למה אפשר להיות בתוך הסוכה ועדיין להישאר בחוץ?

אפשר להיות במקום הנכון, עם האנשים הנכונים, ובכל זאת לא להיות נוכחים באמת. דין הישן תחת המיטה בסוכה מזמין אותנו לבדוק אילו תקרות פרטיות מפרידות בין הגוף שכבר הגיע לבין הלב שנשאר בחוץ.

למה אפשר להיות בתוך הסוכה ועדיין להישאר בחוץ? אפשר לשבת שעה שלמה עם המשפחה ולא להיות באמת איתה. אפשר להשתתף בשיחה, להנהן ואפילו לענות, ובאותו זמן הראש נמצא בעבודה. אפשר להגיע לבית הכנסת, לפתוח סידור, לעמוד עם כולם ובסוף לגלות שכמעט לא פגשנו את התפילה. אפשר גם להיכנס לסוכה, להיות מוקפים בדפנות, להריח את הסכך ולישון בה כל הלילה, ובכל זאת מבחינה הלכתית לא להיות באמת תחת הסוכה. המשנה פותחת את הפרק השני במסכת סוכה בדין מפתיע: "הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו" (סוכה ב, א). הוא הרי נמצא בתוך הסוכה, אז מה חסר לו? המשנה מספרת שם על טבי, עבדו של רבן גמליאל, שהיה תלמיד חכם וישן מתחת למיטה. רבן גמליאל הסביר לזקנים שטבי יודע שעבדים פטורים מן הסוכה, ולכן הוא מרשה לעצמו לישון שם, וחכמים למדו מן המעשה שהישן תחת המיטה אינו יוצא ידי חובתו (סוכה דף כ ע"ב). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מסביר שהדין אמור במיטה הגבוהה עשרה טפחים, מפני שהיא יוצרת חלל משמעותי בפני עצמו, מעין סוכה בתוך סוכה (פירוש המשנה, סוכה ב, א). נמצא שאדם יכול להיות מוקף בסוכה מכל צדדיו, ובכל זאת דבר אחד שהוא הכניס בינו לבין הסכך יוצר עבורו מרחב נפרד. וזה נעשה מעניין עוד יותר כשמשווים זאת למה שחז"ל דורשים מן הסוכה כולה. התורה אומרת "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב), וחז"ל דורשים "תשבו כעין תדורו": כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי, מעלה לסוכה את כליו ומצעותיו הנאים, אוכל, שותה ומטייל בה (סוכה דף כח ע"ב). התורה אינה רוצה ביקור קצר בסוכה אלא העברה של החיים לתוכה. הרמב"ם פוסק שאדם צריך לאכול, לשתות ולדור בסוכה כל שבעת הימים כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ו, ה). הסוכה אינה תפאורה למצווה; היא אמורה להפוך למקום שבו האדם נמצא באמת. אבל כאן מתגלה פרדוקס מרתק. אפשר להעביר לסוכה את המיטה, את האוכל ואת הגוף, ועדיין ליצור בתוך הסוכה "חדר" פרטי שמנתק אותנו ממנה. ההלכה עוסקת כמובן במחיצה ממשית ובדיני אוהל, ואין להפוך אותה למשל פסיכולוגי כאילו זו כוונתה ההלכתית. אבל התמונה שהיא מציבה מולנו חזקה מכדי להתעלם ממנה: לא תמיד העובדה שהגעתי למקום פירושה שאני באמת נמצא בו. לפעמים אנחנו מביאים איתנו לכל מקום תקרה פרטית שמונעת מן המקום להגיע אלינו. הנביא ישעיהו מתאר מצב דומה בעולם הרוחני: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (ישעיהו כט, יג). הפה קרוב והלב רחוק. דוד המלך מבקש בדיוק את ההפך: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי... לחזות בנעם ה'" (תהלים כז, ד). הוא אינו מבקש רק להיכנס לבית ה', אלא להיות מסוגל "לחזות", לפגוש ולהיות נוכח במה שיש שם. גם קריאת שמע אינה מסתפקת בכך שהמילים נאמרות, אלא מצווה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו). יש מרחק גדול בין דבר שנמצא ליד האדם לבין דבר שנכנס אליו. הפסיכולוגיה מכירה היטב את המרחק הזה. מחקרים על Mind-Wandering מראים שחלק משמעותי מן הזמן התודעה שלנו נודדת מן הפעילות שבה אנחנו עוסקים אל מחשבות אחרות. מחקר ידוע של Matthew Killingsworth ו-Daniel Gilbert מצא שאנשים דיווחו על נדידת מחשבות בחלק גדול מדגימות חיי היום-יום, ושמצבים