למה אנחנו מחפשים ודאות לפני שאנחנו מוכנים לבחור?

קבלת החלטות תחת אי ודאות; עודף אפשרויות; פחד מחרטה והטיית החוכמה שלאחר מעשה

אבל היא יכולה לשנות מיד את המקום שממנו אנחנו עומדים מולה.

ולפעמים זהו הצעד הראשון שממנו מתחיל להשתנות הכול.

למה אנחנו מחפשים ודאות לפני שאנחנו מוכנים לבחור?

יש החלטות שאנחנו דוחים לא מפני שאיננו יודעים מה אנחנו רוצים, אלא מפני שאנחנו רוצים לדעת מראש איך הסיפור ייגמר. אדם שוקל לעבור עבודה, אבל רוצה להיות בטוח שלא יתחרט. זוג צעיר מתלבט אם לקנות דירה, אבל רוצה לדעת מה יקרה למחירים בעוד שלוש שנים. אדם מקבל הצעה לתפקיד חדש, אבל מבקש לדעת אם יצליח בו. הורים צריכים לבחור מסגרת לילד ומחפשים את המקום שיבטיח שלא טעו. אדם עומד לפני שיחה קשה, אבל רוצה לדעת שהשיחה לא תפגע בקשר. אפילו בהחלטות רוחניות אנחנו רוצים לפעמים ערבות: אם אקבל על עצמי שינוי, האם באמת אצליח להתמיד בו?

הבקשה הזאת נשמעת הגיונית מאוד. מי רוצה לטעות בהחלטה חשובה? מי רוצה להביט לאחור בעוד חמש שנים ולומר לעצמו: אילו רק הייתי יודע?

אבל כאן מסתתרת מלכודת. החיים כמעט אף פעם אינם נותנים לנו את המידע שאנחנו מבקשים לפני ההחלטה. חלק מן המידע ייווצר רק אחרי שנבחר. ולכן מי שמוכן לבחור רק כאשר התוצאה מובטחת עלול למצוא את עצמו ממתין לוודאות שאינה קיימת.

בסופה של פרשת נצבים אומר משה רבנו: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, יט).

התורה אינה אומרת לאדם: "והיית בטוח". היא אומרת: "ובחרת."

המילה הזאת מחייבת התבוננות. אם הכול היה ידוע מראש, האם זו בכלל הייתה בחירה? אילו בכל צומת בחיים הייתה עומדת לפנינו מפה שמראה בדיוק לאן מובילה כל דרך, כמה נרוויח, כמה נפסיד, כמה נשמח ועל מה נתחרט, היינו זקוקים בעיקר ליכולת חישוב. בחירה מתחילה דווקא במקום שבו יש לנו מספיק אמת כדי לקבל החלטה, אבל לא מספיק מידע כדי לבטל לחלוטין את אי הוודאות.

רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, יט) מבאר שהקב"ה מציג לפני האדם את הברכה והקללה ומורה לו לבחור בחיים. כלומר, התורה נותנת לאדם כיוון מוסרי, תכלית וערכים שעל פיהם הוא אמור לבחור. היא אינה נותנת לו נבואה פרטית על כל פרט בעתיד.

וזה הבדל עצום. אנחנו רוצים לדעת מה יקרה. התורה מלמדת אותנו קודם כול לברר מה נכון לעשות.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה הלכה א) כותב: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו." בהמשך אותו פרק הוא מבסס את אחריות האדם על עצם היכולת לבחור. הבחירה איננה תקלה בעולם שנוצרה מפני שאיננו יודעים את העתיד. היא חלק מן האופן שבו הקב"ה ברא את האדם כאדם אחראי.

אבל כאן מתעוררת שאלה אקטואלית מאוד: האם עודף מידע באמת מקל עלינו לבחור?

לכאורה כן. אנחנו חיים בתקופה שבה לפני קניית מכשיר קטן אפשר לקרוא מאות ביקורות. לפני הזמנת מלון אפשר לראות אלפי דירוגים. לפני בחירת מקצוע אפשר להשוות משכורות, מסלולים וסיכויי תעסוקה. לפני טיפול אפשר לקרוא מחקרים וחוות דעת. היינו מצפים שככל שיש יותר מידע, ההחלטות יהיו קלות יותר.

ובפועל קורה לעיתים ההפך.

