למה אנחנו כל כך מפחדים לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת?

הגנות על הדימוי העצמי; קבלת ביקורת; הטיה בשירות העצמי ודיסוננס קוגניטיבי

אבל יש בפסוק עוד פרט שאי אפשר להתעלם ממנו: "למען תחיה אתה וזרעך."

הבחירות שלנו אינן נגמרות בנו.

ילדים לומדים פחות ממה שאנחנו אומרים ויותר ממה שהם רואים. אנחנו יכולים להסביר להם שעות על שליטה עצמית, אבל הם רואים כיצד אנחנו מגיבים כאשר מישהו מרגיז אותנו. אפשר לדבר איתם על אמונה, אבל הם רואים מה אנחנו עושים כאשר משהו אינו מסתדר. אפשר להסביר להם שהמשפחה חשובה, אבל הם רואים אם הטלפון מקבל מאיתנו יותר תשומת לב מהם.

פתאום "ובחרת בחיים" מקבל משמעות נוספת. כשאני בוחר, מישהו לומד ממני כיצד בוחרים.

וזו אולי הסיבה שרש"י (דברים ל, יט) מביא משל כל כך אנושי. הקב"ה דומה לאב שאומר לבנו לבחור חלק יפה בנחלתו, מעמיד אותו ליד החלק הטוב ואומר לו: את זה קח לך. התורה אינה מתארת אלוקים שעומד מרחוק וממתין לראות אם האדם יטעה. הוא מראה לו את הדרך, מזהיר אותו מן התוצאה ואומר לו: כאן נמצאים החיים.

אבל גם לאחר שהאב מצביע, הבן צריך לקחת.

אולי זה אחד האתגרים הגדולים ביותר של האדם: להבין שלא כל בחירה שמרגישה טובה עכשיו היא בחירה בחיים, ולא כל בחירה שקשה עכשיו היא בחירה נגד החיים. לפעמים דווקא ה"לא" שאני אומר לעצמי ברגע אחד הוא ה"כן" הגדול ביותר שאני אומר לעתיד שלי.

אנחנו אוהבים לדמיין שהחיים שלנו נקבעים ברגעים גדולים: איזו עבודה בחרנו, עם מי התחתנו, היכן אנחנו גרים. אבל רוב האישיות שלנו, רוב מערכות היחסים שלנו ואפילו חלק גדול מן העתיד שלנו נבנים דווקא באלפי רגעים שאיש אינו מצלם ואיש אינו רואה.

עוד תגובה אחת. עוד קנייה אחת. עוד ערב אחד. עוד תפילה אחת. עוד שיחה אחת עם הילד. עוד פעם אחת שבה התאפקנו, ועוד פעם אחת שבה אמרנו לעצמנו שזה לא נורא.

ואולי משום כך משה רבנו אינו אומר רק: דע מה הם החיים.

הוא אומר: "ובחרת בחיים."

כי השאלה הגדולה של החיים איננה תמיד אם אנחנו יודעים להבדיל בין טוב לרע. לפעמים אנחנו יודעים היטב.

השאלה היא האם ברגע הקטן שבו ההווה מושך אותנו לכיוון אחד והעתיד שלנו מבקש ללכת לכיוון אחר, נצליח לראות לא רק מה נעים לנו עכשיו, אלא איזה חיים אנחנו בונים באמצעות הבחירה הזאת.

ובכל פעם שאנחנו עומדים לפני החלטה קטנה שנראית חסרת חשיבות, כדאי אולי לשאול את עצמנו שאלה אחת: אם הבחירה הזאת תהפוך להרגל, ואם ההרגל הזה יהפוך לאופי, האם זה האדם שאני רוצה להיות?

מפני שבסופו של דבר, "ובחרת בחיים" איננו ציווי שנאמר לאדם פעם אחת בצומת גדול.

זו בחירה שאנחנו עושים, כמעט בלי לשים לב, פעמים רבות בכל יום.

למה אנחנו כל כך מפחדים לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת?

אנחנו משקיעים לא מעט מאמץ כדי שאנשים אחרים יראו אותנו באור מסוים. אנחנו בוחרים מה לספר ומה להשאיר בחוץ, מסבירים מדוע פעלנו כפי שפעלנו, מגינים על הכוונות שלנו ומתקשים כאשר מישהו מציג בפנינו תמונה שאינה מתאימה לאופן שבו אנחנו רגילים לראות את עצמנו. אבל יש אדם אחד שמולו ההסתרה מורכבת הרבה יותר, ובאופן מפתיע דווקא מולו אנחנו מצליחים לפעמים להסתתר במשך שנים: אנחנו עצמנו.

