למה אנחנו מעדיפים אנשים שחושבים בדיוק כמונו?

אנחנו נמשכים לאנשים הדומים לנו, אך קבוצה שבה כולם חושבים אותו דבר עלולה להפסיק לראות חלקים מן המציאות. ארבעת המינים מלמדים שאחדות אינה מחיקת ההבדלים, אלא היכולת להחזיק יחד אנשים שונים וללמוד מהם.

למה אנחנו מעדיפים אנשים שחושבים בדיוק כמונו? תחשבו על קבוצת הווטסאפ שאתם הכי אוהבים להיות בה. בדרך כלל רוב האנשים שם רואים את העולם פחות או יותר כמוכם. אנחנו קוראים עיתונים שמתאימים להשקפתנו, מקשיבים לאנשים שאנחנו מסכימים איתם, מתייעצים עם חברים שמכירים את הראש שלנו, ולעיתים אפילו בוחרים בית כנסת, שכונה ומסגרת חברתית שבהם הסיכוי לפגוש אדם שחושב אחרת קטן יותר. זה נעים. אין צורך להסביר כל משפט, אין ויכוחים מתישים, ואנחנו מקבלים שוב ושוב אישור שאנחנו כנראה צודקים. אבל יש לכך מחיר: כאשר כל מי שסביבי חושב כמוני, מי בדיוק נשאר שיכול לגלות לי שאני טועה? בחג הסוכות התורה מצווה: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" (ויקרא כג, מ). היא אינה נותנת לנו ארבעה אתרוגים או ארבעה לולבים. המצווה בנויה מראש מדברים שאינם דומים זה לזה. חז"ל הפכו את ההבדל הזה לתמונה אנושית: אתרוג שיש בו טעם וריח כנגד מי שיש בהם תורה ומעשים טובים, לולב שיש בו טעם ואין בו ריח, הדס שיש בו ריח ואין בו טעם, וערבה שאין בה לא טעם ולא ריח. ואז אומר הקב"ה: "יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו" (ויקרא רבה ל, יב). אפשר לקרוא את המדרש כקריאה מוכרת לאחדות. אבל יש בו דבר חד יותר: האגודה אינה נוצרת לאחר שההבדלים נעלמו. אף אחד אינו דורש מן הערבה להפוך להדס, מן ההדס להפוך ללולב ומן הלולב להפוך לאתרוג. הם נשארים שונים כשהם נכנסים לאותה יד. האחדות שהתורה מציירת אינה תהליך שבו כולם לומדים לחשוב אותו דבר; היא היכולת להחזיק יחד אנשים שלא נעשו אותו דבר. חז"ל מציגים רעיון דומה במקום מפתיע. הגמרא אומרת: "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה" (ברכות דף נח ע"א). השונות בדעות אינה מוצגת כתקלה זמנית שאפשר יהיה לתקן אם כולם ילמדו מספיק. היא חלק מן המציאות האנושית. כשם שאיננו מצפים שכל הפנים בעולם יהיו זהות, כך אין סיבה לצפות שכל התודעות יראו את המציאות מאותה זווית. משה רבנו מבקש מן הקב"ה לפני מותו שימנה מנהיג לישראל: "יפקד ה' אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה" (במדבר כז, טז). רש"י מביא את דברי חז"ל: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה; מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" (רש"י, במדבר כז, טז). מנהיג טוב, לפי התיאור הזה, אינו מי שמצליח למחוק את ההבדלים. הוא מי שמסוגל להנהיג בני אדם דווקא כאשר דעותיהם אינן שוות. אבל לנו קשה עם זה. בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה מוכרת תופעה הנקראת Homophily, הנטייה של בני אדם ליצור קשרים עם אנשים הדומים להם בתכונות, בהשקפות וברקע. הדמיון מקל על תקשורת ומייצר תחושת אמון ושייכות. לכן אין שום דבר מפתיע בכך שאנחנו אוהבים להיות ליד אנשים שמבינים אותנו. הבעיה מתחילה כאשר הדמיון הופך לתנאי לשייכות. אז נוצר מנגנון נוסף. כאשר קבוצה מורכבת בעיקר מאנשים המחזיקים בעמדה דומה, הדיון ביניהם אינו בהכרח משאיר אותם באותה נקודה. מחקרים בתחום Group Polarization הראו שבנסיבות מסוימות, לאחר דיון בתוך קבוצה בעלת נטייה משותפת, חברי הקבוצה עשויים לנוע לעמדה קיצונית יותר בכיוון שבו כבר נטו מלכתחילה. הם שומעים עוד נימוקים שתומכים בהם, מקבלים אישור חברתי ומגלים שוב ושוב שכולם סביבם חושבים פחות או יותר כמוהם. וכאן קורה דבר מסוכן: אדם אינו רק נעשה בטוח