האם ההצלחה שלי בנויה מחומרים שלקחתי ממישהו אחר?

הצלחה אינה נבחנת רק בגובה שאליו הגענו, אלא גם במחיר שאחרים שילמו בדרך. סוגיית הסוכה הגזולה מבקשת מאיתנו לבדוק אם האנשים שסביבנו היו שותפים לבנייה או הפכו לחומרי הבנייה שלה.

האם ההצלחה שלי בנויה מחומרים שלקחתי ממישהו אחר? אנחנו רגילים למדוד הצלחה לפי מה שרואים בסוף: העסק גדל, התפקיד התקדם, הבית נראה מצוין, הילדים מצליחים, הקהילה מתפתחת, האדם זוכה להערכה. אבל כמעט אף פעם איננו שואלים את השאלה הקודמת: ממה בנינו את ההצלחה הזאת, ומי שילם עליה? יכול להיות אדם שמגיע לפסגה מקצועית מפוארת, אבל ילדיו שילמו בשנים שבהן כמעט לא היה בבית. יכול להיות מנהל שמציג הישגים יוצאי דופן, אבל חלק מהם נבנו מעבודתם של אנשים שמעולם לא קיבלו קרדיט. יכול להיות אדם שמוכר לכולם כדמות של חסד, בעוד האנשים הקרובים אליו מקבלים בעיקר את השאריות של הזמן והסבלנות שלו. התוצאה יכולה להיות יפה מאוד, אבל סוכות מעז לשאול גם על חומרי הבנייה. התורה אומרת על חג הסוכות: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" (דברים טז, יג). חז"ל דנים בגבולות המילה "לך", ובמסכת סוכה מופיעה סוגיה מפורטת של סוכה גזולה (סוכה דף לא ע"א). רבי אליעזר וחכמים נחלקו במקרה שאדם תקף את חברו והוציא אותו מסוכתו, והגמרא ממשיכה לדון במי שגזל עצים ובנה מהם את הסוכה. ההלכה בפרטיה מורכבת, בין השאר משום דיני קרקע, שינוי ו"תקנת השבים", ולכן אין לומר בפשטנות שכל סוכה שיש בה חומר שנגזל בהכרח פסולה בכל מצב. אבל עצם העובדה שחז"ל עוצרים בתוך חג הסוכות ושואלים למי שייכים חומרי הבנייה פותחת שאלה גדולה בהרבה: האם די בכך שבנית דבר טוב, או שגם הדרך שבה השגת את החומרים היא חלק מן החשבון? הגמרא מנסחת את העיקרון בחריפות ביחס ללולב הגזול: "מצוה הבאה בעבירה" (סוכה דף ל ע"א). רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי דורש את הפסוק "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה" (ישעיהו סא, ח), ומביא משל למלך שכל הארץ שלו ובכל זאת משלם מכס, כדי שאנשים ילמדו ממנו שלא לגזול. המסר חד: הקב"ה אינו זקוק לקרבן שלנו עד כדי כך שהדרך שבה השגנו אותו נעשית שולית. גם הנביא מלאכי מוכיח את ישראל על מי שמביאים למזבח "גזול ואת הפסח ואת החולה" (מלאכי א, יג). לא כל דבר שמגיע אל מקום קדוש נעשה קדוש בגלל היעד שאליו הגיע. דוד המלך מנסח את הסתירה הזאת במשפט קצר: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע" (תהלים ה, ה). והנביא ישעיהו מעמיד את הדברים בצורה חריפה עוד יותר כאשר הוא מתאר אנשים שמרבים בקרבנות ובתפילות, ובאותה נשימה דורש מהם: "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א, יז). התורה אינה מאפשרת לאדם לפצל את חייו לשתי מחלקות, באחת הוא עושה דברים מרשימים ובשנייה אחרים משלמים את המחיר. רבי יוחנן אף אומר בגמרא על לולב גזול שהבעיה אינה רק הבעלות הטכנית, אלא העובדה שהמצווה עצמה באה מתוך העבירה (סוכה דף ל ע"א). ופה השאלה עוברת מן הסוכה אל החיים. יש גזל שאינו מתרחש בחנות ואינו מסתיים בבית דין. לא כל שימוש לא הוגן בזמן, במאמץ או באמון של אדם אחר מוגדר מבחינה הלכתית כ"גזל", ואסור לטשטש את ההגדרות. אבל מבחינה מוסרית כדאי לשאול: האם יש הצלחות בחיים שלנו שמישהו