוך המקום הזה האדם מתחיל להתבונן ולשוב?

האם באמת אנחנו חייבים לאבד משהו כדי להבין מה היה לנו?

רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, א) מפרש את המילים "והשבות אל לבבך": "התבונן בחלקי הסותר... להבחין האמת מן השקר." כלומר, השינוי מתחיל בהתבוננות. האדם מסתכל מחדש על הדרך שבה חי, על מה שחשב שהוא נכון, על התוצאות שאליהן הגיע, ופתאום הוא מסוגל להבחין בין האמת שסיפר לעצמו לבין המציאות.

זו נקודה מטלטלת. לפעמים המשבר אינו מלמד אותנו דבר חדש. הוא פשוט גורם לנו להפסיק לברוח ממה שכבר ידענו.

אדם יכול במשך שנים להסביר לעצמו שהכול בסדר בבית. נכון, כמעט לא מדברים, אבל כולם עסוקים. נכון, הילד נסגר, אבל זה הגיל. נכון, הוא מגיע לעבודה בלי שום תחושת משמעות, אבל מי באמת אוהב את העבודה שלו? נכון, הוא כמעט אינו פותח ספר, אבל בתקופה אחרת יהיה לו יותר זמן. נכון, הגוף עייף, אבל אחרי החגים הוא יתחיל לטפל בעצמו.

אנחנו מסוגלים לבנות הסברים מצוינים למציאות שאיננו רוצים לראות.

ואז מגיע רגע שבו ההסברים מפסיקים לעבוד.

אור החיים הקדוש (דברים ל, א) מסביר שהאדם הנמצא בגלות מביט במצבו ואומר בלבו למעשה: ראה לאן המעשים שלי הביאו אותי. כלומר, המציאות עצמה הופכת למראה. מה שהאדם הצליח להסתיר מעצמו במחשבה, הוא כבר אינו יכול להסתיר כאשר התוצאה עומדת מולו.

וזה נכון לא רק בגלות לאומית.

יש גם "גלויות" קטנות בחיים. אדם יכול למצוא את עצמו רחוק מאוד מן האדם שרצה להיות. רחוק מהילדים שלו, רחוק מבן הזוג שלו, רחוק מהאמונה שלו, רחוק מהגוף שלו, לפעמים אפילו רחוק מעצמו. ויום אחד הוא עוצר ושואל: איך הגעתי לכאן?

אבל אולי השאלה החשובה יותר היא: האם באמת הגעתי לכאן ביום אחד?

כמעט אף פעם לא.

זוגיות בדרך כלל אינה מתפרקת בגלל משפט אחד. בריאות בדרך כלל אינה מוזנחת ביום אחד. ילד בדרך כלל אינו מפסיק לשתף את הוריו בבוקר אחד. אמונה אינה הופכת להרגל ריק ברגע אחד. קשרים אינם מתרחקים בקפיצה אחת.

המרחק נבנה במילימטרים.

עוד ערב שלא דיברנו. עוד פעם שענינו בכעס. עוד יום שאמרנו "מחר". עוד סימן קטן שהעדפנו להסביר במקום להקשיב לו.

ואז אנחנו קוראים לזה פתאום "משבר".

אבל המשבר הוא לפעמים רק הרגע שבו מה שנבנה בשקט במשך שנים נעשה סוף סוף גדול מכדי להתעלם ממנו.

חז"ל ניסחו את המנגנון הזה במשפט קצר וחריף. הגמרא במסכת שבת (דף קה ע"ב) מתארת כיצד היצר הרע אינו אומר לאדם ביום הראשון ללכת ולעשות את הדבר החמור ביותר. "היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך", עד שהאדם מוצא את עצמו במקום שמעולם לא תכנן להגיע אליו.

זה נכון גם מחוץ לעולם העבירה. כמעט כל הידרדרות אנושית גדולה בנויה מצעדים קטנים שלא נראו בזמן אמת דרמטיים מספיק כדי לעצור בגללם.

וזו אולי אחת הסכנות הגדולות של השגרה: היא מסוגלת להפוך מצב לא תקין למצב נורמלי.

