למה דווקא כשיש לנו בחירה אנחנו מרגישים לפעמים חסרי אונים?

אחריות מול שליטה; מוקד שליטה; חוסר אונים נלמד ומסוגלות עצמית

אבל אתה יכול לומר את הברכה הבאה אחרת.

אולי זו אחת המתנות הגדולות של התשובה: היא אינה דורשת שליטה בעבר. היא מחזירה לנו שליטה על הרגע הבא.

ויש כאן גם מסר חשוב במיוחד לקראת ראש השנה. לפעמים אנשים מגיעים לימים האלה עם תחושה כבדה. שוב אלול. שוב ראש השנה. שוב אותם דברים שרציתי לשנות בשנה שעברה ולא שיניתי. שוב אותן קבלות. שוב אותם כישלונות. ואולי דווקא משום כך קל להיכנס לימים הנוראים בתחושת שחיקה: כמה פעמים עוד אפשר להתחיל?

אבל התורה אומרת משהו אחר לגמרי. העובדה שניסית בעבר ולא הצלחת איננה הוכחה שאין טעם לנסות. היא רק אומרת שהדרך הקודמת לא הביאה אותך עד המקום שרצית.

השאלה איננה כמה פעמים נפלת.

השאלה היא האם בכל פעם שאתה קם אתה מוכן ללמוד משהו חדש על הדרך שבה אתה צריך ללכת.

וזה ההבדל בין אדם שחוזר שוב על אותו ניסיון לבין אדם שעושה תשובה. תשובה איננה רק עוד ניסיון. תשובה כוללת התבוננות, שינוי דרך, הבנה עמוקה יותר של עצמי ושל מה שהפיל אותי.

אולי כדאי לשאול את עצמנו שאלות קשות יותר מן השאלה "איפה נכשלתי?". מה למדתי מן הכישלון? איזה דפוס חוזר אני כבר מסוגל לזהות? מה אני עושה הפעם אחרת? מי יכול לעזור לי במקום שבו לבד לא הצלחתי? איזו מטרה אני צריך להקטין כדי שאוכל להתחיל? ומהו הדבר שאני מכנה "מאוחר מדי" רק מפני שאני מפחד להיכשל בו שוב?

כי לפעמים "מאוחר מדי" הוא אינו תיאור של הזמן.

הוא שם אחר לפחד.

הפסוק אומר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך." דווקא "משם". לא ממקום שבו היית רוצה להיות, ולא מהמקום שבו היית אמור להיות.

מהמקום שבו אתה נמצא עכשיו.

זו אולי אחת התובנות החשובות ביותר שאפשר לקחת אל השנה החדשה. אין לנו אפשרות לבחור מאיזו נקודה התחלנו את החיים, ואין לנו אפשרות לשנות את כל מה שכבר קרה. אבל כמעט תמיד יש לנו אפשרות לבחור מה תהיה התנועה הבאה.

אדם יכול להיות רחוק מאוד ועדיין לפנות לכיוון הנכון.

ולפעמים, ברגע שבו הוא מסתובב, הוא מגלה דבר מפתיע: המרחק שנראה לו כהוכחה שאין דרך חזרה, הופך להיות בדיוק המקום שממנו מתחילה הדרך החדשה.

כי כל עוד אדם חי, המשפט "כבר מאוחר מדי" כמעט אף פעם איננו סוף הסיפור.

לפעמים הוא רק המשפט האחרון שהייאוש אומר לפני שהאדם מחליט להתחיל מחדש.

למה דווקא כשיש לנו בחירה אנחנו מרגישים לפעמים חסרי אונים?

יש אנשים שמדברים על חייהם כאילו הם מתארים מזג אוויר. "אין מה לעשות, ככה אני." "בבית שבו גדלתי כולם כועסים." "בגיל שלי כבר לא משתנים." "במדינה הזאת אי אפשר להתקדם." "עם הבוס הזה אין שום סיכוי." "הילדים שלי פשוט לא מקשיבים." "אם הייתי נולד עם אופי אחר, אולי הייתי מצליח."

