למה צריך לעזוב בית אמיתי כדי לזכור מי באמת שומר עלינו?

אחריות מחייבת בית, חיסכון והשתדלות, אבל שום קיר אינו יכול להבטיח את החיים. היציאה לסוכה מלמדת לעשות ברצינות את כל מה שבידינו, בלי לייחס לידיים שלנו את מה שמעולם לא היה בהן.

למה צריך לעזוב בית אמיתי כדי לזכור מי באמת שומר עלינו? אנחנו משקיעים חלק עצום מן החיים בניסיון לוודא ששום דבר לא יפתיע אותנו. חוסכים כסף ליום שנצטרך, עושים ביטוחים, מתקינים מצלמות, בודקים תחזיות, מתכננים מסלולים חלופיים ושומרים גיבוי של הגיבוי. כל אלה חשובים ונכונים. האדם חייב להשתדל ולנהוג באחריות. ובכל זאת, פעם בשנה התורה מבקשת ממנו לעשות מעשה כמעט הפוך: לעזוב את המקום המוגן שבנה לעצמו ולצאת למבנה שאי אפשר אפילו לעשות לו גג אמיתי. למה דווקא בחג הסוכות התורה מערערת בכוונה את תחושת הקביעות שלנו? התורה מסבירה את המצווה במילים מפורשות: "בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מב-מג). רבי אליעזר ורבי עקיבא נחלקו מה היו אותן סוכות. רבי אליעזר אומר שהיו אלה ענני כבוד, ורבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם (סוכה דף יא ע"ב). המחלוקת עמוקה, אבל לשתי הדעות נשארת עובדה אחת משותפת: עם שלם יוצא ממצרים אל מדבר שאין בו מערכת אנושית רגילה של ביטחון. אין חומות עיר, אין שדות קבועים, אין מחסני מזון ואין מקור מים צפוי. דווקא שם נולד הזיכרון שסוכות מבקש מאיתנו לשאת לדורות. משה רבנו מזכיר לעם ישראל את התקופה הזאת לפני כניסתם לארץ: "המוליכך במדבר הגדול והנורא... המוציא לך מים מצור החלמיש, המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך" (דברים ח, טו-טז). ואז הוא מזהיר מפני מה שיקרה דווקא כאשר המדבר ייגמר: "ובתים טובים תבנה וישבת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יב-יד). מפתיע מאוד: הסכנה הרוחנית הגדולה אינה מתוארת כאשר אין בית, אלא דווקא לאחר שבונים בית טוב. לא מפני שבית הוא דבר רע, אלא מפני שקירות חזקים מסוגלים ליצור באדם תחושה שהוא כבר אינו זקוק לדבר שמעבר להם. הרשב"ם מסביר את מצוות הסוכה בכיוון חד במיוחד. דווקא בתקופת האסיף, כאשר האדם מכניס לביתו את תבואתו, היין והשמן, ובתיו מלאים כל טוב, הוא עלול להגיע למחשבה "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן מצווה התורה לצאת מן הבית ולשבת בסוכה, כדי לזכור את ימי המדבר שבהם לא היו לישראל נחלה ובתים, והקב"ה סיפק את צורכיהם (רשב"ם, ויקרא כג, מג). לפי דבריו, הסוכה אינה ניתנת לנו בזמן שאנחנו חסרי כול; היא מגיעה דווקא כשיש מה לאבד. חג האסיף הוא הרגע שבו המחסנים מלאים, ולכן הוא גם הרגע שבו האדם עלול לטעות ולחשוב שהמחסן הוא מקור הביטחון שלו. גם ספר החינוך מסביר שמצוות הסוכה נועדה להזכיר את הנסים הגדולים שנעשו לאבותינו במדבר, ומתוך זכירתם האדם מכוון את לבו לכך שהקב"ה משגיח על עמו (ספר החינוך, מצוה שכה). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מוסיף טעם אחר ומשלים: הישיבה בסוכה מזכירה לאדם את חיי המדבר ואת המעבר מן הצמצום אל המנוחה והבתים הנאים (מורה הנבוכים ג, מג). כלומר, האדם יושב בתוך הארעיות כאשר הבית הקבוע נמצא מטרים ספורים ממנו, וכך הוא מסוגל לראות את הבית מחדש: לא כדבר מובן מאליו ולא כהבטחה מוחלטת, אלא כמתנה. יש כאן הבחנה חשובה מאוד בין ביטחון לבין שליטה. ביטחון הוא הידיעה שיש לי משאבים, אנשים, אמונה ויכולת להתמודד גם כאשר אינני יודע בדיוק מה יקרה. שליטה היא הרצון להבטיח מראש מה יקרה. הפסיכולוגיה מכירה את הנטייה האנושית המכונה Illusion of Control, אשליית השליטה: בני אדם נוטים לעיתים להרגיש שיש להם