אדם יכול להיות משוכנע שהוא בעל סבלנות, עד שהוא בודק כיצד הוא מדבר בבית כשהוא עייף. הוא יכול לראות את עצמו כאדם שמעמיד את המשפחה בראש סדר העדיפויות, עד שהוא בודק למי הוא באמת נותן את השעות הטובות של היום. הוא יכול לומר שכסף אינו מנהל אותו, עד שמישהו אחר מצליח יותר ממנו. הוא יכול להיות בטוח שהוא יודע לקבל ביקורת, עד שמבקרים אותו. הוא יכול לומר שהוא אדם מאמין, עד שהחיים אינם מתנהלים כפי שתכנן.

ואז מתעוררת שאלה לא נוחה: מי אני באמת, האדם שאני חושב שאני, או האדם שמתגלה ברגעים שבהם המציאות מפסיקה לשתף פעולה עם הסיפור שלי?

פרשת נצבים מתארת את תחילתו של תהליך התשובה במילים מדויקות מאוד: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה. ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ל, א-ב).

יש כאן סדר שאסור לדלג עליו. התורה אינה אומרת מיד "ושבת עד ה'". קודם לכן היא אומרת: "והשבת אל לבבך." לפני שאדם משנה את דרכו, הוא צריך להיות מסוגל להכניס משהו אל הלב. לראות. להכיר. להפסיק לברוח מן האמת.

רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, א) מבאר שהאדם נדרש להתבונן במה שעבר עליו ולהבחין בין האמת לבין השקר. זו אינה רק זכירה של אירועים. זוהי בחינה מחודשת של הפרשנות שנתנו להם. מה חשבתי שיקרה? מה קרה בפועל? אילו הנחות התגלו כנכונות, ואילו סיפורים שסיפרתי לעצמי פשוט לא עמדו במבחן המציאות?

הרמב"ן (דברים ל, א-ב) רואה בפסוקים הללו את תהליך התשובה והחזרה אל ה'. אבל התורה מלמדת כאן משהו על הדרך אל התשובה: אי אפשר לשוב ממקום שאיננו מוכנים להודות שאנחנו נמצאים בו. כל עוד אדם מספר לעצמו שהוא במקום אחר, אין לו נקודת מוצא אמיתית שממנה יוכל להתחיל ללכת.

וזה אולי מסביר תופעה אנושית מרתקת. אנחנו מסוגלים לראות אצל אחרים דברים שהם עצמם אינם רואים. אנחנו יודעים לזהות שחבר נשלט על ידי הכעס שלו, שמישהו מקנא, שאדם אחר רודף אחרי כבוד, שהורה מסוים מפנק את ילדיו מתוך אשמה, שמנהל מסוים אינו מאציל סמכויות מפני שהוא זקוק לשליטה. לפעמים הכול שקוף לנו.

אבל כאשר אותו מנגנון פועל בתוכנו, פתאום מופיעים הסברים.

אני לא כועס, אני פשוט אדם שאכפת לו. אני לא מקנא, אני רק חושב שההצלחה שלו אינה מוצדקת. אני לא מחפש כבוד, אני רק רוצה שיעריכו את העבודה שלי. אני לא שולט בילדים, אני דואג להם. אני לא דוחה את ההחלטה מפחד, אני פשוט אדם זהיר. אני לא מחזיק טינה, אני רק לא מוכן שינצלו אותי.

אולי משום כך ירמיהו הנביא אומר: "עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו" (ירמיהו יז, ט). הלב אינו רק מקום של רגשות טהורים. הוא גם מסוגל לעקם את הדרך שבה האדם מפרש את עצמו.

חז"ל ניסחו את הקושי הזה באופן חריף במסכת נגעים (פרק ב משנה ה): "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו." בפשט המשנה יש לכך משמעות הלכתית, אך המשפט הפך במשך הדורות גם למראה אנושית חזקה. אדם מסוגל להיות מומחה גדול בנגעיהם של אחרים, ובו בזמן עיוור לנגע שנמצא אצלו.

מדוע?

מפני שהכרה בחולשה של אדם אחר אינה מאיימת על הזהות שלנו. הכרה בחולשה שלנו כן.

