למה אנחנו יודעים מה טוב לנו ובכל זאת בוחרים במה שפוגע בנו?

הטיית ההווה, דחיית סיפוקים והרגלים מול בחירה ארוכת טווח

אין פירוש הדבר שסבל הוא דבר טוב, או שצריך משבר כדי לצמוח. כאב נשאר כאב. אובדן נשאר אובדן. אבל מתברר שהאדם מסוגל לשאול לא רק "למה זה קרה לי?", אלא גם "מה אני רואה עכשיו שלא הייתי מסוגל לראות קודם?"

וזו בדיוק השאלה שהפסוק "והשבות אל לבבך" מציב בפנינו.

אלא שכאן מגיעה השאלה הגדולה באמת: האם אפשר להגיע לאותה התבוננות בלי לחכות שהחיים יכאיבו לנו?

האם אדם יכול להתעורר לפני שהרופא מפחיד אותו?

האם אפשר להסתכל על בן הזוג לפני שהוא אומר "אני כבר לא יכול יותר"?

האם אפשר להקשיב לילד לפני שהוא מפסיק לדבר?

האם אפשר לשאול מה קרה לנשמה שלנו לפני שמגיע רגע שבו אנחנו כבר לא מרגישים דבר?

אולי זו אחת המטרות הגדולות של חשבון הנפש היהודי.

ראש השנה ויום הכיפורים יוצרים עבור האדם משבר מתוכנן בלי אסון.

פעם בשנה התורה והמסורת עוצרות את המרוץ ואומרות לנו: אל תחכה שהמציאות תכריח אותך להתבונן. עצור מרצונך.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג הלכה ד) מתאר את קול השופר כקריאה לאדם: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה."

המילים "ישנים" ו"נרדמים" מדויקות להפליא. הרמב"ם אינו מדבר דווקא על אנשים רעים. הוא מדבר על אנשים ישנים.

אפשר לעבוד, להתפרנס, לגדל ילדים, לקנות, למכור, לנסוע, להתפלל ואפילו ללמוד, ובכל זאת להיות ישנים בתוך החיים שלנו. לעשות את אותם דברים שוב ושוב בלי לעצור ולשאול לאן אנחנו הולכים.

השופר אינו בא בהכרח לספר לנו משהו שלא ידענו.

הוא בא להעיר אותנו למה שכבר ידענו ושכחנו להרגיש.

וכאן אולי נמצא אחד המסרים המשמעותיים ביותר של הימים האלה. האדם החכם אינו מי שיודע לפתור משברים. האדם החכם הוא מי שמסוגל לשמוע את הלחישה לפני שהיא הופכת לצעקה.

אם הילד שלך מנסה לומר משהו, אל תחכה שיפסיק לדבר.

אם הגוף שלך שולח סימן, אל תחכה שיכריח אותך לעצור.

אם אתה מרגיש שהשמחה נעלמת, אל תמהר לומר שככה החיים.

אם משהו בבית הולך ונשחק, אל תחכה לשבר כדי להודות שהוא נשחק.

ואם כבר שנים אתה יודע שיש בתוכך דבר שצריך להשתנות, אולי אינך זקוק לעוד שנה כדי להשתכנע.

פרשת נצבים מתארת מצב שבו אחרי הברכה והקללה, אחרי המרחק ואחרי הגלות, האדם סוף סוף עוצר: "והשבות אל לבבך."

אבל התורה מספרת לנו את כל זה מראש.

ואולי זו בדיוק הנקודה.

אם אנחנו כבר יודעים לאן הדרך עלולה להוביל, איננו חייבים ללכת עד סופה כדי להבין.

לפעמים החיים נותנים לנו סימנים קטנים לפני שהם נותנים לנו משברים גדולים. החכמה איננה לחיות בפחד מפני מה שעלול לקרות. החכמה היא להיות מספיק ערים כדי לשאול בזמן: מה המציאות מנסה ללמד אותי עכשיו?

מפני שהשינוי העמוק ביותר אינו זה שנולד ביום שבו כבר לא הייתה לנו ברירה.

הוא זה שהעזנו לעשות בעוד הייתה לנו ברירה.

למה אנחנו יודעים מה טוב לנו ובכל זאת בוחרים במה שפוגע בנו?

