מה קורה לקשר כשהאדם שמולי כבר לא יכול לתת לי מה שנתן פעם?

קשר אמיתי נבחן לא רק במה שאנחנו מקבלים מן האדם שמולנו, אלא במה שנשאר כאשר יכולתו לתת משתנה. הסוכה מזמינה אותנו לעבור מקשר של תועלת לקשר שרואה את האדם גם כשהוא כבר אינו ממלא את התפקיד שמילא בעבר.

מה קורה לקשר כשהאדם שמולי כבר לא יכול לתת לי מה שנתן פעם? יש רגעים שבהם אדם מגלה מה באמת החזיק מערכת יחסים. כל עוד החבר היה מצחיק, מצליח ומלא אנרגיה, הטלפון לא הפסיק לצלצל. כשהוא עבר תקופה קשה והפך לפחות נעים ופחות זמין, המעגל הצטמצם. כל עוד אבא היה האיש שמסדר הכול, נותן עצות, עוזר בכסף ומארח את המשפחה, כולם ידעו להגיע אליו. כשהוא הזדקן והתחיל להזדקק לאחרים, משהו ביחסים השתנה. גם במקום העבודה אנחנו מכירים את התופעה: אדם מוערך מאוד כל עוד התפוקה שלו גבוהה, וברגע שהוא נחלש הוא עלול להרגיש שהערך שלו ירד יחד עם הביצועים. האם אנחנו יודעים לאהוב אדם גם בתקופה שבה הוא כבר אינו מועיל לנו כפי שהיה פעם? בחג הסוכות אנחנו לוקחים ארבעה מינים, ואחד מהם נראה כמעט חסר סיכוי בתחרות על תשומת הלב. האתרוג יפה ומרשים, ללולב יש נוכחות, ההדס מפיץ ריח, ואילו הערבה פשוטה כל כך. חז"ל אומרים במדרש: "ערבי נחל, אלו ישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים" (ויקרא רבה ל, יב). באותו מדרש האתרוג מסמל את מי שיש בהם תורה ומעשים טובים, הלולב את מי שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, וההדס את מי שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ואז מגיעה השאלה המתבקשת: אם הערבה אינה מביאה, לפי המשל, לא טעם ולא ריח, למה היא בכלל נמצאת באגודה? תשובת המדרש אינה להוציא אותה אלא בדיוק להפך: "אמר הקדוש ברוך הוא, יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו" (ויקרא רבה ל, יב). שימו לב לעומק של המשפט. הקב"ה אינו אומר שהערבה צריכה קודם להפוך לאתרוג ורק אז תוכל להצטרף. היא נכנסת לאגודה כפי שהיא עכשיו. לא משום שאין משמעות לתורה ולמעשים טובים, אלא משום שהשייכות לעם ישראל אינה פרס שמקבלים רק לאחר שהצגנו תפוקה מספקת. זהו רעיון שקשה מאוד לחיות לפיו, מפני שחלק גדול מן העולם שלנו בנוי באופן הפוך. בעבודה מודדים תפוקה, ובצדק. בעסק בודקים תוצאות, ובצדק. כאשר אדם שוכר בעל מקצוע, הוא מצפה לקבל שירות. יש מערכות יחסים שבהן החלפה ותועלת הן חלק לגיטימי מן המבנה. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מעבירים את אותו חשבון גם למקומות שבהם אדם אמור להיות שווה יותר ממה שהוא מסוגל לייצר. התורה מציבה לכך דוגמה חריפה במצוות כיבוד הורים. "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) אינה מצווה התלויה בשאלה כמה ההורים יכולים להועיל לילד עכשיו. הגמרא מספרת עד כמה הפליג דמא בן נתינה בכבוד אביו אף במחיר של הפסד ממוני גדול (קידושין דף לא ע"א). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, פוסק שגם כאשר דעתו של האב או האם נטרפת, הבן צריך להשתדל לנהוג עמם כפי דעתם עד כמה שיוכל (משנה תורה, הלכות ממרים ו, י). דווקא כאשר ההורה כבר אינו אותו אדם חזק ומספק שהיה פעם, המצווה אינה נעלמת. התורה מרחיבה את המבט גם לזקנה עצמה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). בעולם שמעניק מעמד רב למהירות, חדשנות ופרודוקטיביות, אדם עלול להרגיש שככל שכוחו יורד גם חשיבותו יורדת. התורה עושה פעולה הפוכה: היא מצווה את הצעיר והחזק לקום. הגוף הצעיר מתרומם בפני הגוף שכבר נחלש. הערך אינו נגזר רק מן השאלה מי מסוגל כרגע לעשות יותר. רבי יהודה הנשיא מלמד בפרקי אבות: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (אבות ד, כ). בהקשר המקורי המשנה עוסקת בלימוד תורה וביחס לגילם של תלמידי חכמים, ולכן אין להפוך אותה לסיסמה כללית בלי גבול. אבל היא מזכירה עיקרון חשוב: המעטפת הנראית לעין אינה מספרת תמיד מה נמצא בתוך האדם. אדם בתקופה חלשה יכול להיראות כאילו "אין לו מה לתת", בעוד שבתוכו יש עולם של זיכרון, ניסיון, רגישות