הפסיכולוגיה מכנה אחד המנגנונים הקשורים לכך Self-Serving Bias, הטיה בשירות העצמי. כאשר אנחנו מצליחים, אנחנו נוטים לייחס את ההצלחה לכישרון, להשקעה ולבחירות שלנו. כאשר אנחנו נכשלים, קל יותר לייחס את הכישלון לנסיבות, לחוסר מזל, לאנשים אחרים או לתנאים שלא היו בשליטתנו. אין פירוש הדבר שכל הסבר כזה שקרי. לפעמים הנסיבות באמת היו קשות. הבעיה מתחילה כאשר ההסבר הופך למנגנון קבוע שמגן על הדימוי העצמי שלנו מפני כל מידע שאינו נעים לנו.

Leon Festinger טבע את המושג Cognitive Dissonance, דיסוננס קוגניטיבי. כאשר קיימת סתירה בין האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו לבין ההתנהגות שלנו, נוצרת אי נוחות פסיכולוגית. אם אני רואה את עצמי כאדם ישר אבל עשיתי דבר שאינו ישר, משהו צריך להשתנות. אפשרות אחת היא לשנות את ההתנהגות. האפשרות השנייה קלה יותר: לשנות את הסיפור.

"כולם עושים את זה." "לא הייתה לי ברירה." "זה לא באמת שקר." "מגיע לי." "אם היית יודע מה הוא עשה לי, היית מבין."

וכך במקום שהמעשה יגרום לי לבדוק את עצמי, אני משנה את הפרשנות כדי שלא אצטרך להשתנות.

כמה פעמים אנחנו עושים זאת בתוך הבית? כאשר בן הזוג אומר לנו שוב ושוב שמשהו בהתנהגות שלנו פוגע בו, האם אנחנו מקשיבים לתוכן או מיד מכינים כתב הגנה? כאשר ילד אומר "אבא, אתה אף פעם לא מקשיב לי", האם השאלה הראשונה שלנו היא מה הוא מרגיש, או שאנחנו מיד מוכיחים לו עובדתית שהוא טועה ומזכירים את שלוש הפעמים שבהן דווקא כן הקשבנו?

לפעמים אנחנו מנצחים בוויכוח ומפסידים את המידע החשוב ביותר שקיבלנו על עצמנו.

יש כאן תובנה שיכולה לשנות מערכות יחסים: ביקורת איננה תמיד פסק דין שצריך להתגונן מפניו. לפעמים היא מידע.

לא כל ביקורת נכונה. לא כל אדם שמאשים אותנו צודק. התורה אינה דורשת מאדם לקבל כל דבר שנאמר עליו. אבל יש הבדל עצום בין לבדוק ביקורת ולדחות אותה לאחר בדיקה, לבין לדחות אותה לפני שבכלל אפשרנו לה להיכנס.

הגמרא במסכת ערכין (דף טז ע"ב) אומרת בשם רבי טרפון: "תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך." במקום לשאול אם הדברים שנאמרו לי נכונים, אני בודק מיד אם האדם שאמר אותם מושלם מספיק כדי לומר לי אותם.

אבל אם אדם צריך להיות מושלם כדי שאוכל ללמוד ממנו משהו על עצמי, כנראה שלעולם לא אצטרך להשתנות.

דוד המלך מציג עמדה הפוכה לחלוטין: "יכני צדיק חסד ויוכיחני שמן ראש אל יני ראשי" (תהלים קמא, ה). תוכחה יכולה להיתפס כמכה, אבל דוד מכנה אותה "חסד". למה? מפני שיש דברים שאדם לעולם לא יוכל לתקן אם אף אחד לא יעז להראות לו אותם.

וזו שאלה שכל אדם צריך לשאול את עצמו: מי בחיים שלי רשאי לומר לי שאני טועה?

לא מי יכול לדבר. מי באמת יכול להגיע אלי.

האם יש אדם שכאשר הוא אומר לי "אתה לא רואה את עצמך נכון", אני מסוגל לעצור? או שכל אדם שמנסה לעשות זאת מגלה מיד מדוע הוא בעצמו הבעיה?

אולי אחת הטרגדיות של כוח, הצלחה ומעמד היא שככל שאדם נעשה חשוב יותר, לפעמים נשארים סביבו פחות אנשים שמוכנים לומר לו את האמת. עובדים חוששים, ילדים מתייאשים, חברים לומדים אילו נושאים לא כדאי להעלות. וכך אדם יכול להיות מוקף באנשים ובכל זאת להישאר בלי מראה.