אחר מממן בלי שבכלל הכנסנו את המחיר הזה לחשבון? אבא אומר שהוא עובד עד חצות "בשביל המשפחה", אבל ייתכן שהמשפחה הייתה מעדיפה פחות כסף ויותר אבא. מנהלת מקבלת שבחים על פרויקט מצוין, אבל מי שעבדו לילות שלמים נשארים אנונימיים. אדם נותן שעות רבות לציבור וזוכה להערכה עצומה, אבל בבית כבר למדו שלא כדאי לבקש ממנו זמן. בפסיכולוגיה הארגונית מוכרת תופעה של Moral Disengagement, מנגנונים שבאמצעותם בני אדם מצליחים לנתק זמנית בין הערכים שלהם לבין ההתנהגות שלהם. Albert Bandura הראה שאדם אינו חייב לחשוב על עצמו כמי שעושה עוול; הוא יכול לשנות את הסיפור על המעשה. הוא אומר לעצמו שזה "למען מטרה חשובה", ש"כולם עושים כך", שהנזק קטן, או שהאדם שנפגע היה צריך להסתדר. ברגע שהמטרה נתפסת כחשובה מספיק, קל יותר להפסיק לראות את מי שמשלם עליה. לצדו פועל מנגנון נוסף, Self-Justification. אנחנו מוכשרים מאוד בהסבר לעצמנו מדוע הבחירה שכבר עשינו הייתה הבחירה הנכונה. מי שעובד בלי סוף יכול לומר שכל זה למען עתיד ילדיו; מי שאינו נותן קרדיט לעובדים יכול להסביר שהוא זה שנושא באחריות; ומי שדורש מבני משפחתו לספוג את הלחץ שלו יכול לומר שהם צריכים להבין כמה קשה לו. כל אחד מן המשפטים האלה עשוי להיות נכון בחלקו, ולכן הוא גם מסוכן כל כך. התירוצים היעילים ביותר אינם שקרים מוחלטים; הם אמת חלקית שמסתירה מאיתנו אמת נוספת. התורה כבר הזהירה מפני האפשרות שמטרה קדושה תשמש הצדקה למעשה שאינו קדוש. בספר משלי נאמר: "זבח רשעים תועבת ה', ותפלת ישרים רצונו" (משלי טו, ח). ובמסכת בבא קמא מובא על מי שגזל חיטים, טחן, אפה והפריש חלה, שאין הברכה מתקנת את ראשית התהליך; חז"ל קוראים עליו את הפסוק "בוצע ברך נאץ ה'" (בבא קמא דף צד ע"א). אפשר לקחת חומר בעייתי, לעבד אותו, להשקיע בו, לתת לו צורה יפה ואפילו להכניס לתוכו מצווה, אבל היופי של התוצאה אינו מוחק אוטומטית את השאלה מאין הגיע החומר. וזו אולי אחת הבדיקות המעניינות שסוכות יכול להציע לנו. במקום לשאול רק מה בניתי השנה, אפשר לשאול ממה בניתי אותו. אם התקדמתי בעבודה, מה קרה בבית בזמן הזה? אם הפכתי לאדם שכולם יכולים לסמוך עליו, האם האנשים הקרובים אליי עדיין יכולים לסמוך עליי? אם בניתי מעמד, מי נתן לי את הקרדיט וממי אולי לקחתי אותו? אם הרווחתי יותר כסף, האם המחיר היחיד מופיע בדוח הבנק, או שיש מחיר שנרשם במקום אחר לגמרי? אין כאן קריאה לוותר על קריירה, הישגים, הנהגה או מסירות לציבור. להפך, אדם צריך לבנות. אבל הסוכה מלמדת שגם כאשר בונים דבר טוב, לא בודקים רק אם המבנה עומד; בודקים גם את החומרים שמהם הוא עשוי. לפעמים התיקון אינו להרוס את מה שבנינו אלא להחזיר למישהו את מה ששייך לו: לתת קרדיט, להחזיר זמן למשפחה, לומר תודה לאדם שנשכח, לשלם מחיר הוגן, להפסיק לקחת כמובן מאליו אדם שמחזיק עבורנו חלק גדול מן החיים. אולי לכן סוגיית הסוכה הגזולה מטרידה כל כך. אדם יכול לעמוד בתוך מבנה שנראה בדיוק כמו סוכה, עם דפנות וסכך והכול במקום, ובכל זאת חז"ל שואלים קודם למי שייכים החומרים. לפני שאנחנו מתפעלים מן הבניין, כדאי לפעמים להסתכל על הקרשים. כי בסופו של דבר, השאלה איננה רק כמה גבוה הצלחנו לבנות את החיים שלנו, אלא האם האנשים שסביבנו היו שותפים לבנייה, או שחלקם הפכו בלי ששמנו לב לחומרי הבנייה שלה.