למה אפילו האתרוג המושלם אינו מספיק לבדו?

יש אנשים שיודעים תמיד להחזיק אחרים, אך מתקשים להודות שגם הם זקוקים למישהו. ארבעת המינים מלמדים שאפילו האתרוג המהודר ביותר אינו נכנס למצווה לבדו.

למה אפילו האתרוג המושלם אינו מספיק לבדו? יש אנשים שקשה להם לבקש עזרה. הם יהיו הראשונים להגיע כשמישהו אחר צריך אותם, אבל האחרונים להרים טלפון כשהם עצמם נשברים. הם מסיעים, מארגנים, משלמים, פותרים בעיות ומחזיקים משפחות שלמות, ובמשך השנים אפילו נוצרת סביבם תדמית מחמיאה: "הוא מסתדר לבד". אלא שלפעמים מאחורי העצמאות המרשימה מסתתר משפט שאיש אינו שומע: אני יודע להיות נחוץ לאחרים, אבל אינני יודע להזדקק להם. בחג הסוכות התורה מניחה בידינו ארבעה מינים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" (ויקרא כג, מ). חז"ל ראו בארבעת המינים לא רק ארבעה צמחים אלא תמונה של חברה אנושית. במדרש ויקרא רבה האתרוג, שיש בו טעם וריח, נמשל לישראל שיש בהם תורה ומעשים טובים; הלולב שיש בו טעם ואין בו ריח נמשל למי שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; ההדס למי שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה; והערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח, נמשלת למי שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ואז מגיע המשפט המפתיע: "ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו" (ויקרא רבה ל, יב). בדרך כלל אנחנו קוראים את המדרש מן הצד של הערבה: גם האדם החלש זקוק לקבוצה, גם מי שאין בו מעלות גלויות צריך להיות בפנים. אבל אפשר לקרוא אותו גם מן הצד השני. למה האתרוג צריך את הערבה? הרי לפי המשל הוא המין השלם ביותר, יש בו גם טעם וגם ריח, גם תורה וגם מעשים טובים. אם מישהו היה יכול להסתדר לבד, לכאורה זה הוא. ובכל זאת, התורה אינה נותנת לאתרוג מצווה פרטית. האתרוג המהודר ביותר בעולם, נקי מכתמים ובעל כל המעלות, עדיין אינו ארבעת המינים. חז"ל מדגישים את החיבור גם מבחינה הלכתית. רבי יהודה אומר: "לולב צריך אגד" (סוכה דף לג ע"א), ואף שלהלכה אין האגד מעכב כדעת חכמים, הגמרא אומרת שאגידתו היא משום "זה אלי ואנוהו", הידור מצווה (סוכה דף לג ע"א). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, פוסק שאם לא אגד את הלולב, ההדס והערבה עדיין יוצא ידי חובה, אך מצווה מן המובחר לאוגדם (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ז, ו). כלומר, גם במקום שבו החיבור אינו תנאי טכני המעכב את המצווה, יש ערך בעצם יצירת האגודה. הרעיון הזה מופיע בתורה הרבה לפני ארבעת המינים. כאשר יתרו רואה את משה רבנו עומד לבדו מול העם מבוקר עד ערב, הוא אומר לו: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך" (שמות יח, יז-יח). שימו לב: יתרו אינו אומר למשה שהוא אינו מוכשר. הבעיה הפוכה בדיוק. משה מסוגל לעשות כל כך הרבה, עד שהוא עלול לנסות לעשות יותר מדי לבדו. לפעמים דווקא האדם החזק זקוק שמישהו יאמר לו: העובדה שאתה מסוגל לשאת משקל אינה אומרת שאתה צריך לשאת אותו לבד. גם קהלת אומר: "טובים השנים מן האחד... כי אם יפלו האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו" (קהלת ד, ט-י). הפסוק אינו מתאר רק אדם חלש הזקוק לחזק. הוא מתאר מציאות שבה כל אדם עלול ליפול. היום אני מקים אותך, ומחר אתה מקים אותי. מערכת יחסים בריאה אינה בנויה מחזק קבוע וחלש קבוע; היא מאפשרת לשני הצדדים לעבור בין נתינה לקבלה. הפסיכולוגיה