ולפעמים יש הרבה אמת בדברים. לא כל אדם מתחיל מאותה נקודה. יש מי שגדל בבית תומך ויש מי שגדל בתוך כאוס. יש מי שקיבל ביטחון ויש מי שלמד לפחד. יש מי שמתחיל את החיים עם משאבים ויש מי שנאבק על דברים בסיסיים. יש מצבים כלכליים, בריאותיים, משפחתיים וחברתיים שאינם בשליטתנו כלל.

אבל בתוך כל מה שלא בחרנו, קיימת שאלה אחרת: האם העובדה שאינני שולט בכל מה שקורה לי פירושה שאין לי שום בחירה במה שאני עושה עם מה שקורה לי?

פרשת נצבים מציבה בפני האדם פסוקים שאינם מאפשרים לו להישאר רק צופה בחייו: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל, טו), ובהמשך: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, יט).

התורה אינה אומרת שכל תנאי החיים בידך. היא אינה מבטיחה שכל החלטה טובה תביא מיד תוצאה נוחה. היא גם אינה טוענת שאדם יכול לשלוט באנשים סביבו. אבל בתוך מציאות שאינה נתונה כולה לבחירתו, היא מתעקשת להשאיר בידו דבר אחד: את הכיוון שבו הוא בוחר ללכת.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה הלכה א) כותב: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו." הוא ממשיך ומדגיש שאין כוח חיצוני שגוזר מראש על האדם להיות צדיק או רשע.

זו אמירה גדולה הרבה יותר מכפי שהיא נשמעת. היא שוללת מן האדם את האפשרות לומר: כך נולדתי ולכן כך אשאר.

אבל היא גם אינה נאיבית. הרמב"ם אינו אומר שכל דבר שאדם ירצה הוא ישיג. הוא מדבר על הכיוון המוסרי של האדם, על הבחירה כיצד לפעול בתוך התנאים שבהם הוא חי.

וזו הבחנה שמשנה חיים: יש הבדל עצום בין שליטה לבין אחריות.

שליטה פירושה שאני קובע מה יקרה. אחריות פירושה שאני קובע כיצד אגיב למה שקרה.

אני לא תמיד יכול לבחור אם מישהו יפגע בי, אבל אני יכול לבחור אם הפגיעה תהפוך אותי לאדם מריר. אני לא יכול לשלוט בהחלטות של הילדים שלי, אבל אני יכול לבחור איזה הורה אהיה כאשר הם מחליטים אחרת ממה שרציתי. אני לא יכול להבטיח שהעסק יצליח, אבל אני יכול לבחור אם להתנהל ביושר, ללמוד מן הטעויות ולהגיב בזמן. אני לא יכול לבחור כל מחשבה שעולה בי, אבל אני יכול לבחור אם לתת לה לנהל את היום שלי.

אולי אחת הבעיות הגדולות של האדם היא שהוא מערבב בין שני התחומים. מפני שאין לו שליטה מלאה, הוא מסיק שאין לו אחריות כלל.

הפסיכולוג Julian Rotter פיתח את המושג Locus of Control, מוקד שליטה. אנשים נבדלים במידה שבה הם תופסים את תוצאות חייהם כתלויות בעיקר בפעולותיהם, לעומת מזל, נסיבות או כוחות חיצוניים. כמובן, המציאות אינה שחור ולבן. יש דברים שתלויים בנו ויש דברים שלא. אבל כאשר אדם מפתח תחושה שכל מה שקורה לו נקבע מבחוץ, הוא עלול להפסיק לחפש אפילו את המקומות שבהם כן יש לו השפעה.