עוד אפשרות יוצרת עוד השוואה. עוד ביקורת מעלה עוד ספק. עוד מומחה מציג עוד סיכון. אנחנו מגיעים לרגע שבו איננו מחפשים עוד מידע כדי לקבל החלטה טובה יותר, אלא כדי להשיג דבר שהמידע לעולם לא יוכל לתת לנו: ביטחון שלא נתחרט.

הפסיכולוג Barry Schwartz עסק בתופעה שכינה Paradox of Choice, פרדוקס הבחירה. ריבוי אפשרויות יכול להעניק חופש, אבל כאשר האפשרויות נעשות רבות מאוד הוא עלול גם להגביר השוואה, ציפיות, ספק וחרטה. האדם

אינו שואל עוד רק אם האפשרות שבחר טובה. הוא ממשיך לדמיין את כל האפשרויות שלא בחר ולשאול אם אולי אחת מהן הייתה טובה יותר.

וכאן מתרחש דבר מעניין. לפעמים דווקא אחרי שקיבלנו החלטה טובה אנחנו מקלקלים לעצמנו את היכולת לחיות איתה, מפני שאנחנו ממשיכים לקבל אותה מחדש בכל יום.

בחרנו עבודה, אבל ממשיכים לבדוק מודעות דרושים. קנינו מוצר, אבל ממשיכים להשוות מחירים. בחרנו מסלול, אבל ממשיכים לדמיין את החיים שהיו לנו במסלול האחר. קיבלנו החלטה, אבל הנפש מסרבת לסגור את הוועדה.

אולי חלק מן הבגרות איננו רק לדעת כיצד לבחור, אלא לדעת מתי להפסיק לבחור.

חז"ל אומרים בפרקי אבות (פרק א משנה טז): "עשה לך רב והסתלק מן הספק." אין הכוונה שכל ספק בחיים נפתר באמצעות תשובה פשוטה. אבל חז"ל מכירים במחיר של חיים בתוך ספק מתמשך. יש זמן לברר, לשאול, להתייעץ ולבדוק. ויש רגע שבו הבירור עצמו עלול להפוך לדרך להימנע מן ההכרעה.

איך יודעים שהגענו לרגע הזה?

אולי כאשר השאלה שלנו כבר אינה "איזה מידע עדיין חסר לי?", אלא "מי יכול להבטיח לי שלא אטעה?"

והתשובה היא: איש.

זו אמת קשה, אבל גם משחררת.

לא כל החלטה שלא הצליחה הייתה החלטה שגויה. אנחנו נוטים לשפוט החלטות לפי התוצאה, אבל בזמן הבחירה התוצאה עדיין לא הייתה קיימת. אדם יכול לקבל החלטה אחראית על סמך הנתונים שהיו בידו, ובכל זאת המציאות תתפתח אחרת. ולהפך, אדם יכול לקבל החלטה פזיזה ולזכות במקרה בתוצאה טובה.

ההבחנה הזאת חשובה מאוד. אם אנחנו מאמינים שהחלטה נכונה חייבת תמיד לייצר תוצאה טובה, כל תוצאה קשה תהפוך מיד לכתב אישום נגד עצמנו: טעיתי. הייתי צריך לדעת. איך לא ראיתי?

אבל האם באמת היית יכול לדעת?

ספר קהלת אומר: "כי לא ידע האדם את עתו" (קהלת ט, יב), ובמקום אחר: "כאשר אינך יודע מה דרך הרוח... ככה לא תדע את מעשה האלוקים אשר יעשה את הכל" (קהלת יא, ה). חוסר הידיעה איננו חריגה זמנית שנפתור כאשר נהיה חכמים מספיק. הוא חלק מן המצב האנושי.

ובכל זאת אנחנו נדרשים לפעול.

החוקר Daniel Kahneman ועמיתיו הראו לאורך שנים עד כמה בני אדם נוטים לטעויות שיפוט, ועד כמה לאחר שהתוצאה כבר ידועה לנו אנחנו מתקשים לזכור עד כמה היא לא הייתה מובנת מאליה מראש. התופעה מוכרת בשם Hindsight Bias, הטיית החוכמה שלאחר מעשה. אחרי שאירוע התרחש, הוא מתחיל להיראות לנו צפוי יותר מכפי שהיה באמת.

כולנו מכירים את זה. אחרי שעסק נכשל, כולם יודעים להסביר מדוע היה ברור שייכשל. אחרי שמערכת יחסים הסתיימה, פתאום כל הסימנים נראים מובנים. אחרי שהשוק עלה או ירד, מופיעים אנשים שמסבירים מדוע היה ברור שזה מה שיקרה.