יש החלטות בחיים שבהן אנחנו באמת לא יודעים מה נכון. האם לעבור עבודה, האם לקנות דירה, באיזה מסלול לימודים לבחור, כיצד להגיב למצב משפחתי מורכב. אנחנו שוקלים יתרונות וחסרונות מפני שהתשובה אינה ברורה. אבל יש סוג אחר של החלטות, והוא אולי מסתורי הרבה יותר: אנחנו יודעים בדיוק מה נכון, יודעים אפילו מה יקרה אם נבחר אחרת, ובכל זאת עושים את ההפך.

אדם יודע שהכעס שלו הורס את האווירה בבית, ובכל זאת ברגע האמת הוא שוב מתפרץ. הוא יודע שהטלפון גוזל ממנו שעות, ובכל זאת היד נשלחת אליו כמעט בלי מחשבה. הוא יודע שהוצאה מסוימת מיותרת ושבעוד שבוע יצטער עליה, אבל ברגע הקנייה היא נראית חשובה להפליא. הוא יודע שהוא חייב לישון יותר, לאכול אחרת, להקדיש זמן לילדים, ללמוד, להתפלל בריכוז, ובכל זאת בסוף היום הוא מגלה ששוב בחר במה שלא רצה לבחור.

מדוע הידיעה אינה מספיקה?

בסופה של פרשת נצבים מציבה התורה את האדם מול אחת ההכרזות הגדולות ביותר על הבחירה האנושית: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל, טו). ובהמשך: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, יט).

יש כאן שאלה פשוטה שכמעט קשה לשאול אותה: אם החיים והמוות מונחים לפני האדם, מדוע צריך לומר לו לבחור בחיים? מי יבחר במוות כאשר החיים נמצאים מולו? אילו היו מציבים לפני אדם שתי כוסות ואומרים לו שבאחת מים ובשנייה רעל, האם צריך לצוות עליו לבחור במים?

כנראה שהתורה מלמדת אותנו שהבחירות המסוכנות ביותר בחיים אינן נראות ברגע הבחירה כמו מוות. אילו הרע היה מגיע תמיד עם שלט גדול שעליו כתוב "זה יהרוס לך את החיים", כמעט איש לא היה בוחר בו. הבעיה היא שהרבה מן הדברים שפוגעים בנו בעתיד מרגישים טוב מאוד בהווה.

רש"י (דברים ל, טו) מדייק בחיבור שבין המילים: "את החיים ואת הטוב, זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים." התורה אינה מתארת ארבע אפשרויות נפרדות. היא מחברת דרך עם תוצאה. יש בחירות שנראות עכשיו קטנות, אבל בתוכן כבר טמון הכיוון שאליו החיים הולכים.

הרמב"ן (דברים ל, טו) מדגיש ששתי הדרכים נמצאות בידו וברשותו של האדם, ואין כוח חיצוני שמונע ממנו לבחור. זו אמירה עצומה על האחריות האנושית. אנחנו יכולים להסביר את עצמנו באמצעות האופי שקיבלנו, הבית שבו גדלנו, החברה שבה אנחנו חיים, הפיתויים שסביבנו וההרגלים שרכשנו. כל אלה משפיעים מאוד, ולעיתים באופן עמוק. אבל בתוך כל ההשפעות הללו התורה עדיין משאירה לאדם מרחב שבו היא אומרת לו: הבחירה בידך.

אלא שכאן מתעוררת שאלה אקטואלית מאוד: האם באמת האדם המודרני בוחר יותר מאדם שחי לפני מאות שנים? מצד אחד מעולם לא היו לנו אפשרויות רבות כל כך. מצד שני מעולם לא הושקעו סכומים גדולים כל כך בניסיון להשפיע על הבחירות שלנו. אפליקציות מתוכננות לגרום לנו להישאר עוד כמה דקות. אתרי קניות יודעים כיצד ליצור תחושת דחיפות. מזון מתוכנן כך שנרצה עוד ממנו. פרסומות לומדות את ההעדפות שלנו. אלגוריתמים יודעים מה יגרום לנו לעצור, ללחוץ, לכעוס, להתרגש ולהמשיך לצפות.

ובתוך העולם הזה התורה אומרת לאדם: "ובחרת בחיים."

לא כל מה שאתה רוצה ברגע מסוים הוא בהכרח מה שאתה באמת רוצה.

