איך הגענו למצב שצריך כל כך הרבה כדי לשמוח?

ככל שהתרגלנו ליותר גירויים, נעשה קשה יותר להרגיש את הטוב שכבר נמצא בידינו. שמחת בית השואבה מלמדת שהעושר אינו רק בכמות שיש לאדם, אלא גם ביכולת שלו להרגיש את מה שכבר קיבל.

איך הגענו למצב שצריך כל כך הרבה כדי לשמוח? פעם ילד קיבל אופניים והתרגש מהם חודשים. היום אפשר לראות ילד פותח מתנה שחיכה לה שבועות, מתלהב עשר דקות, ואחר כך שואל מה עוד יש. אבל זו אינה בעיה של ילדים. אדם מחכה שנים להחליף מכונית, וכעבור חודש היא כבר "האוטו". משפחה נוסעת לחופשה שעלתה סכום גדול, ובתוך יומיים מתחילים לבדוק לאן ייסעו בפעם הבאה. אנחנו מוקפים ביותר אפשרויות, יותר מסכים, יותר מסעדות, יותר בילויים ויותר גירויים מאי פעם, ובכל זאת נדמה לפעמים שנעשה קשה יותר להתרגש. איך קרה שככל שיש לנו יותר דרכים ליהנות, אנחנו זקוקים ליותר כדי להרגיש שנהנינו? מול המציאות הזאת עומד תיאור כמעט בלתי נתפס של חז"ל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה דף נא ע"א). המשנה מתארת חגיגה עצומה בבית המקדש: מנורות זהב גבוהות, אור שהאיר את חצרות ירושלים, חסידים ואנשי מעשה שרקדו באבוקות, לויים שניגנו בכינורות, בנבלים, במצלתיים ובכלי שיר רבים (סוכה ה, א-ד). ומה עמד במרכז כל השמחה הזאת? לא זהב, לא יין נדיר ולא מאכל מפואר. מים. חז"ל קושרים את השמחה לשאיבת המים לצורך ניסוך המים בחג. רבי יהושע בן לוי דורש את הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיהו יב, ג), ומכאן שמה של השמחה (ירושלמי, סוכה ה, א). הגמרא מתארת את ניסוך המים על גבי המזבח ואת פרטי המצווה (סוכה דף מח ע"ב). בחג שבו העולם נידון על המים, כדברי המשנה "ובחג נידונין על המים" (ראש השנה א, ב), עם ישראל יודע להפוך שאיבה של הדבר היומיומי ביותר למוקד של שמחה שאין חז"ל מוצאים לה מקבילה. וזה מפתיע מפני שמים הם בדיוק הדבר שקשה להתרגש ממנו כאשר הוא נמצא בשפע. אדם אינו קם בבוקר ואומר בהתפעלות: יש מים בברז. הוא פותח אותו. הוא אינו מספר בערב למשפחתו שהיום הצליח לשתות שש כוסות מים. דווקא הדברים שאנחנו פוגשים בכל יום נעשים שקופים. אבל אם אדם נמצא שעות בלי מים, פתאום אותה כוס שאיש לא היה מצלם נעשית הדבר שהוא רוצה יותר מכל. משה רבנו מזהיר מפני המנגנון הזה כאשר הוא מתאר את ארץ ישראל: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (דברים ח, ז). מיד לאחר תיאור השפע מגיעה האזהרה: "פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת" (דברים ח, יב-יד). התורה אינה חוששת רק ממחסור. היא חוששת גם ממה ששפע עושה ליכולת שלנו לראות את השפע. ברגע שדבר טוב הופך לקבוע, אנחנו עלולים להפסיק לחוות אותו כטוב. הפסיכולוגיה מכנה את התופעה הזאת Hedonic Adaptation, הסתגלות הדונית. כאשר חל שינוי חיובי בחיים, רמת ההנאה יכולה לעלות, אבל עם הזמן אנחנו מתרגלים לחלק מן השינוי והחוויה החדשה נעשית רגילה יותר. המחקר של Philip Brickman ועמיתיו היה מן העבודות המוקדמות שהפנו תשומת לב לעוצמת ההסתגלות האנושית, ומחקרים מאוחרים יותר של Sonja Lyubomirsky, Kennon Sheldon ואחרים בחנו כיצד הסתגלות לחוויות חיוביות עשויה להפחית עם הזמן את עוצמת ההנאה מהן. הדבר הזה חשוב מפני שאנחנו נוטים לפרש את הירידה בהתרגשות בצורה שגויה. קניתי משהו שרציתי מאוד, התרגלתי אליו, ולכן אני מסיק שאני זקוק לדבר הבא. יצאתי לחופשה טובה, החוויה הסתיימה, ולכן אני מחפש חופשה גדולה יותר. העלו לי את השכר, לאחר כמה חודשים הסכום החדש הפך לנורמה, ולכן אני בטוח שעוד העלאה תפתור את התחושה. כך