אפשר לראות את זה בכל מקום. שני עובדים נמצאים תחת אותו מנהל קשה. אחד אומר: "אין לי מה לעשות", והשני שואל: "מה בכל זאת בשליטתי? האם אני יכול לשנות דרך עבודה, לבקש שיחה, ללמוד מיומנות, לעבור צוות, או להתחיל לחפש מקום אחר?" ייתכן שבסוף אף אחת מן האפשרויות לא תפתור הכול. אבל עצם המעבר מן השאלה "למה עושים לי?" לשאלה "מה אני יכול לעשות?" משנה את העמדה הפנימית של האדם.

אותו דבר קורה גם בתוך משפחה. אדם יכול לומר: "אי אפשר לדבר עם בן הזוג שלי." אבל האם באמת אין שום דבר בידו? האם הוא ניסה לדבר בזמן אחר? בניסוח אחר? בלי האשמה? האם הוא יודע להקשיב לפני שהוא מסביר? האם הוא מוכן לשנות משהו בעצמו גם לפני שהצד השני משתנה?

לא כל מערכת יחסים ניתנת לתיקון רק באמצעות צד אחד. אבל גם כאשר איננו יכולים לשלוט באדם שמולנו, עדיין יש הבדל גדול בין חוסר שליטה לבין חוסר יכולת לפעול.

וזה מוביל לאחת התופעות החשובות בפסיכולוגיה, Learned Helplessness, חוסר אונים נלמד. Martin Seligman ועמיתיו הראו שבמצבים שבהם יצור חי חווה שוב ושוב שאין קשר בין הפעולות שלו לבין התוצאה, הוא עלול ללמוד שאין טעם לנסות. הבעיה המעניינת מתחילה כאשר התנאים משתנים והאפשרות לפעול כבר קיימת, אבל הוא ממשיך להתנהג כאילו היא איננה.

במילים אחרות, לפעמים המציאות כבר אינה כולאת אותנו, אבל אנחנו עדיין חיים לפי כללי הכלא הישן.

ילד שגדל בבית שבו כל ניסיון להביע דעה נענה בביטול יכול להפוך לאדם מבוגר שמפחד לדבר גם במקום שבו דווקא רוצים לשמוע אותו. אדם שחווה כמה כישלונות עסקיים יכול לדחות הזדמנות טובה מפני שכבר החליט על עצמו שהוא "לא בנוי לזה". מי שניסה שוב ושוב לשנות הרגל ונכשל יכול להתחיל להאמין שההרגל הוא האישיות שלו.

וכאן כדאי לשאול שאלה לא נוחה: כמה מן ה"אי אפשר" שלי שייכים באמת להווה, וכמה מהם הם זיכרונות של מציאות שכבר השתנתה?

יש אנשים שממשיכים לנהל את חייהם לפי משפטים שנאמרו להם בגיל עשר.

"אתה עצלן." "את לא טובה בזה." "ממך לא יצא כלום." "אתה רגיש מדי." "אין לך משמעת." משפט אחד של מורה, הורה או דמות משמעותית יכול להישאר שנים, עד שהאדם כבר אינו זוכר מי אמר אותו. הוא פשוט מכנה אותו "אני".

אבל האם כל מה שלמדנו על עצמנו בעבר הוא אמת?

אלברט בנדורה פיתח את מושג Self-Efficacy, תחושת מסוגלות עצמית. אין מדובר באופטימיות כללית או במחשבה "אני יכול הכול". מדובר באמונה של אדם שהוא מסוגל לבצע פעולה מסוימת הדרושה כדי להתמודד עם מצב מסוים.

אחת התובנות החשובות במחקריו הייתה שתחושת מסוגלות נבנית במידה רבה מתוך Mastery Experiences, חוויות הצלחה ממשיות. אדם אינו נעשה בטוח בעצמו רק מפני שאומרים לו שהוא מסוגל. הוא נעשה מסוגל כאשר הוא חווה שהוא פעל, התמודד והצליח.

וזה מסביר מדוע שינוי גדול מתחיל לפעמים מבחירה קטנה.