אבל לפני האירוע התמונה הייתה הרבה פחות ברורה.

הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מפנים את אותה חוכמה שלאחר מעשה כלפי עצמנו. "הייתי צריך לדעת." "איך לא ראיתי?" "איזה טיפש הייתי."

לפעמים אכן התעלמנו מסימנים והיינו צריכים לבחור אחרת. חשבון נפש אמיתי דורש להודות גם בכך. אבל לפעמים אנחנו מענישים את האדם שהיינו אז באמצעות מידע שקיבלנו רק אחר כך.

זו אינה למידה. זו אכזריות כלפי עצמנו.

למידה בריאה שואלת: האם על פי מה שידעתי אז בדקתי מספיק? האם התייעצתי? האם התעלמתי מעובדה מפני שלא התאימה למה שרציתי? האם פחד ניהל אותי? האם פעלתי לפי הערכים שלי? ומה אוכל לעשות טוב יותר בפעם הבאה?

אלה שאלות שמפתחות חכמה.

השאלה "למה לא ידעתי את העתיד?" אינה מפתחת דבר.

יש תחום שלם בפסיכולוגיה שעוסק ב-Intolerance of Uncertainty, קושי לשאת אי ודאות. אצל אנשים מסוימים עצם העובדה שאין תשובה סופית מייצרת מתח גדול. הם בודקים שוב, שואלים שוב, מחפשים עוד אישור ומנסים לחשוב על כל תרחיש אפשרי. המטרה כבר אינה לקבל החלטה מושכלת, אלא להעלים את תחושת אי הוודאות.

אבל יש בעיה: אי אפשר לפתור רגש באמצעות אינסוף מידע כאשר מקור הרגש הוא העובדה שהעתיד עדיין לא קרה.

וזו תובנה עמוקה לחיים. לפעמים אנחנו חושבים שחסר לנו מידע, כאשר מה שחסר לנו באמת הוא היכולת לשאת את העובדה שאין לנו מידע מלא.

זה נכון במיוחד בהורות. כמה הורים היו רוצים לדעת מראש אם ההחלטה שקיבלו ביחס לילד היא הנכונה. האם ללחוץ או להרפות? להעביר מסגרת או להישאר? להתערב או לתת לו להתמודד? אפשר וצריך להתייעץ ולברר. אבל בסופו של דבר הורות מתקיימת בעולם שבו אין לנו אפשרות לראות את הילד בעוד עשרים שנה ולחזור עם התשובה.

זה נכון בזוגיות. אדם יכול לבדוק התאמה, לדבר, להתייעץ ולברר מידות וערכים. אבל אין בדיקה שיכולה להראות לו סרט של שלושים השנים הבאות.

זה נכון בקריירה. אפשר ללמוד על המקצוע ועל השוק, אבל אי אפשר לדעת מי נהיה בתוך התפקיד בעוד חמש שנים.

אז מה עושים?

אולי כאן התורה מציעה שינוי של השאלה. במקום לשאול רק "איזו בחירה מבטיחה לי את העתיד הטוב ביותר?", היא מזמינה אותנו לשאול: איזו בחירה מבטאת בצורה הנכונה ביותר את הערכים שעל פיהם אני רוצה לחיות?

הפסוק אינו אומר רק "ובחרת". הוא אומר "ובחרת בחיים".

יש מצפן.

אין מפה מלאה.

וזה הבדל קריטי.

אדם אינו נדרש ללכת בעולם בעיניים עצומות. התורה עצמה מלאה בציווי להתייעץ, ללמוד, לבדוק ולהפעיל שיקול דעת. שלמה המלך אומר: "ותשועה ברוב יועץ" (משלי יא, יד). במקום אחר נאמר: "מחשבות בעצה תכון" (משלי כ, יח). בירור הוא מעלה.

אבל בירור איננו ניסיון להפוך את עצמנו לנביאים.

יש שלב שבו צריך להפסיק לאסוף נתונים ולהתחיל לחיות.

אולי משום כך התורה משתמשת בפועל כל כך אקטיבי: "ובחרת." בחירה דורשת מן האדם להסכים לכך שמשהו יישאר מאחור. כל "כן" אמיתי כולל גם "לא". מי שבוחר דרך אחת מוותר על האפשרות לחיות בו זמנית את כל הדרכים האחרות.

