מתי התמדה מפסיקה להיות מעלה והופכת לעקשנות?

התמדה היא מעלה כל עוד הדרך עדיין מובילה למקום ראוי. היציאה מן הסוכה בשעת גשם מלמדת שהחלטה שהייתה נכונה אתמול אינה פוטרת אותנו מלבדוק אם היא עדיין נכונה היום.

מתי התמדה מפסיקה להיות מעלה והופכת לעקשנות? אדם השקיע שמונה שנים בעסק שכבר שנתיים מפסיד כסף. בכל פעם שמציעים לו לשנות כיוון הוא עונה: "אחרי כל מה שהשקעתי, עכשיו אני אוותר?" אדם אחר למד מקצוע במשך שנים, עובד בו כבר עשור ויודע בכל בוקר שהוא נמצא במקום שאינו מתאים לו, אבל המחשבה להתחיל מחדש מפחידה אותו. ויש פרויקט שהארגון ממשיך להזרים אליו כסף רק מפני שאיש אינו רוצה להיות זה שיודה שההחלטה המקורית הייתה שגויה. אנחנו מעריצים אנשים שלא מוותרים, אבל כמעט איננו שואלים את השאלה המשלימה: האם יש רגע שבו דווקא ההמשך הוא הטעות? בחג הסוכות חז"ל נותנים לכך תמונה מפתיעה. המשנה אומרת: "ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה" (סוכה ב, ט). רש"י מסביר שמדובר בתבשיל שמתקלקל מטיפות הגשם הנופלות לתוכו (סוכה דף כט ע"א). האדם השקיע בסוכה, בנה אותה, קישט אותה, הכניס שולחן וכלים, ועכשיו התחיל לרדת גשם. היינו יכולים לחשוב שדווקא כאן תוכיח את מסירותך: תישאר. אבל ההלכה אינה דורשת מן האדם להפוך את הסוכה למבחן סיבולת. הגמרא קובעת עיקרון רחב יותר: "מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה דף כו ע"א). רבא מסביר שהטעם קשור לדין "תשבו כעין תדורו". רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, פוסק שאדם שמצטער מן הרוח, מן הזבובים וכיוצא בהם פטור מן הסוכה (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ו, ב). השולחן ערוך פוסק אף הוא: "מצטער פטור מן הסוכה", ומגדיר שהכוונה למי שאילו היה לו צער כזה בביתו היה יוצא ממנו למקום אחר (אורח חיים תרמ, ד). צריך לדייק: אין מכאן היתר לברוח מכל דבר שקשה. להפך, מצוות רבות דורשות מאמץ, התמדה ומסירות. גם בדיני סוכה עצמם לא כל אי-נוחות קטנה הופכת אדם למצטער. אבל יש כאן עיקרון חשוב: עצם העובדה שהתחלת דבר נכון אינה מוכיחה שהמשך אותה פעולה הוא תמיד הדבר הנכון. המציאות השתנתה, וההלכה עצמה יודעת להתייחס למציאות החדשה. וזה קשה לנו מאוד. הפסיכולוגיה והכלכלה ההתנהגותית מכנות תופעה מוכרת בשם Sunk Cost Effect, אפקט העלות השקועה. כאשר כבר השקענו כסף, זמן, מאמץ או מוניטין בהחלטה מסוימת, אנחנו מתקשים לנטוש אותה גם כאשר הנתונים הנוכחיים מצביעים על כך שכדאי לשנות כיוון. באופן רציונלי, מה שכבר הוצאנו ואי אפשר להשיבו לא אמור להכריע מה נכון לעשות מכאן והלאה. אבל מבחינה נפשית קשה מאוד לומר: השקעתי הרבה, ובכל זאת אני עוצר. Hal Arkes ו-Catherine Blumer הראו במחקר קלאסי על אפקט העלות השקועה שבני אדם נוטים להמשיך בדרך שבה כבר השקיעו משאבים, גם כאשר ההשקעה הקודמת אינה אמורה להיות רלוונטית להחלטה הבאה. בארגונים קיימת תופעה קרובה המכונה Escalation of Commitment: ככל שאדם מזוהה יותר עם החלטה קודמת, כך הוא עלול להשקיע בה משאבים נוספים כדי להימנע מן ההודאה שהכיוון אינו עובד. כך נוצר מצב אבסורדי: אנחנו ממשיכים להפסיד בעתיד כדי להצדיק הפסד שכבר התרחש בעבר. התורה מכירה היטב את האפשרות לשנות דרך כאשר מתברר שהיא אינה נכונה. הנביא יחזקאל אומר: "ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה, הוא את נפשו יחיה" (יחזקאל יח, כז). עצם מושג התשובה בנוי על האפשרות לומר: הדרך שבה הלכתי עד עכשיו אינה מחייבת אותי להמשיך ללכת