למה אנחנו בטוחים שחיים טובים צריכים להיות מלאים בשמש?

אנחנו משווים את החיים השלמים שלנו לרגעים המוארים שאחרים בחרו להציג. הצל שבסוכה מזכיר שחיים טובים אינם חיים בלי קושי, ושגם מה שאינו מצטלם יכול להיות חלק מחיים מלאים וברוכים.

למה אנחנו בטוחים שחיים טובים צריכים להיות מלאים בשמש? תפתחו תמונות מחופשה משפחתית ותגלו תופעה מעניינת: כמעט תמיד נשארות התמונות של השקיעה, הארוחה והילדים המחייכים. כמעט אף אחד לא מצלם את המריבה באוטו, את הילד שבכה שעה, את המלון שאכזב או את הרגע שבו כולם כבר רצו לחזור הביתה. כך גם בחתונה, בעבודה ובחיי המשפחה. אנחנו מצלמים את האור ומשאירים את הצל מחוץ לפריים. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מסתכלים על התמונות של אחרים ושוכחים שגם אצלם מישהו חתך את הצל מן התמונה. דווקא הסוכה מציבה יחס אחר לגמרי בין אור לצל. המשנה קובעת: "ושחמתה מרובה מצלתה פסולה" (סוכה א, א). סוכה שהשמש שבה מרובה מן הצל אינה סוכה כשרה. בהמשך מסבירה הגמרא כיצד מעריכים את היחס שבין החמה לצל ומבחינה בין מה שנראה בסכך לבין מה שנראה בקרקע (סוכה דף כב ע"ב). מבחינה הלכתית מדובר כמובן בשיעור הצל שיוצר הסכך, ולא באמירה שחושך עדיף על אור. אבל קשה שלא לעצור מול התמונה שהתורה מציבה בפנינו: דווקא בחג שנקרא "זמן שמחתנו", אנחנו יושבים במקום שהצל הוא תנאי בסיסי לקיומו. אנחנו רגילים לדבר על "תקופה מוארת" כאשר הכול מסתדר ועל "תקופה חשוכה" כאשר קשה. אבל החיים האמיתיים כמעט לעולם אינם בנויים כך. התורה אומרת על חג הסוכות: "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים טז, יד-טו), ובאותו חג עצמו אנחנו יושבים מתחת לסכך שמייצר צל. אולי זו לפחות תמונה שכדאי לחשוב עליה: שמחה אינה מחייבת חיים שאין בהם אזורים מוצלים. אפשר להיות אדם שמח ולהתמודד עם קושי. אפשר להיות במשפחה טובה ולחוות מתחים. אפשר להצליח בעבודה ולהיות מודאג. אפשר להודות לקב"ה על הרבה מאוד ובאותו זמן לבקש ממנו דבר שחסר מאוד. קהלת אומר: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, גם את זה לעמת זה עשה האלהים" (קהלת ז, יד). הוא אינו מבטיח לאדם רצף של ימים טובים, אלא מלמד אותו להכיל בתוך סיפור חייו יותר מסוג אחד של יום. דוד המלך הולך רחוק יותר: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד). הוא אינו אומר שהאמונה העלימה את הגיא, אלא שבתוך הגיא נוצרה משמעות אחרת להליכה. הצל נשאר צל, אבל הוא כבר אינו הוכחה לכך שהחיים התקלקלו. הקושי שלנו גדל משום שהיום איננו משווים את החיים שלנו רק לשכנים ולקרובי משפחה. אנחנו נחשפים מדי יום למאות חלונות קטנים לחייהם של אחרים, אבל החלונות האלה אינם מקריים. בני אדם בוחרים מה לפרסם. הצלחה מקצועית עולה לרשת; הלילה שבו האדם שאל את עצמו אם הוא בכלל מתאים לתפקיד בדרך כלל לא. תמונה זוגית יפה מתפרסמת; השתיקה בדרך הביתה אינה מתפרסמת. קבלת תואר עולה; שלוש השנים של החרדה, הספק והכישלונות נשארות מחוץ למסך. הפסיכולוגיה החברתית מכירה היטב את מנגנון Social Comparison, ההשוואה החברתית. Leon Festinger הציע כבר בשנות החמישים שבני אדם מעריכים את עצמם בין היתר באמצעות השוואה לאחרים. כאשר ההשוואה נעשית כלפי מי שנתפס כמוצלח יותר, Upward Social Comparison, היא יכולה לעיתים לעורר