יותר בדעתו; הוא עלול להתחיל לתהות איך אדם הגון או חכם בכלל מסוגל לחשוב אחרת. ברגע הזה מחלוקת על רעיון הופכת לשיפוט של האדם שמחזיק ברעיון. במקום לומר "אני חושב שאתה טועה", אנחנו עוברים ל"אם אתה חושב כך, כנראה יש בך משהו לא בסדר". התורה מכירה היטב מחלוקת, ואינה דורשת להעלים אותה. בית הלל ובית שמאי חלקו בעניינים יסודיים, ובכל זאת הגמרא אומרת: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן" (עירובין דף יג ע"ב). באותו מקום מסבירה הגמרא מדוע נקבעה הלכה כבית הלל: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". הגדולה שלהם לא הייתה בכך שלא הייתה להם עמדה. הייתה להם עמדה, ולעיתים עמדה הפוכה לחלוטין מזו של בית שמאי. אבל הם היו מסוגלים ללמוד את דברי הצד האחר ואף להציג אותם לפני דבריהם. זה הרבה יותר קשה מ"להיות פתוח". כדי להציג ברצינות עמדה שאני חולק עליה, אני צריך להקשיב לה עד שאוכל לנסח אותה באופן שהאדם שמולי יאמר: כן, לזה התכוונתי. פעמים רבות אנחנו עושים בדיוק את ההפך. אנחנו לוקחים את הגרסה החלשה ביותר של דעת האחר, מקצינים אותה, ואז מנצחים אותה בקלות. ניצחנו בוויכוח, אבל ייתכן שמעולם לא פגשנו את הטענה האמיתית שלו. חז"ל אומרים בפרקי אבות: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). המשפט אינו אומר שכל אדם צודק. הוא אומר שאם אני מסוגל ללמוד רק ממי שאני מסכים איתו, החכמה שלי מוגבלת מראש. אדם יכול לטעות במסקנה שלו ובכל זאת לראות פרט שאני החמצתי. הוא יכול להחזיק השקפה שאני דוחה, אבל להצביע על מחיר שאני לא לקחתי בחשבון. לפעמים האדם שחושב אחרת אינו מכשול בדרך לאמת שלי; הוא המראה שמגלה לי איזה חלק מן המציאות לא נכנס לתוכה. אפשר ליישם את זה גם בבית. בעל ואישה רבים על חינוך הילד. כל אחד מגיע עם טיעונים, דוגמאות והוכחות. בשלב מסוים השאלה כבר אינה מה נכון לילד אלא מי ינצח. מה יקרה אם כל אחד יידרש, לפני שהוא עונה, להסביר את עמדת השני בצורה שהשני מאשר? פתאום ייתכן שיתברר שהאחד רואה צורך בגבולות והשני רואה מצוקה שאסור לפספס. אולי אף אחד מהם אינו מחזיק את כל התמונה לבדו. כך גם בעבודה. מנהל מוקף באנשים שיודעים מראש איזו תשובה הוא רוצה לשמוע. אחרי שנים הוא יכול להיות משוכנע שכל ההחלטות שלו מצוינות, פשוט מפני שהאנשים שהעזו לחלוק עליו כבר הפסיקו לדבר. ארגון כזה נראה מאוחד מאוד, אבל זו יכולה להיות אחדות מסוכנת. חדר שבו אף אחד אינו חולק על המנהל אינו בהכרח חדר שבו המנהל תמיד צודק; לפעמים זה חדר שבו כולם למדו שאין טעם לחלוק עליו. רבי חנינא אומר: "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית דף ז ע"א). תלמיד אמור לכאורה להיות מי שיודע פחות, ובכל זאת דווקא שאלתו יכולה לפתוח אצל הרב דבר שלא ראה. כדי שזה יקרה, הרב צריך להיות בטוח מספיק בתורתו כדי שלא לחוות כל שאלה כאיום. אולי לכן ארבעת המינים הם תמונה כל כך חזקה. אילו התורה הייתה נותנת לנו ארבעה אתרוגים, הייתה נוצרת קבוצה מרשימה מאוד, אבל שום מין לא היה מביא משהו שאין לאחרים. האגודה נעשית עשירה דווקא משום שלא כל מה שנמצא בה דומה. כשניקח השנה את ארבעת המינים, אפשר לשאול לא רק אם אנחנו יודעים "להסתדר" עם אנשים שונים, אלא שאלה קשה יותר: האם יש בחיים שלנו אדם שחושב אחרת מאיתנו ואנחנו עדיין מסוגלים ללמוד ממנו משהו? לא להסכים איתו, לא לוותר על האמת שלנו ולא לטשטש מחלוקות, אלא להודות שאולי הוא רואה חלון שאנחנו איננו עומדים לידו. אחדות אמיתית אינה ארבעה אנשים שאומרים אותו דבר. בשביל זה מספיק מין אחד. החידוש של ארבעת המינים הוא שאפשר להחזיק יחד גם דברים שאינם דומים, בלי למחוק אף אחד מהם ובלי לדרוש ממנו להפוך להיות אני.