חז"ל אמרו בפרקי אבות (פרק א משנה ו): "עשה לך רב וקנה לך חבר." חבר אמיתי איננו רק מי שמחזק את מה שאני כבר חושב על עצמי. לפעמים החברות הגדולה ביותר היא היכולת לומר לאדם דבר שהוא אינו רוצה לשמוע, מתוך אהבה שאינה מבקשת להשפיל אותו אלא להציל אותו מן העיוורון של עצמו.

אבל כאן צריך להיזהר מן הקצה השני. התבוננות עצמית אינה הזמנה לשנאה עצמית. יש אנשים שמסתכלים פנימה ורואים רק חסרונות. הם קוראים לכל טעות הוכחה שהם כישלון, ולכל נפילה ראיה שאין בהם ערך. זו איננה "והשבות אל לבבך". זו יכולה להיות צורה אחרת של עיוות.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ב) מתאר את התשובה כתהליך שבו האדם מכיר בחטאו, עוזב אותו, מתחרט ומקבל על עצמו שלא לחזור אליו. שימו לב: האדם צריך לומר "עשיתי דבר לא נכון", אבל הוא אינו נדרש לומר "אני אדם שאין בו טוב". להפך. כל מושג התשובה בנוי על ההנחה שהאדם גדול יותר מן המעשה שעשה ולכן הוא מסוגל לבחור אחרת.

זו הבחנה קריטית גם מבחינה פסיכולוגית. מחקריה של June Tangney ואחרים הבחינו בין Guilt לבין Shame. אשמה בריאה אומרת: עשיתי משהו שאינו מתאים לערכים שלי. בושה הרסנית אומרת: אני עצמי פגום וחסר ערך. הראשונה יכולה להניע תיקון. השנייה עלולה לגרום להסתרה, להתגוננות ולייאוש.

לכן אומץ לראות את עצמנו באמת כולל שתי יכולות בו זמנית: לא להסתיר את מה שצריך לתקן, ולא למחוק את עצמנו בגלל מה שגילינו.

אולי משום כך התורה משתמשת דווקא במילה "לבבך". לא מדובר בחקירה קרה שבה האדם עומד מול עצמו כתובע בבית משפט. הוא צריך להשיב את הדברים אל הלב. לראות את האמת בתוך הקשר של ברית, של קשר עם הקב"ה ושל אפשרות לשוב.

והפסוק הבא איננו אומר: "והבנת כמה אתה גרוע". הוא אומר: "ושבת עד ה' אלוקיך."

האמת אינה אמורה להשאיר את האדם על הרצפה. היא אמורה להראות לו לאן ללכת.

לקראת ראש השנה אנחנו רגילים לשאול: מה אני מקבל על עצמי? אולי כדאי להקדים לכך שאלה אחרת: מה אני עדיין מסרב לראות?

איזו תלונה אני שומע שוב ושוב מאנשים שונים ואולי הגיע הזמן לבדוק אם יש בה משהו? באיזה תחום אני תמיד מסביר מדוע האחרים אשמים? איזה הרגל אני מכנה "אופי" כדי שלא אצטרך לעבוד עליו? איזו החלטה אני מכנה "זהירות" אף שאולי מדובר בפחד? היכן אני דורש מאחרים להשתנות כדי שלא אצטרך לבדוק את החלק שלי? ומה אני עושה בכל פעם שמישהו מתקרב לנקודה רגישה מדי, מקשיב או מיד מרים חומה?

אלה שאלות לא נעימות. אבל אולי החיים משתנים דווקא במקום שבו אנחנו מפסיקים לפחד משאלות לא נעימות.

אדם אינו נעשה גדול מפני שאין בו חולשות. הוא נעשה גדול כאשר הוא מסוגל לראות חולשה בלי להמציא עבורה תירוץ ובלי להפוך אותה לזהות שלו.

ייתכן שזו אחת המשמעויות העמוקות של "והשבות אל לבבך". לפני שהאדם חוזר אל הקב"ה, הוא צריך לחזור אל מקום בתוכו שממנו ברח. להסכים לפגוש את עצמו בלי יחסי ציבור, בלי כתב הגנה ובלי הסיפור שבו הוא תמיד הצודק.

ולפעמים הרגע המשמעותי ביותר של תשובה איננו הרגע שבו אדם אומר: "ממחר אני משתנה".

