האם היינו עושים את אותו טוב אילו איש לא היה יודע שזה אנחנו?

הכרה ותודה הן צרכים אנושיים, אבל הן גם עלולות להפוך לתנאי סמוי לעשיית הטוב. קרבנות החג מזמינים אותנו לבדוק מה נשאר מן החסד שלנו כאשר איש אינו יודע שעשינו אותו.

האם היינו עושים את אותו טוב אילו איש לא היה יודע שזה אנחנו? יש חסדים שקל יותר לעשות כשמישהו רואה. תרומה שמקבלים עליה תודה, עזרה שמספרים עליה, פרויקט שהשם שלנו מופיע מתחתיו. אין בכך בהכרח דבר פסול; הכרה היא צורך אנושי טבעי, ולעיתים פרסום של מעשה טוב אפילו מעודד אחרים להצטרף. אבל יש מבחן אחר, הרבה יותר שקט: מה נשאר מן הרצון שלי להיטיב כאשר האדם שקיבל ממני לעולם לא יידע שנתתי לו, ואיש אחר לא יידע שעשיתי משהו בכלל? בחג הסוכות מתרחש בבית המקדש דבר יוצא דופן. התורה מפרטת את קרבנות המוסף של החג, ובכל יום מספר הפרים יורד: ביום הראשון שלושה עשר, בשני שנים עשר, וכן הלאה, עד שבעה פרים ביום השביעי (במדבר כט, יב-לד). בסך הכול מקריבים במשך שבעת ימי החג שבעים פרים. הגמרא שואלת מה משמעות המספר הזה ומשיבה: "הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות" (סוכה דף נה ע"ב). עם ישראל עומד בבית המקדש ומקריב לא רק על עצמו. בתוך החג שלו נכנסות גם אומות העולם. רבי יוחנן מוסיף שם משפט מטלטל: "אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו. בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?" (סוכה דף נה ע"ב). בלי להיכנס כאן לכל משמעותה של הכפרה, חז"ל מציירים מצב מופלא: אנשים נהנים מדבר שהם עצמם אינם מודעים לו. אין טקס הוקרה, אין מכתב תודה, ואולי אפילו אין ידיעה שמישהו בירושלים עושה דבר שיש לו משמעות עבורם. שלמה המלך מבטא את אותו מבט אוניברסלי בתפילתו בחנוכת בית המקדש. לאחר שהוא מתפלל על ישראל הוא מוסיף: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך... אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי" (מלכים א ח, מא-מג). בית המקדש אינו אמור להיות מקום שבו אדם מבקש רק עבור מי ששייך למעגל הקרוב שלו. יש בתפילה מקום גם לאדם הזר, הרחוק, שאיננו חלק מן הקהילה שלי ואולי לעולם לא יכיר אותי. וזה נעשה חריף יותר כאשר זוכרים שסוכות עצמו מתואר בנביא כחג שיש לו משמעות לאומות. זכריה מתאר עתיד שבו "כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות" (זכריה יד, טז). דווקא החג שבו ישראל יושבים בתוך הסוכה הפרטית שלהם פותח בתנ"ך חלון רחב החוצה, אל האנושות כולה. אבל כאן מתחילה השאלה האנושית. למה כל כך חשוב לנו שידעו שעשינו טוב? מפני שמעבר לרצון לעזור יש בנו גם צורך טבעי להיות נראים. אדם משקיע ורוצה שיכירו בהשקעה. עובד רוצה שהמנהל יידע מי פתר את הבעיה. ילד רוצה שהוריו ישימו לב למה שעשה. בן זוג רוצה שלא יקבלו את המאמצים שלו כמובנים מאליהם. הצורך בהכרת הטוב אינו פגם; הבעיה מתחילה כאשר בלי הכרה נעלמת גם המוטיבציה לעשות טוב. חז"ל הכירו את המדרגה המיוחדת של נתינה שבה הנותן והמקבל אינם מכירים זה את זה. הגמרא אומרת: "הנותן צדקה לעני ואינו יודע למי נותנה, והעני אינו יודע ממי נוטלה", ומתארת את דרך הנתינה החשאית שהייתה בלשכת החשאים (בבא בתרא דף י ע"ב). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מונה שמונה מעלות בצדקה, ובין המעלות הגבוהות הוא מציב מצב שבו "הנותן אינו יודע למי נתן, ולא העני יודע ממי לקח" (משנה תורה, הלכות מתנות עניים י, ח). האנונימיות אינה רק הגנה על כבוד העני; היא גם משנה משהו בתוך הנותן. היא מוציאה מן העסקה את האפשרות לקבל בחזרה מעמד, תודה או מחויבות אישית. גם במסכת אבות נאמר: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג). המשנה עוסקת בעבודת ה', אבל היא מציבה מבנה נפשי עמוק: האם אני מסוגל לעשות דבר מפני שהוא ראוי, גם כאשר אינני מקבל תמורה מיידית? כאשר כל פעולה טובה זקוקה למחיאות כפיים, גם החסד עלול להפוך בלי שנשים לב לעסקה. הפסיכולוגיה מבחינה בין Intrinsic Motivation, מוטיבציה הנובעת מן הערך שאנחנו מוצאים בפעולה עצמה, לבין Extrinsic Motivation, מוטיבציה הנשענת על תגמולים חיצוניים כגון כסף, מעמד, שבח או הכרה. מחקריהם של Edward Deci ו-Richard Ryan במסגרת Self-Determination Theory הראו שהמוטיבציה האנושית מורכבת יותר מהשאלה כמה תגמול נקבל, ושפעולות הנתפסות כבעלות ערך ומשמעות פנימית יכולות להתקיים ממקום שונה מפעולות שתלויות בעיקר בתגמול חיצוני. זה לא אומר שצריך להפסיק לומר תודה. להפך, התורה עצמה מחנכת להכרת הטוב. השאלה מופנית אל הנותן, לא אל המקבל: אם לא אמרו לי תודה, האם הדבר הטוב שעשיתי איבד את ערכו בעיניי? אדם עזר בבית ולא שמו לב. עובד השקיע בפרויקט והבוס שיבח את המחלקה כולה בלי להזכיר אותו. מישהו נתן עצה טובה, ולאחר חודשים האדם השני מספר את הרעיון כאילו הגיע אליו לבד. הכאב מובן. אבל הרגע הזה חושף מה עוד היה מחובר למעשה שלנו מלבד הרצון להועיל. מחקרים על Prosocial Behavior מצביעים על כך שנתינה לאחרים יכולה להיות קשורה גם לרווחתו של הנותן, ובחלק מן המחקרים נמצא שאפילו נתינה שאינה מביאה תמורה חומרית ישירה עשויה לייצר תחושת משמעות וסיפוק. אלא שיש הבדל בין הסיפוק הפנימי שנובע מכך שעשיתי דבר שאני מאמין בו לבין תלות באישור חיצוני. הראשון יכול להישאר גם כשהחדר שקט; השני זקוק לקהל. אפשר לבדוק זאת במקומות הפשוטים ביותר. מי מסדר את הכיסאות אחרי אירוע כאשר כולם כבר הלכו? מי מחזיר עגלת קניות למקום כשאיש אינו מסתכל? מי אומר מילה טובה על עובד דווקא כשהעובד לא ישמע מי אמר אותה? מי מתפלל לרפואתו של אדם שאינו מכיר? ומי מסוגל לעשות טובה בלי למצוא אחר כך דרך עדינה לוודא שהמקבל הבין ממי היא הגיעה? אבל שבעים הפרים של סוכות לוקחים אותנו צעד נוסף. הם אינם רק חסד אנונימי לעני שאינו יודע מי נתן. לפי דברי חז"ל, הם קשורים לעמים שלמים שאינם נמצאים שם כדי להכיר טובה. זהו טוב שאינו מחכה אפילו למערכת יחסים בתמורה. הוא נעשה מפני שהאדם מאמין שיש ערך בכך שגם מי שמחוץ למעגל שלו יקבל ברכה. בעולם שמודד כמעט הכול באמצעות נראות, זו מחשבה מאתגרת. אנחנו יודעים כמה אנשים צפו, כמה לחצו, כמה שיתפו וכמה הגיבו. אפילו חסד יכול לקבל מספרים. אין רע בכך שמעשה טוב מקבל פרסום כאשר יש בכך תועלת, אבל חג הסוכות מזכיר שקיימת גם כלכלה אחרת של טוב: דברים חשובים מאוד יכולים להתרחש בלי שאיש יידע מי עשה אותם. אולי לכן כדאי לשאול בחג הזה שאלה אחת פשוטה: איזה דבר טוב אני מוכן לעשות השנה בלי שהשם שלי יופיע עליו? לא מפני שאסור לקבל תודה, אלא כדי לבדוק שהטוב שלנו מסוגל לעמוד גם בלעדיה. אפשר לעזור לאדם דרך צד שלישי, לשלם עבור מי שלא יידע, לדבר טוב על אדם שלא נמצא בחדר, לפתור בעיה בלי לקחת עליה בעלות, או להתפלל בכנות על מי שלעולם לא ישמע שעשינו זאת. שבעים הפרים של חג הסוכות מזכירים לנו שיש מעשים שערכם אינו קטן מפני שאיש אינו מוחא להם כפיים. אולי אפילו להפך. יש טוב שאנחנו עושים מול העולם, ויש טוב שאנחנו עושים מפני שכך ראוי שהעולם יהיה. ההבדל ביניהם מתגלה ברגע שבו אף אחד כבר לא מסתכל.