אדם שרוצה לצאת מתחושת חוסר אונים אינו חייב לפתור את כל חייו השבוע. אולי עליו למצוא תחום אחד שבו הוא יכול לפעול ולהוכיח לעצמו מחדש שיש קשר בין פעולה לתוצאה.

אם הבית מבולגן, אולי לא צריך "להחזיר שליטה על החיים", אלא לסדר מגירה אחת. אם הקשר עם הילד התרחק, אולי לא צריך לפתור שנים של ריחוק בשיחה אחת, אלא להיות נוכח בעשר דקות אמיתיות היום. אם אדם אינו לומד, אולי לא כדאי להתחיל בהחלטה של שעה ביום אלא בעשר דקות שהוא באמת מסוגל לקיים.

לפעמים הפעולה הקטנה אינה חשובה רק בגלל מה שהיא משיגה. היא חשובה מפני שהיא מחזירה לאדם תחושה שהוא עדיין שחקן בחייו ולא רק צופה.

אולי זו גם הסיבה שהתורה אומרת "ראה נתתי לפניך היום". היא אינה נותנת לאדם שליטה מוחלטת על המחר. היא מחזירה אותו אל תחום הבחירה של היום.

אבל כאן צריך לומר דבר חשוב מאוד. יש דרך מסוכנת לקרוא את רעיון הבחירה: להפוך אותו להאשמת האדם בכל מה שקורה לו.

התורה אינה עושה זאת.

יש עוני שאדם לא בחר. יש מחלה שאדם לא בחר. יש אובדן, טראומה ופגיעות שאדם לא הזמין. לומר לאדם שסובל "הכול תלוי בך" יכול להיות לא רק שגוי אלא גם אכזרי.

הבחירה שהתורה מעניקה לאדם אינה מבטלת את המציאות. היא מעניקה לו מרחב בתוך המציאות.

אולי כאן נמצאת אחת התובנות החשובות ביותר של הפרשה: חירות אמיתית אינה היכולת לבחור את כל הקלפים שקיבלנו. היא היכולת להחליט כיצד נשחק עם הקלפים שבידינו.

חז"ל אומרים במסכת ברכות (דף לג ע"ב): "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים." המשפט הזה מחזיק בתוכו מתח עמוק. מצד אחד, הרבה מאוד אינו בידינו. מצד שני, יש תחום שהקב"ה משאיר ביד האדם.

האדם אינו אלוקים. הוא אינו מנהל את העולם.

אבל הוא גם אינו חפץ שהעולם מזיז ממקום למקום.

הפער בין שתי הטעויות הללו הוא המקום שבו נמצאת האחריות.

יש אנשים שסובלים מפני שהם חושבים שעליהם לשלוט בכל דבר. אם הילד לא מצליח, הם מרגישים שנכשלו. אם מישהו כועס עליהם, הם חייבים לתקן את רגשותיו. אם התוכנית השתבשה, כל עולמם מתערער. הם מנסים להחזיק את מה שמעולם לא היה בידיהם.

ויש אנשים שסובלים מן הטעות ההפוכה. הם מוותרים גם על מה שכן בידיהם.

אולי חיים בריאים מתחילים ביכולת להפריד בין השניים.

מה איננו בשליטתי? מה כן באחריותי?

אינני שולט במה שאדם אחר חושב עלי. אבל אני אחראי לאופן שבו אני מתנהג כלפיו. אינני שולט בתוצאה של כל מאמץ. אבל אני אחראי אם התכוננתי כראוי. אינני שולט במה שהיה בילדותי. אבל אני אחראי לשאלה אם אתן לילדות הזאת לקבוע כל תגובה שלי גם בגיל חמישים.

זו אינה שאלה פילוסופית בלבד. זו דרך מעשית להסתכל על כל קושי.

בכל פעם שאנחנו אומרים "אין לי מה לעשות", כדאי לעצור ולפרק את המשפט. מה באמת אינני יכול לשנות? ומהו החלק הקטן שכן נמצא בתחום ההשפעה שלי?