השראה, אבל היא יכולה גם לעורר תחושת נחיתות וקנאה. הבעיה מתחדדת כאשר המידע שעליו מבוססת ההשוואה אינו סימטרי: על עצמי אני יודע הכול, ועל האחר אני רואה בעיקר את מה שהוא בחר להראות. זו עסקה שאי אפשר לנצח בה. אני משווה את הנישואים שלי, כולל החשבונות, העייפות, חילוקי הדעות והבוקר שבו אף אחד לא דיבר יפה, לתמונה אחת של זוג אחר מחייך מול הים. אני משווה את הילד שלי, שאני מכיר את הקשיים שלו בבית ובבית הספר, לילד של מישהו אחר שעליו שמעתי רק שקיבל פרס. אני משווה את העסק שלי, כולל החובות והטעויות, להודעה של המתחרה על עוד הצלחה. אני משווה את הסרט המלא שלי לקדימון הערוך של מישהו אחר. חז"ל הכירו את הסכנה שבהתבוננות מתמדת במה שיש לאחר. במשנה נאמר: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא). ורבי אלעזר הקפר אומר שם שהקנאה אינה רק תחושה לא נעימה; היא מסוגלת להוציא את האדם מן העולם שלו. אולי מפני שמרגע שאדם מודד את חייו בסרגל של האחר, הוא כבר אינו חי את חייו כפי שהם. הוא יכול להיות מוקף בטוב ועדיין להרגיש שנכשל, רק מפני שהטוב שלו נראה פחות נוצץ מן הטוב שמישהו אחר הציג. בן זומא מציע במשנה מדד אחר לגמרי: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א). אין הכוונה שאדם צריך להפסיק לשאוף, להתפתח או לשפר את מצבו. "השמח בחלקו" אינו אדם שאין לו מטרות; הוא אדם שאינו זקוק לחלקו של מישהו אחר כדי להחליט אם חלקו שלו ראוי להערכה. הוא מסוגל לרצות להתקדם מבלי להפוך את הישגיו של הזולת לכתב אישום נגד חייו. וזה חשוב במיוחד בתוך הבית. לפעמים זוג אינו סובל באמת מבעיה חריגה, אלא מן ההשוואה לזוגות שהוא מדמיין שאין להם בעיות. הורה אינו מאוכזב מילדו בגלל מי שהילד, אלא בגלל הילד של השכן. אדם אינו שונא את עבודתו עד שהוא מגלה מה חברו מרוויח. דברים שהיו מספיקים לנו אתמול הופכים פתאום לקטנים היום, אף ששום דבר בהם לא השתנה. מה שהשתנה הוא רק האדם שלצדו העמדנו אותם. התורה מזהירה בעשרת הדיברות: "לא תחמד בית רעך... וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד). האבן עזרא שואל כיצד אפשר לצוות על רגש של חמדה, ומסביר שאדם יכול לחנך את תפיסתו ביחס למה ששייך לאחר ואינו מיועד לו (אבן עזרא, שמות כ, יד). מעבר לפרטי האיסור ההלכתי, יש כאן נקודה נפשית עמוקה: לא כל דבר יפה שאני רואה אצל אדם אחר צריך להפוך מיד לשאלה מה חסר אצלי. אולי לכן דווקא הסוכה יכולה לתקן מעט את המבט. היא אינה מבקשת מאיתנו לסלק את הצל כדי שנוכל לשמוח. להפך, המבנה עצמו זקוק לצל, ובתוכו התורה אומרת לנו לשמוח. חיים טובים אינם חיים שכל האזורים החשוכים נערכו החוצה. חיים טובים הם חיים שבהם האדם מסוגל לראות גם את מה שמאיר וגם את מה שמכביד, בלי שאחד מהם ימחק את השני. כשנשב השנה בסוכה ונראה כתמי שמש חודרים בין ענפי הסכך, כדאי לזכור שאנחנו כמעט אף פעם לא רואים כך את חייהם של אחרים. אנחנו רואים אצלם את קרני השמש ומדמיינים שאין מעליהם סכך. אבל לכל בית יש אזורים שאינם מצטלמים, לכל משפחה יש התמודדויות שאיננו מכירים, ולכל אדם יש לילות שאינם עולים לסטטוס. הצל בחיים שלנו אינו הוכחה שקיבלנו חיים פחות טובים. לפעמים כל מה שחסר כדי להרגיש שוב את הטוב שכבר נמצא אצלנו הוא להפסיק למדוד את החיים השלמים שלנו מול החלק המואר שמישהו אחר בחר להראות.