למה להשקיע ביופי של דבר שעומד להיעלם?

אנחנו נוטים להשקיע במה שיישאר ולדחות את מה שנראה זמני. נוי הסוכה מלמד שדווקא הידיעה שהרגע יחלוף יכולה להיות הסיבה להעניק לו עכשיו יופי, זמן ואהבה.

למה להשקיע ביופי של דבר שעומד להיעלם? יש דברים שאנחנו דוחים דווקא מפני שנדמה לנו שיהיה להם עוד זמן. לא צילמנו את סבא מספר את הסיפור המשפחתי, כי בפעם הבאה נעשה את זה. לא יצאנו עם הילד לטיול שהוא ביקש, כי כרגע העבודה לחוצה ובחודש הבא יהיה רגוע יותר. לא ישבנו לקפה עם חבר ותיק, כי הרי אפשר תמיד לקבוע. אנחנו משקיעים הרבה במה שאנחנו מאמינים שיישאר, ופחות במה שנראה זמני. ואז מגיע רגע שבו מתברר לנו שהדברים הזמניים היו לפעמים הדברים היקרים ביותר שהיו לנו. דווקא בסוכה קורה דבר מוזר. התורה מצווה אותנו לעזוב את הבית הקבוע ולגור שבעה ימים במבנה זמני: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב). חז"ל דורשים "תשבו כעין תדורו", ומוסיפים שאדם מעלה לסוכה את כליו הנאים ואת מצעותיו הנאים, אוכל, שותה ומטייל בה (סוכה דף כח ע"ב). כלומר, התורה אינה אומרת: ממילא בעוד שבוע מפרקים, אז תסתפקו בארבעה קירות וסכך. להפך, בתוך המבנה הזמני הזה חז"ל מבקשים מאיתנו ליצור חיים שיש בהם כבוד ויופי. הדבר בולט עוד יותר בדברי הברייתא: "עיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזין, שקדים, אפרסקין ורימונים... אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג" (סוכה דף י ע"א). אנשים לא הסתפקו בסוכה כשרה מבחינה טכנית; הם השקיעו בנויה. הם לקחו דבר שיודעים מראש שבעוד ימים ספורים יפורק, ותלו בו דברים יפים. מבחינה כלכלית קרה אפשר לשאול: בשביל מה? מדוע להשקיע זמן, מאמץ ויופי במבנה שתאריך הפירוק שלו כבר ידוע ביום שבונים אותו? התשובה אינה שהסוכה חשובה למרות שהיא זמנית. ייתכן שהסוכה מלמדת אותנו שזמניות אינה ההפך מחשיבות. אנחנו נוטים לחבר בין ערך לבין משך: אם דבר יחזיק שלושים שנה, כדאי להשקיע בו; אם הוא ייעלם בעוד שבוע, אולי פחות. אבל התורה מלאה בדברים שערכם אינו נמדד במשך הזמן שלהם. השבת נמשכת יום אחד ובכל זאת הנביא קורא לה "וקראת לשבת ענג, לקדוש ה' מכבד" (ישעיהו נח, יג). רש"י מפרש את "וכבדתו" בכסות נקייה ובשינוי הנהגת האדם לכבוד השבת. דווקא מפני שהזמן המקודש חולף, אנחנו מתכוננים אליו ומשקיעים בו. כך גם במצוות הידור. חז"ל דורשים מן הפסוק "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב): "התנאה לפניו במצוות; עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה" (שבת דף קלג ע"ב). שימו לב לדוגמה שחז"ל בוחרים: סוכה נאה. לא בניין שנועד לעמוד מאות שנים, אלא מבנה שעוד מעט יפורק. ההידור אומר משהו עמוק: אינני מעניק יופי רק לדברים שאני יכול לשמור. אני מעניק יופי גם לרגע שאני יודע שיעבור, מפני שהערך שלו נמצא במה שהוא עכשיו ולא במספר השנים שבהן אצליח להחזיק בו. החיים מלאים בסוכות כאלה. ילד בן ארבע שמבקש שנשב ליד המיטה שלו הוא מצב זמני. בעוד כמה שנים ייתכן שנרצה מאוד שיישב איתנו והוא יעדיף את החברים. ארוחת שבת שבה כל הילדים עדיין בבית היא מצב זמני. גם השנים שבהן אפשר להרים טלפון לאבא ולשאול