וזה אולי מה שמפחיד אותנו יותר מאי הוודאות עצמה.

אנחנו רוצים לבחור בלי לוותר.

לקבל את התפקיד החדש אבל להשאיר את החיים הישנים בדיוק כפי שהיו. להתחייב לזוגיות אבל לשמור בראש את כל האפשרויות פתוחות. לבחור מקצוע אבל לא לוותר על האפשרות שאולי מקצוע אחר היה הופך אותנו למאושרים יותר. לקבל החלטה אבל להשאיר דלת נפשית פתוחה כדי שנוכל לחזור בכל רגע.

אלא שחיים שאינם מוכנים לוותר על שום אפשרות עלולים בסופו של דבר לא לבחור באמת בשום דבר.

חז"ל אומרים במדרש קהלת רבה על הפסוק "מי יודע החכם יהיה או סכל" את מגבלתו של האדם ביחס למה שיתרחש לאחריו. יש דברים שהקב"ה פשוט לא מסר לנו לדעת. ובכל זאת הוא מסר לנו דבר אחר: את האחריות לפעול נכון בתוך מה שאנחנו כן יודעים.

אולי זו משמעות נוספת של "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח).

יש נסתרות.

ויש נגלות.

אחת הטעויות שלנו היא שאנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בניסיון לפתור את הנסתרות, עד שאנחנו מזניחים את הנגלות.

מה יהיה בעוד חמש שנים? נסתר.

האם אני פועל ביושר היום? נגלה.

האם הבחירה תצליח? נסתר.

האם בדקתי אותה ברצינות ולא ברחתי מעובדות שלא התאימו לי? נגלה.

האם לעולם לא אתחרט? נסתר.

האם אני בוחר מתוך הערכים שלי או מתוך פחד? זו כבר שאלה שאפשר להתחיל לברר היום.

ייתכן שזו אחת המתנות הגדולות של האמונה. לא הבטחה שהאדם ידע מה יקרה, אלא האפשרות לחיות חיים משמעותיים גם בלי לדעת.

אמונה איננה ידיעת העתיד.

היא היכולת לעשות את הדבר הנכון בהווה גם כאשר העתיד עדיין סגור.

ולקראת ראש השנה השאלה הזאת נעשית חדה במיוחד. אנחנו עומדים בתחילתה של שנה שאין לנו מושג מה היא תביא. לפני שנה לא ידענו את כל מה שיקרה בשנה שעברה, וגם השנה איננו יודעים.

אבל אולי איננו צריכים לדעת הכול כדי להתחיל.

יש החלטה שאנחנו דוחים כבר חודשים מפני שאנחנו מחכים לביטחון מוחלט? יש שיחה שאיננו מקיימים מפני שאיננו יודעים כיצד הצד השני יגיב? יש דרך שאנחנו יודעים שהיא נכונה לנו, אבל ממשיכים לחפש עוד אישור כדי שלא נצטרך לקחת אחריות על הבחירה? האם אנחנו באמת עדיין מבררים, או שכבר מזמן סיימנו לברר ורק מפחדים להכריע?

ואולי השאלה החשובה מכולן היא: מה הייתי בוחר אילו הייתי מפסיק לדרוש מן הבחירה להבטיח לי שלעולם לא אתחרט?

התורה אינה מבטיחה לנו חיים ללא טעויות.

היא נותנת לנו ערכים, מצוות, שכל, עצה, ניסיון ואנשים שאפשר להתייעץ איתם. ואז, בנקודה מסוימת, היא מחזירה את האחריות אלינו ואומרת: "ובחרת."

יש החלטות שבהן צריך להמשיך לבדוק. יש החלטות שבהן צריך להתייעץ יותר. אבל יש רגעים שבהם עוד בדיקה איננה חכמה, אלא פחד שמתחפש לזהירות.

אולי בגרות איננה להגיע למצב שבו אנחנו יודעים בוודאות שלא נטעה.

בגרות היא ללמוד לברר ברצינות, להקשיב, להתייעץ, להתפלל, לבדוק את המניעים שלנו, ואז לקבל החלטה גם בלי לקבל מן העתיד תעודת אחריות.

כי מי שמחכה לראות את כל הדרך לפני שהוא עושה את הצעד הראשון, עלול להישאר כל חייו במקום שבו הדרך מתחילה.

והתורה, דווקא במקום שבו העתיד עדיין נסתר, אינה אומרת לנו לדעת הכול.

היא אומרת לנו לבחור בחיים.