השפעה על תוצאות שגם גורמים רבים שאינם בשליטתם קובעים אותן. עצם העובדה שתכננתי היטב יכולה לגרום לי להרגיש כאילו גם המציאות חתמה על התכנית. סוכות אינו מלמד אותנו להפסיק לתכנן. יהדות מעולם לא הציעה לאדם לפרק את מנעול הדלת ולומר "הקב"ה ישמור". התורה עצמה מצווה על אחריות מעשית: "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח). אמונה אינה תחליף למעקה. אדם צריך לעבוד, לחסוך, להיזהר, ללכת לרופא כשצריך ולנהל את חייו בתבונה. השאלה מתחילה כאשר אמצעי ההגנה הופכים בתודעה שלנו להבטחה שהחיים חייבים להתנהל כפי שתכננו. אנחנו מכירים את הרגע שבו האשליה הזאת נשברת. אדם בנה תכנית כלכלית לעשר שנים, והמציאות השתנתה בחודש אחד. משפחה תכננה מסלול ברור לילד, והוא בחר דרך אחרת. אדם היה בטוח במקום העבודה שלו ויום אחד הארגון השתנה. אנחנו מגלים שוב ושוב שאפשר להיות אחראיים מאוד בלי להיות בעלי הבית על העתיד. דווקא שם נוצר לעיתים פחד גדול, מפני שהאדם אינו מאבד רק תכנית; הוא מאבד את התחושה שהוא יודע מה עומד לקרות. מחקרים בתחום Intolerance of Uncertainty מצביעים על הקשר שבין קושי לשאת אי-ודאות לבין דאגה וחרדה. כאשר האדם מרגיש שהוא חייב לקבל ודאות לפני שיוכל להיות רגוע, הוא עלול להיכנס למעגל שאין לו סוף: עוד בדיקה, עוד חיפוש, עוד התייעצות, עוד ניסיון לקבל הבטחה. הבעיה היא שהחיים אינם מסוגלים לספק ודאות מלאה. אפשר להפחית סיכונים, אבל אי אפשר לבטל אותם. לכן חוסן נפשי אינו רק היכולת ליצור עולם צפוי יותר; הוא גם היכולת לחיות בצורה יציבה בתוך החלק של העולם שאינו צפוי. דוד המלך מתאר ביטחון כזה במילים: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד). הוא אינו אומר שלא ילך בגיא. הוא גם אינו מקבל הבטחה שלא יהיה צלמוות. הביטחון נמצא במקום אחר: "כי אתה עמדי". זו תפיסה שונה מאוד של הגנה. אינני בטוח מפני ששום דבר לא יכול להשתנות; אני בטוח מפני שגם אם משהו ישתנה, אינני נכנס אליו לבדי. אולי משום כך הסוכה צריכה להיות ראויה לדירה, אבל אסור לה להפוך לבית רגיל. מצד אחד, "תשבו כעין תדורו" (סוכה דף כח ע"ב): צריך לחיות בה באמת. מצד שני, הסכך עצמו חייב להיות עשוי באופן שמותיר את המבנה שונה במהותו מן הבית הקבוע. התורה אינה מבקשת מאיתנו לבחור בין אחריות לאמונה. היא מכניסה אותנו למקום שבו שתי האמיתות חיות יחד: בנה דפנות, סדר שולחן, הבא כיסאות ודאג שהסוכה תהיה כשרה, אבל אל תדמיין שהדפנות הן שמחזיקות את העולם. זו גם בדיקה מעשית מאוד. כאשר משהו בתכנית שלי משתבש, מה בדיוק נשבר בי? האם אני מיד מאבד את השקט מפני שהתוצאה כבר אינה בשליטתי? האם אני מסוגל לעשות את מה שתלוי בי ולהשאיר מקום גם למה שאינו תלוי בי? האם אני משתמש בכסף, במעמד ובתכנון ככלים, או שהפכתי אותם בלי לשים לב למקור הביטחון שלי? שלמה המלך ניסח את הגבול הזה בפסוק אחד: "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" (משלי כא, לא). הסוס צריך להיות מוכן. אין בפסוק שום שבח לצבא שהגיע לקרב בלי להתכונן. אבל אחרי שהסוס מוכן, האדם עדיין צריך לזכור שההכנה אינה התוצאה. אולי זו אחת ההגדרות המדויקות ביותר של אמונה בוגרת: לעשות ברצינות את כל מה שבידינו, בלי לייחס לידיים שלנו את מה שמעולם לא היה בידיהן. פעם בשנה אנחנו יוצאים מן הבית שבנינו ונכנסים לסוכה. הבית נשאר שם, עם הדלת, המנעול, הקירות והגג, והתורה אינה מבקשת מאיתנו לוותר עליו. היא רק מבקשת שבעה ימים שבהם נזכור מה הבית מסוגל לתת לנו ומה הוא לעולם לא יוכל להבטיח. הסוכה אינה מלמדת שהאדם אינו צריך הגנה; היא מלמדת אותו לא להתבלבל בין הדברים שמגינים עליו לבין מי שמחזיק את חייו.