לפעמים התשובה תהיה קטנה באופן מאכזב.

אולי אני לא יכול לשנות את כל הארגון, אבל אני יכול לשנות את היחס שלי לעובד אחד. אני לא יכול לפתור את כל המצב הכלכלי, אבל אני יכול לפתוח היום את דפי החשבון במקום להמשיך לפחד מהם. אני לא יכול לגרום לילד לדבר, אבל אני יכול ליצור מקום שבו יהיה לו בטוח יותר לדבר. אני לא יכול למחוק את מה שעשיתי, אבל אני יכול להחליט כיצד אתנהג בפעם הבאה.

אנחנו מזלזלים בבחירות קטנות מפני שהן אינן נותנות לנו תחושת שליטה גדולה. אבל לפעמים דווקא שם נמצאת החירות האמיתית.

הגמרא במסכת מכות (דף י ע"ב) אומרת: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו." חז"ל אינם אומרים שאדם מקבל מיד כל תוצאה שהוא רוצה. הם מדברים על דרך. הרצון והבחירה יוצרים כיוון, והכיוון משנה בהדרגה את המקום שאליו אדם מגיע.

אולי זו אחת השאלות החשובות ביותר שאפשר לשאול לקראת ראש השנה: באילו מקומות בחיי הפסקתי לבחור מפני שהשתכנעתי שאין טעם?

איפה אני אומר "זה האופי שלי" במקום לבדוק אם מדובר בהרגל?

איפה אני אומר "אין לי זמן" במקום להודות שאני בוחר שוב ושוב להקדיש את הזמן לדברים אחרים?

איפה אני אומר "הוא גורם לי לכעוס" במקום להכיר בכך שאדם אחר יכול להכעיס אותי, אבל התגובה שלי עדיין דורשת עבודה שלי?

ואיפה אני נושא על כתפיי אחריות על דברים שאינם שלי בכלל, ואז נשאר בלי כוח לקחת אחריות דווקא על הדברים שכן נמצאים בידי?

התורה אומרת: "החיים והמות נתתי לפניך."

היא אינה אומרת שנתתי בידך את העולם כולו.

היא אומרת שנתתי לפניך דרך.

ואולי זו אחת המתנות הגדולות שאדם יכול להעניק לעצמו: להפסיק למדוד את כוחו לפי הדברים שאינו מסוגל לשלוט בהם, ולהתחיל לזהות את המקום הקטן שבו עדיין יש לו בחירה.

לפעמים אנחנו מחכים שהמציאות תשתנה כדי שנוכל להתחיל לחיות אחרת.

אבל ייתכן שהסדר הפוך.

אולי החיים מתחילים להשתנות ברגע שבו אדם מפסיק לשאול רק "למה זה קורה לי?" ומוסיף שאלה אחת קטנה אך מכריעה: "בתוך כל מה שאינני יכול לבחור, מה אני כן יכול לבחור עכשיו?"

לא תמיד התשובה תשנה מיד את המציאות.

אבל היא יכולה לשנות מיד את המקום שממנו אנחנו עומדים מולה.

ולפעמים זהו הצעד הראשון שממנו מתחיל להשתנות הכול.

למה אנחנו מחפשים ודאות לפני שאנחנו מוכנים לבחור?

יש החלטות שאנחנו דוחים לא מפני שאיננו יודעים מה אנחנו רוצים, אלא מפני שאנחנו רוצים לדעת מראש איך הסיפור ייגמר. אדם שוקל לעבור עבודה, אבל רוצה להיות בטוח שלא יתחרט. זוג צעיר מתלבט אם לקנות דירה, אבל רוצה לדעת מה יקרה למחירים בעוד שלוש שנים. אדם מקבל הצעה לתפקיד חדש, אבל מבקש לדעת אם יצליח בו. הורים צריכים לבחור מסגרת לילד ומחפשים את המקום שיבטיח שלא טעו. אדם עומד לפני שיחה קשה, אבל רוצה לדעת שהשיחה לא תפגע בקשר. אפילו בהחלטות רוחניות אנחנו רוצים לפעמים ערבות: אם אקבל על עצמי שינוי, האם באמת אצליח להתמיד בו?