אותו איך הוא היה עושה דבר מסוים אינן חוזה ללא הגבלת זמן. אנחנו יודעים את כל זה באופן שכלי, אבל מתנהגים כאילו התקופה הנוכחית היא קבע. הפסיכולוגיה חקרה תופעה מעניינת המכונה Temporal Scarcity, מצב שבו הידיעה שהזמן עם דבר מסוים מוגבל משנה את האופן שבו אנחנו מעריכים אותו. מחקרים על סיומן של תקופות מצאו שכאשר אנשים נעשים מודעים לכך שחוויה עומדת להסתיים, הם עשויים להשקיע יותר בניצול הזמן שנותר. מחקרים אחרים בתחום Savoring עוסקים ביכולת לעצור בתוך חוויה חיובית, להפנות אליה תשומת לב ולהעמיק את ההנאה והמשמעות שלה במקום לתת לה לחלוף כמעט בלי שנרגיש. אלא שבחיים אנחנו עושים לעיתים את ההפך. אנחנו ממתינים לאירועים הגדולים כדי להרגיש שהחיים מתרחשים. מחכים לחתונה, ללידה, לחופשה, לקידום, לבית החדש. בינתיים עוברים אלפי ערבים רגילים, נסיעות עם הילדים, ארוחות פשוטות, שיחות קצרות עם ההורים ורגעים שאינם נראים מספיק חשובים כדי לשמור אותם. רק בדיעבד מתברר לנו שחלק גדול מן החיים לא התרחש באירועים הגדולים. הוא התרחש דווקא באותם רגעים שלא חשבנו שכדאי לקשט. שלמה המלך אומר: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א), ובהמשך: "את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג, יא). היופי של דבר אינו מחייב שהוא יימשך לנצח; הוא יכול להיות יפה בעתו. פרח אינו חסר ערך מפני שהוא נובל. ילדות אינה פחות חשובה מפני שהיא נגמרת. תקופה טובה בחיים אינה נכשלת מפני שהגיעה לסיומה. יש דברים שכל משמעותם נמצאת בכך שהם ניתנו לנו לזמן מסוים, והשאלה אינה איך לגרום להם להישאר אלא איך לא לפספס אותם בזמן שהם כאן. גם משה רבנו, כאשר הוא מתקרב לסוף חייו, מתפלל: "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ, יב). חכמת הלב מתחילה במניין. לא מפני שצריך לחיות בפחד מן הסוף, אלא מפני שאדם שחושב שיש לו אין סוף ימים עלול לבזבז יום שלם בלי להרגיש שאיבד משהו. הידיעה שהימים ספורים אינה חייבת לייצר חרדה; היא יכולה לייצר ערך. וזה משנה גם את השאלה שאנחנו שואלים על השקעה. במקום לומר "למה להשקיע אם זה ממילא ייגמר?", אפשר לשאול: אם זה ממילא ייגמר, איך אני רוצה שזה ייראה בזמן שזה כאן? אם הילד יהיה בן שמונה רק שנה אחת, איזה אבא אני רוצה להיות בשנה הזאת? אם ההורים עדיין איתנו, איזו שיחה איננו רוצים לדחות? אם כל המשפחה נמצאת השנה סביב שולחן החג, האם אנחנו באמת יושבים איתם, או עסוקים בעיקר בהכנת החג הבא? נוי הסוכה מלמד אפוא צורת הסתכלות הפוכה מזו שאנחנו רגילים אליה. אנחנו נוטים להשקיע בדברים כדי שיישארו; הסוכה מלמדת שאפשר להשקיע בדבר דווקא מפני שהוא לא יישאר. תולים את הקישוט בידיעה שבעוד שבוע מורידים אותו. מסדרים את השולחן בידיעה שבעוד שעות יפנו אותו. מברכים על הרגע אף על פי שאי אפשר לשמור אותו. אולי זו אחת המתנות הגדולות של חג הסוכות. במשך שבעה ימים אנחנו גרים בתוך דבר שיש לו תאריך סיום, ובכל זאת מצווים לעשות אותו נאה. לא כל מה שחולף הוא שולי, ולא כל מה שנשאר הוא חשוב. לפעמים הדברים היקרים ביותר בחיים אינם הדברים שהצלחנו להחזיק בהם, אלא הדברים שידענו להעניק להם יופי, זמן ואהבה כשהם עוד היו אצלנו.