למה דווקא מה שצמח צריך לדעת גם להיפרד?

צמיחה אמיתית אינה רק היכולת להכות שורשים, אלא גם היכולת להיפרד בזמן מן המקום שבו צמחנו. הסכך מלמד שאפשר להכיר טובה לשורשים, לקחת מהם כוח, ובכל זאת לבנות קומה חדשה ועצמאית.

למה דווקא מה שצמח צריך לדעת גם להיפרד? יש הורים שמקדישים עשרים שנה כדי שהילד שלהם יגדל, ואז מתקשים מאוד ברגע שבו הוא באמת גדל. יש מנהל שמכשיר עובד מצוין, אבל כשהעובד מתחיל לחשוב בעצמו הוא מרגיש מאוים. יש רב שמגדל תלמידים, אבל מתקשה כאשר תלמיד מפתח קול משלו. ויש אדם שבנה את כל הזהות שלו סביב תפקיד מסוים, וכשהגיע הזמן לעבור הלאה הוא מגלה שאינו יודע מי הוא בלעדיו. אנחנו מדברים הרבה על היכולת לצמוח, אבל הרבה פחות על יכולת אחרת, קשה לא פחות: לדעת להיפרד מן המקום שבו צמחנו. דווקא הסכך מציב את השאלה הזאת בצורה מפתיעה. המשנה קובעת כלל יסודי: "זה הכלל, כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו, וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו" (סוכה א, ד). לכאורה היינו מצפים שאם אנחנו רוצים סכך טבעי, הדבר הטוב ביותר יהיה ענפים חיים המחוברים עדיין לעץ. אלא שהמשנה קובעת גם: "הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה, ואם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן כשרה" (סוכה א, ד). דווקא הענף החי, הירוק והמחובר אינו יכול לשמש סכך כשר כל עוד הוא נשאר מחובר למקור צמיחתו. הגמרא לומדת את יסודות דין הסכך מן הפסוקים ומבררת את משמעות הביטוי "באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג), ומכאן שחומר הסכך הוא מן הפסולת של גורן ויקב, דבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה (סוכה דף יב ע"א). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, פוסק שאין מסככים אלא בדבר שגידולו מן הארץ, שנעקר מן הארץ ואינו מקבל טומאה (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ה, א). כלומר, יש כאן שילוב כמעט פרדוקסלי: הסכך חייב להיות דבר שצמח מן הארץ, אבל כדי למלא את תפקידו החדש הוא כבר אינו יכול להישאר מחובר אליה. אין הכוונה כמובן שחז"ל ביקשו ללמד באמצעות דין הסכך שיעור בפסיכולוגיה של היפרדות. זהו דין הלכתי עם מקורות והגדרות משלו. אבל התמונה שנוצרת ממנו חזקה: יש דברים שמקור הצמיחה שלהם חיוני להם, ובכל זאת מגיע שלב שבו המשך החיבור באותה צורה כבר אינו מאפשר להם למלא את תפקידם הבא. התורה עצמה מתארת כך את המעבר הראשון בחיי האדם: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" (בראשית ב, כד). הפסוק אינו אומר שהאדם מפסיק לכבד את הוריו או לאהוב אותם. להפך, מצוות כיבוד אב ואם נשארת בתוקפה. אבל כדי ליצור בית חדש נדרשת גם יכולת לעזוב צורת שייכות קודמת. אדם שאינו מסוגל בשום מובן לעזוב את הבית שממנו בא, עלול להתקשות לבנות בית שהוא באמת שלו. גם אברהם אבינו מתחיל את מסעו בציווי שמכיל בתוכו היפרדות: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). אברהם אינו מתבקש למחוק את עברו אלא לצאת ממנו. יש הבדל עצום בין אדם שאין לו שורשים לבין אדם שיש לו שורשים אבל אינו כבול אליהם. השורש אמור להזין את הצמיחה; הוא אינו אמור למנוע מן העץ לשלוח ענפים למקום חדש. התהליך הזה מופיע גם ביחסים שבין רב לתלמיד. במסכת בבא מציעא מספרת הגמרא שרבי אלעזר בן רבי שמעון נפטר, ורבי ביקש להעמיד את בנו רבי יוסי ולהמשיך את שרשרת התורה (בבא מציעא דף פה ע"א). ובמסכת סנהדרין מתוארת מערכת היחסים המורכבת שבין משה ליהושע, כאשר הקב"ה מצווה את משה: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח). רש"י מסביר "אשר רוח בו", שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. יהושע