הבקשה הזאת נשמעת הגיונית מאוד. מי רוצה לטעות בהחלטה חשובה? מי רוצה להביט לאחור בעוד חמש שנים ולומר לעצמו: אילו רק הייתי יודע?

אבל כאן מסתתרת מלכודת. החיים כמעט אף פעם אינם נותנים לנו את המידע שאנחנו מבקשים לפני ההחלטה. חלק מן המידע ייווצר רק אחרי שנבחר. ולכן מי שמוכן לבחור רק כאשר התוצאה מובטחת עלול למצוא את עצמו ממתין לוודאות שאינה קיימת.

בסופה של פרשת נצבים אומר משה רבנו: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, יט).

התורה אינה אומרת לאדם: "והיית בטוח". היא אומרת: "ובחרת."

המילה הזאת מחייבת התבוננות. אם הכול היה ידוע מראש, האם זו בכלל הייתה בחירה? אילו בכל צומת בחיים הייתה עומדת לפנינו מפה שמראה בדיוק לאן מובילה כל דרך, כמה נרוויח, כמה נפסיד, כמה נשמח ועל מה נתחרט, היינו זקוקים בעיקר ליכולת חישוב. בחירה מתחילה דווקא במקום שבו יש לנו מספיק אמת כדי לקבל החלטה, אבל לא מספיק מידע כדי לבטל לחלוטין את אי הוודאות.

רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, יט) מבאר שהקב"ה מציג לפני האדם את הברכה והקללה ומורה לו לבחור בחיים. כלומר, התורה נותנת לאדם כיוון מוסרי, תכלית וערכים שעל פיהם הוא אמור לבחור. היא אינה נותנת לו נבואה פרטית על כל פרט בעתיד.

וזה הבדל עצום. אנחנו רוצים לדעת מה יקרה. התורה מלמדת אותנו קודם כול לברר מה נכון לעשות.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה הלכה א) כותב: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו." בהמשך אותו פרק הוא מבסס את אחריות האדם על עצם היכולת לבחור. הבחירה איננה תקלה בעולם שנוצרה מפני שאיננו יודעים את העתיד. היא חלק מן האופן שבו הקב"ה ברא את האדם כאדם אחראי.

אבל כאן מתעוררת שאלה אקטואלית מאוד: האם עודף מידע באמת מקל עלינו לבחור?

לכאורה כן. אנחנו חיים בתקופה שבה לפני קניית מכשיר קטן אפשר לקרוא מאות ביקורות. לפני הזמנת מלון אפשר לראות אלפי דירוגים. לפני בחירת מקצוע אפשר להשוות משכורות, מסלולים וסיכויי תעסוקה. לפני טיפול אפשר לקרוא מחקרים וחוות דעת. היינו מצפים שככל שיש יותר מידע, ההחלטות יהיו קלות יותר.

ובפועל קורה לעיתים ההפך.

עוד אפשרות יוצרת עוד השוואה. עוד ביקורת מעלה עוד ספק. עוד מומחה מציג עוד סיכון. אנחנו מגיעים לרגע שבו איננו מחפשים עוד מידע כדי לקבל החלטה טובה יותר, אלא כדי להשיג דבר שהמידע לעולם לא יוכל לתת לנו: ביטחון שלא נתחרט.

הפסיכולוג Barry Schwartz עסק בתופעה שכינה Paradox of Choice, פרדוקס הבחירה. ריבוי אפשרויות יכול להעניק חופש, אבל כאשר האפשרויות נעשות רבות מאוד הוא עלול גם להגביר השוואה, ציפיות, ספק וחרטה. האדם