מבחינה בין Independence, עצמאות בריאה, לבין מה שמכונה לעיתים Hyper-Independence, עצמאות קיצונית שבה האדם מתקשה להסתמך על אחרים גם כאשר הדבר נכון ונחוץ. לא כל עצמאות קיצונית נובעת מאותו מקום, ואין להפוך אותה לאבחנה, אבל לעיתים היא מתפתחת מתוך ניסיון חיים שלימד את האדם שהישענות על אחרים מסוכנת או מאכזבת. הוא לומד כלל פשוט: אם לא אצטרך אף אחד, אף אחד לא יוכל לאכזב אותי. אלא שלכלל הזה יש מחיר. מחקרים רבים בתחום Social Support מצביעים על הקשר שבין קשרים תומכים לבין רווחה נפשית ויכולת התמודדות עם לחץ. התמיכה אינה פועלת רק מפני שמישהו אחר פותר לנו בעיות. עצם הידיעה שיש אדם שאפשר לפנות אליו משנה את הדרך שבה אנחנו חווים עומס. לכן היכולת לקבל עזרה אינה ההפך מחוסן; במקרים רבים היא אחד המרכיבים שלו. הבעיה היא שלאנשים חזקים קשה לפעמים במיוחד לעבור מן הצד הנותן לצד המקבל. מנהל שיודע לפתור לכולם בעיות מתקשה לומר לצוות: "אני לא יודע". אבא שהמשפחה רגילה שהוא מסדר הכול מתקשה לומר לילדיו הבוגרים שהוא צריך אותם. אדם שתמיד נותן צדקה מתקשה לקבל טובה. מי שכל חייו היה הכתובת לאחרים עלול לחוות בקשת עזרה כמעט כאובדן זהות. אם אני כבר לא זה שמחזיק את כולם, מי אני? משה רבנו עצמו נדרש ללמוד את השיעור הזה פעם נוספת. כאשר הוא אומר לקב"ה "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (במדבר יא, יד), התשובה אינה נזיפה על חולשה. הקב"ה אומר לו: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא, טז-יז). אחד המנהיגים הגדולים בתולדות ישראל אינו נעשה קטן כאשר הוא מפסיק לשאת הכול לבדו. להפך, היכולת לחלק את המשא נעשית חלק מן המנהיגות שלו. וזה מגיע למקומות קטנים מאוד בחיים. יש אדם שיעדיף להסתבך שעה עם תקלה במקום לבקש עשר דקות עזרה. יש אישה שתטפל בכולם בזמן מחלה, אבל כשהיא עצמה אינה מרגישה טוב תאמר שאין צורך להביא לה דבר. יש סבא שרוצה מאוד לראות את ילדיו, אבל לעולם לא יאמר "אני מתגעגע, בואו", מפני שהוא רוצה שהם יבואו מעצמם. לפעמים אנחנו קוראים לזה עצמאות, אבל ייתכן שבתוכה מסתתר פחד פשוט: אם אבקש ולא ייתנו לי, אדע כמה אני באמת חשוב להם. כאן ארבעת המינים מציעים מבנה אחר של קשר. הערבה אינה רק מי שצריכים "לסחוב אותה", והאתרוג אינו רק מי שבא להציל את כולם. באגודה אמיתית כל אחד גם נותן וגם מקבל. רבי שמעון בן לקיש אומר: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (בבא מציעא דף קז ע"ב). אפילו מי שמתקן אחרים נדרש לזכור שגם הוא אדם הנמצא בתוך תהליך. אין אדם שתפקידו בעולם להיות רק המשענת ולעולם לא להישען. אולי משום כך ארבעת המינים מוחזקים יחד. לא די בכך שנלמד לקבל את החלש; צריך שגם החזק יסכים להיות חלק. יש הבדל גדול בין קבוצה שמקיפה אדם מפני שהוא אינו מסוגל לעמוד לבד, לבין קהילה שבה אף אחד אינו נדרש להוכיח שהוא מסוגל לעמוד לבד. הצורך באחרים אינו תקלה באנושיות שלנו. הוא חלק מן המבנה שלה. כשניקח השנה את ארבעת המינים, כדאי אולי להביט דווקא באתרוג. הוא יפה, שלם, מהודר ובעל טעם וריח, ובכל זאת הוא מגיע אל המצווה כשהוא מוחזק לצד שלושה מינים אחרים. יש כאן שאלה לאנשים שמורגלים להיות חזקים: מתי בפעם האחרונה אפשרתם למישהו לעשות משהו עבורכם? מתי אמרתם "אני צריך אותך" בלי להתנצל ובלי למהר להחזיר? כי לפעמים האדם אינו צריך ללמוד להיות חזק יותר. לפעמים הוא צריך להיות חזק מספיק כדי להפסיק להוכיח שהוא יכול הכול לבד.