בה. רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מגדיר את התשובה בכך שהחוטא "יעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב). העבר מחייב אחריות, אבל הוא אינו מקבל זכות וטו על העתיד. ספר משלי אומר: "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז). יש רגע שבו עצם ההחזקה בסכסוך שאינו שלנו נעשית הטעות. במקום אחר נאמר: "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו" (משלי כב, ג). לפעמים החכמה אינה להמשיך קדימה בכל מחיר אלא לראות שהמציאות השתנתה ולהגיב אליה. התמדה היא מעלה כאשר הדרך עדיין נכונה; כאשר היא אינה נכונה, אותה תכונה בדיוק יכולה להפוך לעקשנות. אנחנו רואים את זה אפילו בדברים קטנים. משפחה מתכננת טיול חודשים מראש, וביום הטיול מזג האוויר גרוע. במקום לשנות תכנית, כולם יוצאים וסובלים מפני ש"כבר הזמנו". אדם קונה כרטיס יקר לאירוע וביום האירוע הוא חולה, אבל הולך מפני שחבל על הכסף, אף שהכסף כבר הוצא בין אם ילך ובין אם יישאר בבית. מנהל ממשיך בפרויקט שאינו עובד מפני שכבר השקיע בו חצי שנה, ובכך הופך חצי שנה אבודה לשנה אבודה. אבל במקומות הגדולים בחיים זה קשה הרבה יותר. אדם השקיע שנים במסלול מקצועי ומגלה שהוא אינו מתאים לו. האם השנים האלה מחייבות אותו להישאר עוד עשרים שנה? בעל עסק צריך לשאול האם הוא באמת רואה דרך לתיקון או רק מפחד להודות שהמודל אינו עובד. ארגון צריך לבדוק אם הוא ממשיך תכנית מפני שהיא מועילה או מפני שמישהו יצטרך להסביר למה השקיעו בה מלכתחילה. יש כאן גם הבחנה חשובה: שינוי כיוון אינו בהכרח הודאה שכל מה שהיה עד עכשיו היה בזבוז. אדם יכול ללמוד מקצוע ולעבור לתחום אחר ועדיין לקחת איתו ידע, משמעת וקשרים. עסק יכול להיסגר והבעלים שלו יכול לצאת ממנו עם ניסיון שלא היה קונה בשום אוניברסיטה. דרך יכולה להגיע לסיומה בלי להפוך את כל הדרך שקדמה לה לטעות. לפעמים אנחנו ממשיכים רק מפני שאנחנו חושבים שאם נעצור ניאלץ להכריז שכל השנים הקודמות היו חסרות ערך. קהלת אומר: "עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך" (קהלת ג, ו). החכמה אינה לדעת רק מה לשמור. היא לדעת להבחין בין הזמן שבו שמירה היא נאמנות לבין הזמן שבו ההשלכה היא דווקא הדבר הנכון. אדם בוגר אינו רק מי שמסוגל להתחייב; הוא גם מי שמסוגל לבדוק מחדש התחייבות כאשר העובדות שעליהן היא נבנתה השתנו. אפשר לנסח לעצמנו מבחן פשוט: אילו לא הייתי משקיע בדבר הזה עד היום אפילו שקל אחד, שעה אחת או טיפת מאמץ אחת, האם על סמך מה שאני יודע עכשיו הייתי בוחר בו היום מחדש? אם התשובה חיובית, יש סיבה טובה להמשיך. אם התשובה שלילית, כדאי לפחות לבדוק האם אנחנו ממשיכים בגלל העתיד שאנחנו רוצים, או רק בגלל העבר שאיננו מוכנים לשחרר. וכאן הגשם בסוכה נעשה תמונה חזקה מאוד. לפני שעה היה נכון לשבת שם. עכשיו המקפה מתקלקלת מן המים. העובדה שהיה נכון להיכנס לסוכה אינה מחייבת להעמיד פנים שגם עכשיו נכון להישאר בה. חכמה אינה רק לדעת לעמוד בהחלטה שקיבלנו; חכמה היא גם לדעת מתי המציאות דורשת מאיתנו לקבל החלטה חדשה. אולי לכן אחת השאלות שכדאי לקחת מחג הסוכות אל החיים איננה רק "על מה אסור לי לוותר?", אלא גם "על מה אני ממשיך להחזיק רק מפני שכבר החזקתי בו כל כך הרבה זמן?" לא כל יציאה היא בריחה, ולא כל הישארות היא נאמנות. לפעמים האדם העקשן אומר "אני לא מוותר", ואילו האדם החכם שואל שאלה קשה יותר: האם אני עדיין הולך אל מקום ששווה להגיע אליו, או שאני ממשיך ללכת רק מפני שכבר התרחקתי מאוד מנקודת ההתחלה?