נוצר מרוץ שבו אנחנו מעלים שוב ושוב את עוצמת הגירוי במקום לשקם את היכולת להרגיש. שלמה המלך כבר תיאר את המלכודת הזאת: "אוהב כסף לא ישבע כסף, ומי אוהב בהמון לא תבואה" (קהלת ה, ט). הבעיה אינה בהכרח שאין לאדם מספיק. לפעמים המנגנון עצמו אינו יודע לומר "מספיק". כל תוספת משנה לרגע את נקודת הייחוס, ולאחר זמן קצר היא נעשית הרצפה החדשה שממנה מבקשים את התוספת הבאה. חז"ל מציעים מדד אחר: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א). אין פירוש הדבר שאדם צריך להסתפק במועט מתוך חוסר שאיפות. אדם רשאי להתפתח, להרוויח וליהנות מן העולם. השאלה היא האם היכולת שלו לשמוח תלויה בכך שבכל פעם יופיע משהו חדש. מי שמסוגל ליהנות רק ממה שעדיין אין לו, גוזר על עצמו מצב שבו כל הישג מאבד מערכו ברגע שהוא נעשה שלו. מחקר בתחום Savoring מצביע על אפשרות אחרת: אפשר להגביר את המודעות לחוויה חיובית שכבר מתרחשת, להתעכב עליה ולתת לה מקום בתודעה במקום לעבור מיד לדבר הבא. Fred Bryant ו-Joseph Veroff תיארו Savoring כיכולת להפנות תשומת לב לחוויות חיוביות ולהעצים את העיבוד שלהן. זה נשמע פשוט, אבל בחיים המודרניים זו כמעט מיומנות נגד הזרם. אנחנו מצלמים ארוחה לפני שטעמנו אותה, בודקים הודעות תוך כדי טיול ומתחילים לתכנן את החופשה הבאה לפני שהנוכחית הסתיימה. ברכת "שהכל נהיה בדברו" על כוס מים היא דוגמה קטנה לעולם אחר. מבחינה הלכתית הברכה אינה תרגיל פסיכולוגי אלא ברכת הנהנין, וחז"ל קבעו שאסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות דף לה ע"א). אבל התוצאה האנושית של הברכה מעניינת: לפני הפעולה האוטומטית ביותר, האדם עוצר לשנייה ומכיר בכך שמשהו מתרחש כאן. המים לא השתנו; תשומת הלב השתנתה. זה נכון הרבה מעבר למים. אדם יכול לחיות שנים עם בן זוג טוב ולהפסיק לראות את הטוב מפני שהוא כבר מוכר. הורה יכול לשמוע בכל ערב את הילדים נכנסים הביתה ולא להבין שיום אחד הוא יתגעגע לרעש הזה. אדם יכול לקום בבוקר על שתי רגליים, לנשום בלי כאב, ללכת לעבודה ולדבר עם חבר, וכל זה יעבור מתחת לרדאר מפני ששום דבר ממנו לא חדש. לפעמים האושר אינו חסר לנו; הוא פשוט הפך מוכר מדי מכדי שנשים לב אליו. זו אינה קריאה להתלהב באופן מלאכותי מכל כוס מים. שמחה שאדם מכריח את עצמו להרגיש אינה בהכרח שמחה. השאלה אחרת: האם בנינו מערכת חיים שבה רק החריג מצליח לחדור אלינו? אם ארוחה רגילה כבר אינה טעימה בלי מסעדה, שיחה אינה מעניינת בלי מסך ברקע, טיול אינו מרגש בלי יעד יוצא דופן וחג אינו חג בלי הפקה, ייתכן שלא העולם נעשה דל יותר. ייתכן שסף הגירוי שלנו פשוט עלה. אולי זו אחת הסיבות ששמחת בית השואבה יכולה לדבר בעוצמה דווקא אל דור שיש לו כל כך הרבה. חז"ל מתארים שמחה אדירה, ובמרכזה פעולה פשוטה של שאיבת מים למצווה. הם לא היו זקוקים לכך שהמים יהיו נדירים כדי שהם יהיו יקרים. הם ידעו לראות משמעות בדבר שהעולם כולו משתמש בו בכל יום. אולי השנה, לפני שנשאל מה עוד חסר לנו כדי לשמוח, כדאי לערוך לרגע רשימה הפוכה: מה כבר נמצא בחיים שלנו כל כך הרבה זמן עד שהפסקנו להרגיש אותו? מי האדם שכבר התרגלנו לכך שהוא שם? איזו בריאות, חברות, משפחה, פרנסה או יכולת הפכה מבחינתנו לרקע? לא כדי לשכנע את עצמנו שהכול מושלם, אלא כדי שלא נאבד את מה שטוב רק מפני שהוא הפסיק להיות חדש. אדם עני זקוק לפעמים לעוד. אדם עשיר באמת זקוק גם ליכולת להרגיש את מה שכבר יש. שמחת בית השואבה מזכירה לנו שאפשר לעמוד מול מים פשוטים ולחוות שמחה עצומה. אולי לא מפני שהיה להם יותר ממה שיש לנו, אלא מפני שהם עדיין ידעו לראות מים.