וקשר שאינם נמדדים בטבלת ביצועים. הפסיכולוגיה החברתית מבחינה בין שני סוגים של מערכות יחסים. Margaret Clark ו-Judson Mills חקרו את ההבדל בין Exchange Relationships לבין Communal Relationships. ביחסי חליפין אנחנו עוקבים במידה רבה אחר איזון: נתתי לך, ולכן יש ציפייה להדדיות. ביחסים קהילתיים וקרובים, לעומת זאת, האדם מגיב לצרכיו של האחר בלי לנהל בכל רגע פנקס מדויק של מה קיבל בחזרה. אין פירוש הדבר שקשר בריא יכול להיות חד-צדדי ללא גבול, אלא שלא כל נתינה נמדדת מיד לפי התמורה. ההבדל הזה מתגלה דווקא כאשר מאזן הכוחות משתנה. שני חברים יכולים במשך שנים לעזור זה לזה באופן כמעט שווה. ואז אחד חולה, נקלע למשבר או מאבד את עבודתו, ולמשך תקופה ארוכה אין לו יכולת להחזיר. עכשיו מתברר איזה קשר היה ביניהם. אם כל מערכת היחסים הייתה עסקת חליפין מתוחכמת, החוסר באיזון יתחיל להרגיש בלתי נסבל. אם יש בקשר גם ממד של ברית, האדם השני מסוגל לומר: עכשיו תורי להחזיק יותר. רות אומרת לנעמי: "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך... באשר תמותי אמות ושם אקבר" (רות א, טז-יז). מה הופך את הדברים למרשימים כל כך? נעמי עצמה אומרת שאין לה כמעט דבר להציע. היא חוזרת לבית לחם ואומרת: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'" (רות א, כא). רות נשארת דווקא כאשר מבחינה תועלתנית העסקה נראית גרועה. זו נאמנות שאינה שואלת קודם מה אקבל מן האדם אם אשאר לידו. זה קורה גם בתוך משפחות בצורה עדינה יותר. ילד מצליח מביא הרבה נחת, ולכן קל לדבר עליו. ילד שנאבק בלימודים, מתקשה חברתית או אינו עומד בציפיות עלול להרגיש מהר מאוד שהיחס אליו השתנה. לא בהכרח מפני שהוריו אוהבים אותו פחות, אלא מפני שהאכזבה שלהם מחלחלת לטון, למבט ולהשוואות. הילד מתחיל ללמוד מסר מסוכן: כאשר אני מצליח, נעים יותר להיות איתי. אותו דבר עלול לקרות בזוגיות. בן זוג שהיה במשך שנים פעיל, יוזם ומחזיק חלק גדול מן הבית עובר תקופה קשה. פתאום האדם השני נדרש לתת יותר ולקבל פחות. כמובן, אין כאן הצדקה להזנחה, לפגיעה או לניצול. אבל יש תקופות בחיים שבהן זוגיות אינה מתחלקת חמישים-חמישים. לפעמים היא שבעים-שלושים, ולפעמים לתקופה מסוימת תשעים-עשר. השאלה היא האם אנחנו יודעים להבחין בין אדם שאינו רוצה לתת לבין אדם שכרגע פשוט אינו מסוגל לתת כפי שנתן בעבר. גם חז"ל ניסחו את האחריות הזאת במשפט קצר: "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות דף לט ע"א). ערבות פירושה שאיננו אוסף של יחידות עצמאיות שכל אחת נשארת במערכת רק כל עוד החשבון משתלם לה. לפעמים אדם אחד נושא יותר מפני שאדם אחר אינו יכול. ביום אחר התפקידים עשויים להתחלף. וכאן הערבה נעשית מראה. קל להחזיק אתרוג ולהתפעל ממנו. הרבה יותר קשה להחזיק לידנו אדם שנמצא עכשיו בתקופת "ערבה": אין לו הישג חדש לספר עליו, אין לו כוח להיות מעניין, והוא אולי זקוק לנו יותר משהוא מסוגל לתת לנו. דווקא שם נבחנת השאלה האם הקשר שלנו בנוי על ערכו של האדם או בעיקר על הערך שהוא מספק לנו. אפשר לקחת מכאן בדיקה פשוטה לחג: מי בחיים שלי נעשה פחות "שימושי" ולכן, בלי שהתכוונתי, גם פחות נוכח? אולי הורה מבוגר שכבר מספר שוב את אותם סיפורים. אולי חבר שעובר תקופה כבדה ולכן השיחות איתו אינן קלילות כמו פעם. אולי ילד שאינו מספק כרגע את הנחת שקיווינו לקבל ממנו. ואולי עובד ותיק שכבר אינו המהיר ביותר, אבל מחזיק ניסיון ונאמנות שאינם נכנסים בקלות למדד ביצועים. ארבעת המינים אינם אומרים שכל בני האדם זהים. להפך, המדרש מדגיש את ההבדלים ביניהם. אבל לאחר שהוא מתאר את ההבדלים הוא אינו מניח את הערבה בצד. היא נשארת ביד. אולי מפני שיש תקופות שבהן כל אחד מאיתנו הוא אתרוג, ויש תקופות שבהן אין לנו הרבה טעם או ריח לתת לעולם. והשאלה הגדולה איננה רק מי יישאר איתנו כאשר אנחנו בשיאנו. השאלה היא מי ימשיך להחזיק אותנו באגודה גם ביום שבו אין לנו שום דבר מרשים להציג. ואולי השאלה הקשה עוד יותר היא האם אנחנו יודעים להיות האדם הזה עבור מישהו אחר.