בפסיכולוגיה מכירים תהליך של Habituation, התרגלות. מערכת העצבים שלנו מפחיתה בהדרגה את התגובה לגירוי שחוזר שוב ושוב. מבחינה הישרדותית זו יכולת חיונית. אילו היינו מגיבים בכל רגע לצליל המזגן, לרעש הרחוב או למגע הבגד על הגוף, לא היינו מסוגלים לתפקד. אבל אותה יכולת מופלאה עלולה לפעול גם במקומות אחרים. אנחנו מתרגלים לא רק לרעש. אנחנו יכולים להתרגל גם למציאות.

אדם מתרגל למתח בבית. מתרגל לעייפות. מתרגל לכך שהוא כמעט אינו שמח. מתרגל לכך שהילד כבר אינו מספר לו דבר. מתרגל לתפילה בלי לב. מתרגל לדחיינות. מתרגל לפער שבין האדם שהוא רוצה להיות לבין האדם שהוא בפועל.

ומה שמפחיד במיוחד הוא שאחרי זמן מסוים הוא כבר אינו אומר: "משהו כאן לא בסדר."

הוא אומר: "ככה החיים."

ואז לפעמים מגיע המשבר ומפרק את ההתרגלות.

פתאום אי אפשר להמשיך כרגיל.

אולי משום כך התורה אינה אומרת רק "ושבת". לפני "ושבת" מופיעות המילים "והשבות אל לבבך".

התשובה מתחילה עוד לפני שינוי ההתנהגות. היא מתחילה ברגע שבו אדם מאפשר למציאות להיכנס פנימה.

יש הבדל עצום בין לדעת משהו לבין להשיב אותו אל הלב.

אדם יכול לדעת שהוא מזניח את בריאותו, אבל עדיין לא להשיב זאת אל לבו. הוא יכול לדעת שהילד שלו מתרחק, אבל לא לתת לידיעה הזאת לחדור. הוא יכול לדעת שהוא פוגע באנשים כשהוא כועס, ובכל זאת להמשיך להסביר מדוע הפעם הכעס היה מוצדק.

"השבות אל לבבך" הוא הרגע שבו אנחנו מפסיקים רק לדעת ומתחילים להבין שהדבר נוגע אלינו.

וזה מוביל לשאלה קשה עוד יותר: כמה מן הדברים שאנחנו מכנים "לא ידעתי" הם בעצם דברים שלא רצינו לדעת?

הגמרא במסכת ברכות (דף ה ע"א) אומרת: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו." אין כאן קריאה להאשים את עצמנו בכל צרה, ובוודאי שאין בידינו חשבון שמים להסביר מדוע אדם מסוים סובל. אבל חז"ל כן דורשים מן האדם לא לבזבז את רגע הטלטלה. אם המציאות כבר עצרה אותך, אל תחזור מיד לאותה מהירות. שאל מה היא מאפשרת לך לראות שלא ראית קודם.

זו תפיסה שונה מאוד מן האינסטינקט שלנו.

כאשר משהו כואב, אנחנו רוצים קודם כול להחזיר את המצב לקדמותו. שהבדיקה תהיה תקינה, שהעסק יחזור לעבוד, שהילד יירגע, שהמריבה תסתיים, שהחרדה תחלוף. אנחנו רוצים שהמשבר ייגמר.

אבל לפעמים השאלה הגדולה איננה רק כיצד יוצאים מן המשבר, אלא לאן חוזרים אחריו.

אם נחזור בדיוק אל אותם הרגלים, אותם סדרי עדיפויות ואותם עיוורונות שהביאו אותנו עד כאן, מה למדנו?

המחקר הפסיכולוגי עוסק גם בתופעה המכונה Post-Traumatic Growth, צמיחה לאחר טראומה. החוקרים Richard Tedeschi ו-Lawrence Calhoun הראו כי אצל חלק מבני האדם התמודדות עם אירועים מטלטלים יכולה להיות קשורה לשינוי עמוק באופן שבו הם תופסים את חייהם: הערכה מחודשת של מערכות יחסים, שינוי בסדרי העדיפויות, תחושת משמעות עמוקה יותר והכרה בכוחות שלא ידעו שקיימים בהם.