זה אולי אחד ההבדלים החשובים ביותר שאנחנו כמעט לא עוצרים לחשוב עליו. יש בי רצון לאכול עכשיו, ויש בי רצון להיות בריא בעוד עשר שנים. יש בי רצון לענות עכשיו לאדם שפגע בי, ויש בי רצון לשמור על מערכת היחסים איתו. יש בי רצון להמשיך לגלול עוד חצי שעה, ויש בי רצון לקום מחר ערני. יש בי רצון לקנות עכשיו, ויש בי רצון לצאת מן החובות. שני הרצונות אמיתיים. השאלה היא מי מהם מדבר בקול חזק יותר ברגע הבחירה.

המחקר ההתנהגותי מכנה אחת התופעות הללו Present Bias, הטיית ההווה. אנחנו נוטים להעניק משקל גדול באופן לא פרופורציונלי לתגמול שמגיע עכשיו, לעומת תגמול גדול יותר שנמצא בעתיד. תחום מחקר נוסף מכנה זאת Temporal Discounting, הפחתת ערכו הפסיכולוגי של דבר ככל שהוא רחוק יותר בזמן. הבריאות בעוד עשרים שנה היא רעיון מופשט. העוגה נמצאת עכשיו על השולחן. השקט הכלכלי בעוד שנה רחוק. המוצר נמצא עכשיו בעגלה. מערכת היחסים חשובה מאוד, אבל המשפט העוקצני כבר עומד על קצה הלשון.

אולי משום כך התורה אינה מסתפקת במילים "בחר בחיים". היא אומרת: "ראה נתתי לפניך היום." הבחירה הגדולה בחיים מתרחשת בתוך ה"היום". העתיד נבנה מן ההכרעות הקטנות שההווה גורם לנו לחשוב שאינן חשובות.

הכלי יקר בפרשת נצבים עוסק במתח שבין מה שהאדם רואה לפניו לבין מה שנמצא מעבר לרגע הנוכחי. האדם נמשך מטבעו אל המוחש ואל הקרוב, ולכן אחת מעבודות החיים היא ללמוד לראות בתוך הפעולה העכשווית את התוצאה העתידית שלה. במילים אחרות, חכמה איננה רק לדעת מה יקרה מחר. חכמה היא להצליח להרגיש את המחר בזמן שמחליטים היום.

חז"ל ביטאו את כוחו של ההרגל באופן חריף עוד יותר. הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"ב) אומרת בשם רב הונא: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר." חז"ל אינם אומרים שהאדם באמת חושב מבחינה הלכתית שהאיסור הותר. הם מתארים שינוי פנימי. בפעם הראשונה משהו בתוכו מתקומם. בפעם השנייה פחות. אחרי פעמים רבות, מה שפעם היה קו אדום הופך לחלק מן הנוף.

זהו אחד הדברים המפחידים ביותר בהרגלים אנושיים: הם אינם משנים רק את ההתנהגות שלנו. הם משנים את התחושה שלנו כלפי ההתנהגות.

בפעם הראשונה שאדם מדבר בצורה פוגעת לבן הזוג הוא אולי מזדעזע מעצמו. אחרי שנים הוא כבר אומר: "ככה אנחנו מדברים בבית." בפעם הראשונה שאדם מבטל זמן שהיה חשוב לו הוא מרגיש החמצה. אחרי מאות פעמים הוא כבר אינו שם לב. בפעם הראשונה שהוא מעגל פינה ביושר הוא מתקשה לישון. כאשר הדבר הופך להרגל, הוא כבר מוצא לעצמו הסברים מצוינים.

וכאן מתגלה עומק חדש במילים "ובחרת בחיים". אולי התורה אינה מדברת רק על בחירה בין שני מעשים. היא מדברת על הבחירה איזה אדם אני בונה באמצעות המעשים שלי.

הרמב"ם בהלכות דעות (פרק א) מלמד שהמידות נקנות באמצעות חזרה על פעולות. אדם אינו רק מבצע מעשה של נדיבות, סבלנות או כעס. המעשים החוזרים מעצבים בהדרגה את האישיות. אנחנו רגילים לחשוב שהאופי שלנו יוצר את המעשים שלנו, אבל במידה רבה גם המעשים שלנו יוצרים את האופי שלנו.

ומכאן עולה שאלה לא נוחה: כשאני אומר "ככה אני", האם אני מתאר את עצמי או את האדם שאימנתי את עצמי להיות?

אדם אומר: "אני קצר רוח." אבל כמה אלפי פעמים הוא חזר על תגובה קצרה עד שהיא נעשתה טבעית? הוא אומר: "אין לי כוח רצון." אבל כמה פעמים לימד את עצמו שכאשר מופיע רצון חזק צריך להיענות לו מיד? הוא אומר: "אני לא מסוגל לקום מוקדם." אולי. אבל אולי במשך שנים הוא גם אימן את הגוף ואת המוח לבחור בכל ערב בתגמול של עכשיו על פני המחיר של מחר.