כאלה היו קשורים בממוצע לרמות נמוכות יותר של אושר. Sophie Leroy חקרה תופעה אחרת בשם Attention Residue: כאשר אנחנו עוברים ממשימה למשימה, חלק מן הקשב נשאר דבוק במשימה הקודמת. הגוף כבר עבר למקום הבא, אבל חלק מן הראש עדיין נמצא במקום שממנו יצאנו. וזה בדיוק מה שקורה פעמים רבות בחיים. אבא מגיע הביתה בשבע בערב, אבל הישיבה של ארבע אחר הצהריים עדיין נמצאת איתו ליד השולחן. אישה יוצאת לחופשה עם המשפחה, אבל המשרד נוסע איתה בכיס. בן זוג מקשיב לסיפור שמספרים לו, אבל תוך כדי כבר מכין בראש את התשובה שלו. ילד מדבר עם הוריו והם אפילו מביטים בו, אבל כל צליל מן הטלפון מצליח לקבל מהם תשומת לב מהר יותר ממנו. הבעיה אינה רק כמה שעות אנחנו נותנים לאנשים שאנחנו אוהבים; השאלה היא כמה מעצמנו מגיע איתנו לתוך השעות האלה. אולי משום כך התורה אינה אומרת רק להיכנס לסוכה אלא לדור בה. מגורים הם נוכחות. אדם אינו אמור להשאיר את עצמו בחוץ ולהכניס פנימה רק את הגוף. חז"ל אף אמרו שבסוכה האדם אוכל, שותה, מטייל ומשנן, כלומר מכניס לתוכה את סדר החיים הרגיל שלו (סוכה דף כח ע"ב). דווקא הבית הזמני מלמד שהמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו ראוי לקבל מאיתנו נוכחות מלאה, גם אם בעוד שעה נקום ונלך ממנו. והמבחן הזה אינו נוגע רק למשפחה. אדם יכול ללמוד דף גמרא כאשר בראשו כבר מתנהל הוויכוח הבא. הוא יכול לומר ברכה ולגלות בסופה שאינו זוכר את תחילתה. הוא יכול לבקר הורה מבוגר ובאותה שעה לענות לעשר הודעות, ואחר כך לומר לעצמו שביקר אותו שעה שלמה. לפעמים אנחנו סופרים נוכחות באמצעות דקות, בעוד שהאדם שמולנו חווה אותה באמצעות תשומת לב. אפשר לתת למישהו שעה ולהעניק לו רק שלוש דקות מתוכה. הסוכה מציבה מולנו אפוא שאלה שאינה נוחה: מהי המיטה שמתחתיה אנחנו ישנים? מהו הדבר שאנחנו מכניסים בינינו לבין המקום שבו אנחנו נמצאים? אצל אחד זו עבודה שאינה מסתיימת כשהוא יוצא מהמשרד, אצל אחר זו חרדה שמריצה בראש עשרה תרחישים עתידיים, אצל שלישי זה הטלפון, ואצל רביעי זו אפילו הצלחה קודמת שהוא ממשיך לחיות בתוכה ואינו מצליח לפגוש את מה שקורה עכשיו. לא כל "תקרה" נראית לעין, אבל היא יכולה להיות יעילה מאוד בהפרדה. יש כאן גם נקודה מעשית שאינה דורשת מאיתנו להפוך לנזירים של קשב. המטרה איננה להיות מרוכזים בכל רגע בחיים, דבר שאינו אפשרי. המטרה היא לזהות את המקומות שאמרנו שהם חשובים לנו ולבדוק אם אנחנו באמת מגיעים אליהם. אם ארוחת הערב המשפחתית חשובה, אפשר ליצור בה עשרים דקות שבהן הטלפון אינו על השולחן. אם ביקור אצל הורה חשוב, אפשר להחליט שלא מנהלים ממנו במקביל את המשרד. אם התפילה חשובה, אפשר לבחור ברכה אחת ביום שבה איננו ממהרים אל המשפט הבא לפני שסיימנו את הנוכחי. נוכחות אינה תחושה שמחכים לה; לעיתים צריך לבנות עבורה תנאים. אולי זה אחד הדברים המפתיעים שטבי מלמד אותנו מתוך הסוכה. אפשר להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, מוקף בכל מה שצריך, ובכל זאת להכניס בינינו לבין המציאות שכבה נוספת שמסתירה אותה. התורה מבקשת מאיתנו במשך שבעה ימים לצאת מן הבית ולשבת תחת הסכך, אבל ייתכן שהאתגר הגדול יותר הוא לצאת גם מתחת ל"תקרות" שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום. כשניכנס השנה לסוכה, השאלה אינה רק אם הסוכה נמצאת מעל הראש שלנו. כדאי לשאול גם אם אנחנו נמצאים מתחתיה. כי לפעמים האדם אינו צריך עוד שעה עם ילדיו, עוד תפילה, עוד שיעור או עוד ערב עם בן הזוג. לפעמים כל מה שחסר הוא שהוא עצמו יגיע סוף סוף למקום שבו הגוף שלו נמצא כבר מזמן.