אין פירוש הדבר שסבל הוא דבר טוב, או שצריך משבר כדי לצמוח. כאב נשאר כאב. אובדן נשאר אובדן. אבל מתברר שהאדם מסוגל לשאול לא רק "למה זה קרה לי?", אלא גם "מה אני רואה עכשיו שלא הייתי מסוגל לראות קודם?"

וזו בדיוק השאלה שהפסוק "והשבות אל לבבך" מציב בפנינו.

אלא שכאן מגיעה השאלה הגדולה באמת: האם אפשר להגיע לאותה התבוננות בלי לחכות שהחיים יכאיבו לנו?

האם אדם יכול להתעורר לפני שהרופא מפחיד אותו?

האם אפשר להסתכל על בן הזוג לפני שהוא אומר "אני כבר לא יכול יותר"?

האם אפשר להקשיב לילד לפני שהוא מפסיק לדבר?

האם אפשר לשאול מה קרה לנשמה שלנו לפני שמגיע רגע שבו אנחנו כבר לא מרגישים דבר?

אולי זו אחת המטרות הגדולות של חשבון הנפש היהודי.

ראש השנה ויום הכיפורים יוצרים עבור האדם משבר מתוכנן בלי אסון.

פעם בשנה התורה והמסורת עוצרות את המרוץ ואומרות לנו: אל תחכה שהמציאות תכריח אותך להתבונן. עצור מרצונך.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג הלכה ד) מתאר את קול השופר כקריאה לאדם: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה."

המילים "ישנים" ו"נרדמים" מדויקות להפליא. הרמב"ם אינו מדבר דווקא על אנשים רעים. הוא מדבר על אנשים ישנים.

אפשר לעבוד, להתפרנס, לגדל ילדים, לקנות, למכור, לנסוע, להתפלל ואפילו ללמוד, ובכל זאת להיות ישנים בתוך החיים שלנו. לעשות את אותם דברים שוב ושוב בלי לעצור ולשאול לאן אנחנו הולכים.

השופר אינו בא בהכרח לספר לנו משהו שלא ידענו.

הוא בא להעיר אותנו למה שכבר ידענו ושכחנו להרגיש.

וכאן אולי נמצא אחד המסרים המשמעותיים ביותר של הימים האלה. האדם החכם אינו מי שיודע לפתור משברים. האדם החכם הוא מי שמסוגל לשמוע את הלחישה לפני שהיא הופכת לצעקה.

אם הילד שלך מנסה לומר משהו, אל תחכה שיפסיק לדבר.

אם הגוף שלך שולח סימן, אל תחכה שיכריח אותך לעצור.

אם אתה מרגיש שהשמחה נעלמת, אל תמהר לומר שככה החיים.

אם משהו בבית הולך ונשחק, אל תחכה לשבר כדי להודות שהוא נשחק.

ואם כבר שנים אתה יודע שיש בתוכך דבר שצריך להשתנות, אולי אינך זקוק לעוד שנה כדי להשתכנע.

פרשת נצבים מתארת מצב שבו אחרי הברכה והקללה, אחרי המרחק ואחרי הגלות, האדם סוף סוף עוצר: "והשבות אל לבבך."

אבל התורה מספרת לנו את כל זה מראש.

ואולי זו בדיוק הנקודה.

אם אנחנו כבר יודעים לאן הדרך עלולה להוביל, איננו חייבים ללכת עד סופה כדי להבין.

לפעמים החיים נותנים לנו סימנים קטנים לפני שהם נותנים לנו משברים גדולים. החכמה איננה לחיות בפחד מפני מה שעלול לקרות. החכמה היא להיות מספיק ערים כדי לשאול בזמן: מה המציאות מנסה ללמד אותי עכשיו?

מפני שהשינוי העמוק ביותר אינו זה שנולד ביום שבו כבר לא הייתה לנו ברירה.

הוא זה שהעזנו לעשות בעוד הייתה לנו ברירה.

למה אנחנו יודעים מה טוב לנו ובכל זאת בוחרים במה שפוגע בנו?