החדשות הטובות הן שאותו מנגנון עובד גם בכיוון ההפוך.

אם בחירות חוזרות יכולות לבנות הרגל רע, בחירות חוזרות יכולות גם לבנות אדם אחר.

חז"ל אומרים בפרקי אבות (פרק ד משנה ב): "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה." אין כאן רק תיאור של שכר ועונש. יש כאן הבנה עמוקה של התנהגות. כל בחירה משנה מעט את נקודת הפתיחה של הבחירה הבאה. אחרי שאדם ויתר פעם אחת, הוויתור הבא נעשה קל יותר. אבל גם אחרי שהתגבר פעם אחת, ההתגברות הבאה כבר מתחילה ממקום אחר.

לכן הבחירה הקטנה של היום לעולם איננה רק הבחירה של היום.

היא הצבעה על האדם שאני רוצה להיות מחר.

וזה מחייב אותנו לשאול שאלה אחרת לפני החלטות. במקום לשאול רק "מה בא לי עכשיו?", אפשר לשאול: אם אבחר כך שוב ושוב במשך שנה, לאן זה ייקח אותי?

אם בכל פעם שאני כועס אדבר כך, איזה בית יהיה לי בעוד חמש שנים? אם בכל רגע פנוי ארים את הטלפון, איזו יכולת ריכוז תישאר לי? אם בכל חודש אוציא קצת יותר ממה שיש לי, מה יהיה מצבי בעוד שלוש שנים? אם בכל פעם שקשה לי אוותר על הלימוד, התפילה, האימון או השיחה החשובה, איזה אדם אבנה?

ולהפך, אם בכל יום אעשה דבר קטן אחד נכון גם כשלא מתחשק לי, מה יכול להיבנות מזה?

הפסיכולוג Walter Mischel עסק במשך שנים ביכולת לדחות סיפוקים, והמחקר שהתפתח בתחום הראה שהנקודה איננה רק "כוח רצון" במובן הפשוט. אנשים מצליחים יותר כאשר הם משנים את סביבת הבחירה, מפחיתים את נוכחות הפיתוי ויוצרים מראש תנאים שמקלים על ההתנהגות שהם רוצים.

זו תובנה חשובה מפני שאנחנו נוטים להעמיד את עצמנו שוב ושוב מול אותו פיתוי ואז לכעוס על עצמנו שלא היינו חזקים מספיק. אבל לפעמים הבחירה החכמה ביותר מתרחשת הרבה לפני רגע הפיתוי.

אם הטלפון גונב את הלילה, אולי הבחירה אינה להילחם בעצמי בחצות, אלא לא להכניס אותו לחדר השינה. אם אני קונה דברים שאינני צריך, אולי הבחירה אינה לעמוד בכל פעם מול מבצע ולנסות להתגבר, אלא להסיר את ההתראות. אם אני יודע שכשאני רעב אני אוכל בלי שליטה, אולי הבחירה מתרחשת בסופר ולא ליד המקרר. אם בשעת כעס אני אומר דברים שאני מתחרט עליהם, אולי אני צריך להחליט בזמן רגיעה מה אני עושה כאשר הכעס מגיע.

לפעמים "ובחרת בחיים" פירושו לבנות את החיים כך שיהיה קל יותר לבחור בהם.

אבל יש בפסוק עוד פרט שאי אפשר להתעלם ממנו: "למען תחיה אתה וזרעך."

הבחירות שלנו אינן נגמרות בנו.

ילדים לומדים פחות ממה שאנחנו אומרים ויותר ממה שהם רואים. אנחנו יכולים להסביר להם שעות על שליטה עצמית, אבל הם רואים כיצד אנחנו מגיבים כאשר מישהו מרגיז אותנו. אפשר לדבר איתם על אמונה, אבל הם רואים מה אנחנו עושים כאשר משהו אינו מסתדר. אפשר להסביר להם שהמשפחה חשובה, אבל הם רואים אם הטלפון מקבל מאיתנו יותר תשומת לב מהם.

פתאום "ובחרת בחיים" מקבל משמעות נוספת. כשאני בוחר, מישהו לומד ממני כיצד בוחרים.