הוא רגע אחד קודם.

הרגע שבו הוא מסוגל לומר לעצמו בשקט: אולי טעיתי. אולי פגעתי. אולי אני מפחד. אולי מה שאני מספר לעצמי כבר שנים איננו כל הסיפור. אולי יש בי דבר שאני צריך לתקן.

זו אינה חולשה.

זה הרגע שבו השינוי נעשה אפשרי.

מפני שכל עוד אנחנו עסוקים בלהוכיח לעצמנו מי אנחנו, איננו פנויים לגלות מי אנחנו עוד יכולים להיות.

למה אנחנו מרגישים לפעמים שכבר מאוחר מדי לתקן?

יש משפטים שאדם אומר לעצמו בשקט, לפעמים במשך שנים: כבר מאוחר מדי. כבר עברתי את הגיל. כבר הרסתי את הקשר. כבר התרחקתי יותר מדי. כבר בזבזתי יותר מדי זמן. כבר עשיתי טעויות שאי אפשר למחוק. גם אם הייתי רוצה להשתנות, מה זה כבר ישנה עכשיו?

זו אחת התחושות הכבדות ביותר שאדם יכול לשאת, לא עצם הכישלון, אלא המחשבה שכבר אין דרך חזרה ממנו. לפעמים אדם מסוגל להתמודד עם טעות אחת, אפילו עם כמה טעויות, אבל ברגע שבו הוא מתחיל להאמין שהן כבר הפכו לגורלו, משהו עמוק בו נסגר.

פרשת נצבים פונה בדיוק אל המקום הזה ואומרת: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך" (דברים ל, ד).

זה פסוק כמעט בלתי נתפס. התורה אינה מתארת אדם שנמצא קצת רחוק. היא בוחרת את הקצה: "בקצה השמים". כאילו אומרת לו, גם אם נדמה לך שהגעת אל המקום הרחוק ביותר שאפשר להגיע אליו, גם משם אפשר להתחיל לחזור.

אבל מדוע התורה משתמשת בביטוי כל כך קיצוני? הרי אפשר היה לומר בפשטות שהקב"ה יקבץ את נדחי ישראל מכל מקום.

אולי מפני שלפעמים הבעיה הגדולה ביותר איננה המרחק האמיתי, אלא המרחק שהאדם מרגיש.

יש אנשים שאינם באמת בקצה השמים, אבל בנפש הם משוכנעים שהם שם.

אדם שעבר שנים של ריחוק מן התורה יכול להיכנס לבית הכנסת ולהרגיש שהוא אורח בעולם שכבר איננו שייך לו. אב שלא היה נוכח מספיק בילדות של ילדיו עלול לומר לעצמו: עכשיו הם כבר גדולים, מה הטעם להתחיל. זוג שחי שנים בתוך ריחוק רגשי יכול להשתכנע שאין טעם אפילו לנסות לדבר. אדם שהפסיד כסף בהחלטות גרועות עלול להרגיש שכל ניסיון חדש הוא רק הכנה לכישלון הבא.

והשאלה היא לא רק מה קרה בעבר. השאלה היא מה העבר גרם לנו להאמין על העתיד.

הרמב"ן (דברים ל, ג-ד) רואה בפסוקים הללו הבטחה של קיבוץ גלויות ותשובה. אבל מעבר לממד הלאומי יש כאן עיקרון עמוק: אין מרחק שמבטל את עצם האפשרות לשוב. האדם יכול להיות רחוק, מפוזר, מנותק, ועדיין עצם האפשרות לחזרה נשארת קיימת.

רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, ג-ד) מדגיש את מידת הרחמים שבתהליך הזה. האדם אינו שב אל מקום סגור. התורה מתארת תנועה של קיבוץ, קבלה ורחמים. כלומר, השיבה איננה רק מחיקת עונש. היא בנייה מחודשת של קשר.

וזה חשוב מאוד, מפני שאדם שנמצא בתחושת "מאוחר מדי" אינו זקוק רק להבטחה טכנית שיש אפשרות לתקן. הוא זקוק לאפשרות להאמין שמישהו עדיין מחכה לו בצד השני.

חז"ל אמרו במסכת פסחים (דף פו ע"ב): "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא." מעבר לפשט הסוגיה, המשפט הזה הפך לביטוי עמוק ביחס שבין האדם לקב"ה. כל עוד האדם חי, הדלת איננה נסגרת בפניו באמת. גם אם הוא מדמיין