צמח כל ימיו ליד משה, אבל הרגע שבו הוא נעשה מנהיג דורש ממנו לא להיות העתק של משה אלא אדם שיש בו רוח המתאימה לשליחותו. הפסיכולוגיה ההתפתחותית משתמשת במושג Individuation, תהליך שבו אדם מפתח זהות מובחנת ועצמאית מבלי למחוק את הקשרים שמהם צמח. משפחה בריאה אינה מגדלת ילד כדי שיישאר תלוי בה לנצח; היא אמורה לתת לו מספיק ביטחון כדי שיוכל בסופו של דבר לעמוד גם מחוץ לה. זה אחד הפרדוקסים הגדולים של ההורות: הצלחה אמיתית של הורה כוללת בתוכה את הרגע שבו הילד כבר אינו זקוק לו באותה צורה שבה היה זקוק לו בעבר. ופה מתחיל הקושי. אנחנו אוהבים לראות אנשים גדלים כל עוד הצמיחה שלהם עדיין זקוקה לנו. הרבה יותר קשה כאשר הצמיחה עצמה משנה את היחסים. אבא גאה בבן שלמד מקצוע, עד שהבן מתחיל לקבל החלטות שהאב לא היה מקבל. מנהל רוצה עובדים יוזמים, עד שהעובד הטוב ביותר מבקש לפתוח עסק משלו. רב רוצה שתלמידיו יהיו תלמידי חכמים, אבל תלמיד חכם אמיתי אמור בסופו של דבר גם לשאול, לחדש ולשאת אחריות בעצמו. לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להצמיח אנשים, אבל עמוק בפנים אנחנו רוצים שהם יצמחו בלי להפסיק להיות תלויים בנו. גם האדם עצמו מתקשה להיפרד מן הדברים שהצמיחו אותו. אדם היה שלושים שנה מנהל, ופתאום הוא פורש. אישה הקדישה שנים לגידול הילדים, והבית מתרוקן. אדם היה מזוהה עם עסק מסוים, מוסד מסוים או תפקיד ציבורי, ויום אחד התפקיד נגמר. המחקר בתחום Identity Transition מראה שמעברים כאלה יכולים להיות מטלטלים דווקא מפני שאנחנו איננו מאבדים רק סדר יום; אנחנו עלולים לאבד תשובה לשאלה "מי אני". ככל שהתפקיד נעשה מרכזי יותר בזהות, כך הפרידה ממנו יכולה להרגיש כאילו האדם עצמו נחתך יחד איתו. אבל כאן הסכך מציע תמונה אחרת. הענף שנקצץ מן העץ אינו הופך לחסר ערך. בדיוק להפך: עכשיו הוא יכול למלא תפקיד שלא היה מסוגל למלא בעודו מחובר. הפרידה אינה בהכרח סוף הצמיחה; לפעמים היא התנאי לשלב הבא שלה. האדם שפורש מתפקיד אינו מוכרח להפוך ל"מישהו שהיה". הוא יכול להפוך למורה, למלווה, לסבא נוכח, לאדם שלומד דבר שמעולם לא היה לו זמן ללמוד. הילד שעוזב את הבית אינו מבטל את ההורות; הוא מאפשר לה לעבור מצורת קשר של תלות לצורת קשר חדשה בין מבוגרים. חז"ל אומרים בפרקי אבות: "אין אדם נוגע במוכן לחבירו" (יומא דף לח ע"ב), ובמקום אחר נאמר: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (אבות ד, יב). שני המקורות יחד מציבים אתגר למי שמגדל אחרים: הצלחתו של אדם שצמח לידי אינה גוזלת ממני את מקומי. הורה אינו נעשה קטן מפני שילדו כבר אינו זקוק להוראותיו בכל החלטה, ורב אינו נעשה פחות משמעותי מפני שתלמידו נעשה בעצמו בעל קול. לפעמים דווקא היכולת לשחרר מוכיחה שהקשר מילא את תפקידו. אולי זו שאלה שכדאי לקחת איתנו אל הסכך השנה. לא רק ממה אני צריך לצמוח, אלא גם ממה הגיע הזמן לצמוח הלאה. איזה תפקיד כבר נתן לי את מה שהיה צריך לתת? איזו תלות הייתה פעם נכונה והיום היא מעכבת? איזה אדם שאני אוהב אני צריך להפסיק להחזיק קרוב כל כך כדי לאפשר לו לעמוד בעצמו? ואולי יש גם ילד, תלמיד או עובד שאני עדיין שומר "מחובר לעץ" לא מפני שהוא זקוק לכך, אלא מפני שאני זקוק לכך שהוא יזדקק לי. הסכך מלמד שיעור עדין: הוא אינו יכול להיות עשוי ממשהו שמעולם לא צמח. אנחנו זקוקים לשורשים, לבית, להורים, למורים ולאנשים שהחזיקו אותנו בתחילת הדרך. אבל אותו סכך גם אינו יכול להישאר מחובר לאדמה. יש שלב שבו הכרת הטוב למקום שממנו צמחנו אינה מחייבת להישאר בו לנצח. לפעמים הדרך הטובה ביותר לכבד את מי שעזר לנו לצמוח היא לקחת את מה שקיבלנו ממנו, לעמוד על הרגליים שלנו, ולבנות באמצעותו את הקומה הבאה.