וזו אולי הסיבה שרש"י (דברים ל, יט) מביא משל כל כך אנושי. הקב"ה דומה לאב שאומר לבנו לבחור חלק יפה בנחלתו, מעמיד אותו ליד החלק הטוב ואומר לו: את זה קח לך. התורה אינה מתארת אלוקים שעומד מרחוק וממתין לראות אם האדם יטעה. הוא מראה לו את הדרך, מזהיר אותו מן התוצאה ואומר לו: כאן נמצאים החיים.

אבל גם לאחר שהאב מצביע, הבן צריך לקחת.

אולי זה אחד האתגרים הגדולים ביותר של האדם: להבין שלא כל בחירה שמרגישה טובה עכשיו היא בחירה בחיים, ולא כל בחירה שקשה עכשיו היא בחירה נגד החיים. לפעמים דווקא ה"לא" שאני אומר לעצמי ברגע אחד הוא ה"כן" הגדול ביותר שאני אומר לעתיד שלי.

אנחנו אוהבים לדמיין שהחיים שלנו נקבעים ברגעים גדולים: איזו עבודה בחרנו, עם מי התחתנו, היכן אנחנו גרים. אבל רוב האישיות שלנו, רוב מערכות היחסים שלנו ואפילו חלק גדול מן העתיד שלנו נבנים דווקא באלפי רגעים שאיש אינו מצלם ואיש אינו רואה.

עוד תגובה אחת. עוד קנייה אחת. עוד ערב אחד. עוד תפילה אחת. עוד שיחה אחת עם הילד. עוד פעם אחת שבה התאפקנו, ועוד פעם אחת שבה אמרנו לעצמנו שזה לא נורא.

ואולי משום כך משה רבנו אינו אומר רק: דע מה הם החיים.

הוא אומר: "ובחרת בחיים."

כי השאלה הגדולה של החיים איננה תמיד אם אנחנו יודעים להבדיל בין טוב לרע. לפעמים אנחנו יודעים היטב.

השאלה היא האם ברגע הקטן שבו ההווה מושך אותנו לכיוון אחד והעתיד שלנו מבקש ללכת לכיוון אחר, נצליח לראות לא רק מה נעים לנו עכשיו, אלא איזה חיים אנחנו בונים באמצעות הבחירה הזאת.

ובכל פעם שאנחנו עומדים לפני החלטה קטנה שנראית חסרת חשיבות, כדאי אולי לשאול את עצמנו שאלה אחת: אם הבחירה הזאת תהפוך להרגל, ואם ההרגל הזה יהפוך לאופי, האם זה האדם שאני רוצה להיות?

מפני שבסופו של דבר, "ובחרת בחיים" איננו ציווי שנאמר לאדם פעם אחת בצומת גדול.

זו בחירה שאנחנו עושים, כמעט בלי לשים לב, פעמים רבות בכל יום.

למה אנחנו כל כך מפחדים לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת?

אנחנו משקיעים לא מעט מאמץ כדי שאנשים אחרים יראו אותנו באור מסוים. אנחנו בוחרים מה לספר ומה להשאיר בחוץ, מסבירים מדוע פעלנו כפי שפעלנו, מגינים על הכוונות שלנו ומתקשים כאשר מישהו מציג בפנינו תמונה שאינה מתאימה לאופן שבו אנחנו רגילים לראות את עצמנו. אבל יש אדם אחד שמולו ההסתרה מורכבת הרבה יותר, ובאופן מפתיע דווקא מולו אנחנו מצליחים לפעמים להסתתר במשך שנים: אנחנו עצמנו.

אדם יכול להיות משוכנע שהוא בעל סבלנות, עד שהוא בודק כיצד הוא מדבר בבית כשהוא עייף. הוא יכול לראות את עצמו כאדם שמעמיד את המשפחה בראש סדר העדיפויות, עד שהוא בודק למי הוא באמת נותן את השעות הטובות של היום. הוא יכול לומר שכסף אינו מנהל אותו, עד שמישהו אחר מצליח יותר ממנו. הוא יכול להיות בטוח שהוא יודע לקבל ביקורת, עד שמבקרים אותו. הוא יכול לומר שהוא אדם מאמין, עד שהחיים אינם מתנהלים כפי שתכנן.

ואז מתעוררת שאלה לא נוחה: מי אני באמת, האדם שאני חושב שאני, או האדם שמתגלה ברגעים שבהם המציאות מפסיקה לשתף פעולה עם הסיפור שלי?